אקדמיית ווילו הייטס: האליטה 3 - לקבור אותי

הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא לפגוע בקוראים שלי, אבל משום שאי אפשר לחזות מראש מה עשוי להוות טריגר עבורכם, אני פשוט אגיד שהספר הזה לא נועד לקוראים בעלי רשימת טריגרים.

הקריאה היא על אחריותכם האישית.

פרק 1

קריסטל

הגיע הזמן לחזור לבית הספר. להפסיק להתחבא. לבצע את המהלך האלים והאחרון שאליו כל זה הוביל. אבל כבר לא אכפת לי. כשאני מביטה בפנים המאופרות ללא רבב של הבחורה שניצבת מולי במראה, אני רואה מישהי זרה. לא, לא זרה. בובה. היא יפהפייה, אבל לא אמיתית. היא חלולה, בעוד שקריסטל האמיתית מוצפת מרגשות שמסחררים אותה, מלאה בזעם, מרוסקת מכאב. קריסטל האמיתית היא שבורה ומובסת, בשר חבול ועצמות מרוסקות הבולטות מתוך עורה הקרוע, היא שותתת דם לוהט. אבל הבחורה הזאת במראה? היא כל כך חסרת תכלית כשהיא צפה באוויר. אשליה שיכולה להינדף במשב רוח קל.

דפיקה בדלת שלי מחזירה אותי למציאות. אני תוחבת את הטלפון לתיק וקמה מכיסא שולחן האיפור שלי. מבט אחד במראה מציג לי את מה שכבר ראיתי, את הבחורה המוקפדת שנראית כמו דמות קרטון שלי בגודל מלא.

"קריס, את מוכנה?"

זה קולו של קינג. אחי, המגן שלי, השומר שלי. קולו נשמע כמו בכל יום אחר. כאילו שזה לא היום שבו הם יקבלו את כל מה שהם רצו. היום שבו כס המלכות של משפחת דרלינג מתחיל להתפורר.

"אני באה," גם קולי נשמע רגיל כל כך. חוץ ממה שמתחלל בתוכי – הכול רגיל לגמרי.

אני מציצה בחלון שלי לפני שאני הולכת. השארתי אותו פתוח. חלק חולני ואיום בתוכי חשב שאולי הוא יבוא. אתוודה ואגיד שאפילו רציתי בזה קצת. אבל הוא לא בא.

"אם לא תבואי עכשיו, אנחנו נאחר," צועק דיוק, מטיח את אגרופו בדלת שלי.

"תירגע כבר," אני אומרת ופותחת את הדלת.

כל ארבעת האחים שלי עומדים במסדרון. אני מחכה בזמן שהם בוחנים אותי במבטיהם, מחכה לזכות באישורם. וכמובן שאני מקבלת אותו – אני עומדת בסטנדרטים שלהם. כולנו צועדים במסדרון ומתקבצים בתוך מכונית הריינג' רובר של רויאל, למרות שקינג הוא זה שנוהג. זאת פעולה רגילה כל כך עבורנו, ובכל זאת, שום דבר לא מרגיש נכון יותר.

"אני כבר מת לראות את המבט על הפנים שלהם כשנגיע היום," אומר דיוק, ומניח יד על כתפיי. "קרעת לדוולין את הצורה, אחותי. כמו חיה פראית."

אני מהנהנת בהיסח דעת, מתפללת שרויאל יסתובב אליי כפי שנהג לעשות וייתן למבטי לשקוע לתוך עיני הקפה שלו, יגיד לי שהכול בסדר. אבל פניו נותרות מופנות אל החלון לאורך זמן הנסיעה.

"התקבלנו לקבוצה," אומר קינג. "וברגע שבו הצלעות שלך יחלימו, רויאל, תוכל לבוא להתאמן איתנו. אל תדאג. אנחנו נעיף את דוולין מהקבוצה. אתה הקוורטרבק מספר אחד שלי. תמיד היית."

