ארץ נושבת - המרחב הערבי הכפרי בישראל/פלסטין

מבוא

עד לאמצע המאה ה־20 מרבית תושבי ארץ־ישראל/פלסטין חיו מחוץ לערים - בכפרים, בעיירות קטנות, בחוות מבודדות או בנקודות יישוב עונתיות, ומסביבם נוודים ונוודים־למחצה. החקלאות הייתה בסיס הכלכלה, והמרחב הכפרי שיקף פסיפס עשיר של זהויות דתיות, אתניות ולשוניות - מוסלמים, נוצרים, יהודים, דרוזים, שומרונים, שיעים ואחרים. מרחב זה, שלעתים נדירות תועד במלואו, היה דינמי, פתוח ומשתנה, ובמובנים רבים אף מורכב מן המרכזים העירוניים, שזכו לתשומת לב רבה יותר במחקר.

הספר שלפנינו עוסק במרחב הכפרי הערבי של הארץ בעת החדשה - ובעיקר בתקופה שבין שלהי השלטון העות'מאני ועד שנת 1948. הוא מתייחס להתיישבות הקבע הקיימת של הקהילות המקומיות הוותיקות שחיו בארץ לפני גלי ההגירות של המאה ה־19. לכן, הוא אינו עוסק בצורות ההתיישבות של קהילות מהגרים טרנס־לאומיות - כמו הטמפלרים, הצ'רקסים, הבהאים או היהודים - שזכו למחקר מקיף.

עד כה, רוב העיסוק האקדמי במרחב הכפרי נעשה מנקודת מבט ממוקדת של דיסציפלינה אחת - גיאוגרפיה, היסטוריה, ארכיאולוגיה או אתנוגרפיה - תוך שימוש בכלים תיאורטיים ומתודולוגיים ייחודיים לכל תחום. כך נוצרו מסורות מחקר נפרדות, לעתים אף סותרות, שהתמקדו כל אחת בהיבט אחר של המציאות הכפרית. אך מה עם החיבורים ביניהן? מה עם התמונה הרחבה, המשולבת?

בתוך התחום הגיאוגרפי־היסטורי עצמו שלטה במשך שנים גישה שהתמקדה בעיקר בגורמים פיזיים קבועים, כמו תוואי השטח, איכות הקרקע, זמינות מים - או בהשפעות חיצוניות כמו ההתיישבות האירופית־ציונית. גישה זו, שהושפעה מתזות מיושנות על "שקיעתה" של האימפריה העות'מאנית, נטתה להציג את האוכלוסייה הערבית המקומית כאוכלוסייה פסיבית, הנכנעת לנסיבות, ולא ככוח פועל ומשנה. בהתאם לכך, נבנה נרטיב שבו הוצגה הציונות כמנוע היחיד לקִדמה בפיתוחה של הארץ.

הספר מבקש להציע נקודת מבט אחרת, המדגישה את החיבורים בין ההיבטים הגיאוגרפיים, החברתיים, הכלכליים וההיסטוריים, משלבת בניהם ומשרטטת תמונה רחבה ומלאה של המרחב הכפרי הערבי. בשונה מן הגישות המסורתיות, הוא בוחן את המרחב דרך שלוש רמות ניתוח מקבילות: הכפר, המרחב והמשפחה. כל אחת מהן מאירה צד שונה במציאות הכפרית: מההקשרים הכלכליים והפוליטיים בין קבוצות יישוב, דרך תהליכי נדידה וקרקוע, ועד למבנה הפנים־משפחתי והגורמים שהובילו לפיצול או לאיחוד של יחידות יישוב. שלוש הרמות גם מתקשרות זו עם זו - שינויים באחת מהן השפיעו לא פעם על האחרות.

כדי לחשוף את דפוסי ההתיישבות האלה ואת ההיגיון הפנימי שהניע אותם, הספר עושה שימוש במקורות מגוונים - בכתב ובעל־פה, בערבית ובטורקית עות'מאנית - תוך שימוש בכלים חדשים יחסית, כגון ניתוח רשתות ומערכות מידע גיאוגרפיות (GIS). תשומת לב מיוחדת ניתנת למחקרים עדכניים שנכתבו החל משנות ה־90 של המאה ה־20 בידי חוקרים פלסטינים, המשקפים את נקודת מבטם של התושבים המקומיים עצמם והציגו תמונה עשירה ומורכבת יותר של ההתיישבות הכפרית.

