הקבלה - אסונה של אמונת ישראל

מבוא

אם תעברו על רשימת השמות הרשמיים של מדינות העולם, תגלו תופעה משונה. המדינות שהן דמוקרַטְיות אמיתיות אינן טורחות לכלול את המילה 'דמוקרטית' בשם הרשמי שלהן, בעוד דווקא המדינות הטוטליטריות לא תוותרנה על תיאורן הרשמי כ"דמוקרַטְיות". במאה הקודמת, למשל, מערב־גרמניה, שהיתה מן הדמוקרטיות המתקדמות בעולם, קראה לעצמה בפשטות "הרפובליקה הפדרלית של גרמניה", ודווקא אחותה הקומוניסטית, מזרח־גרמניה, לא הסתפקה בפחות מן "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית". גם בימינו, דרום־קוריאה, דמוקרטיה אמיתית, מכנה את עצמה סתם "הרפובליקה של קוריאה", בעוד שמה הרשמי של שכנתה, צפון־קוריאה, בעלת אחד המשטרים הרצחניים בכל הזמנים, הוא לא פחות מן "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה". באופן כללי, ככל שהמילה 'דמוקרטית' תופיע בשמה הרשמי של מדינה כלשהי, ישנו מקום רב לחשד כי עסקי דמוקרטיה הם האחרונים לעניין את המשטר שם, ואת מה שחסר אצלם במציאות הם מנסים להשלים כביכול בשם הרשמי שהם קוראים למדינתם.

תופעה זהה קיימת גם בשמה הנפוץ של המיסטיקה היהודית בזמננו, שמאמיניה מכנים אותה 'קבלה', ואת חכמיה 'מקובלים'. הכינוי 'קבלה' בהיסטוריה היהודית יוחד למסורת התורה שבעל־פה, בניגוד לתורה שבכתב, ובא לידי שימוש בעיקר בידי הצד הרבני במחלוקתו עם הקראים. כשאבן־עזרא, למשל, מדבר על "הקבלה", כוונתו תמיד למסורת הרבנית של חז"ל, בניגוד לפירושים הקראיים. כך, לדוגמה, כשאבן־עזרא דן מאימתי יש להתחיל את ספירת העומר - ממחרת יום טוב הראשון של פסח, כדעת חז"ל, או ממחרת השבת שלאחריו: "ומחלוקת יש בפירוש 'ממחרת השבת', והאמת דברי הקבלה". כך גם כשדן אבן־עזרא בבעיית עין תחת עין, ומסיים "דברי הקבלה אמת", וכך בעוד עשרות מקומות.¹ המובן הישיר של השימוש במינוח 'קבלה' כאן הוא שהדברים אמנם לא הועלו על הכתב כמו הטקסט המקראי עצמו, אך הם נמסרו ונתקבלו בעל פה, איש מפי איש. אמנם, גם כאן יש בשימוש ב'קבלה' צליל פולמוסי־אפולוגטי, שהרי זוהי עצמה טענת הקראים, כי התורה שבעל פה היא סברותיהם והמצאותיהם של חז"ל, ולא נתקבלה מהר סיני כמו התורה שבכתב. התיאור הרבני את התורה שבעל פה כ'קבלה' מטרתו להתריס מול הקראים ולהדגיש כי גם תורה זו אינה יצירה אנושית אלא מסורת למשה מסיני, ולפיכך בעלת מעמד שווה לתנ"ך הכתוב.

עם זאת, במקרה של התורה שבעל פה, אף שאי אפשר להוכיח את קבלתה מסיני, לפחות גם אי אפשר להוכיח את ההיפך. אין מי שיכול להניח אצבע ולהראות: הנה, כאן, בתקופה פלונית ובמקום פלוני, החליטו הרבנים לזייף את התורה שבעל פה, מטעמים אלו ואלו. הטקסטים של התורה שבעל פה אכן הועלו על הכתב רק בתקופה מאוחרת, אולם עקבות מסורת חז"ל מגיעים עד פולמוס הפְּרוּשים והצדוקים באמצע ימי בית שני, ואין מי שיכול להוכיח כי הפְּרוּשים שיקרו כשטענו כי פירושיהם קדומים והגיעו אליהם במסורת דור אחר דור. במקרה של עין תחת עין, למשל, יש מחוקרי המקרא, ולאו דווקא יראי שמיים, הטוענים כי הפירוש הפיוטי של הפְּרוּשים לכתוב הוא פירושו המקורי או קרוב לפירושו המקורי, ופרקטיקה של עקירת איברים כעונש על פגיעה באיברי הזולת לא נהגה בישראל מעולם.² חוקרים אחרים טוענים להיפך ומצדיקים את הצדוקים, אך אין הוכחה לזיוף פְּרוּשי בנקודת זמן מסוימת ולהתחלת שרשרת המסירה מאותה נקודה.