הוא מושיט את ידו ורויאל מצמיד איתו אגרופים.

אנחנו כבר כמעט מגיעים לבית הספר. מוכנים לתפוס את המקום שלנו בפסגה. פרסטון פצוע ולא יוכל לשחק במשך רוב העונה. אנחנו כבר בנובמבר, כך שאין סיכוי שהוא יחלים עד לסיום עונת הפוטבול. דוולין הודה בחטיפה וכליאה של קטין. סביר להניח שיצליחו לנקות אותו מהאישומים, אבל זה בטוח יספיק כדי להשעות אותו מהקבוצה. מוניטין הוא הכול בעיר הזאת ואף אחד לא יסכים שבחור כמוהו ייצג אותם.

ואז נותר קולט. אומנם אני לא מכירה אותו כל כך טוב, לא כמו את דוולין, אבל אני יודעת בוודאות שהוא לא מנהיג. הוא פשוט רוצה ליהנות ולחיות את החיים הטובים. הוא משתוקק לאור הזרקורים ומנצל את כל היתרונות של הסטטוס שלו בראש הסולם החברתי. אבל אם זה אומר שהוא יאלץ להתמודד נגד ארבעת האחים שלי, הוא לא יילחם. הוא לא טיפש. הוא יידע להבין מתי הוא הפסיד וצריך לרדת מהמגרש.

"ומה איתך, קריסטל?" שואל קינג, מביט בי במראה האחורית. "מתי מבחן הקבלה שלך לקבוצת המעודדות?"

"פספסתי אותו," אני מודה. זה היה אמור להיות ביום שישי האחרון, כשלא הגעתי לבית הספר.

"זה בסדר," אומר בארון, לוחץ בקצרה על הברך שלי. "המאמנת סנואו תבין."

"אבל תגיעי ביום שישי הקרוב," אומר קינג. "כך שתוכלי לעודד אותנו במשחק."

אני מהנהנת, לא טורחת להתווכח. לפעמים צריך לבחור את המלחמות שלך, וזה לא קרב ששווה לי להילחם עליו.

אנחנו חונים ליד בית הספר. החניה היוקרתית, זו שהבנים רבו עליה בחודש האחרון – פנויה וריקה. קינג מחנה את הריינג' רובר וכולנו יוצאים. אני לא יכולה שלא להרגיש לחוצה ועצבנית מעצם החזרה לאקדמיית ווילו הייטס. בפעם האחרונה שהייתי כאן חיפשתי את רויאל, מבועתת שאמצא אותו מת באולם של 'ברבורי חצות', האגודה הסודית והדפוקה שאליה כל משפחתו של דוולין משתייכת.

אני מושיטה את ידי אל ידו של התאום שלי, אבל הוא נסוג ממני. זו לא דחייה מובהקת, פשוט הפניית עורף קלה, כל כך עדינה, שהייתי יכולה לפספס אותה לולא הכרתי את אחי טוב כל כך.

"אתה בסדר?" אני שואלת בשקט. אבל ברור שהוא לא בסדר. דממה השתררה בחניון וכולם בוהים בנו, כולם צופים.

אני לא יכולה שלא לתהות אם הדרלינגים תכף יגיעו ויעשו בלגן. מרגיש שקט כאן ללא הרכב של דוולין, בלי בני הדודים למשפחת דרלינג שיושבים על הרכב הזה, כופים על כולם לציית לסטאטוס החברתי אותו הם קבעו לפני שמישהו חוצה את השערים בכלל.

"בואו נלך," אומר רויאל, בכתפיים זקופות ורחבות, ראשו נישא בגאון. אני לא היחידה שנאלצת לעטות מסכה של זיוף מדי יום ביומו.

אנחנו מסתדרים לצד קינג, אבל הכול מרגיש לא נכון. אני נצמדת לתאום שלי, מה שמותיר את התאומים הצעירים יותר לעמוד מצדו השני.