במסגרת זו, מתמקד הספר באזור השרון - אזור שבו ניכרות היטב התמורות בגיאוגרפיה ההיסטורית של הארץ. לאורך השנים, תואר השרון במחקר הציוני הקלאסי כמרחב שומם ונחשל ערב ההתיישבות היהודית, וככזה שזכה ל"חיים חדשים" בזכות מפעל ההפרחה. אבל עיון מעמיק במקורות מקומיים חושף תמונה אחרת, עשירה בהרבה: כפרים שוקקים, קווי מסחר בין־אזוריים, זיקות היסטוריות למערב הרי שומרון, ומערכות מורכבות של יחסי משפחה, כלכלה ושלטון.

מנקודת מוצא זו, מציע ספר זה תרומה מקורית להבנת המרחב הכפרי הערבי בפרט, ולתחום הגיאוגרפיה ההיסטורית של הארץ בכלל. הוא בוחן את האופן שבו פעלו בני אדם - מתוך מסגרות הזדהות משתנות, מתוך צורך או יוזמה - כדי לעצב את הנוף שסביבם. כך הוא מציב את הסוכנות האנושית, לא את הטבע בלבד, בלב הדיון על ההיסטוריה של ההתיישבות.

הפרק הראשון מציג את הרקע ההיסטורי ואת האפיון הגיאוגרפי של האזור הנחקר, וסוקר את התמורות שחלו באזור זה, בזיקה לתמורות מקבילות באזורים אחרים של הארץ והלבנט. מובאים בו מושגי יסוד בגיאוגרפיה יישובית בכלל, ובגיאוגרפיה יישובית של הכפר הערבי בפרט. בהמשך מתואר הנתק שחולל הסכסוך הלאומי על הארץ בין מכלולי השיח של חוקרים ישראלים ושל חוקרים פלסטינים ומודגם כיצד הוליד נתק זה תמונות חלקיות ומעוותות של תולדות ההתיישבות הערבית. כדי לגשר על פערים אלה מוצעת בחינה אינטגרטיבית של מכלולי השיח והראיות בערבית, בטורקית־עות'מאנית, באנגלית ובעברית. מתוך דיון במקורות עולה המסקנה כי הגישה האינטגרטיבית, אשר ניצניה ניכרים בעבודותיהם של חוקרים פלסטינים־ישראלים, עדיפה על פני קודמותיה. שימוש בה מפיק תועלת הן מן השיטתיות של המחקר הגיאוגרפי־ההיסטורי בעברית ברמת המרחב והן מן המקורות העשירים וההעמקה הניכרת בכתיבה הערבית הפלסטינית ברמת הכפר והמשפחה.1 זוהי הדרך היחידה שבה ניתן להתגבר על ההטיות האידיאולוגיות בספרות המחקר וכן להשלים חסרים בולטים בהבנת המארג היישובי ההטרוגני והמורכב בתקופה המדוברת.

הפרק השני עוסק בניתוח דפוסי ההתיישבות ברמת הכפר - צורת הניתוח המקובלת בחקר המרחב הכפרי הערבי. הוא סוקר הגדרות שונות למושג "כפר" ומציג גישות במחקר לדינמיקה יישובית: הסברים אורגניים־תהליכיים, הסברים אירועיים, והסברים היסטוריים־מבניים. בספרות המחקר הגיאוגרפי־היסטורי בעברית יוחסו התמורות במערכת היישובית לשינויים מחזוריים, אמורפיים ועל־זמניים במערכת היישובית, בזיקה למאפיינים הפיזיים הקבועים של הנוף. בספרות הכפרים הערבית, תוארה הקמת הכפרים לרוב כמתרחשת בתוך המערכת החברתית הספציפית של מייסדיו, מבלי להידרש לתהליכי רוחב כלכליים ופוליטיים שעברו על המרחב הכפרי שבתוכו נוסד היישוב. לעומת זאת, הספר מציע לבחון את ייסודם של כפרים, חורבנם ושיקומם בראי תמורות גיאו־פוליטיות, כלכליות ודמוגרפיות שחלו באזור המחקר בפרט ובלבנט בכלל במהלך התקופה הנחקרת. הגדרת הכפר כיחידה חברתית, מרחבית ומנהלית תסייע להבנת שתי רמות הניתוח האחרות בפרקים הבאים.