דברים דומים ניתן לומר גם על התנ"ך עצמו, שבנתינתו מסיני או מפי נביאים מודים גם הרבניים וגם הקראים, בעוד אנשי ביקורת המקרא מכחישים את שניהם. את ספר ישעיהו, למשל, מייחסת המסורת בשלמותו לנביא ישעיהו בן אמוץ, שחי במאה השמינית לפנה"ס, בעוד הביקורת קובעת כי חציו השני נתחבר בידי נביא מאוחר יותר, אשר חי מאתיים שנה אחרי ישעיהו. כל אדם בעל אינטלגנציה ממוצעת ומעלה שיקרא בישעיהו ללא דעות קדומות יסכים שאי אפשר לייחס את חציו השני, העוסק בשיבת ציון ונוקב בשמו של כורש, לישעיהו בן המאה השמינית לפנה"ס. עם זאת, איש מן המבקרים אינו יכול להצביע על זמנו ומקומו של הראשון שחיבר לספרו של ישעיהו בן אמוץ הקדמון נספח מאוחר, מאת מחבר אחר שאינו קשור לישעיהו. לא זו בלבד, אלא שבשנת 1947 נתגלתה בקומראן מגילת ישעיהו שתוארכה למאה השנייה לפנה"ס, וכבר שם מחוברים שני החלקים יחד ומוצגים כספר אחד, בהתאם לתפיסה המסורתית. הערעור על ייחוסו המסורתי של הספר אפשר אפוא שיבוא מניתוח הטקסט שלו, אך לא באמצעות הוראה באצבע על זייפן מסוים.

כך הוא גם המצב בנוגע לשאר ספרות המקרא. כל קורא חופשי בספר בראשית, למשל, יבחין בקלות בשני סיפורי בריאה הסותרים זה את זה, ובקטעים וסיפורים כפולים אחרים בספר. מבחינה הגיונית, ההסבר שנותנים אנשי הביקורת בדבר עורך או עורכים שצירפו יחד קטעים ממקורות שונים, סביר בהרבה מהתירוצים הדחוקים והמפולפלים שמציעים הפרשנים המסורתיים. ועדיין, מעבר להפרחת אין־סוף ספקולציות, אף מבקר עוד לא הצליח להצביע על זמנה ומקומה של המערכת שאספה טקסטים ממקורות שונים, חיברה אותם יחד, וקבעה כי מכאן ולהבא יאמינו היהודים כי תוצר העריכה שלה ניתן כמות שהוא מסיני. כאשר חרדי טוען כי הוא מאמין בתורה מן השמיים מפני שכך סיפר לו אביו, ששמע כך מאבי־אביו, ששמע זאת מאבי־אבי־אביו, וכן הלאה, הוא אומר אמת. אכן עובדה היא כי עשרות דורות של יראי־שמיים מעבירים זה לזה את הסיפורים הללו, ובטכנולוגיה הקיימת אין דרך להראות כיצד והיכן הומצאה יש מאין מסורת חדשה והועברה משם הלאה.

