להרגיש בבית בעולם

פתח דבר מאת העורך המדעי של הספר, ד"ר גדי ביאליק

קורותיו של ספר מחקר המגולל סיפור אישי־מקצועי

בשנת 2015 התמזל מזלי ואחד הסטודנטים שישב מולי בתוכנית המרוכזת לתואר שני במנהל ומנהיגות בחינוך, בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, היה יואב דוניץ. במסגרת הקשרים המקצועיים והחבריים שנרקמו בינינו, שיתף אותי יואב, איש שדה בוקר, בדילמות האישיות שחווה בנוגע לתפקיד שהציע לו רוני מרציאנו מרום, ראש המועצה החדש באותה עת של מצפה רמון. רוני, ראש מועצה מזן המנהיגים הערכיים, שנדיר יותר ויותר לפגוש במחוזותינו, ביקש מיואב להקים ולנהל אגף חדש במועצה שירכז את כל תחום החינוך, החברה והקהילה ביחד. יואב, מנהיג חינוכי־חברתי מרשים בפני עצמו ובנם של חלוצים חברתיים־חינוכיים, התלבט בתחילה, אך לקח על עצמו את האתגר הגדול והזמין אותי, למרבה ההתרגשות, להצטרף אליו למסע של שינוי חינוכי וחברתי ביישוב העירוני המבודד ביותר בישראל.

תקופה קצרה לאחר שהתחלתי בנסיעותיי הארוכות לרומו של הר הנגב, ביקש יואב שאכיר דמות ייחודית בנוף החינוכי המצפאי. מדובר, כך הוא אמר לי, בבחור חולם ומקיים, ביזם חינוכי מחולל שינוי, שמוביל את גן היער פורץ הדרך היחיד בישראל, ושלמועצה יש עניין רב בקידומו. כמו רבים לפניי, אני מניח, עלה על שפתיי חיוך קל לשמע שילוב המילים — גן יער ומצפה רמון באותו המשפט. עד אותה עת הסתובבתי לא מעט בכבישי היישוב, והייתי מוכן להישבע שיער לא ראיתי שם, בלב המדבר. למראה החיוך בזויות הפה הוסיף יואב ואמר במהירות: "סע לעבר קצה היישוב, בכביש המוביל למצפה הכוכבים שעל שפת המכתש, והתבונן היטב בחורשה שתהיה מימינך." עוד באותו היום, בין שתי פגישות עבודה שהיו לי במועצה המקומית, לקחתי את הרכב ונסעתי לכיוון. כמה עשרות מטרים לאחר היציאה מהיישוב עצרתי באחת. המראה שראיתי מימיני היה נראה ממבט ראשון כתעתוע. מבין עצי החורשה הצפופים שמימיני יצאה בצעידה קבוצת ילדים קטנים. הם היו לבושים היטב בתקופה זו של חורף מדברי קר, וחלקם החזיקו בידיהם מקלות ואבנים קטנות, שנראה שאספו בשטח. הם היו שקועים כל כולם תוך כדי הליכה בשיחה עם דמות מבוגרת ועטוית זקן, שצעדה ביניהם. זה היה המפגש הראשון שלי מרחוק עם רון מלצר, גנן היער הראשון בישראל.