הפרק השלישי מרחיב את נקודת המבט ומנתח את ההתיישבות ברמת המאקרו - המרחב, המורכב מכפרים ומנחלות. נדון בהבניות כלכליות־מנהליות של המרחב ברמת אגד הכפרים ומשבצת הקרקע ונציג דוגמאות להסדרי שימוש בקרקע בראי מושגי הבעלות, החזקה והשימוש. בהמשך לכך נבחן את מושג הבעלות המשותפת (בערבית: מַשַּאע) ונדון בסוגים שונים של יחסי החכרה באדמות המישור, באדמות הטרשים ובאדמת מטעים, תוך תיאור מפורט, לראשונה, של השלכותיהם על תמורות התיישבותיות במרחב ועל חלוקת בעלויות בין קבוצות המעבדים לבעלי האדמות.

הפרק הרביעי מתמקד ברמת המשפחה, דפוסי הנישואין ויחסי הקִרבה ומספק סקירה עדכנית של תיאוריות של שארוּת (kinship), ליניאג' וסגמנטריות וביטוין בחברה הערבית הכפרית. הוא מציג באופן סכמטי מבני־מפתח בחברה הערבית, כגון המשפחה הגרעינית והמשפחה המורחבת, נישואין ואסטרטגיות חיתון, משקי בית, קליינטים ובני חסות, בריתות ועבדים. כמקרה בוחן מוצג סיפורה של משפחת חנון העשירה ועתירת הנכסים מטולכרם במחצית השנייה של המאה ה־19. עלייתה של משפחת חנון משקפת תמורות ותהליכים חברתיים וכלכליים שאירעו באותה תקופה. השילוב בין שלוש רמות הניתוח הוא, כאמור, המפתח להבנה מעמיקה ומקיפה יותר של המציאות המורכבת העומדת לבחינה בספר זה.2

הסיכום מציג מודל אינטגרטיבי חדש להבנת יחסי הגומלין שבין האדם לסביבה הטבעית, תוך הדגשת השפעתם של גורמים אנושיים על תמורות בתפרוסת היישובית ועל מאפייניה. הדיון מראה כי השפעתה של הסביבה הטבעית על תפרוסת היישובים הערבית הייתה בעיקרה מתֻווכת ועקיפה, ושרובן המוחלט של נקודות ההתיישבות בתקופה העות'מאנית חופפות אתרים שבהם היו משארי עבר, עקב יתרונותיהם של משארי העבר להתיישבות המחודשת (מקורות מים, אבני בנייה, מיקום טופוגרפי עדיף, מערות למחסה, הכשרה של חלקות חקלאיות ועוד). הקביעה אילו אתרים מבין מאות אתרי ההתיישבות העתיקים יהיו מיושבים היא תוצאה של שיקולים ואילוצים הנובעים מהמערכת החברתית, הפוליטית והכלכלית בכל תקופה ותקופה. לבסוף, מודגמות פרקטיקות השבחת הנוף שבאמצעותן התגברו תושבי האזור על מגבלותיו הטבעיות, כגון פיתוח חקלאות טרסות באזורי הטרשים או התיישבות באדמות המיוערות בקרבת הביצות, שלאורך זמן הובילה להסתגלות טמפורלית־מרחבית לסכנת הקדחת.

המודל המשולב המוצע מוסיף קומה חדשה של ידע למחקר הקיים על חיי הכפר בארץ בשלהי התקופה העות'מאנית ועשוי לסייע גם להבנת תופעות התיישבותיות מקבילות ובנות התקופה באזורים אחרים בלבנט, כגון החוראן, עבר הירדן, הר הלבנון והערבה הסורית. נוסף על כך, במישור האתי־מוסרי, המחקר עושה צדק עם האוכלוסייה הערבית, בהציגו אותה כגורם פעיל, יוזם ודינמי, המסתגל לנסיבות הגיאו־פוליטיות והכלכליות המשתנות ומנצלן לטובתו. בכך תורם הדיון להשבת הסוכנות ההיסטורית למכונניה של ההתיישבות הערבית בארץ, סוכנות אשר חסרונה הורגש ברבות מעבודות המחקר שנכתבו על הנושא.

