ביוגרפיה של אבנים

ציפורי אגם היין

להקלה ולהבראת הנפש לאחר נקירת הציפור

"רצוי לנשום. כי ידוע שציפורי אגם היין הן זן קנאי עד מאוד, ואף בימי העבר שבהם האגם (ישתבח אגנו) היה עלום, וטרם עלו בו התגלויות משיחיות שנתנו בציפורים דברים להיות קנאיות בהן, כבר היו סורקות את דגת האגם, מוודאות שדבר אינו חומק החוצה מהשגחתן.

על כן הסוד הוא לנשום. נשימות נכונות ורטובות; כך תחלים ולא תדע עוד חולי בכל ימי חייך. והתרופה הזו נוסתה ונבדקה פעמים רבות."

(מתוך "סגולות ורפואות אגם היין").

ממעוף הציפור, הדממה שנפלה על האגם נדמתה כמעט פתטית. כאילו ידע שיתיר בא לדרוש ממנו וביקש להסתתר, הלך והשתתק, אלא שעשה זאת בהדרגה, צליל אחד שנדם בכל פעם, מה שדווקא העיר את תשומת ליבו למתרחש. כי יתיר היה מורגל בשקט מסוג אחר, כזה המזומן לסביבתו בבת אחת: רגע אחד העולם עוד צורב את אוזניו במגוון רעשים, וברגע שאחריו נעלם. הרגע שבין לבין, ההדממה, היה תעלומה שתלה בחוסר ריכוז קיצוני, אולי אפילו הזנחה של ממש. השקט נטה להגיח לחייו כמו אורח שמופיע פתאום לפגישה ממנה שכח.

ועכשיו זה כמו לשמוע שקיעה, יתיר חשב, תוהה אם השביל התלול הוא שאִפשר את ההדרגה העל־טבעית הזו בשקט, מקשה על צלילים לעלות לרגל לאגם ולהרעיד את מימיו.

גם יתיר התקשה בטיפוס. בין שאיפה לנשיפה נאלץ להזכיר לעצמו כי הסוד הוא לנשום, נשימות עמוקות ונכונות שיזרימו את כל הדברים הנכונים אל ריאותיו וירוקנו אותן מהדברים המעיקים שדבקו לדופנותיהן — הדברים שנוטים להשתבש בצורה איומה.

הדברים שנוטים להשתבש בצורה איומה שבו לבקר אותו מוקדם יותר הלילה. הם הציפו את העולם כולו, מקפידים לכסות את יתיר עד הקרקפת, כי ידעו שיתיר נטה לשכוח כיצד נושמים כאשר היה מכוסה לגמרי. וכשהתעורר בבהלה ידע מעל לכל ספק כי עצם בואו לפינה הזו של העולם הוא דבר שנוטה להשתבש בצורה איומה. הוא הרגיש זאת בדמו, ומכיוון שדמו היה נוח להיפגע מזה שזרם ברוב־רובם של האנשים, התייחס לתחושה מבשרת הרעות במלוא הרצינות. מוחו החל לנגן באוזניו נעימת פתיחה מסדרה שכוחה שלא צפה בה זה עשרים שנה.

היא באמת שכוחה, מעיין אמרה לו. הפינה הזו של העולם, זאת אומרת. לפני שאמרה לו לא חשב עליה ככזו. זולה, מעוגלת, כן, בהחלט — אבל לא שכוחה. עובדה שאיתר אותה בין התוצאות הראשונות במנוע החיפוש.

מעיין הייתה גם זו שהזהירה אותו מפני הציפורים המקומיות, מהיקלעות למאבקן הפנימי: ההתנגשות בין הדחף שלהן להתפאר במקום מושבן, על מימיו המופלאים וסגולותיהם, לבין הרצון הקנאי שלהן להסתיר אותו מפני העולם. העולם, מצידו, התחשב מעט מאוד בדעתן של ציפורים, ולכן יתיר לא ידע מאומה על המקום זולת מה שחיפש, ודאי שלא ידע על מעיין.