המפגש השני עם רון התקיים כשיואב ביקש ממני, כיועץ אקדמי להנהגת היישוב, לשבת להיכרות מסודרת עם רון ולראות אם יש משהו שאוכל לסייע בו לנוכח האתגרים שעמם התמודד רון באותה העת. מרגע לרגע, וככל שהפגישה התקדמה, הרגשתי ששפר עליי מזלי. רון היה אחת מאותן דמויות מרגשות, שבעקבותיהן יצאתי לפני עשור וחצי לדרכי כחוקר חינוכי. מחקר הדוקטורט שלי הוקדש כולו לדמויות אלו:^* מנהיגים ומנהיגות חינוכיים־יזמיים ופורצי דרך, שעיצבו במהלך העשורים האחרונים את פני נוף החינוך הייחודי והאלטרנטיבי בישראל. החינוך הייחודי שהם יזמו והקימו בישראל, החל מסוף שנות ה־70, כלל מוסדות ורשתות חינוך ייחודיות כדוגמת: החינוך הדמוקרטי, הדיאלוגי, האנתרופוסופי, הדו־לשוני, המשלב, המונטסורי, הסביבתי ועוד ועוד גישות ייחודיות, שעליהן פירטתי באופן מקיף בספרי על אודות בתי ספר ייחודיים.^** גישות ייחודיות אלו צובעות את פני הנוף החינוכי בישראל במגוון צבעים עזים ומסעירים. משיכתי המחקרית לסוג אנשי ונשות חינוך מרשימים אלו נבעה לפני הכול מתחושת הזדהות אישית עמוקה. כשהשתחררתי משירותי הצבאי, ביקשתי להקים בעצמי מוסד חינוך ייחודי במצפה רמון. אלא שדרך הקמת החינוך הייחודי שלי במצפה רמון, התפתלה לה והסתיימה בקריירה של חוקר ומרצה באקדמיה, העוסק אומנם בחינוך ייחודי, אך ברמת המחקר והפיתוח (מו"פ) שלו. ואילו דרכו של רון אכן הסתיימה בהקמת מוסד חינוך ייחודי ביער שבפאתי מצפה רמון. הרגע הזה שבו פגשתי את רון, אך גם קצת את עצמי בראשית המסע שלי לחינוך הייחודי, הוסיף נופך כמעט קוסמי לאותה שיחה ראשונה עם רון ומילא אותי בהכרת טובה על ההזדמנות שנקרתה בדרכי.

כשניסיתי להבין מהם האתגרים שעמם מתמודד רון, הבנתי כי אחד הדברים המרכזיים שבהם אוכל להיות לו לתועלת, יהיה דווקא ביציאה למסע מחקרי משותף, שייקח אותנו מחוץ למרחב המקומי של מצפה רמון ומחוץ למרחב העשייה היום־יומי של רון בגן. רון היה עסוק מאוד בשאלות ובמחשבות על זהותו החינוכית, כמי שהוביל במשך כמה שנים דרך חינוכית ייחודית כמוסד חינוך ניסויי בשיתוף אגף מו"פ ניסויים ויזמות של משרד החינוך, דרך שבדיוק באותם הימים החלה לפרוץ את גבולות היישוב ולעורר עניין הולך וגובר בחלקים רחבים בארץ. רון סיפר לי את סיפורו האישי המרגש וחיבר כל חלק בסיפור למרכיב אחר בעבודתו כגנן וכיזם חינוכי כיום. ככל שסיפורו של רון נגלל בפניי, הבנתי כי רון הוא מה שהספרות התיאורטית מכנה "מנהיג אותנטי" (Authentic Leader). מנהיגים אותנטיים הם אלו שמבססים את עשייתם המקצועית על מודעות עמוקה לזהותם הייחודית. מודעות זו קושרת בין סיפורם האישי, על חוויות המפתח ונקודות המפנה שהיו בו, לבין בחירותיהם הערכיות והמקצועיות המעשיות כיום. מצפן ערכי־זהותי זה מאפשר למנהיגים האותנטיים לנווט ברגישות ובחוכמה ברשתות היחסים הבין־אישיים ובסבך המציאות הכאוטית, שאותה חווה היזם החינוכי בתהליך הקמת המוסד הייחודי.

מטרת המסע המחקרי, שהחלה להירקם בשיחות הרבות בין רון לביני, הייתה כתיבתו של הספר הזה. מהלך כתיבת המחקר והספר, כך הסברתי לרון, יוכל לשמש עבורו הזדמנות יקרה וחד־פעמית לבחון לעומק, לחדד ולהבהיר את הסיפור האישי והמקצועי השלם שלו. זה הקושר זהות מנהיגותית וחזונית לאוצר של ידע מעשי על חינוך היער בתצורתו המקומית בישראל. לספר שכזה, כך אמרתי לרון, יהיו ערכים רבים מלבד הערכים האישיים עבורך. זו תהיה הזדמנות ליזמי חינוך ייחודי אחרים בישראל להבין את אבני הדרך המרכזיות במסע להקמת חינוך ייחודי; זו תהיה הזדמנות עבור קבוצות בעלי העניין הרבות בחינוך היער, לקרא על בוריה את תורת חינוך היער כתורה מקצועית הוליסטית ושלמה, כשהיא מתובלת בדוגמאות ממחישות וחיות; זו גם תהיה הזדמנות ליזמים ולפורצי דרך חברתיים וחינוכיים לקבל ידע מעורר הזדהות והשראה, בעל ערך מקצועי רב, על דרכו מלאת המהמורות של יזם נחוש ועל אסטרטגיות יצירתיות להתמודדות עם מהמורות אלו; ולבסוף, עבור הקהל הרחב כולו תהיה זו הזדמנות לשמוע סיפור אישי, אותנטי ומרגש ביותר. סיפור שמביא בצורה כנה וחשופה כאבים, פחדים, חרדות ושאר חיבוטי נפש של אדם צעיר במציאות המודרנית שלנו — אך באופן הקושר את כל אלו לתנועה ולמעשה של תיקון, של יצירה, של עוצמה ושל חיים שיש בהם גם מזה וגם מזה. חוסר ומלאות, נפרדות וביחד, מלאכותיות וטבעיות, צמיחה וכמילה, ידיעה ואי־ידיעה. סיפור שיש בו את כל אותם חומרים מעולים, שגורמים לנו לקחת ספר מהמדף ולשקוע באמצעותו בסיפורם של אחרים ולהרהר בתוך כך בסיפורנו שלנו. כבני אדם וכמחנכים.