במקרה של המיסטיקה היהודית, לעומת זאת, אנו יודעים בבירור כיצד, מתי והיכן, הומצאה מן האין תיאוריה חדשה, נתחברו ונזדייפו ספרים "עתיקים", ונקבעה מערכת שלמה של אמונות ודעות חדשות שמעולם לא היו מקובלות ביהדות קודם לכן. את הידיעות הללו מוסרים לנו לא חוקרים ספקולטיביים מן האקדמיה, אלא עדים מזמן אמת, בני דור הזיוף, אנשים שבעצמם היו מאמינים אורתודוקסים גמורים, ומהם רבנים וגדולי תורה מפורסמים. העדים הללו היו אנשים שהאמינו אמונה שלמה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, והתקוממו נוכח ניסיונותיהם של בני דורם להכפיף את היהדות לאמונה חדשה וסותרת לגמרי ליהדות שהכירו כל הדורות הקודמים. בעלי התיאוריות החדשות קראו לעצמם 'מקובלים' וכינו את אמונתם החדשה 'קבלה', בדיוק כדי לכסות את ערוותם בנקודה זו. הם לא 'מקובלים' ואין בידם 'קבלה' על אמונתם, שלא קיבלו אותה משום מקור יהודי לפניהם, אלא בָּדוּה, מתחילה ועד סוף, מליבם. המיסטיקה היהודית של זמננו היא 'קבלה' בדיוק כשם שצפון־קוריאה היא 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה'. השתלטותה של המיסטיקה הזו על הקונצנזוס היהודי לא נבעה ממסורת אבות אלא מנסיבות התקופה בה הומצאה ומאימוצה בידי דמויות משפיעות באותם דורות ובדורות שלאחר מכן, כאשר דמויות אלו בחרו לאמצה כך מטעמיהן שלהן.

כמובן, כשאנו חוקרים את הספרות הקבלית עצמה, זיופה ושקריה מתגלים גם מיניה וביה, אולם חשוב לזכור כי נקודת המוצא כאן שונה לחלוטין מחקירה חופשית של ספרות התורה שבכתב ובעל פה. חקירה חופשית של ספרות התורה שבכתב ובעל פה היא המצאה מודרנית, שהתחילה בעיקר משפינוזה, והובילה לנטישת הדת ולחילוניות כפי שהיא מוכרת היום. האקסיומה המנחה אדם חילוני היא כפירה בעצם המהימנות של מסורת ככלי היסטורי. הסיסמה "אין אבות מנחילים שקר לבניהם", הרגילה על לשונם של מטיפים ומחזירים בתשובה, היא בדיחה בעיני האדם המודרני. אדם כזה תוהה מדוע עיקרון זה יפה ביחס למיתוס היהודי יותר מביחס למיתוסים של מאות עמים אחרים, והאבחנות והחילוקים המפולפלים בין מיתוס למיתוס אינם מתיישבים על ליבו. בעיני אדם חילוני אכן אין משמעות לכך שאפשר למקם את זיוף הזוהר והקבלה בזמן ובמקום, אך אי אפשר להצביע על הנקודה ההיסטורית המדויקת בה הומצאו התורות שבכתב ושבעל פה. אם חקירת הטקסט עצמו מוכיחה כי המסורת ההיסטורית לגביו אינה אותנטית, מה זה משנה אם אפשר לזהות את הזייפן או לא? חידוד ההבדל בין מסורת התורות שבכתב ושבעל פה ובין העְדר המסורת של הקבלה בעיניים חילוניות הוא אפוא חסר חשיבות כמעט, אף שגם מנקודת השקפה חילונית, ככל שמדובר באנשים המתעניינים ביהדות כתרבות, ישנה חשיבות להבנה כי הקבלה היא שכבה חדשה ומאוחרת ביהדות, והיא אינה מקיימת רצף עם היהדות הקודמת לה כפי שטוענים מאמיני הקבלה.