פרק ראשון

מסגרת מתודולוגית

תיחום גיאוגרפי

בגיאוגרפיה, המושג "רֶגיוֹן" מציין חבל ארץ המשמש כיחידת הבסיס לניתוח הגיאוגרפי. הרגיון נתחם לפי שיקולים גיאוגרפיים־פיזיים (טופוגרפיה) או פוליטיים (גבולות). הנחת היסוד של הגיאוגרפיה הרגיונלית (המכונה גם "גיאוגרפיה חבלית") היא קיומם של מאפיינים משותפים הניתנים למדידה במרחב המוגדר כרגיון, הן כלפי פנים והן בהשוואה ליחידות הגיאוגרפיות (רגיונים) הגובלות בו. כדיסציפלינה, הגיאוגרפיה הרגיונלית בוחנת את יחסי הגומלין בין המשתנים התרבותיים והטבעיים כמכלול.¹ כל דיון היסטורי תחום מטבעו במרחב ובזמן, ומכאן שהוא בעל מאפיינים רגיונליים. עם זאת, צורת הניתוח שתוצע להלן היא רב־ממדית והייררכית, ודוחה את התפיסה של הרגיון כבעל מאפיינים אחידים מהותניים. תחת זאת, מובלטת ההטרוגניות הרבה ביחסי הגומלין בין צורות ההתארגנות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות - ברמת המרחב, היישוב והמשפחה - ואת הקשרים שלהם למארג החיים באזורים סמוכים.

המונח הגיאוגרפי "הר שכם" הוא תרגום לשוני ישיר של המונח הערבי, גַ'בֶל נַאבְלֻס, והוא מציין את היחידה הגיאוגרפית, החברתית והפוליטית שמרכזה באזור ההררי הסובב את שכם.² העדפתי את המונח "הר שכם", הלקוח מהטרמינולוגיה של החברה הנחקרת, על פני המונח "שומרון" בעל הקונוטציות המקראיות־אנכרוניסטיות. מנגד, השתמשתי במינוח העברי "שרון", זאת מכיוון שמישור החוף של הר שכם חסר הגדרה גיאוגרפית ערבית, ולכן חוקרים ערביים משתמשים אף הם במונח זה (סהל אל־שארון).

התיחום הגיאוגרפי של האזור הנחקר, עם גבולותיו המתפתלים, עשוי להיראות במבט ראשון שרירותי. עם זאת, הוא הוגדר לפי אזורי המוצא של התושבים שהשתתפו בהרחבת התיישבות הקבע במישור. התיחום מתכתב עם חלוקות מנהליות מקומיות של המרחב. באזור הנחקר נכללים המישור שבין נחל חדרה בצפון לבין נהר הירקון בדרום, הכפרים שהיו בעלי אדמות במישור והכפרים הקשורים אליהם בתהליכי ההתיישבות בתקופה הנחקרת. לאזור זה מאפיינים משותפים, המבדילים בינו לבין האזורים המשיקים לו. לכאורה, יצירת הזיקות בין אזור השרון המישורי, שבו יציבות יישובית נמוכה, לבין הרי שכם, שהיו מהיציבים ביותר בארץ מבחינה יישובית, אינה טבעית. עם זאת, הגיאוגרף דוד גרוסמן היטיב להבחין, כי על אף העובדה שאזורים אלה שונים בטופוגרפיה ובהיסטוריה היישובית שלהם, דפוסי ההתיישבות בהם קשורים באופן הדוק.³