כדי להשיג את יעדי המסע המחקרי־סיפורי ולאפשר לספר לקרום עור וגידים ולהיות רלוונטי בסגנונו למגוון בעלי העניין, בחרתי עם רון לערוך את המחקר מבחינה מתודולוגית, כשילוב בין שלוש שיטות מחקר איכותניות, שבמרכזן דמות העצמי (self) של הכותב, המשמשת בסיס לעבודתו ולזהותו המקצועית. שלוש גישות מחקר עצמיות אלו, שבהן הנחקר הוא גם החוקר, והמסופר הוא גם המספר^*** הן: מחקר נרטיבי (Narrative); מחקר אוטו־אתנוגראפי (Auto-ethnography); ומחקר עצמי (Self-study). הראשונה, הנרטיבית, מבקשת לספר את סיפור חייו של אדם. השנייה, האוטו־אתנוגרפית, מבקשת מהחוקר לספר את סיפורו האישי, אך בתוך קונטקסט תרבותי וחברתי רחב יותר. והשלישית, זו המכונה מחקר עצמי, מבקשת מהחוקר לספר את סיפורו כבעל מקצוע פועל (in action) ובפרט במסגרת פעולה חינוכית. השילוב בין שלוש השיטות המחקריות יצר כתיבה מחקרית־סיפורית הוליסטית ותלת־שכבתית המסופרת מנקודת המבט של רון. בשכבה הראשונה מופיע סיפור זהותו האישית של רון על מקורות ההנעה שלו והתמודדויותיו כפרט וכגיבור של סיפור חייו. בשכבה השנייה אפשר להכיר את רון כמנהיג חינוכי הפועל בתוך ההקשר החברתי הרחב של תרבות מערבית, שעזבה במידה רבה את הטבע לטובת התיישבות עירונית ומלאכות מתועשות, על הרווחים והמחירים הגדולים הטמונים בכך. רון מוצג גם בתוך ההקשר החברתי והתרבותי המקומי הייחודי של עיירת פיתוח בפריפריה המדברית הישראלית על שלל אתגריה ומשאביה הייחודיים. בשכבה השלישית אנו פוגשים את רון כיזם חינוכי וכמנהיג מקצועי, המפתח הלכה למעשה את התורה הישראלית של חינוך יער, אשר שואבת השראה מתפיסת חינוך היער הבינלאומית, וכמוה ממקורות השראה ומדמויות מקצועיות מקומיות, שעמן למד רון ושאתן התפתח מקצועית. הסיפור המקצועי חושף היבטים חינוכיים אוניברסליים לצד פרטיקולריים, שנשזרים ביחד לכדי תפיסה ומעשה שלמים של חינוך יער ייחודי.

