המזימה הנאצית בטהראן

הערה בנוגע לנוסח הספר

בבואנו לצטט מקורות היסטוריים, ביצענו לעיתים תיקונים או עדכונים באיות המקורי או בסימני הפיסוק כדי שהשפה תהיה ברורה יותר לקוראות ולקוראים של ימינו. המלל עצמו לא השתנה, אלא אם צוין אחרת בגוף הכתוב או בהערות.

הקדמה

טהראן, איראן

28 בנובמבר 1943

הנשיא מסתתר.

חיילים ממלאים את הרחוב. הם ערוכים באלפיהם לכל אורכו, משני עבריו. רובם לובשים מדים סובייטיים, אחרים במדים בריטיים או אמריקאיים.

בידיהם רובים אוטומטיים. האוויר חם ויבש. הם נעזרים בנשקם ובגופם כדי לחסום את ההמון הגועש שמנסה להידחף כדי לראות מה קורה, ואולי מי מגיע.

זוהי שדרה רחבת ידיים, דרך רָאשית בליבה של טהראן ההומה, בירתה של איראן.

בשלהי נובמבר 1943, העיר כמרקחה. החל מהיום, היא תשמש במה לאחד האירועים החשובים ביותר במלחמה שמתחוללת כעת בעולם. האירוע נשמר עד כה בסוד, אבל כעת כבר נודע ברבים. אמנם איראן אינה מעורבת צבאית במלחמה, אבל היא נמצאת בשליטתן של בעלות הברית, ומכאן נוכחותם של כוחות הביטחון הסובייטיים שנפרסו ונערכו בה לקראת האירוע.

רחש עולה מן הקהל. חיילים וסקרנים כאחד פונים לעבר השיירה המתקרבת, ובה כלי רכב צבאיים ואזרחיים. באמצע השיירה אפשר לראות מכונית ארוכה ושחורה המבהיקה באור השמש. עליה מצוּוים החיילים להגן.

מי שמצליח להעיף מבט פנימה רואה נהג במושב הקדמי. מאחור יושב נוסע יחיד, איש גבוה בעל שְׂער שיבה, בשלהי גיל העמידה. הנאספים משני עברי השדרה מטים את ראשיהם כדי להיטיב לראות. מדי פעם ניתן להבחין בָּאיש מבעד לחלונות הרכב האחוריים.

הסקרנים רוכנים לפנים בניסיון להביט בנשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט. זו לפחות ההנחה שלהם בנוגע לזהות היושב ברכב.

הפמליה הנשיאותית חוצה את העיר, וחולפת בדרכה על פני שווקים הומי אדם ובנייני מגורים. תושבים מביטים במחזה מבעד לחלונות או מהגגות. יעדה של המכונית השחורה אינו סוד: הנשיא נמצא בדרכו לשגרירות הסובייטית, מתחם בנוי ומאובטח היטב, מוקף חומה, מצפון למרכז העיר. שם יפגוש רוזוולט את עמיתיו, שני המנהיגים העולמיים שהם בעלי בריתו במלחמה: שליט ברית המועצות יוסיף סטאלין וראש ממשלת הממלכה המאוחדת וינסטון צ'רצ'יל.

זאת תהיה ועידת פסגה בעלת חשיבות היסטורית כלל־עולמית: לראשונה, "שלושת הגדולים", מנהיגי בעלות הברית במלחמה המתמשכת, ייפגשו פנים אל פנים. כדי שהוועידה הזאת תתקיים נדרשה כמעט שנה של הכנות, שכללו תיאום גאופוליטי רחב היקף והתייחסות לשיקולי ביטחון מורכבים.

אבל למרות המפגן המרשים, לא הכול הוא כפי שנראה לעין. החיילים והסקרנים — וכמוהם רבים מאנשי השיירה עצמם — אינם יודעים כי האיש הגבוה בעל שׂער השיבה במושב האחורי של המכונית כלל אינו נשיא ארצות הברית. למעשה, הוא אינו אלא איש השירות החשאי האמריקאי הלובש אפוד מוגן ירי ומעמיד פנים שהוא הנשיא.

הנשיא האמיתי אפילו לא נמצא בשיירה הזאת. רוזוולט האמיתי משתופף כרגע במושב האחורי של רכב אחר לחלוטין, מכונית קטנה ומאובקת ששועטת ברחובות הצדדיים של העיר. בזמן שהלימוזינה השחורה והנוצצת מוקפת כלי רכב ממוגנים ואנשי צבא, את המכונית חסרת הייחוד שמסיעה את הנשיא האמיתי מלווה רק ג'יפ מהיר אחד כשהיא חולפת במהירות ברחובות המתפתלים.