עם זאת, עובדה היא כי הדת בכלל, והדת היהודית בפרט, שרדו את המודרנה, ועדיין ישנם כיום מיליוני יהודים חרדים ודתיים המחויבים לתורה ולהלכה, וכפועל יוצא, בדרך כלל, מאמינים בתורה מן השמיים ובמקורה האלוהי של ההלכה. חלק גדול מן המאמינים הללו הם חרדים, שבעיניהם סתירות בין הדת למדע כלל אינן שוות דיון, שכן הדת תמיד צודקת, וככל שהמדע מתנגש איתה דינו ללכת לעזאזל, וחסל. חלק אחר מן המאמינים הם אורתודוקסים־מודרנים, הנאנקים כל ימיהם ביישוב סתירות ובניסיונות לגישור בין עולמות שאינם ניתנים לגישור. מכל מקום, שתי הקבוצות כן מקבלות כאקסיומה את "אין אבות מנחילים שקר לבניהם" ואת מהימנותה של המסורת ככלי היסטורי. על הנקודה הזו נשענים מאמיני הקבלה בזמן החדש, מאז עליית החילוניות בסוף המאה הי"ח. מאמיני הקבלה מבקשים להנדס את התודעה, כביכול האמונה בתורה שבכתב ושבעל פה והאמונה בקבלה שלהם מגיעות בחבילה אחת, והכופר בקבלה כופר, או עתיד לכפור, גם בתורה ובהלכה בכלל. הביטוי הנפוץ לתפיסה זו הוא חידוד הנמסר בשם 'חת"ם סופר', משה סופר מפרשבורג, לפיו "הכופר בנגלה בנסתר - כופר בנסתר בנגלה". ה'נסתר' כאן הוא הקבלה, המתיימרת להתכנות גם 'תורת הסוד', וה'נגלה' הוא התנ"ך והתלמוד.

כאמור, גישה זו היא מחוסרת יסוד, הן מבחינה תוכנית והן מבחינה היסטורית. מבחינה תוכנית, המסורת שמתיימרת לה הקבלה היא כזו שבעצמה קיימת מסורת על זיופה, בעוד הפקפוק במסורת התנ"ך הוא מודרני ונשען בעיקר על ניתוח חופשי של הטקסט. כך למשל מתמרמר ר' אלעזר פלקלס, ראש בית הדין של פראג, בשנת 1806: "הריני נשבע בתורת ה' שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו, ועָלֶה אחת מתלמוד בבלי, הוָּיות דאביי ורבא, קדוש יותר מכל ספר הזוהר [...] כי כל הדורות מראש לא זכרו מספר הזוהר מאומה, לא בהקיץ ולא בחלום [...] עד שזה קרוב לשלוש מאות שנים ענו ואמרו שמצאוהו [...] ואיזוהי כנסייה? אשר קבלוהו בכנופיה, כמו תלמוד בבלי".³ בשנת 1806 לא עברו מ"מציאת" הזוהר שלוש מאות שנים אלא שש מאות שנים, ופלקלס נמשך בשטף כתיבתו אחרי ציטוט שזכר מר' אליהו דלמדיגו, מתנגד לקבלה שחי שלוש מאות שנה לפניו, וכתב אז ש"הספר ההוא לא התפרסם באומתנו כי אם קרוב לשלוש מאות שנה".⁴ כך או כך, פלקלס מתמרמר וטוען בצדק כי אין להשוות כלל את המסורת של התלמוד, שהיא מסורת היסטורית אמיתית אשר עברה באופן ציבורי מדור לדור מאז חיבור התלמוד ועד ימינו, ל"מסורת" הדמיונית של הזוהר והקבלה, שאנו יודעים בבירור את מקום וזמן זיופה. מבחינה היסטורית אנו יודעים בכל דור ודור על אנשים ורבנים מפורסמים שאין מי שיעז לפקפק באמונתם בתנ"ך ובתלמוד, אשר לא האמינו בקבלה. כך למשל ר' מאיר בן שמעון המעילי במאה הי"ג, הר"ן במאה הי"ד, ר' אליה דלמדיגו במאה הט"ו, ועוד רבים וגדולים לאורך כל הדורות, עד ר' יחיא קאפח בתימן במאה הקודמת.⁵ המשוואה לפיה הכופר בגלוי בקבלה בהכרח מפקפק בסתר ליבו גם בתורה מן השמיים בכלל, היא חסרת יסוד.