מצד צפון תחום האזור הנחקר בנפות חיפה וג'נין המנדטוריות. אזורים אלו נבדלו מהאזור הנחקר במבנה החברתי־כלכלי שלהם ובהרכב האוכלוסייה עוד בשלהי המאה ה־18, אך ההבדלים ניכרו במיוחד בשלהי המאה ה־19, עת יושבו והתיישבו באזורים שמצפון לחדרה קהילות לא־ערביות של צ'רקסים, בוסנים, טורקמנים, מוגרבים, יהודים אירופים ועוד, כתוצאה ממעברי אוכלוסייה חוצי ארצות.⁴ כמו כן, המשטר הקרקעי ששלט באזור שמצפון־מזרח לאזור הנחקר התאפיין בכפרי אחוזה שמרבית אדמותיהם היו בבעלות משפחת עבד אל־האדי מעראבה ומג'נין, להבדיל מדרכי ארגון אחרות של העיבוד על בסיס משפחתי־חמולתי בכפרי האזור הנחקר, שאדמותיהם היו בבעלות מקומית.⁵

מצד מערב תחום האזור בחופי הים התיכון, שבאמצעות המעגנים שלאורכו היה מקושר לנתיבי המסחר הימיים.⁶ מצידו המזרחי, האזור הנחקר קשור בקשר הדוק למערך החברתי של הר שכם, והוא נתחם כך שנכללו בו כפרי ההר שהיו להם אדמות או כפרי־בת במישור. האזור שמדרום לירקון היה מקושר למערך החברתי של כפרי מישור החוף הדרומי.⁷

שטחו הכולל של האזור הנחקר הוא 1172 קמ"ר, כעשירית מארץ המזרע המיושבת דרך קבע ממערב לירדן. שטח זה מחולק פחות או יותר באופן שווה בין המישור להר. חלקו המערבי של האזור, ששטחו 608 קמ"ר, הוא חלק ממישור החוף (52 אחוזים מתוך האזור הנחקר). תצורות הנוף הדומיננטיות באזור זה הן גבעות חול אדום שהיו בעבר מיוערות (בערבית מכונה אזור היער לשעבר בשם עַ'אבַאת; ביחיד: ע'אבה), עמק האורך (המרזבה המזרחית) למרגלות ההרים ושטחי ההצפה מרובי הביצות באגני הנחלים (נחל חדרה, נחל אלכסנדר, נחל פולג ונהר הירקון).⁸

חלקו המזרחי של האזור, ששטחו כ־564 קמ"ר, נמצא רובו ככולו בהרי שכם, והוא חלק משדרת ההר המרכזית של הארץ ממערב לירדן. אזור ההר מתאפיין בטופוגרפיה מגוונת וקשה לעיבוד כגון גבעות ורכסים המבותרים בגאיות ובעמקים אלוביליים צרים (48 אחוזים מתוך האזור הנחקר). בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי נכללו באזור כ־239 אתרי יישוב: 108 אתרים מהם בהר (45.2 אחוזים), 82 אתרים במישור (34.3 אחוזים) ו־49 אתרים באזור המעבר בין ההר והמישור (20.5 אחוזים)⁹ (טבלה 1, טבלה 2).

טבלה 1: מספר אתרי ההתיישבות הכולל לפי מרחב ותקופה

טבלה 2: סיווג נקודות ההתיישבות לפי מרחב ותקופה¹⁰


תיחום היסטורי

הכרת תפרוסת היישוב הערבי בחבלי הארץ השונים בראשית התקופה העות'מאנית, קרי במאות ה־16 וה־17, הכרחית להבנת תהליכי הפיתוח והצמיחה היישובית שהתרחשו בהם, במידות משתנות של אינטנסיביות, החל מהמאה ה־18. תהליכים אלו הואצו במאה ה־19 והגיעו לשיאם במחצית הראשונה של המאה ה־20.¹¹