מה הסיבה להטעיה המתוחכמת הזאת?

אמש, בשעת לילה מאוחרת, חשפו בכירים בשירות המודיעין הסובייטי בפני אנשי הביטחון האמריקאים מידע מדאיג: בעיר, שנמצאת תחת שליטתן של בעלות הברית, פועלים סוכני חרש נאצים. המשימה שלהם, לדברי הסובייטים, היא להרוג את רוזוולט. ואת צ'רצ'יל. ואת סטאלין. זאת מזימה שקשה להעלותה על הדעת, ועזות מצח שלא תיאמן. ממש כאן, בטהראן, במהלך הוועידה רבת החשיבות הזאת, סוכנים נאצים ינסו להתנקש בחייהם של שלושת הגדולים.

אם יצליחו, יהיו לכך השלכות שקשה להעלות על הדעת.

מלחמת העולם השנייה משתוללת ברחבי תבל זה כמעט ארבע שנים. אזורים שלמים באירופה, באסיה, בצפון אפריקה, נחרבו עד היסוד. הסבל ואובדן החיים עולים על כל דמיון, ונמשכים מדי יום. אינספור מעשי זוועה המוניים בוצעו כלפי אוכלוסיות אזרחיות. וסוף המלחמה עדיין אינו נראה באופק.

הכוח המניע של המלחמה הוא אידאולוגיה מחרידה, מעוררת קבס, שהכתה שורש בכמה מדינות, אבל לבשה את צורתה הקיצונית והעזה ביותר בגרמניה, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון.

היא מבוססת על גרסה מעוותת של פטריוטיות קיצונית, ושואבת את כוחה משילוב של שנאה גזענית, תעמולה המונית, תאוריות קונספירציה, דמוניזציה של קבוצות מיעוט ופולחן אישיות סביב מנהיג נרקיסיסטי. בהשפעת האידאולוגיה הזאת — והמפלגה האכזרית שמקדמת אותה — מדינה שהיתה מחויבת עד כה לערכים דמוקרטיים פנתה לסמכותנות, לשנאה ולאלימות. גרמניה, יחד עם בנות בריתה המרכזיות, איטליה ויפן, היא שפתחה במלחמה הרת האסון הזאת.

ההתנגשות בין מעצמות צבאיות, משמעותית ככל שתהיה, אינה הסכנה היחידה על הפרק. ככל שהמשטר הנאצי מתפשט, הוא מבצע מעשי זוועה רחבי היקף, שחורגים הרבה מעבר למוכר במלחמה רגילה, כלפי קבוצות שהוא רואה כ"בלתי רצויות": בני רומה (צוענים), מתמודדי נפש, פולנים ועמים סלאביים אחרים. הוא כולא כבדרך שגרה אזרחים, כולל נשים וילדים, מענה אותם, מעבידם עד מוות או פשוט טובח בהם.

מעל הכול, המשטר מכוון את מעשיו הברוטאליים כלפי קבוצה אחת שאותה השמיץ והאשים מאז ראשית דרכו: העם היהודי. כדי לפתור את מה שהם מכנים "הבעיה היהודית" באירופה, ראשי המשטר הנאצי מפעילים במהלך המלחמה מנגנון טבח המוני מחריד עד כדי כך, שיידרשו לעולם שנים לעכל אותו.

כדי להשיב מלחמה, בעלות הברית מבקשות לקיים בין היתר את הפגישה המיוחלת בין שלושת הגדולים — מנהיגי ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וברית המועצות — בידיעה שהפגישה בטהראן היא ההזדמנות הטובה ביותר ואולי היחידה להביא סוף־סוף לפגיעה קשה בגרמניה הנאצית, ולסיים את המלחמה שגרמה סבל רב כל כך ברחבי העולם. התכנון והביצוע של האסטרטגיה הזאת יהיו משימה מסדר גודל עצום, אשר תדרוש תיאום צבאי עולמי בהיקפים שטרם נודעו כמוהם.

חייהם של מיליוני בני אדם — עשרות מיליונים, ככל הנראה — תלויים בהצלחת הוועידה.

אם מזימתם של הנאצים תצלח, שלושת מנהיגי העולם לא יצאו מהעיר בחיים, ותקוותן של בעלות הברית לניצחון תמות איתם.