התרחיש הדמיוני שצף ועלה במחשבותיו בימים האחרונים חזר להטריד אותו גם כעת: מעיין עומדת במסדר זיהוי עם כל אחיותיה והוא נדרש לזהותה, האֲשֵׁמָה. הוא התקשה לדמיין את עצמו עומד על רגליו זמן רב דיו להצביע עליה. הסוד הוא לנשום, הזכיר לעצמו שוב ושוב. לנשום עמוקות עד כפות הרגליים, לקנות זמן לעיניים לשם מלאכת הזיהוי. הנה, אתה מדמיין את מלוא התרחיש, ובכל הזמן הזה אתה צועד ללא עצירה. זה אפשרי.

כן, הייתי מזהה אותה, הכריז בפני עצמו, ומיד חזר ונמלא ספקות. הרי אפילו את מקורה של המחשבה החולפת הזו התקשה לזהות. היה נדמה שמדובר בעוד רעש רקע סביבתי, מתמהמה להשתתק.

לאיזון נוזלי הגוף ולריפוי פגמים מולדים

"השרה עצמך ופגמיך באגם י"א. עמוד בו עד יתאזנו נוזלי גופך עם נוזליו, חולי ובריאות יימזגו ויהפכו עורם, ותיווכח בעצמך כי הסוד טמון בנשימה.

יש להישמר קפידה יתרה כי לאחר הטבילה לא תישא עימך חזרה את יושבי האגם י"א, על אחת כמה וכמה האחיות הבאות לטובה, ויעשו להן ביתן בביתך."

יתיר הרים את מבטו והבחין כי הצלקת בפני השמיים המקומיים, קו ההרים המחודד מדי, החלה לדמם. שולי העננים הדלים נצבעו ורוד רגע לפני שהתפזרו, מפיצים אדמומיות חולה לכל עבר. נזכר במה שמעיין סיפרה לו על סבתה בעלת העיניים החודרות והמקור החד. כיצד הייתה מנקרת את העולם, והנקבים היו מושכים את כל האנשים הלא־נכונים. הוא מעולם לא חלק על ההערות המתמיהות שהשמיעה באוזניו. בדרך כלל היה נדמה לו שזה מקנה נופך של מאזין ייחודי, נטול שיפוטיות. בפעמים אחרות זה גרם לו להרגיש כמו מאזין מטופש מאוד. נעימת הפתיחה שהמשיכה להתנגן באוזניו הגיעה לקרשנדו שרמז על תחילתו של הפרק, ובתוך כך קיווה שהציפורים אינן מאזינות לנשימותיו הכבדות, השגויות — הן יידעו מיד כי הוא זר בארצן, והדבר ודאי יעיר מחדש את הפולמוס שלהן בעניין צביון המקום. צווחת עורב שהגיעה מעליו גרמה לו להשפיל את מבטו אל רגליו. הוא כמעט היה יכול לראות שם את מחשבותיו הסבוכות, משתרכות חבוטות ובוציות סביב מגפיו, נגררות אחריו כמו יצורים אומללים שהתלפפו כך כשעוד היה במי האמבט, וכעת נגררות דרך האוויר ההררי היבש, נטול הרחמים. אבל באמת שזו אשמתן — כיצד בכלל הספיקו להסתבך בזמן קצר כל כך?

בפעם הראשונה שראיתי מדוזות, סיפר למעיין, הן שחו באקווריום קטן, מואר באור צבעוני ומתחלף.

היא הרימה את אבני האגם בזו אחר זו, בוחנת כל אחת בקפידה והופכת אותה באצבעותיה לפני שהחזירה אותן למים. האגם היה עשיר במתכות ובמינרלים, והאבנים בהקו באור שמש בריא באופן שהזכיר לו צבע רטוב.

יתיר לא היה מודע למחלתו כילד. אלמלא סיפרו לו עליה היה יכול להקדיש את מלוא זמנו לטרדה העיקרית שהעיקה על ביקוריו באקווריום: האם ניתן להתיר את הזרועות הארוכות והדקות של מדוזה אחת מרעותה, לאחר שאלו נכרכו זו בזו.

אין כאן מדוזות, מעיין אמרה פעם.

אני יודע.

אז שום דבר לא יכול להסתבך.