פרקי הספר השונים בנויים אף בהם בצורה שתאפשר לקוראים לקרוא בכל פרק ופרק את אותן שלוש זוויות מבט מחקריות־סיפוריות, שהנחו אותנו במסע המחקר והכתיבה. הפרקים ייפתחו בווינייטה (קטע ציטוט־סיפורי) הלקוחה מסיפור חייו האישי של רון מתקופות חייו השונות, כנער, כמבוגר־צעיר, וכאיש משפחה. וינייטות אלו יבהירו אנקדוטות והיבטים אישיים מאוד בסיפור חייו של רון, המשמשים תשתית זהותית ואישית לפעולתו כמנהיג אותנטי וכיזם חינוכי. בהמשך כל פרק יישזרו ביחד לכדי סיפור שלם, היבטים שונים — תיאוריים ופרשניים, המייצגים את התיאוריה האישית־מקצועית שפיתח רון ושהנחתה אותו לאורך דרכו המקצועית, משלב הקמת המוסד האחד ועד להיותו מחולל של תנועת שינוי רחבה בקנה מידה ארצי. לצד התיאוריה האישית־מקצועית יובאו דוגמאות למעשה החינוכי הנגזר ממנה, זאת לצד סיפורי התמודדות המתייחסים להקשר החברתי והתרבותי האוניברסאלי והמקומי שבו התפתח סיפורו של רון. כל אחד מפרקי הספר השונים נכתב סביב תמה — נושא מרכזי וחוזר, שעלה באופן נרחב ממכלול הסיפורים שאותם סיפר לי רון במסע המחקרי־סיפורי שלנו. תמות אלו, שנותחו בשותפות ובדיאלוג מקצועי בין רון, כחוקר־מספר, לביני, כשותף ביקורתי לפרשנות ולהבניית המחקר ולעריכתו, מייצגות היבטי רוחב משותפים משלוש שכבות הסיפור השונות.

ברוח הנדיבות והנתינה של היער והטבע, וברוחו הנדיבה של רון כמחולל תנועת שינוי חינוכית ארצית רחבה, ביקש רון לכלול בסוף הספר פרק מיוחד, הכולל מתווים יישומיים שונים לחיים ולחינוך ביער. פרק זה מיועד לאנשי ולנשות חינוך המעוניינים לעשות צעדים ראשונים משלהם ולצאת מגבולות המבנה לעבר הטבע והיער באשר הם, וזקוקים לשם כך ליד מכווינה ולעזרה יישומית. אך אין מדובר בתרומה רק לאנשי ולנשות חינוך מקצועיים, אלא לכל מי שחינוך הוא חלק מחייו — הורים, סבים וסבתות, ולכל מי שמבקש לחזור ולהתקרב קצת בחזרה לכוחו המרפא והמחנך של הטבע.

עבורי היה זה מסע מחקרי ייחודי, בנוף הרגיל של מחקרים המתמקדים לרוב במספר רב יחסית של נחקרים, במטרה להגיע לאמירה מדעית משמעותית. מסע זה התמקד באדם יחיד ובתפיסת חיים חינוכית אחת. ההתמקדות אפשרה לי להכיר לעומק את סיפורו של רון — כמנהיג אותנטי וכיזם חינוכי ייחודי. וככל שהעמקתי בסיפורו, כך הרגשתי שאני לומד להכיר עוד ועוד חלקים בעצמי ובמרחב הטבעי הנשכח שסביבנו.

כך אני מקווה שיקרה גם לכם.

ד"ר גדי ביאליק,
חוקר מלווה, שותף לכתיבה ועורך מדעי

הערות

* ביאליק. ג. (2012). שיח מדיניות החינוך בישראל כפי שהוא בא לידי ביטוי בסיפורי ההקמה של בתי ספר ייחודיים. עבודת דוקטור. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.

** ביאליק, ג. (2020). בתי ספר ייחודיים: האומץ להרהר ולערער על המובן מאליו. תל אביב: הוצאת מכון מופ"ת.

*** Mary Lynn Hamilton, Laura Smith & Kristen Worthington (2008) Fitting the Methodology with the Research: An exploration of narrative, self-study and auto-ethnography, Studying Teacher Education, 4:1, 17-28, DOI: 10.1080/17425960801976321

פרק ראשון

הממלכה והפרישות — תחילתו של מסע לחירות ואחריות

"איזה בזבוז זמן זה בית הספר הזה, יש לנו כל כך הרבה דברים יותר חשובים ויותר מהותיים לעשות מלבזבז שש שעות ביום במקום הזה! ואיזה מדהים שבשנת שירות אתה פשוט פנוי כל היום כדי לעשות כל מה שצריך כדי לשנות את העולם..."