התקבלותה בכל זאת של המשוואה הזו בחוגים נרחבים מקורה בכך שבתקופת ההשכלה היהודית באירופה, החל מסוף המאה הי"ח, היתה הכפירה בקבלה לאחד הדגלים הראשיים של המשכילים, אשר מטעמיהם שלהם התאמצו גם הם לבדל בין האמונה בקבלה לאמונה בתורה שבכתב ובעל פה. שלא כמו המתנגדים הקלאסיים לקבלה מסוגם של פלקלס וקאפח שהזכרנו, לגבי הכותבים המשכיליים נגד הקבלה אכן אמת היא כי בליבם לפחות הם לא האמינו גם במסורת המקובלת בעניין התלמוד והתנ"ך, גם אם מסיבותיהם שלהם נטו לטשטש זאת. ההיסטוריון צבי גרץ, שהיה אחד הכותבים המרכזיים נגד הקבלה במאה הי"ט, נהג מאידך לצאת בחריפות נגד הרפורמים, אך מנהיגים אורתודוקסים בני זמנו, כמו שמשון בן רפאל הירש ועזריאל הילדסהיימר, הראו כי גרץ כופר למען האמת גם בתורה שבכתב ושבעל פה. מלומד אחר בן הדור, שמואל דוד לוצאטו, שחיבר את ספר הפולמוס האנטי־קבלי ויכוח על חכמת הקבלה, הוקע גם הוא בידי החרדים ככופר בתורה שבעל פה בכלל, למרות שבעצמו הטיף לשמירת ההלכה. בזמננו התפרסם בהתנגדותו לקבלה פרופ' ישעיהו לייבוביץ המנוח, ולמרות שהלה צייר עצמו כאדם דתי, ברור לכל קורא בספריו כי יש למתוח את ההגדרה של 'מאמין' באופן רחב במיוחד כדי לכוללו בתוכה.

מכיוון שההשכלה החילונית של סוף המאה הי"ח והמאה הי"ט חרתה על דגלה את הכפירה בקבלה, נוצר הרושם כי כפירה בקבלה זהה לכפירה בדת בכלל. אך האם אכן כך הם פני הדברים? הרי ההשכלה היתה עוינת במיוחד גם לחסידות, ובכל כוחה ניסתה לבדל בין החסידות ובין יהדות ההלכה הבלתי־חסידית שכביכול כן היתה לגיטימית בעיניה. לא משום כך נתקבלה החסידות בידי ה'מתנגדים', הממשיכים לבוז לה מעומק ליבם עד ימינו, בזוכרם את הדברים הקשים שהשמיעו נגד החסידות ר' אליהו מווילנה וגדולים אחרים. מאחר שהמוטיבציה של רבני ה'מתנגדים' נגד החסידים היתה שונה מזו של המשכילים, הרי לדעת הכול, העובדה שגם המשכילים שנאו את החסידות אין בה כדי לבטל את דחייתה של זו בידי ה'מתנגדים'. מדוע אם כן תתקדש הקבלה כחלק מחייב של המסורת היהודית, רק מפני שהמשכילים שכפרו בכול דחו גם אותה? האם ההלכה כי יהודי הוא רק מי שנולד לאם יהודייה התבטלה מפני שהיטלר קבע בחוקי נירנברג כי מבחינתו יהודי הוא גם מי שאביו יהודי?

במאה העשרים השתנתה האווירה בעולם החילוני והאקדמי. השִׂטנה המשכילית לקבלה ולחסידות עברה מן העולם, ובמקומה התחילו דווקא אהדה והתרפקות עליהן. כמובן, הסיבה לכך אינה שהאקדמאים נעשו חסידים והתחילו להאמין בקבלה, אלא להיפך - הם התרחקו כל כך, עד שהקבלה והחסידות אינן מאיימות עליהם עוד כשם שהן איימו על המשכילים של המאה הי"ט. אנשים כמו גרץ, שד"ל ולייבוביץ', תפסו את ההלכה כמרכזית עבור קיומם היהודי, וכדי לעצב להם יהדות רציונלית, מזוקקת ממה שהחשיבו כאמונות תפלות, נאבקו לבדל בין ההלכה ובין הקבלה. לעומתם, חוקרי הקבלה בני ימינו, אשר מייסד מחקר הקבלה, גרשם שלום, משמש להם מודל, הם בדרך כלל חילונים גמורים שאין להם שום צורך בהלכה. מבחינתם, התורה שבכתב, התורה שבעל פה, והקבלה, הן כולן בליל אחד של תרבות ופולקלור בלתי מחייבים, שכל אחד רשאי ליטול ממנו כאוות נפשו, והם בוחרים להם משום מה בקבלה. כשם שחוקרי חרקים מתאהבים לפעמים בג'וקים הספציפיים שהם חוקרים, כך מפתחים חוקרי הקבלה יחס רגשי כלפי הטקסטים הקבליים, למרות ריחוקם המוחלט מעולמם האמוני של האנשים שכתבו אותם. כך, למשל, נעלב גרשם שלום מחוקרים משכיליים שדיברו על "היובש המשעמם" של חיבור מיסטי יהודי, ועל "פטפוטי ההבל" של הקבלה בכלל.⁶ בשם חברו של שלום, חוקר התלמוד שאול ליברמן, ידועה האימרה הלגלגנית, שלא ברור אם נאמרה כדי לעודד את שלום או כדי לעוקצו: "שטויות הן שטויות, אולם ההיסטוריה של השטויות היא מדע חשוב".