כבר מיומם הראשון כאן אהבה להקניט אותו, נזכר, מחלץ מחשבה אחת מהסבך ופורש אותה לפניו: היא אהבה לומר משפטים שלא נועדו להיאמר, לרמוז על דברים שהיו מעבר להישג ידו. ספק הבטחה לעתיד לבוא, ספק הספד למה שהיה יכול להיות.

בילדוּת, במהלך הביקור באקווריום, ניסו להרגיע אותו, להסביר לו שעם די סבלנות ניתן לעיתים לפרום את זרועות המדוזות ולשחררן זו מזו. אבל כבר אז התעורר חשדו כי הדברים נאמרו רק כדי להרגיע אותו; הגבול החמקמק בין המקום שבו נגמרת האמת למקום שבו מתחילים הרחמים נטה לזוז עם התקדמות המחלה, ויתיר חשש כבר אז שיום יבוא והרחמים יתגברו כל כך עד שהאמת תידחק לגמרי.

המחלה הייתה ההיתקלות הראשונה שלו עם דברים שנוטים להשתבש בצורה איומה, ועם דרכיהם הנכלוליות, שסוגרות עליך אם אינך מזהה את נעימת הפתיחה שלהם בזמן. זו הייתה נקודת התורפה של הדברים: הם לא יכלו לעמוד בפני נעימת פתיחה טובה, והנעימה הסגירה את בואם.

פרשת התרת המדוזות הותירה אותו חנוק מחוסר ודאות, ואם הייתה הרגשה אחת שמולה חש דחף תמידי להתריס, הייתה זו תחושת המחנק. הוא היה מוכרח לשוב לשם ולראות בעיניו את ההתרה — כך לפחות אמר למעיין.

אני יכולה להבין, השיבה. אני חושדת שלא כל גוזלי הנשרים שגידלתי באמת למדו לעוף והסתלקו, כפי שאמרו לי שקרה. בכל זאת, סיכויי ההישרדות של גוזל הם רק עשרה אחוזים.

אולי היית טובה במיוחד, הציע.

אני לא חושבת. זו כנראה הייתה תחנת ההצלה הגרועה ביותר בעולם. אבל בהחלט דאגנו להם. אם הייתה מידה אחת שהצטיינו בה בתחנה, זו מידת הרחמים.

התחנה להצלת הנשרים, הזכיר לעצמו. עומס המידע סחרר אותו.

היה לנו בתחנה פוחלץ גדול של נשרה. מישהי קשרה לה מטפחת על הראש וקראה לה סבתא נשר.

מישהי?

אולי אמא שלי, אם כי זה לא סביר. או אולי אחת האחיות הגדולות, אלו שלא פחדו מסבתא נשר, מהעיניים שלה. אולי בעצם זו כן הייתה אמא — כן, אחרי שאחותי קדחה מנהרה בראש של סבתא נשר והתחילה להעביר דרכה בשר לעוס ישר לפה של הגוזל, אמא כיסתה את החור במטפחת.

אלו היו רק... אתן? שם, בתחנה, זאת אומרת.

היא הרימה חלוק נחל נוסף והתבוננה בו בסיפוק. חלוקי נחל היו הדבר שאהבתי יותר מכול בבית. אני לוקחת אחד מכל מקור מים שיוצא לי לבקר בו. ואז הוסיפה, אבל אני תמיד מניחה אחר במקומו.

גדלת לצד נחל?

בתוך אגם, תיקנה אותו. היה אי, ממש במרכז האגם.

נשמע פסטורלי.

זה היה אי קטן מאוד, השתתקה.

בעיני רוחו ראה את כולן מצטופפות בבקתה קטנה שתפסה את כל נפחו של אי זעיר, במרכזו של אגם הררי. היא הראתה לו תצלום של אִימה בטלפון שלה: קשישה מכונסת בכורסה ישנה. עיניה עצומות, ידיה מכווצות על ידיות של הליכון, כאילו צולמה בשעה שאגרה כוחות לקום. יתיר התקשה להאמין שהקשישה הזו היא באמת אימה של מעיין.

זה עניין יחסי, אמרה לו, והוא הבין שפספס משהו.

הסדר שבו היא שוכחת אותנו יחסי. את האחות הקטנה ביותר היא שכחה ראשונה. אחריה היא שכחה את האחות הבאה בתור, זו שנולדה לפניה, וכן הלאה.