"מה הבעיה?" אני מסננת לעבר רויאל. "סתם לא מתחשק לך לחזור לכאן, או שאתה כועס עליי?"

אני יודעת שזה אנוכי אפילו לשאול את השאלה הזאת, אבל הוא התחמק ממני כל השבוע. הוא דיבר עם כולם חוץ ממני.

לרגע אחד נדמה לי שהוא לא יענה. אבל בדיוק כשאנחנו מגיעים לדלתות הרחבות שמעליהן חקוק המוטו של בית הספר, הוא משתהה. "זיינת אותו," הוא לוחש בזעם. "בזמן שאני הייתי כלוא שם, אולי אפילו מת, את זיינת את הבחור שעשה לי את זה. אני אמור פשוט לשכוח מזה?"

אני מרגישה כאילו הוא סטר לי הרגע. הוא צודק – זה בדיוק מה שעשיתי. אבל חשבתי שכבר כיפרתי על זה. ויתרתי על דוולין למענו. כדי להוכיח לו שאני בת דולצ'ה, שאני לא בוגדת.

אבל הוא עדיין רואה בי בוגדת.

"ניסיתי להציל אותך," אני אומרת, דמעות מציפות את עיניי. "הייתי חייבת לעשות את זה."

הוא נועץ בי את מבטו הנוקשה והאפל. "לא היית חייבת ליהנות מזה."

בלי לחכות לתשובה, הוא דוחף את הדלתות ונכנס פנימה, נותן להן להיטרק מול פניי.

אני שואפת עמוקות, מנסה לייצב את עצמי. אבל איך אני יכולה לעשות זאת כשהסלע האיתן שלי נעלם מחיי? רעידת האדמה שטלטלה את חיינו יצרה שבר בינינו, ואני לא יודעת אם אי פעם אצליח לחצות אותו, האם אי פעם נהיה שוב באותו צד. בקושי רב אני מונעת מעצמי לצנוח על המדרגות ולהתייפח.

אבל בנות דולצ'ה לא נשברות בפומבי. כך שאני ממשיכה לפסוע בראש מורם בדיוק כמו אחי ומניחה לבארון לכרוך את זרועו בשלי וללוות אותי לבית הספר כמו שוטר סיור. אני ממשיכה להעמיד פנים שהכול בסדר, כמו בכל השנה האחרונה. שהעולם לא קורס סביבי. שהכול מושלם ומתוק כסוכר בעולם המתוק והצבעוני שלי.

הקלה מציפה אותי כשדוולין לא מגיע לשיעור הראשון. ברור, הרי הוא ישב שבוע בבית הסוהר, כך שהוא בוודאי זקוק לזמן איכות לבד בבית. אבל קולט נכנס לשיעור אנגלית של כיתה י' כאילו הוא הבעלים של המקום, כהרגלו, מבטינו מצטלבים והוא מגחך ביהירות. אני נדרכת, והלב שלי מפרפר בחזי. זהו זה. הוא עומד להשפיל אותי, לחשוב על איזה צו חדש, להכריז על עונש חדש נגדי. אחרי הכול, אני כלבת דרלינג. אני יודעת שהיה לי מזל בחדר ההלבשה, שדוולין הציל אותי. נכון, היה לנו קהל שהייתי מעדיפה שלא יהיה, אבל הוא הגן עליי מפניהם. אם הוא לא היה שם... אם הוא לא היה מגן עליי מהדברים שבני הדודים שלו יכלו לעשות לי...

למרות שהשיעור לא התחיל, והמורה לא הגיעה, הקולות בכיתה גוועים ברגע שבו קולט נכנס. אף לחישה לא קוטעת את דממת המוות בחלל הכיתה, כאילו כולם נמצאים בעיצומו של מבחן גורלי שיכריע את העתיד שלהם – ולא עדים לסתם עוד דרמת תיכון.