זאת לא הגזמה: הישרדותן של אומות מוטלת על הכף.

וכרגע, רוזוולט מסתתר. הוא משתופף במושב האחורי של המכונית הדוהרת.

חלק א'

המפקד העליון

1

שנתיים קודם לכן...

האוקיינוס השקט

7 בדצמבר 1941

הספינות מפליגות — בחשאי — כבר עשרה ימים.

כעת, בבוקר שקט של יום ראשון, כשאור השחר מנצנץ על גלי האוקיינוס השקט, צי כלי השיט נערך לשנות כיוון.

אין יבשה באופק. אם נבחן אותו מול גודלו העצום של האוקיינוס השקט, האוסף של ספינות המלחמה נראה כמו טיפה בים. אבל בקנה מידה אנושי, זהו צי אדיר: שש נושאות מטוסים ענקיות, שתי אוניות מערכה, תשע משחתות, שלוש סיירות, שמונה מכליות תדלוק וכמה ספינות עזר קטנות. מתחת לגלים מלוות אותן 23 צוללות. סיפון הטיסה של כל נושאת מטוסים מלא בעשרות מטוסים. עשרות אלפי אנשי צוות מאיישים את כלי השיט.

לאורך רוב המסע, במשך עשרה ימים, הפליגו הספינות מזרחה. למרבה הפלא, מערכות הרדאר ברחבי האוקיינוס לא זיהו את תנועתן לאורך יותר מ־3,500 מייל ימי (כ־6,500 קילומטר) — ממפרץ מבודד בחופי מזרח אסיה ועד למרכז האוקיינוס השקט. כל היבט במסעו של הצי תוכנן ובוצע תוך הקפדה על סודיות שאין למעלה ממנה.

כעת, במרחק כמה מאות קילומטרים מהאיים האלאוּטיים, מפקד הצי משגר רצף של פקודות ומתווה נתיב הפלגה דרומי. כשהספינות מתחילות לצאת לַכּיוון החדש, מכלית שמתקדמת לאט מהן נפרדת מהצי. כלי השיט האחרים מאיצים, מ־20 קשר ל־25 קשר, מהירות שתספק מומנטום מתאים להמראת כלי טיס מסיפון נושאות המטוסים.

בשעה 06:05, ניתן האור הירוק מסיפונה של נושאת המטוסים המובילה. זהו אות הזינוק. מנועים מתחילים לשאוג בזה אחר זה. מטוסי הקרב מאיצים לאורך מסלול ההמראה, ונוסקים בדמדומי הבוקר מעל גלי האוקיינוס. במקביל, נושאות המטוסים האחרות מזניקות מטוסים משלהן.

מטוסי הקרב חגים מעל הצי ומתחילים להתקדם. בתוך זמן קצר, 183 מטוסים טסים דרומה במבנה התקפי ומשאירים מאחור את הספינות.

מטוס סיור יחיד ממהר קדימה לפני האחרים, ונעלם מהעין בינות לעננים. תפקידו של הטייס הוא לסרוק את הים ואת האוויר שלפניו, ולהאזין לתדרי רדיו קרובים כדי לראות אם יש סימן כלשהו לכך שהמטוסים או נושאות המטוסים זוהו.

תשעים דקות לאחר מכן, בשעה 07:40 בערך, הטייסים המובילים יכולים לראות סימן ראשון לאדמה באופק. הם מעבירים שדרים לאחרים: צי המטוסים עדיין לא אותר. הראות טובה. השטח נקי. זה הזמן לתקוף.

המטרה? אי קטן ששטחו 1,500 קמ"ר. אמנם המקום אינו במלחמה איתם, אבל מפקדי צי המטוסים היפני עומדים להפעיל את מלוא כוח ההרס של מטוסי הקרב, מפציצי הטורפדו ומפציצי הצלילה שלהם.

זאת מתקפת פתע, מתקפת מנע שאמורה לגרום להלם ולהרס מקסימליים.

השעתיים הבאות ישנו את העולם.

2

ארבע שעות קודם לכן

וושינגטון, בירת ארצות הברית 

השעה 08:45 והנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט עדיין במיטתו. הוא לבוש חלוק שינה ולפניו מגש של אוכל. אבל זאת לא ארוחת בוקר נינוחה: הוא מוקף בניירת והטלפון שלידו לא מפסיק לצלצל.