רוצים שינוי? (הממלכה)

בשנותיי בתיכון הייתי חניך בתנועת הצופים. משהו שם הצליח לתפוס אותי, הייתי חדור מוטיבציה ולקחתי את תפקידיי ברצינות רבה. רצינות כזו, שבה, בכיתה י"ב, היינו הולכים מדי יום אני וחברי הטוב בן לשבט שלנו, ומייצרים עבור השכבה הבוגרת פעילויות שונות, שמטרתן, מבחינתנו הייתה לייצר בסופו של דבר שינוי של ממש בחברה שבה אנחנו חיים. בזמן האינתיפאדה השנייה, למשל, בתוך הפיגועים הרבים שהתרחשו ברחבי הארץ בכלל, ובעיר חיפה בפרט, הכנו כרטיסיות במטרה להזכיר לתושבים כי אהבה וחיוך הן הדרך היחידה לצלוח את התקופה, וכי אלו הדברים היחידים הנמצאים באחריותנו, וחילקנו אותן בצמתים המרכזיות בעיר יחד עם עוד חברים מהשכבה, שהצלחנו לגייס למשימה. פעילויות כאלו ואחרות היו בראש מעייננו באותם ימים, ולכן לא פלא שהתחושה שבית הספר גוזל מזמננו הייתה מוחשית ביותר עבורנו. הרגשנו, כנראה בצדק, שאילו עמד לרשותנו עוד זמן היינו מצליחים להניע מעגלים רחבים הולכים וגדלים של שינוי.

עם סיום כיתה י"ב יצאתי לשנת שירות, חדור אמונה אמיתית שקריית גת, שבה אשרת, היא רק המדרגה הראשונה בשבילי בדרך לשנות את העולם. לא היה לי ספק בכך. יצאתי חדור מוטיבציה לקראת שנה שבה אהיה פנוי לחלוטין לייצר את השינוי שייחלתי לעולם. הידיעה הזאת הייתה פנימית, חזקה ובלתי ניתנת לערעור אז. ייחלתי לרגע שבו אהיה פנוי סוף־סוף להביא לעולם את כל אותם שינויים שהאמנתי אז שהוא צריך.

אלא שהשנה ההיא הייתה רחוקה מלענות על ציפיותיי. החיים בקבוצה עם אנשים שאני לא מכיר, ללא ליווי מקצועי מספק, נוסף על הניסיון האידיאולוגי שלנו לבחון אורח חיים סוציאליסטי — כלומר, לממן את חיינו בעיר במקביל לעבודה ההתנדבותית — גרמו לכך שבפועל פשוט חיינו שניים או שלושה אנשים בחדר, בתנאים גרועים מאוד, על תזונה שהייתה מורכבת בעיקר מלחם לבן ושוקולד או חומוס קנוי. כך מצאתי את עצמי במעגל האבטלה של העיר קריית גת, דבר שבאופן לא מפתיע, במקום לייצר את השינוי שכל כך ייחלתי לו, גרם בדיוק להפך הגמור.

בשנה הזו הבשילו התנאים לכך שמקור פנימי של חוסר שמחה שליווה אותי גם שנים קודם לכן, החל למצוא את דרכו החוצה, וכך קרה שראשי הוצף במחשבות אובססיביות וחרדתיות. מחשבות אלו גרמו לכך שבפועל התחלתי לאבד אט־אט את היכולת שלי לתפקד באופן מלא בעולם. באותה שנה החלו החרדות הללו ללוות אותי יותר ויותר שעות במהלך היום עד לכדי מצב שבו הרגעים שבהם אני ישן היו הרגעים היחידים שבהם היה לי שקט, ועל כן כל כמיהתי הייתה לישון כמה שיותר ולנסות לברוח מעצמי ומהמחשבות הטורדניות, שהציפו אותי מבוקר עד ערב. האמונה התמימה והעמוקה שלי, שעמה הלכתי לשנת השירות, לגבי האפשרות שלי לייצר איזשהו שינוי בעולם, הלכה ונגוזה, ואת מקומה תפסה חוויית חיים הישרדותית. בכל בוקר מחדש ניסיתי לצלוח את היום שעומד בפניי ולהתמודד עם הפחד מפני המחשבות הטורדניות שיגיחו ברגע הקימה שלי. ידעתי בוודאות כי במוקדם או במאוחר אסחף אחריהן אל תהום שממנה איני יודע כיצד לצאת, עד למצב של התקף פיזי, שממש משתק אותי לכמה רגעים, התקף שלאחריו יגיעו אותם מעט רגעים של שחרור והפוגה, ועד לחזרתו של מעגל המחשבות הטורדניות, שיסחוף אותי ביחד אתו אל פי התהום של ההתקף הבא...