ביובל השנים האחרון אירעה מהפכה נוספת: הקבלה פרצה מתוך גבולות האקדמיה והיהדות בכלל, ונעשתה לאופנה פופולרית עולמית. אין זה דבר חדש לגמרי, שהרי כבר בתקופת הרנסנס זכתה הקבלה לאהדה בחוגים נוצריים רחבים אשר ראו בה את היהדות המקורית כביכול, לעומת יהדות התלמוד החשוכה. בן הדורות ההם, ר' יהודה אריה מודנה, מסַפר על "כמה וכמה מן האומות הבלתי־נימולים, כידוע מן יוהאן פיקוס שר המיראנדולא, אשר בין תשע מאות כללים מחכמות שהקים וסעד ברומא, היו ביניהם מאה ושש־עשרה מהקבלה הזאת [...] וראיתי זה שנה ביד גוי צרפתי שנים־עשר ספרי קבלה בלשון הקודש כתובי יד, מהמובחרים והראשיים מהשר הנזכר".⁷ אולם בזמננו התפרצה תופעה זו מחדש בהיקף גדול פי כמה, בעיקר בשל פעילותו של ברנש בשם שרגא ברג, אשר השכיל למנף את נטייתם של פתאים למיניהם ל"סודות" מפוקפקים ולהופכה למפעל כלכלי גדול. פרסומים כמו על הזמרת הפופולרית מדונה שנעשתה תלמידת קבלה מזינים את המערכת ומוסיפים לה מתלהבים חדשים. התוצאה העגומה היא שבחוגים נרחבים נתפסת כיום הקבלה כפניה העיקריים של היהדות, ולא קיימת כלל מוּדעוּת להתנגדות ההיסטורית הקשה לקבלה בקרב חוגים יהודיים נרחבים, לשוליותה האמיתית של הקבלה ביחס ליצירה היהודית האותנטית, ובעיקר, לאפסותן ועליבותן של התיאוריות הקבליות, אשר תתגלה בקלות לעיני כל אדם משכיל שיבחן אותן לעומקן.

ספר זה נועד להביא בפני הקורא הישראלי העכשווי את העמדה היהודית האורתודוקסית המסורתית הדוחה את הקבלה כתורת שקר, ומבחינה בינה לתנ"ך והתלמוד, אותן היא רואה כתורת אמת. נקודת המוצא של הספר אינה הזלזול המודרני במיתוסים דתיים בכלל, אלא קבלת התורה שבכתב ושבעל פה כתורה מן השמיים, כאשר רק על רקע זה ניתן להבחין בינן ובין הקבלה, שהיא המצאה אנושית מאוחרת ובלתי־מחייבת. זוהי גישתם של ר' מאיר בן שמעון המעילי, הר"ן, ר' אליה דלמדיגו, ר' יהודה אריה מודנה, ר' יחיא קאפח, ועוד גדולי ישראל רבים לאורך כל הדורות, בהם נפגוש לאורך הספר. בראש ובראשונה זוהי כמובן גישתו של גדול חכמי ישראל מאז התלמוד, הרמב"ם. את הקבלה בגרסתה המוכרת לנו לא היתה לרמב"ם הזכות המפוקפקת לראות - למעשה, קבלה זו כולה הומצאה והתפשטה כריאקציה לרמב"ם ולשיטתו, כפי שיוסבר בפרק הראשון של הספר. עם זאת, מה היה הרמב"ם אומר על תופעות כמו הקבלה והחסידות, ברור לכל קורא בספריו. מסר זה עולה למשל מדברי הרמב"ם המפורסמים בעניין הקמעות, דברים אשר בדיעבד מתארים היטב את התפתחותה והתפשטותה של הקבלה בכלל:

ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי הקמיעות, ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים, משֵׁמות חיברום, לא יורו על עניין בשום פנים, ויקראו אותם 'שמות', ויחשבו שהם צריכים 'קדושה וטהרה', ושהם יעשו נפלאות [...] וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים, התרחב להם הכזב והמאמר, שיקבצו איזה אותיות שירצו ויאמרו שזה הוא 'שם', יעשה ויפעל כשייכתב או כשייאמר על תואר כך. ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאם הרע הפתי הראשון, ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים, רכי הלב הסכלים, אשר אין אצלם מאזנֵיִם ידעו בהם האמת מן השקר, והסתירום ונמצאו בעזבונותם, ונחשב בהם שהם אמת. וסוף דבר - "פתי יאמין לכל דבר".⁸

הקבלה, לפי הרמב"ם, היא אוסף הבלים, שעיקרו ריבוי סמלים חסרי־משמעות - "שֵׁמות חיברום, לא יורו על עניין בשום פנים". הקבלה הומצאה בידי אנשים שליליים - "האנשים הרעים הפתאים", כמו יצחק סגי־נהור, עזרא בן שלמה ועזריאל מגירונה, וכיוצא בהם, עמי־הארץ אשר מלבד פטפוטי הקבלה שלהם לא נשתיירה מהם אפילו תשובה אחת בהלכה או פירוש אחד לסוגיה קשה שבתלמוד. אולם בהתפשטותה והצלחתה של הקבלה אשמים דווקא אנשים חיוביים בעיקרם, "הטובים", כמו הרמב"ן, שלמרבה הצער "אין אצלם מאזנַיִם ידעו בהם האמת מן השקר, והסתירום ונמצאו בעזבונותם". הם הגורמים לכול, "ונחשב בהם שהם אמת", כלומר, האוטוריטה שלהם בתחומים אחרים הביאה לקבלת הכרעתם גם בעניין הקבלה. "סוף דבר", לפי הרמב"ם - "פתי יאמין לכל דבר". היהדות המסורתית אכן מתבססת על אמונה בקבלת אבות, אולם אין משמעותה של אמונה זו כי יש להפוך לפתי ולהאמין בכל שטות שימציא מישהו בזמן נתון. מכל מקום, כפי שכבר כתבתי, לקריאה בספרי יש ערך גם עבור אדם שבכלל אינו מאמין בתורה מן השמיים, ככל שירצה להכיר את היהדות כתרבות ולדעת להבדיל בינה לשכבות שונות שהצטברו עליה לאורך השנים.

בימינו, יותר משמונה־מאות שנה לאחר המצאתה, חדרה הקבלה וחלחלה לתוך החיים היהודיים, התפילה, והפולחן היומיומי והחגיגי כאחד, באופן שניסיון כעת לעוקרה משם ולשרש אחרי כל השפעותיה הוא חסר טעם, וכמוהו כמלחמותיו של דון־קישוט. הקבלה מעורבת בפרטים רבים בתפילות ימי החול, ואילו תפילת ליל שבת הנהוגה כיום בכל בתי הכנסת, ובליבה שירת 'לכה דודי' המפורסמת, תאבד לגמרי את צביונה אם ננסה לעקר ממנה את השפעות הקבלה. כמה וכמה מועדים בלוח השנה הדתי מעוצבים בימינו כמעט באופן בלעדי בידי הקבלה, וביניהם הושענא רבה, ט"ו בשבט ול"ג בעומר. אם נסלק ממועדים אלו את קישוטי הפולחן הקבליים הם ייוותרו כמעט ימי חול רגילים. כך גם רגעים רבים בימי החגים הגדולים, כמו אלו הדרמטיים שלפני תקיעת שופר, טקס ה'תשליך' אחרי תפילת מנחה ביום הראשון של ראש השנה, פולחן הכפרות בערב יום כיפור, ועוד רבים אחרים.