הליכתו של קולט איטית ולא נמהרת כשהוא מתקרב אליי. אני יודעת טוב מאוד שאין שום דבר איטי בבחור הזה. אני מזדקפת, עוטה הבעה ריקה על פניי, למרות שהאדרנלין הפועם בי מכה בי מבפנים. הוא עוצר מול השולחן שלי. מבטי פוגש בעיניו הכחולות, המתקמטות קלות בקצותיהן, המסתירות את הערנות שלא נעלמת מעפעפיו הכבדים. למרות שהוא לא מחייך עכשיו. לא ממש. רק התרוממות קלה של זווית פיו, רמיזה לחיוך עקום. ואז הוא מושיט לעברי את אגרופו.

אני בוהה בו.

הוא זוקף גבה בציפייה.

אני מכירה את המשחק של קולט. אני יודעת שאני חייבת לעשות את מה שהוא רוצה, אחרת הוא יעשה מזה מופע. אני מושיטה את ידי לעברו ומשיקה בקלילות את אגרופי כנגד שלו, מצפה לחטוף אותו ישר בפרצוף ברגע שבו אוריד את המגננות שלי.

אבל הוא רק מחייך וצונח על הכיסא שלידי. תלמידים אחרים מתחילים להתלחש, עדיין צופים בנו. אני פונה לקולט.

"אז מה קורה עכשיו?" אני שואלת.

הוא מושך בכתפיו. "כלום."

"אבל אני..." אני משתתקת. אני לא אגיד מה עשיתי לדוולין. לא בפני כל הכיתה.

אומנם אני לא יכולה להיות איתו, אבל אני לא יכולה להעמיד פנים שלא אכפת לי. לא בעיניי עצמי, לעצמי אני חייבת את האמת.

"היא כבר לא כלבת דרלינג יותר," אומר קולט לכל הכיתה וכורך את זרועו על כתפי. "החל מהיום תואר הכבוד חזר לחברה שלך, ווין דיקסי. יש בנות שנועדו להיות כלבות. ויש כאלה ש..." קולו גווע, עיניו נודדות על פניי, במורד החולצה המכופתרת שלי, לעבר החצאית שלי בגוון הכחול הכהה והנעליים.

"אל תעצור את עצמך," אני אומרת, זוקפת את סנטרי ופוגשת במבטו. בשלב שבו אנחנו נמצאים, זה נראה מטופש שכמה מילים ריקות שכאלה מסוגלות לחדור את השריון שלי.

קולט מתיישב שוב בכיסאו ומחייך, מניח את זרועו על גב הכיסא שלי. "אפשר לשים אוזני כלב וקולר על נמרה, אבל זה לא יהפוך אותה לכלבה."

ואז אני נזכרת בכוח שיכול להיות במילים. אני נזכרת בזה, כי גם אני השתמשתי בהן לרעה והן כמעט עלו למישהי בחייה. אני נזכרת, כי במשפט הקטן הזה קולט משחרר אותי לחופשי. אני לא כלבת דרלינג יותר. אבל עכשיו, עליי להשתמש בקול שלי כדי להגן על דיקסי.

"אז מה אתה בעצם אומר, גבר?" שואל שון, בחור שכבר ראיתי בעבר. אומנם ראיתי אותו פעמים מעטות אבל אני זוכרת אותו בבירור. שון הוא הבחור שאכל אוכל של כלבים במסדרון, ובמסיבה שבה דוולין הוליך אותי עם רצועה, הוא ניסה למשש אותי ואני החטפתי לו. בשלב מאוחר יותר באותה מסיבה, שון ניסה למשש אותי שוב כשדוולין לא היה שם כדי להגן עליי. הוא לא משחק פוטבול, כך שהוא לא אחד מהם, אבל הוא תמיד נגרר אחריהם. הוא לא מספיק טוב בשביל בני דרלינג, אבל מספיק טוב בשביל כמה מהמעריצות המתוסכלות שלהם, ומעצבן בדיוק במידה הנכונה כדי לזכות לפעמים בתשומת הלב שלהן.