מעיין חיכתה עד שתשכח גם אותה לפני שעזבה.

דמנציה זה נורא, הגיב, אך קולו — כך היה נדמה לו — רפרף מעל השיחה ולא מצא כר לנחות בו. הוא נותר באוויר, יבש.

היא לא שמרה על עצמה, השיבה בלקוניות שכמו הדהדה את זו שבקולו־שלו. אני לא יודעת איך הבחינה מי היא מי מלכתחילה, בהתחשב בדמיון שבינינו, האחיות. כנראה שזה עוד סוד שהיא תיקח איתה לקבר. היא השתהתה לרגע, שוקעת בזרם מחשבות פרטי, ויתיר לא היה יכול להימנע מלחשוב שהיא נראית כאילו היא מתאוששת ממכה. פועלם של הדברים שנוטים להשתבש בצורה איומה מעולם לא היה ברור יותר, והוא נחרד מההרגשה שהמכה הנסתרת, המכה שסתמה את השיחה, הונחתה בדרך כלשהי על ידו. מתי השיחה העמיקה עד כדי כך?

הוא המשיך להתיר את זיכרונותיו בשעה שהתקרב לאגם. זה בסדר, התנחם, זה אמור לצרוב.

לעילוי נשמתך בעת ביקור האחיות

"קרה ונכשלת, והבאת את האגם ועימו האחיות חזרה לביתך, עליך להישמר לנפשך עד מאוד; האחיות מחזיקות בסודות הרפואה והנבואה, שני הכוחות השולטים בחייו של אדם וממיתים אותו מיתה קשה.

מבטן יבשר לך כי אתה הדבר המשעמם ביותר בחדר; הן יצביעו עליך ללא בושה; הן יבזזו את המקרר, וכשיפתחו את דלתו המים ימהרו פנימה ויטביעו את העוגה ששכחת לכסות. המים יזלגו דרך החלונות, מתחת לדלתות, ירקיבו הקירות, יפצפצו הטלוויזיה ושאר עיני החשמל. אמנם תרצה למחות, אך כשתפתח פיך תשתנק ממים. נשימה ודיבור הם מיומנויות שונות בתכלית."

עד כמה אתה סובל? שאלה אותו.

פחות משציפיתי, השיב, כאילו הוא מתענה אך בוחר לשתוק. מיד כשאמר את המילים חש בחוסר הכנות שלהן. זה היה חזק ממנו. כאילו כוח חיצוני כפה עליו לתזמר את התשובה הבזויה.

הייתה לו סיבה טובה להרגיש בזוי — הוא הרי חש טוב משהרגיש זה שנים רבות. המתלמדים היו מועטים, המים רגועים, והפחד מפני צלילה ללא ציוד, ללא אוויר, כבר התפוגג לגמרי. וחשוב מכך, כששחה מעלה מקרקעית האגם, הוא תמיד מצא את פני השטח באותו המקום בדיוק. המים צייתו באופן עקבי לחוקי טבע קשיחים: או שתגיע אל פני האגם, או שתטבע. אין אמצע.

הדברים שנוטים להשתבש בצורה איומה היו כל־כולם אמצע.

פחות משציפית, חזרה אחריו, מהורהרת. הטון העדין שבו השתמשה גרם לו לחשוב שוב על הספד. ובכלל, הבחין, הייתה איזו סופיות משונה בכל מה שאמרה. אולי זו הסיבה שתשובתו דמתה כלא־שלו: היא הייתה רק הד נטול חיות.

זו הסיבה שנרשמתי לקורס דווקא עכשיו, סיפר למעיין, זו כנראה ההזדמנות האחרונה שלי.

אבל אתה צעיר.

זה עניין יחסי.

ואז המדריך קרא להם, מנתק זמנית את יתיר מתיוק המחשבות האלו לצורך התמודדות מוכרת עם הקימה מהגדה משובצת האבנים. הוא הרגיש כאילו מישהו שלף את הפקק מתחתית העולם: החוף הסתחרר והתנקז סביבו אל חוסר קיום, מותיר בשדה הראייה שלו כתמים שחורים הולכים וגדלים. הדברים שרוצים להשתבש בצורה איומה לחשו לו בחדווה כי חשיפה ממושכת למים אינה בריאה לחולי אנמיה חרמשית.