לעיתים קרובות הוא פותח את היום ככה, מנהל את ענייני האומה כשהוא עדיין מתחת לשמיכה. ההתניידות מחדר לחדר אינה קלה עבור הנשיא — מאז שחלה בפוליו לפני עשרים שנה, רגליו כמעט אינן מתפקדות — והוא גילה שארוחת בוקר ועבודה במיטה הן לרוב הדרך היעילה ביותר להתחיל את היום.

בלילה הקודם נשאר הנשיא ער עד שעה מאוחרת. גם אחרי חצות עדיין היה בעיצומו של סבב שיחות טלפון בהולות עם יועציו לביטחון לאומי.

מוקדם יותר באותו ערב, שירותי המודיעין של צי ארצות הברית יירטו ותרגמו מזכר סודי ביותר מממשלת קיסרות יפן לאנשי שגרירות יפן בעיר וושינגטון. המזכר היה מעין דף מידע שכלל 14 סעיפים, עם הנחיה לאנשי השגרירות להעביר את המסר לאמריקאים לפי לוח הזמנים שנקבע.

המסמך שיירט הצי כלל 13 מתוך 14 הסעיפים הכתובים. האחרון עדיין היה צפוי להישלח. המסמך תיאר בצורה סדורה ושיטתית את תגובתה של יפן לסבב המאמצים הדיפלומטיים האחרונים של ארצות הברית, תוך דחייה של מה שנתפס כדרישה אמריקאית בלתי סבירה להפסיק את השתלטות יפן על סין ועל טריטוריות שונות באזור דרום האוקיינוס השקט. נוסף לכך נכתב בו כי הסנקציות המתמשכות ואמברגו הנפט של ארצות הברית הם דבר שיפן לא תוכל לסבול.

בפשטות, המשא ומתן בין ארצות הברית ליפן קרס.

ההידרדרות הזאת היא הדבר האחרון שהנשיא רוצה. בראש מעייניו של רוזוולט, ובראש מעייניה של מדיניות החוץ האמריקאית באופן כללי, נמצאים הסיוע והאספקה לממלכה המאוחדת במלחמתה נגד גרמניה הנאצית.

כעת, כשרגליו עדיין מתחת לשמיכה, רוזוולט קורא שוב את 13 סעיפי המסמך ומנסה להבין את ההשלכות. בשעה 09:30 בערך ממהר לחדרו שליח ממחלקת הצי של משרד ההגנה. הוא מביא איתו את סעיף 14, אשר הצי זה עתה קלט, פענח ותרגם.

הסעיף האחרון הזה מצהיר באופן רשמי את מה שהסעיפים הקודמים כבר רמזו עליו. יפן תכריז שכשלו "המאמצים להגיע לשלום", ולכן "אין כל דרך להגיע להסכמה באמצעות משא ומתן נוסף".

כמה דקות לאחר מכן, הנשיא מקבל עוד מסר מפוענח, שנשלח בנפרד ובמקביל. המסר מנחה את אנשי שגרירות יפן להעביר את העדכון הקודם לאנשי הממשל האמריקאי בדיוק בשעה 13:00. אין שום פירוט שיבהיר למה דווקא בשעה הזו. עניין מבשר רעות אף יותר: המסר מנחה את אנשי השגרירות להשמיד את כל המסמכים הסודיים שנמצאים בתוך שגרירות יפן, וגם, כך מתברר, להפסיק את פעילות משרדיהם.

אלה לא חדשות טובות. הגיע הזמן לצאת מהמיטה.

לאחר שהוא קם, הנשיא מתאם שיחות ועידה ופגישות עם כמה מיועציו המרכזיים למדיניות חוץ ולביטחון לאומי. עד שעות הבוקר המאוחרות הם כבר מסיימים לנתח את המסמכים.

הם מסכימים שיפן נערכת כנראה לפעולה צבאית נגד מטרות בדרום־מזרח אסיה שמזוהות עם האינטרסים האמריקאיים. אולי הם יתקפו את סינגפור שבשליטת הבריטים. אולי את גוּאם. אולי ינסו לתפוס את שדות הנפט הנחשקים של איי הודו המזרחיים ההולנדיים. הם יכולים אפילו לתקוף את הפיליפינים, מדינת חסות של ארצות הברית.

מה צריכה ארצות הברית לעשות במצב כזה? האם הפעולות האלה ידרשו תגובה צבאית?

