בראי אריאל

הקדמה

הכול קרה בתקופה היסטורית והיסטרית כאחת!

הכול קרה בארץ זבת חלב, דבש ודם! מהילדה בשמלה האדומה (שברשימת שינדלר) ועד לאישה בשמלה השחורה, שנאנסה ונרצחה בנובה רק בשל היותה אישה יהודייה.

"העגלה ריקה ומחובתנו למלאה" – כך כתב בנאומו רב סרן אריאל בן משה הי"ד, קצין בסיירת מטכ"ל, עת שימש מפקד סיירת צנחנים.

הנה אני, אימו, מבקשת ממפקדי צה"ל וממפקדי כל כוחות הביטחון, מהדור הזה של גיבורי וגיבורות על, קחו את דמעות השכול בגאווה, והפכו אותן לנשק הניצחון!

נעשה ונצליח כי לנו, לנו ארץ זו.

ארץ זבת חלב, דבש ודם

הם נכנסו לפנות בוקר בדממה. השם 'אריאל' כאילו היה חרוט על פניהם. הכלבים נבחו בבית, ואדר צעק: "הוא רק פצוע, רק פצוע, זה הכול!" ידעתי שרצת להילחם, להציל ולמות. אם למות, רק ככה. כבר אז, בשתיקה שהשתררה ליד השולחן הבנתי שעליי להישאר זקופה, מישהו חייב להוביל את עמוד האש.

או אז בהמולת המתקבצים ההמומים על הדשא, הגיעה קצינה ובפיה הבשורה על הבן הבא. בזאת הפעם הוא רק פצוע. פצוע זה הכול, אך אני ידעתי שפינת האוכל מתכווצת מעתה.

בבית הלוויות שבחיפה ראיתי אותך בארון, שאין בו בגדים, רק מדים, ולחי קרה, קפואה, שם, מול הים. רק פירורים של חלומות, פירורים של משפחה יישארו מעתה. עודני שומעת את דפיקת המסמר האחרון, כשהוא נתקע בארון, סוגר את סיפור חייך לעולם.

מה גרם לך להתקשר אליי בשש וחצי בבוקר, כל כך מוקדם באותה שבת, שלוש פעמים, להתעקש, ולהתקשר משני טלפונים שונים?

"הוקפצתי".

"לאן?"

איך לא הבנתי באותה דקה, כשצפיתי בטלוויזיה? אדר כבר ער על הספה עם הסווטשרט האפור שלך, יושב ב"פְרִיז". הנייד שלי, כרגיל, על רמקול. אני מסתובבת במטבח, אתה על הקו. השעון אותו שעון, גדול ועגול בשחור לבן על הקיר, הכלבה נובחת... טוב, נו זה כרגיל, טוי מציק וביל יושב לו בפינה. מתקן התמי 4 מסיים את הרתחת המים, אדר עדיין על הספה.

על המסך מופיעה כותרת הזויה, "22 יישובים תחת שלטון חמאס". הזויה אפילו עבור שפילברג... ואני עדיין לא מבינה. חם היום ובכוס החד פעמית אחד סוכר. מה זה? מה אני רואה? טנדר לבן, עליו מוטלת בחורה חצי עירומה.
שבת בבוקר. שקט. שיא פריחתה של הלימונית בחצר, פריחה סגולה, ואתה על הקו, נשמע ב'אורות'. אפילו שיחה ממתינה אחת לא נכנסה, אין הפרעות. פתאום כאילו נעתקה נשימתו של העולם. האם אני ערה בכלל?

אני: "שביט?"

אתה: "יש מצב".

אני: "קורן?"

אתה: "עשר מלחמות לא יקפיצו מילואים".

להתקשר לקורן, שאף פעם אין לו קליטה עבורי. שביט חוגג בערבה עם זוהר, עדן ורועי (רב סרן רועי מלדסי ז"ל, שנפל באסון גולני).

יום יפה היום בארץ זבת חלב ודבש. ולא, לא עלה בדעתי – זבת חלב, דבש ודם, והפעם זה הדם שלך!

האם ביקשתי שתישמר? לא, לא נראה לי. אתה? למות? זה לא שלנו. זה רק בעיתונים... רחוק, רחוק.

הקפה כבר קר, הסיגריה מעשנת את עצמה במאפרה. אצלי בווטסאפ: "קורן ושביט הוקפצו!"

הכלבה שקטה. הטלוויזיה צועקת חזק. השעון שעל הקיר מורה על השעה, כבר 14:00 ... כאב בטן מזדחל. האם אכלתי היום? אדר יושב על יד השולחן. אני לא יודעת מה הוא אכל. נקניקיות, אולי?

אופקים, רחל, בני ערובה... האמנתי שאתה שם עם היחידה, מחלץ בני ערובה. כך חשבתי... ותכף, תיק-תק, ניצחון.

רות ונעמי - 2025

לא בחרתי להיות נעמי, אני לא אוהבת את השם הזה. הוא גם לא מתאים לי.

אריאל נפל, ויובל הפכה להיות רות, שכלל לא מבינה עדיין מה קורה. בשמונה באוקטובר היא לוחשת, בבוקר על הקו... "אני רוצה אותו כאן, בחיפה". אני משנה את המודעה מייד, מפני שזו היא וזה אתה... עשור לאהבה של וולט דיסני.