התנועות שלו היו גמלוניות אפילו ביחס למתלמדים החובבנים האחרים. כולם, לרבות מעיין, כבר צללו בחופשיות קרוב לקרקעית האגם.

וזו אפילו לא הקרקעית העמוקה — הזכיר לעצמו, נחרד מהעתיד לבוא. אם כי הוסיף להשתרך בחוסר אונים מעל שאר המתלמדים, מקווה שהמדריך (ומעיין) לא יבחינו עד כמה הוא רחוק מלגעת בקרקעית.

ואולי הבחינה? כשנופפה לו לשלום היה נדמה לו שיש בתנועה הזו ריחוק. הוא נופף חזרה בנוקשות, מרגיש כמו לחם יבש וקשה מדי, מתפורר בין אצבעותיה לחתיכות קוצניות. הוא החמיץ משהו — שוב נבהל — משהו חיוני, משהו שמצריך לשוב על העקבות ולמצוא מיד. ולהתאמן.

נסה להתאמן לבד על הנשימות, הציע לו המדריך. זה בסדר לפחד — תתפלא לגלות כמה הידרופובים באים לפה לקורס. נסה לדמיין מקום מוכר, נגיד סלון הבית, ואז מְנה את הרהיטים ואת החפצים כשאתה נושם.

כשחזר לחדרו מיהר למלא את האמבט, מניח למים לכסות את כולו. ורק כשהסרעפת שלו החלה למחות לאחר שתי דקות, הרשה לעצמו להרים באיטיות את ראשו.

לשם חמיקה ממבט נוקב

"שׂער האחיות הצובאות יהיה צהוב. צהוב מדי, כמו צויר בגיר או אף בטוש. אך פרט לדבר הזה הן יהיו דומות לה להפליא. הן יזהירו אותך באריכות מפני המבט:

המבט של סבתא נשר חד מאוד. ראייתה החדה באה לה מהקפדתה רבת השנים לשמור כי רק דברים ברורים יופיעו לפניה. משם בא לה תיעובה למפלצות, המתעקשות להישאר מעורפלות יומם וליל.

האחיות מתרות בך פן תתפתה להסתתר בתוך המים. כי אמנם רוב הדברים נעשים שם מזוגגים, מבטים של אנשים, למשל, אחרי שהם טובעים, אבל דינן של מפלצות במקום הזה שונה. הן דווקא נעשות במים ברורות יותר."

האם הוא אמור לזהות אותו? יתיר התבונן בדאגה מתוך האגם אל הגדה, אל האיש הבודד שעמד שם, והמחשבה טרדה אותו יותר מהמים, קרים משמעותית יותר לפנות בוקר. אלמלא מצא את האימונים יעילים מאימוני האמבט שלו, היה נותר בחמימות חדרו.

אולי גם הוא כאן כדי להתאמן, תהה, מנסה להיזכר אם האיש הוא אחד המתלמדים. פרט למעיין לא הקדיש תשומת לב רבה לאחרים.

הבעיה לא הייתה שהתקשה בלזהות אנשים; הבעיה הייתה שהוא זיהה אותם יותר מדי. כמה פעמים עצר עוברי אורח זרים כי הם הזכירו לו מכרים? בכפר הסמוך הסתובב אחוז תזזית, נזהר שלא ליצור קשר עין, שמא מבטו יחלוף על פני מישהי דומה למעיין וימשיך הלאה, ואז יישאר לתהות, אולי לנצח, אם פספס זה עתה את פגישתם האחרונה.

נתז קל נשמע. האיש נרתע מקור המים וכמעט קפץ חזרה לגדה, אלא שבסוף התעשת ונשאר.