באותה השנה, כשהחרדות פרצו והחלו להשתולל במוחי, החליטו אחותי ואמי שיהיה נכון לשלוח אותי לאישה חכמה ושמה דבורה. לאורך כל אותה שנה ובשנים שלאחריה הייתי הולך אליה כאל מורה חכמה, שיודעת בעדינות רבה לעזור לי לנתב את דרכי בתוך החושך שירד עליי באותה תקופה. אני זוכר כי באחד המפגשים הראשונים שלי עמה, כשניסיתי להבין מה זה הדבר הזה שמשתלט עליי ומדוע הדבר הזה קורה דווקא לי, אמרה דבורה בחביבותה, כי אומנם כרגע זה מרגיש איום ונורא, אבל האמת היא שככל שמשבר כזה או אחר קורה בגיל מוקדם יותר, כך ייטב לאדם, משום שיהיה קל יותר לעשות סדר בסיפור החיים "הישן" ולבנות בצורה מתאימה ובריאה את סיפור החיים ה"חדש".

למרות השנה האיומה שחוויתי ואף שנשאלתי לא פעם מדוע איני עוזב את שנת השירות אם כל כך לא טוב לי, משהו בי התעקש להישאר ולתת הזדמנות לחלום להתגשם, אבל בפועל הקושי שלי רק הלך והחריף.

בתום שנת השירות עדיין לא ויתרתי לעצמי על החלום שליווה מזה כמה שנים, והמשכתי עם חלק מחבריי לגרעין נח"ל. התחלנו את הפרק הזה של חיינו בקיבוץ במסגרת השל"ת (שירות ללא תשלום), כשהמחשבות על האפשרות לייצר שינוי בעולם שבו אנו חיים, עוד מלוות את חברי הקבוצה החדשה שהתגבשה לה. בזיכרוני חרות ערב אחד ספציפי שבו מלווה הקבוצה שלנו הגיע, וביחד קראנו טקסטים העוסקים בסוציאליזם ובקארל מארקס ובאפשרות שלנו לייצר מציאות חברתית חדשה. בסוף אותו הערב גמלה החלטה בלבי: זהו! אני סיימתי! באותו ערב ידעתי שאני לא רוצה לשמוע עוד על עשייה לטובת האחר, אני לא רוצה לעסוק באפשרות של חיים עם מישהו אחר, ואני לא רוצה עוד לקחת שום חלק בכל מה שקשור ב"שינוי חברתי" כזה או אחר. ביני לביני הגעתי למיאוס טוטאלי מהעולם הזה, שהיה מנת חלקי בשנים האחרונות. היום, במבט לאחור, אני יודע להגיד שזה היה הרגע שבו, באופן לגמרי לא מודע, החלטתי פשוט לפרוש מן הממלכה, לפרוש ממה שהיה עולמי ותפס מקום גדול בלבי בכל השנים האחרונות, שנים שבהן הקדשתי את עצמי לטובת האמונה שלי באפשרות של יצירת שינוי אמיתי בעולם. החלטתי להקדיש את עצמי לעצמי ולבניית "הסיפור החדש" שלי, כדבריה של דבורה.

שבע השנים הראשונות (הפרישות)

הגישה שלי לעולם השתנתה לגמרי, ואפשר היה לסכם אותה במשפט אחד: כל מה שאני מעוניין בו הוא להיות לבד, לעשות לעצמי, לדאוג לעצמי ולא להכניס לחיי שום שיקול הקשור בדאגה למישהו אחר. בגישה זו, למעשה, יצאתי לדרך חדשה, שהיום אני יכול להגדירה כתקופה של שבע שנים, שכל כמיהתי בהן הייתה לחזור ולחוות את עצמי כאדם בריא, אדם שהמחשבות הטורדניות אינן מנהלות את יומו, ולהרגיש מספיק חזק ויציב כדי לחזור ולתפקד בעולם ככל חבריי. אלו היו גם שבע שנים שחונות בכל הקשור באמונה שלי כי ביכולתי לייצר בעולמנו מציאות טובה יותר. כך, עם אותן מחשבות טורדניות, העברתי את השירות הצבאי שלי וכך גם השתחררתי והמשכתי לשנה של חיים באמסטרדם ומשם למסע של קרוב לשנה באירופה. בדיעבד אני יכול לומר כי כל מטרתן של שבע שנים אלו ובפרט של המסע שלי באירופה הייתה למצוא את השקט הנפשי שחשתי שאבד לי באותה שנת שירות מספר שנים קודם לכן.