אני זוכרת את הפעם הראשונה כשהיא נכנסה לבית והצהירה: "אני יובל!" מייד ידעתי, זו הכלה!

בחג סוכות הראשון, בשנת 2023 דחקתי בכם, כאילו קיבלתי וואטסאפ מהנשמה: "סעו לוויקנד לבד, ללא חברים, כמו שאתם אוהבים, אתם ואוהל סיירים". מצאתם את עצמכם לבד עם הכוכבים בעין זיון, ברמת הגולן שכל כך אהובה עליך.

החלה השבעה וגם האזעקות. הצפון בוער, ואני עדיין לא מגיעה לקריות. רק ביום השני אני מגיעה לשבעה. אני זקוקה לתשובה, וכל הבנים שלי כבר שם. שביט, בני הפצוע צמוד לזוהר בת זוגו, שהפכה להיות אחות מעשית. אנשים שאני מכירה, חברים, כמה יש לך, המון. אנשים שאני לא זוכרת, וסתם כאלו שבאו לאכול... תמיד יש כאלו.

למחרת ניגשתי ליובל, שישבה על הרצפה, מוקפת בצי של חברות. הן כמו ניסו למנוע ממנה את הבשורה שאריאל איננו. מה אומרים לכלה שהפכה לאלמנה ללא שום הכנה? את יודעת, יובלי, זכית לאהוב. אריאל ידע שהוא נאהב וחלם חיים. ישנם בני זוג שבוגדים, ישנם שידוכים שלא תמיד מצליחים. לךְ הייתה רק מתחרה אחת, וזו האדמה! לךָ יש לוח שיש קר, עם פטל, שבשבת ופרפרים.

אני שומעת אימהות כמוני, ואולי אינן כמוני, שאומרות: "לו רק השאיר אחריו....", "אני רוצה זרע", "שיחקקו חוק", "אני אמצא אישה שתיקח את זרעו כדי שיהיה לי נכד קטן".

אני אומרת לעצמי: "גלית, מה לא בסדר איתך? אני ממש לא רוצה. ממש לא! אילו יובל הייתה בהריון... לא ככה. זה לא יהיה זה ילד בדמותך, רק מה- DNA שלך. אולי יהיה לו שיער בצבע קש ועיניים ירוקות, אך הוא לא יקבל ממך ביום הולדתו הראשון סנדלי שורש קטנטנות לטייל בהן איתך ברחבי הארץ.

זהו חילול הגוף, שהרי לא השארת צוואה כזו, ילד מזרעי.

אני קוראת את דבריהם של הבנים והבנות. אני שומעת וקוראת. הם לא משאירים לנו צוואה עם צו ירושה, אלא 'הוראות הפעלה לנפילה'.

"היו לי חיים מלאים, תחייכו".

"טוב למות בעד ארצנו", טרומפלדור עדכני.

אין ספק שזו אהבת מולדת במובנה המלא ביותר. כנראה שילדים שנולדים כאן, כאילו הם כבר בני שבעים, עומק השורשים, נופלים על הגנתה של מדינת ישראל, ועוד הרבה לפני, על תקומתה.

פחדתי להיות אצלך, אריאל, לבד... תמיד רציתי אנשים שיהיו איתי. ה'הותר לפרסום' השתלט על כל חלקת הנדל"ן. אתה נטמנת לצד ארז שגיא הי"ד, חברך הקרוב, הנסיך הקטן של פלוגת חץ, שנפל במבצע "צוק איתן". רעוּת שכזו.

אני זוכרת שבאותו מבצע התקשרת אליי ואמרת: "נדבר עוד כמה ימים, אני צריך להתקשר לאבא", מעין נוסח כזה שהומצא בשולחן המטכ"ל, לקראת כניסתכם לעזה.

עוד לא בן עשרים.

הפכתי לבנה כמו סיד. לא אשכח איך ארבע טלוויזיות צרחו בבית, כל בן בשקט שלו. המלתחה בשחור מוכנה. מחכה במרפסת כל ערב לדובר צה"ל שמתיר לפרסום. אפשר לנשום, אריאל חי עוד יום. אריאל חי עוד עשור.

כמו כל ילד, כשהייתם קטנים... נופלים וקמים. נפלת שם בירידה בשכונה החדשה, כשרכבת על האופניים ופתחת את הראש. נבהלתי, ניקיתי, הנחתי קרח, ובעיקר נישקתי: עד החתונה זה יעבור. לא קראו לי כשנפצעת, לא ניקיתי את הדם, אתה כבר התחתנת, והפעם לא תחזור.

היית בן חודשיים, ולירון היה בן שנתיים כשאשל נפל בלבנון. כולם תמיד אמרו מסביב, עד שתגדל לא תהיינה מלחמות. חוץ מיעל ממצובה, שבהלוויה של אשל ניגשה אליי ושאלה: "איך לא פחדת לתת לבן השני את השם אריאל, שהוא צירוף של אותיות? אמיר, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, אשל שנפל בלבנון. כמו קללה כזאת, צירוף האותיות".

והינה יש לנו שכול בין דורי!