אין אני קורא למחיקה טוטאלית של התוכן והעיצוב הקבלי לחיים הדתיים כפי שהתגבשו בימינו. אין גם שום צורך במחיקה כזו, אשר תפשיט אותנו מרגעים קסומים רבים שכבר התמכרנו אליהם, ותגרום לנו תחושת ריקנות שקשה יהיה למלאה בתכנים אחרים. רוב הריטואלים והפולחנים הקבליים הם דווקא נחמדים ובלתי מזיקים, ככל שמתעלמים מן התיאוריָה שמאחוריהם, ולרוב רובם של האנשים המקיימים אותם ממילא אין מושג באשר לתיאוריָה זו. ניקח למשל את המנהג המפורסם של שירת 'אשת חיל' לפני הסעודה בליל שבת. הכל סבורים משום מה כי מזמור זה קבוע שם כ"שיר הלל לאישה היהודייה", כהוקרה ל'עקרת הבית', וכיוצא בזה. רבם של חרד"לים, אביגדור נבנצל, המתנגד לשירת נשות המשפחה בשולחן השבת, אפילו משתמש בכך כדי לטעון "שב'אשת חיל' יש עוד צד לומר שלא תשיר, דמיחזי קצת כיוהרא ששרה על עצמה".⁹ לא ברור כיצד השתרשה בציבור דעה זו, ואולי היה זה בהשפעת הטפותיהם של דרשנים שניסו לשוות לשולחן השבת רומנטיות, או ניצלו את העניין לפטפוטיהם על 'מעמד האישה' ביהדות. למעשה, אמירת 'אשת חיל' בליל שבת מקורה בדברי המקובלים, והללו ממש לא חשבו על "האישה היהודייה" אלא על ה'שכינה' שלהם, אשתו הדמיונית של אלוהים. אולי ינסה מישהו להידחק ולטעון, כרגיל אצל אלו, כי "התורה מדברת בתחתונים ורומזת בעליונים", והאיש והאישה שלמטה מסמלים את האל הזָכר והאֵלָה הנקבה שלמעלה. אבל במקרה זה יהיו אלו דברי הבל, שאם כן אמור גם כל אחד בעת אמירת 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', למשל, לחשוב על אשתו.

אדם המשורר 'אשת חיל' וחושב על אשתו של אלוהים הוא ללא ספק עובד אלילים, אבל בפועל, למרות שמזמור זה שורבב במקורו לסדר ליל שבת בדיוק בכוונה זו, האנשים השרים אותו חושבים דווקא על "האישה היהודיָה", כאשר זהו גם הקשרו הראשון של המזמור בספר משלי. באותו אופן, רוב המנגנים בהתלהבות בקבלת שבת בבית הכנסת את 'לכה דודי', על שלל לחניו, תופסים אותו כשיר רומנטי יפהפה לכבוד השבת, ואינם מעלים בדעתם כי ר' שלמה אלקבץ חשב בעיקר על 'עליית המלכות' ו"זיווגו" של ה'דוד' עם השכינה. זהו המצב גם לגבי רוב המנהגים האחרים שמקורם בקבלה. אם לנקוט דוגמאות נוספות, אין שום פסול בקריאת פסוקי תהלים מסוימים בניגון דרמטי ובהתלהבות לפני תקיעת שופר בראש השנה, גם אם מקור המנהג בדברי האר"י, ומי יודע על מה הוא חשב כשבחר דווקא בפסוקים אלו. מנהג הכפרות בערב יום כיפור קדם בהרבה לקבלה, ובכלל, תמיד נחמד לאכול עוף שלם טרי צלוי או אפוי בתנור, אם מקיימים את המנהג המקורי ולא משתטים לחלק את העופות היקרים לעניים. כך גם פולחן ט"ו בשבט באכילת שלושים מיני פירות ושתיית שלושה סוגי יין יכול להיות חוויה נפלאה, גם אם נקראים תוך כדי כך קטעים שונים מן הזוהר. ודאי שאין שום צורך לוותר על החגיגות הנחמדות של ל"ג בעומר, המדורות והעלייה להילולא במירון. ספרי זה נועד לחשוף את העיוותים הרעיוניים בתיאוריות של הקבלה ולדחות פרקטיקות מזיקות שלה, אשר תפורטנה בפרק מיוחד בספר, אך אינו מתכווין לפגוע בריטואלים ונוהגים יפים שהפכו לחלק מחיינו ומן הנוסטלגיה שלנו, גם אם מקורם אכן בדברי המקובלים.