לא ייתכן שהוא מהקבוצה, יתיר כיווץ את גבותיו, הרי כולנו כבר מכירים היטב את קור המים. ועדיין, האיש התקדם בנחישות, במטרה מוגדרת להגיע אל המקום שבו יתיר עמד במי האגם. חוסר נוחות הלך ונקווה ביתיר — תחושה של חוסר ודאות שנבעה, בוודאי, מההרגשה שמשהו מהותי בעולם הולך ונשבר מצלילה לצלילה, ודברים שלא יכלו להתקיים קודם לכן החלו זולגים פנימה, כאילו מאז ומעולם היו שם. המחשבה שהזר הזה יכול להפוך למכר רק בעצם התקרבותו טרדה את מנוחתו.

האיש כבר היה קרוב, אך טרם הפך למוכר. נשימותיו היו קצרות, תכופות. יתיר הרגיש שזה מידבק ונלחם בדחף לצלול ולו כדי לשבור את מקצב הנשימה הדורסני הזה, שדוחס עוד ועוד פנימה בלי בקרה. שם למטה, יתיר ידע, לא יהיה זה הוא שיסבול מהיעדר המקצב, מהיעדר הנשימה, אלא העולם. העולם יהיה זה שייאלץ להילחם על הישרדותו, העולם שהוצף, שנשבר פיסה אחר פיסה, מפרק את נעימות הפתיחה הצפות לתווים בודדים ומפוזרים, נטולי התבנית הצורבת של התחלה ומיד סוף, וחוזר חלילה, שוב התחלה ושוב סוף, לעולם ללא האמצע, לעולם לא הפרק עצמו. אולי רק כמה דברים בודדים, משייטים בין לבין, משבשים את עצמם לדעת.

אבל בדיוק כשעמד להכניס את ראשו למים, האיש אמר ליתיר, הגעתי, באמת הגעתי, ויתיר לא היה יכול שלא לחזור אחריו, הגעת, והאיש המשיך, הגעתי ויגעתי, ומשום כך יגעתי ומצאתי — כך כתוב בספר.

איזה ספר? הספר שהביא אותי לכאן, האיש היתמם, הביא אותי למקום שבו אירפא, אז כאמור הגעתי ויגעתי.

ומצאת?

האיש השתתק רק לרגע, ואז הוסיף — כאילו יתיר שכח לרגע את תפקידו — בשביל זה אתה פה, נכון? ויתיר תמה, אני? כן, בשביל מה אתה עומד כאן בחמש בבוקר אם לא בשביל לעזור לעולים לרגל? אני מתאמן. על מה אתה מתאמן? על הנשימות שלי, אפילו הזנחה קצרה הופכת אותן לחלולות, אז אני מתאמן כל הזמן.

השתררה שתיקה. אז, אמר יתיר לבסוף, אתה אומר שעוד אנשים יגיעו לכאן?

הרבה יותר. האיש נאנח, כאילו היה שותף למורת רוחו של יתיר. יש שמועה כזו לאחרונה, שמשהו, משהו ברמה הקוסמית, משהו בעצם הקיום, נשבר פה. ובשבר הזה זורמים מים זכים לכל דורש; ואחרים, יודעי דבר, מספרים שכבר החלו לראות הצלחות בפיתוח תרופות המבוססות על המים, ממש כשם שחזו המקורות.

למראה פניו הנפולות של יתיר, האיש אמר, אם תעזור לי, אביא לך את הספר. הוא יעזור גם לך, תאמין לי. יש שם פתרונות לכל בעיה. יתיר אמר, אני לא צריך את הספר, לא אכפת לי, אני לא מבין בשום דבר ממה שתיארת. אז תעזור לי סתם, מה יש? ויתיר חשב, כן, מה יש, באמת?

יתיר עשה כבקשת האיש: תמך בגבו, הוריד אותו בעדינות למים והחזיק אותו שם לכמה שניות. כשעזר לו לקום, האיש אמר, אני מבין עכשיו למה נראית כל כך מפוחד שיבואו לכאן עוד אנשים. השלווה הזו, יהיה קל להרוס אותה, במיוחד עכשיו. העולם צריך לחשוש.

למה?

כי זה עולם מנוקר, והמים מתחילים להיכנס אליו.

האיש נפרד מיתיר והחל להתרחק, אבל כמו הרגיש צורך פתאום להסביר, הסתובב לאחור והוסיף, אתה מבין, לא צריך הרבה בשביל להרוס את העולם. רק צריך מספיק מים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*