המחקר הגיאוגרפי־היסטורי של המאה ה־16 מתבסס על מרשמי המס העות'מאנים, על ידיעות בשולי מרשמי בתי הדין המוסלמיים ששרדו ועל דיווחים בכרוניקות מקומיות ובתכתובת הפקידות העות'מאנית. למרבה הצער, בהיעדר מִפקדים עות'מאניים מהמאות ה־17 וה־18, ידיעתנו על ההתיישבות בתקופה זו מקוטעות ביותר. ברם, ידוע כי ליבת ההתיישבות הייתה באזור ההררי. בהר שכם התקיימו מרבית היישובים, ובהם נמצאו כפרי הכס (המרכז השלטוני) של אגדי כפרים שונים (בערבית: נַאחִיות), כגון גַ'מַּאעִין, בַנִי צַעֶב, ואדי אל־שִּעִיר והשַעְרַאוִיַּיה.¹² מסביב לירושלים נערכה האוכלוסייה במספר אגדי כפרים על בסיס שבטי: בַנִי מֻרַּה, בני סַאלֵם, בני חַסַן, בני זֵיד, בני חַארֵת', בני מַאלֵכ ועוד.¹³ צפון הארץ נכלל בתחומי מחוזות צפת ולַגּ'וּן, ואילו דרום הארץ נכלל בתחום מחוז עזה והעיר רמלה הכפופה לו.¹⁴

מבחינה דמוגרפית, הר שכם הוא חבל ארץ הומוגני למדי. מרבית תושביו היו חקלאים (פַלַּאחים) מוסלמים בני האסכולה השַאפִעִית. עם זאת, בהר שכם ניתן למצוא שתי קבוצות משאר אתנו־דתיות: שומרונים ונוצרים. במאה ה־15 התאסלמו אחרוני השומרונים שחיו באזור.¹⁵ בשלהי המאה ה־16 חיו בזֵיתא שמונה בתי אב נוצריים.¹⁶ במאה ה־19 התגוררו בכפר פַרְעוּן יוונים אורתודוקסים, אך הם הוחלפו ברובם במהגרים מוסלמים מסַפַּארִין הסמוכה.¹⁷ הנוצרים שחיו בהר שכם היגרו לאזור מסביבות שכם בחיפוש אחר עבודה כבעלי מלאכה. כך, נוצרה לה פזורה נוצרית דלילה בכפרים עַזּוּן, עַנֶבְתַא ופַרְעוֹן.¹⁸ קהילה נוצרית של ממש, בת 250 חברים, התפתחה רק בטולכרם בתקופת המנדט.¹⁹

בתקופה המַמְלוּכית ובתקופה העות'מאנית היה המישור הפורה שלמרגלות הר שכם בעל חשיבות אימפריאלית, בהיותו ציר התנועה הראשי בין סוריה למצרים. ההתיישבות באתרי החנייה שלאורך דרך הסולטאן לא חדלה (גם אם הופרעה לעתים). כך, קַלַנְסֻוֶה, גַ'לְג'וֹּלְיֶה וקַאקוּן נותרו תחנות מרכזיות על הדרך, ובדרום הארץ בלטו לאורכה עיירות ויישובי מפתח, כגון רמלה, לוד, יבנה, חַמַאמֶה, אִסְדוּד (אשדוד), מִגְ'דַל עַסְקַלַאן (אשקלון), דיר אל־בלח וח'אן יונס.²⁰ מערבה משם, מעבר למרזבה ועד לחוף הים התיכון, השתרע אזור מיוער וביצתי בחלקו, מיושב בדלילות, שבו נדדו שבטים, כגון ערב אל־גַ'מַּאסִין (רועי תאואים בסביבות עמק חפר ונהר הירקון), ערב אל־גַּ'רַאמְנֶה (ליד ראש העין), ערב אל־סַוַאלְמֶה (ליד רמת השרון), ערב אל־חַוַארֵת' ועוד.²¹ לאורך החופים שייטו שודדי ים אירופים, שהפילו את חיתתם על התושבים.²² המישור שימש ברובו למרעה ולעיבוד על ידי תושבי ההר, וחוּלק ביניהם. נקודת יישוב מבודדת, אל־חַרַם ("נוף ים" ליד הרצליה פיתוח), נותרה מיושבת עקב חשיבותו הדתית והמסחרית של מַקַאם סִידְנַא עַלִי בִן עְלֵים כאתר עלייה לרגל בעל הקדשים נרחבים (איור 1).²³ במאה ה־18 התפתחה אֻם ח'אלֵד (כיום: נתניה) כתחנת דרכים חשובה לאורך ציר החוף בין יפו הגדלה לעכו הפורחת.²⁴

*המשך הפרק זמין בספר המלא*