בזמן שיועציו של רוזוולט דנים באפשרויות, הוא מחליט שביום הזה לא תספיק פגישת הסגל המצומצמת של יום א' בבית הלבן. הוא צריך את אנשיו הבכירים. בתוך כמה רגעים, שיחות ממרכזיית הבית הלבן יוצאות לכל אזור וושינגטון הבירה בניסיון לאתר עובדים שיצאו לקניות, לכנסייה או לבילוי משפחתי.

בין מקבלי השיחות נמצאת גם גרייס טאלי, מזכירתו האישית של רוזוולט, שמעבירה את יום ראשון במנוחה בדירתה בוושינגטון. "הנשיא רוצה שתגיעי מיד", אומרת לה מרכזנית הבית הלבן. "שלחו רכב כדי לאסוף אותך". טאלי מתארגנת בזריזות, "כמו כבאי", היא נזכרה מאוחר יותר, וממהרת לצאת אל הרכב שממתין לה.

הסגל המתוגבר בבית הלבן שרוי במתח. ייתכן שעומדת להתרחש פעולה צבאית בדרום האוקיינוס השקט. אשת הנשיא הפעלתנית, אלינור רוזוולט, ארגנה באותו יום ארוחת צהריים לתומכים. "התאכזבתי אבל לא הופתעתי כשזמן קצר לפני הארוחה, פרנקלין שלח לי הודעה ואמר שאין לו שום אפשרות להצטרף אלינו", סיפרה מאוחר יותר. גם הפעם יהיה עליה למלא את תפקיד הנשיא מול המבקרים, כי בעלה לא יצליח להגיע.

ארוחת הצהריים החלופית של הנשיא היא כריכים שהוא אוכל עם יועצו הוותיק הארי הופקינס, בשעה שהם מסתודדים מעל שולחן במשרדו של רוזוולט בבית הלבן. הם מתכננים את צעדיהם הבאים.

ואז, בשעה 13:47, ארוחת הצהריים המאוחרת של הנשיא עם הופקינס נקטעת בשל שיחת טלפון מפרנק נוקס, מזכיר הצי. נוקס מכחכח בגרונו בזמן שהנשיא מתחבר. קולו של נוקס רועד כשהוא אומר שבפנטגון "התקבל שדר רדיו מהונולולו, מהמפקד העליון של כוחותינו שם, שמעדכן [...] שהם מותקפים מהאוויר וש'זה לא תרגיל'". כפי הנראה, ממשיך נוקס אחרי שתיקה קצרה, "היפנים תקפו את פרל הארבור".

פרל הארבור? בהוואי? זאת בוודאי טעות.

הבסיס של צי ארצות הברית באי אוֹאהוּ שבהוואי נחשב חסין מפני התקפות. הוא גם רחוק ממוקדי האינטרסים של יפן. מה יכולה להיות הסיבה למתקפה יפנית על הוואי?

הופקינס, שיושב ואוכל לצד רוזוולט, הוא אחד מיועציו הנאמנים בנושא מדיניות חוץ. הוא מסרב להאמין. "הבעתי את דעתי שזאת בוודאי טעות", הוא מתעד את רשמיו במזכר באותו יום. "לא יכול להיות שיפן תתקוף בהונולולו".

אבל לנשיא יש הרגשה רעה. הוא צריך לדעת מה קרה.

בשלב הזה גרייס טאלי כבר במשרד, מתפעלת בקדחתנות את קווי הטלפון הנשיאותיים. זמן קצר אחרי השיחה של נוקס מודיעה לה מרכזנית הבית הלבן שאדמירל הרולד סטארק, קצין המבצעים הראשי של הצי, נמצא על הקו ומבקש לדבר עם הנשיא.

"יכולתי לשמוע את ההלם ואת התדהמה בקולו של אדמירל סטארק כשהוא דיבר איתי", סיפרה טאלי מאוחר יותר. היא מעבירה אותו לנשיא וסטארק מאשר את החדשות הבלתי נתפסות: יפן תקפה את פרל הארבור. הבסיס היה לחלוטין בלתי ערוך למתקפה, והתוצאות קטסטרופליות.

דבר אחד כבר ברור: זה יהיה היום הקשה ביותר בתקופת נשיאותו של רוזוולט.

בתקופת כהונתו, רוזוולט נודע בקור רוחו. גם כשאנשי הסגל התחילו להגיב לחדשות מהוואי "כמעט בהיסטריה", הוא נשאר בשליטה. כלפי חוץ, סיפרה טאלי, הנשיא "הפגין קור רוח יותר מכל אדם אחר", אבל "עם כל הודעה חדשה הוא הניד בראשו בקדרות וחשק שפתיים".