"מה שאני אומר," אומר קולט בדיבורו המתנגן. "שקריסטל היא לא כלבת דרלינג ומעולם לא הייתה."

"אז היא בובה?" שואלת לייסי, מסתובבת בכיסאה כדי לנעוץ בי מבט רווי טינה. היא נושלה מהתואר 'בובת דרלינג' בגללי וברור שהיא לא שכחה את זה.

"לא," אומר קולט.

"אבל גם את לא," אני אומרת ללייסי, דרוכה מזעם. כל כך נמאס לי מהמטומטמת הקטנונית הזאת ומהעקיצות המוסוות שלה. היא נושפת בזעם ומסתובבת חזרה.

"יופי," אומר שון בחיוך. "אם היא מעולם לא הייתה כלבה, אז היא מותרת לכולם."

"אני גם ממש פאקינג כאן," אני מסננת בשיניים חשוקות.

"נכון מאוד," הוא אומר ומודד אותי במבט מעריך.

"היא הזדיינה עם כל הקבוצה יחד, גבר," מגחך אחד. "אני במקומך הייתי נזהר שהכוס שלה לא יבלע אותך."

"נכון," אני אומרת בחיוך תמים. "אני בטוחה שאין לילדון כמוך את מה שצריך כדי לספק אותי."

קולט מחייך ומניח את זרועו על כתפי שוב. "הו, מתוקונת, שון הוא לא מהבחורים שרוצים לספק אותך."

חברו של שון מתחיל לחבוט בכתפו ולהקניט אותו, ולייסי מצחקקת ופונה לחברה שלה, שתיהן מתלחשות ומציצות בי באופן כל כך ישיר ובלתי מוסווה, שאני לא יכולה שלא לגלגל עיניים. אני מעריכה את זה שקולט הדף את תשומת הלב הלא רצויה, אבל אני לא יכולה שלא להתעמק במה ששון אמר.

הנה היא – השמועה שידעתי שתגיע. ציפיתי לה, אבל היא בכל זאת הופכת לי את הבטן. אם יש דבר אחד שאני יודעת, זה ששמועות נוטות להתפשט כמו אש בשדה קוצים. בהתחלה יש בהן גרעין של אמת או שקר, ואז הן מועברות ללא בקרה, הולכות וגדלות עד שהן מחסלות את המוניטין של האדם.

אין סיבה שיהיה לי אכפת מזה. אני יודעת את האמת. אבל הגיחוכים והמבטים, חלקם בסלידה וחלקם בתאווה, מלווים אותי עד סוף היום. אני לא יכולה שלא להרגיש זאת, גם כשאני מסתובבת בראש מורם ומעמידה פנים ששום דבר לא נוגע בי. אני חזקה, אבל לא בלתי חדירה. אולי יש לי שריון, אבל הוא נסדק עם כל מהלומה, עם כל צחקוק ומבט מלוכלך, עם כל שריקה משחקן פוטבול כשאני חולפת על פניו.

בסופו של דבר, אני כבר מתכננת איך לשכנע את אימא לחזור איתה לניו יורק. נכון, היו לי בעיות בניו יורק. היו לי מאבקים עם שדים פנימיים שלחשו לי שנחשפתי, שכולם יודעים שאני רמאית. האחים שלי אולי היו בני מלוכה, אבל אני כבר לא הרגשתי כמו נסיכת הדולצ'ה שלהם. וכשאנשים גילו את זה, הם התחילו להילחם על כס המלכות שלי. הם רצו להפיל אותי. אחרי הכול, כדי להיות מלכה – את צריכה להאמין בזה. לדעת שאת ראויה לתואר. ובסמסטר האחרון איבדתי לאט־לאט את מעמדי. התרסקתי מכס המלכות שלי.