בשלב כלשהו בתוך תחילת המסע שלי באירופה ביקרתי אצל חבר בסביליה ששאל אותי, "איזה מן מקום היית רוצה למצוא כדי להתמקם בו קצת?" עניתי לו שהייתי רוצה להגיע למקום שמחד הוא קרוב לעיר ולדברים שהעיר מספקת, ומאידך יהיה קרוב לטבע. כעבור כמה ימים אצלו הוא איחל לי בהצלחה בהמשך הדרך, ואני התגלגלתי אל העיר הקטנה קדיס, השוכנת על שפת הים. בקדיס מצאתי עבודה, ובמשך חודשיים חייתי שם, בעיר הקטנה על שפת הים, מרגיש שזה לא בדיוק מה שייחלתי לו אצל אותו חבר אבל בהחלט מספיק קרוב. כעבור חודשיים, באותה עיר נמל קטנה ועתיקה, כמעט במקרה, כשחבר מהארץ הגיע אליי לספרד לביקור, החלטנו לנסוע לבקר בעיר גרנדה, שעליה שמעתי רבות במהלך החודשים האחרונים. לפני צאתנו לדרך אמר לנו חבר שהכרנו בשם ג'יימי, שאם נרצה, נוכל לישון במערה שלו. לא בדיוק הבנו למה הוא התכוון, אבל הוא אמר שיקשר אותנו עם חברה שלו, שתעזור לנו למצוא את המקום. תכננו לנסוע לשלושה־ארבעה ימים, כך שאת מרבית חפצינו בחרנו להשאיר בקדיס. בערב הגענו לגרנדה, פגשנו את החברה של ג'יימי, והלכנו בעקבותיה אל עבר המקום שבו נתארח. מתישהו במהלך הדרך הכביש הסלול הפך לדרך עפר העולה אל הגבעה. עלינו אחריה בתוך החושך, עד שבשלב מסוים היא פנתה פנייה קטנה ונעצרה. "זו המערה שלי," היא אמרה. "תישנו כאן הלילה ומחר אראה לכם את המערה של ג'יימי." היה כל כך חשוך, שלא היה לנו מושג היכן אנחנו נמצאים. נכנסנו בעקבותיה אל תוך חלל חשוך ובו נר אחד דולק המאיר את המקום, מערה.

למחרת בבוקר, כשיצאתי מהמערה, הסתכלתי מסביבי והייתי המום לנוכח הנוף עוצר הנשימה של העיר שממנה הגענו אתמול בערב המאוחר. באותו הרגע ידעתי שזה המקום שחיפשתי. תחושתי הייתה שהגעתי, שכאן אני צריך להיות. זה המקום שדמיינתי בעיני רוחי כשאותו חבר מסביליה שאל אותי למבוקשי. לקח לנו עוד זמן רב לשוב ולאסוף את חפצינו מקדיס...

כשהגעתי אל המערה בספרד, כל שחיפשתי היה רק את השקט הפנימי שלי, ולזה הפניתי את כל האנרגיה. כל רצוני היה להיטיב עם עצמי, למצוא את מערכת האיזונים החדשה המתאימה לי, את ההליכה בקצב הנכון, את הדיבור בקצב הנכון ואת העשייה בקצב הנכון. במשך החודשיים וחצי שחייתי שם נתתי לעצמי להיות קשוב לרצונות ולצרכים שלי, הייתי רך עם עצמי והסכמתי לבוא במפגש עם החיים ועם אנשים בדיוק במידה שהתאימה לי ושיכולתי להכיל.

כשעלה בי הצורך, הייתי יוצא לטיולים ברחבי ההרים, וכשחיפשתי חברה, מצאתי את האנשים שיכולתי לראות בהם חברים.

בהסתכלות לאחור אני מבין שהייתי עסוק בהשלת "הסיפור הישן" שאחז בי במשך הרבה מאוד שנים. הנושא של "עשייה חברתית", שכל כך העסיק אותי במשך שנים, אפילו לא עלה בראשי אז. לשמחתי הרבה, הצלחתי להיות אנוכי כפי שרק יכולתי לאחל לעצמי להיות שוב. ופתאום, מתוך אותה אנוכיות אינסופית שהייתי מצוי בה, משהו קטן החל להתעורר, אך הפעם הוא הגיע ממקום לגמרי לא צפוי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*