כאן הייתה לי הזדמנות להתחיל מחדש. הייתי נרגשת מהאפשרות לנסות שוב. חשבתי שאם אעשה את זה נכון, אוכל להיות עוד פרצוף יפה במסדרונות בית הספר, לא מישהי מיוחדת. וזה מה שקולט עשה עבורי הבוקר, כשהוריד ממני את כל התארים, בדיוק כמו שדוולין עשה ללייסי. אבל אני לא אף אחת. אני הבחורה שנתנה לכל קבוצת הפוטבול לרכוב עליה בתורות. בחורה שראו מובלת ברחבי בית הספר עם רצועה כמו כלבה, בחורה שהם מיששו ואז ראו אותה במופע חי בחדר ההלבשה. הם ראו אותי עירומה. אני לא יכולה להיות אף אחת, לא יכולתי להיות אף אחת מהיום הראשון שנכנסתי בדלתות האלה, ושום דבר לא ישתנה. עדיף לי לחזור לניו יורק. לברוח, בדיוק כמו ההורים שלי, במקום להתמודד עם המצב הזה. עדיף לחזור למנהטן בלי ההגנה של אחיי, ולהתמודד עם השנתיים וחצי הבאות בתור הבחורה שכמעט הרגה את מי שהתאכזרה אליה - וזה עדיין יהיה טוב יותר ממה שיש לי כאן.

אני שונאת את בית הספר הזה. שונאת להסתובב במסדרונות האלה ולהיתקל ברוחות הרפאים של הטראומה שלי בכל פינה. שונאת את תחושת האימה שאוחזת בי בכל פעם שאני צריכה ללכת לארוחת צוהריים באותה קפיטריה שבה יושב התוקף שלי, עם בחורה בחיקו, מוקף בחבריו - כאילו הוא מלך ולא מפלצת.

כשאנחנו חוזרים הביתה, הבית גדול ודומם. אחרי שכל הדודים ובני הדודים והסבים שהיו כאן ועכשיו אינם – הבית מפחיד ומקפיא בריקנות שלו.

"אימא?" אני קוראת בעודי מתקדמת מהמסדרון האחורי לכניסה לחדר האוכל. אני נודדת למטבח, ואז למעלה, לחדר האורחים שבו אימא ישנה. המיטה מוצעת, החדר נראה נטוש כמו שאר הבית. אני פוסעת פנימה, ליבי פועם בפראות. אימא לא מסדרת את המיטה של עצמה. היא משאירה אותה הפוכה ומבולגנת, עם סדינים סבוכים, נעליים זרוקות מתחת למיטה ושמלות זרוקות על הכיסאות. אבל החדר הזה – הוא ריק ועזוב. אני מרגישה את ההיעדר שבו, ואני יודעת שלא כדאי לי לטפח תקוות שהמשרתת החדשה התבלבלה וסידרה אותו בזמן שאימא הייתה למטה.

אני מתיישבת על קצה המיטה. אני לא אמורה להיות מופתעת מזה. אבל הגרון שלי כואב בכל מקרה. הבית שלי מלא באחים, וגם אבא יהיה בקרוב בבית. אבל אני מרגישה כל כך בודדה כשאני יושבת שם.

אני הולכת לחדר שלי, למיטה, שוקעת לתוכה ועוצמת את עיניי. חשבתי שכשנמצא את רויאל, הכול יחזור להיות שוב בסדר, שזה יתקן הכול. אבל שום דבר לא בסדר. הבית הגדול רדוף על ידי רוח הרפאים של הנער שאחי היה פעם. ואולי הוא גם רדוף על ידי הרוח של מי שאני הייתי.

שום כמות של גלידה, שיטוטי קניות באינטרנט או שאר מנגנוני ההתמודדות שלי לא יתקנו זאת. כשאני עוצמת את העיניים, אני רואה את פניו של דוולין. אני אמורה לשנוא אותו על מה שהוא עשה, אני אמורה לשמוח שגרמתי לו להתאהב בי ושהחזרתי לו על כל מה שהוא עשה לי – אבל אני ממש לא מרגישה ככה.

אל איך אני יכולה להיות שמחה כשאני יודעת שפגעתי בבחור שאני אוהבת?