והחדשות הרעות אכן המשיכו להגיע. הבסיס של צי ארצות הברית נתפס בשאננות מוחלטת. רוב עמדות הקרב לא היו מאוישות, והתחמושת היתה נעולה במחסנים. הספינות עגנו בנמל כמו ברווזים במטווח.

בגל התקיפה הראשון, המטוסים היפניים הציבו במרכז המטרה את "שורת אוניות המערכה", האזור שבו עגנו זו לצד זו אוניות שהיו עמודי התווך הכבדים של צי כלי השיט האמריקאיים באוקיינוס השקט. מטוסי הקרב פגעו קודם כול באוניית המערכה "אוקלהומה" בירי ובזוג פצצות טורפדו שכוונו בקפידה. פיצוצים אדירים הרעידו את הנמל כשמכלי הדלק התלקחו. בתוך זמן קצר, המים פרצו פנימה דרך החורים שנפערו בגוף הספינה, וכלי השיט העצום נטה על צידו לכיוון הנמל. דקות לאחר מכן אוניית המערכה החלה לשקוע לקרקעית הנמל ולקחה איתה יותר מ־400 מלחים ואנשי מטה אל מותם.

בתוך שעה, כל הבסיס נראה כמו תופת. שתי אוניות מערכה טבעו לחלוטין, וכמה אוניות מערכה אחרות, משחתות וסיירות, הושמדו. הנמל היה אפוף להבות ומלא ספינות טרופות. נוסף לכך, להק של מטוסים יפניים הגיח מגובה פני המים ותקף שדות תעופה קרובים. מתקפת הפתע השמידה כמעט את כל הטייסות של הצי בבסיס.

לפי הדיווחים הראשוניים, עד סיום המתקפה נהרגו יותר מאלפיים חיילים ואנשי מטה אמריקאים. עוד כאלף נפצעו קשה. גילם הממוצע של המלחים בבסיס היה 19.

מלבד זוועות המתקפה עצמה, לאירוע היתה השפעה מרחיקת לכת על הזירה העולמית. כרגע, יפן היא בת ברית של גרמניה ואיטליה, מדינות שנלחמות בבריטים במלחמה שניטשת על אדמת אירופה.

מתקפת הפתע של יפן על ארצות הברית שינתה את מאזן הכוחות העולמי. ברגע זה קשה היה לתפוס את כל ההשלכות.

האגף המערבי של הבית הלבן נותר שרוי בהלם ובפאניקה. בשעות אחר הצהריים השמועה מתפשטת. כלי התקשורת מבינים מה קרה, וגדודי עיתונאים צובאים על הבית הלבן.

בשעה 17:00, בעוד ההמולה עדיין בעיצומה, ואחרי יום שלם של פגישות ושיחות טלפון בלי הפסקה, הנשיא רוזוולט חומק, בלוויית גרייס טאלי לבדה, ומתיישב מול השולחן הקטן בחדר הסגלגל.

מחר הוא ינאם בפני שני בתי הקונגרס, וכעת בחדרו הוא צריך לחשוב מה יאמר להם.

בשעות האחרונות, אנשי מחלקת המדינה עבדו בקדחתנות וחיברו למענו נאום שהוגש לו לבדיקה. הנאום הזה פרוש כעת לפניו: אורכו 15 עמודים, והוא כולל תיאור של ההיסטוריה הארוכה של היחסים הדיפלומטיים עם יפן, והערכה מפורטת של תגובות צבאיות שונות למתקפת הפתע.

רוזוולט משליך את המסמך מעליו. אמנם הוא פונה אל הקונגרס, אבל הקהל האמיתי שלו הוא הציבור האמריקאי. במקום להעביר הרצאה במדיניות חוץ, הוא צריך לדבר אל אומה שלמה מתוך ידיעה שהיא שרויה כעת בהלם עמוק. הנאום שלו צריך להיות קצר, פשוט וחזק. כל מילה חשובה.

כשטאלי יושבת לצידו עם מכונת הכתיבה, רוזוולט נשען לאחור, שואף מן הסיגריה שבין אצבעותיו ומתחיל להכתיב את המסר שברצונו להעביר.

מחר, פרנקלין דלאנו רוזוולט, המפקד העליון, יישא דברים בפני האומה.

3

ארצות הברית השתדלה מאוד שלא להיגרר למלחמה.

כמו אומות רבות אחרות, ארצות הברית איבדה לא מכבר רבים מטובי בניה בקרבות של מלחמת העולם הראשונה. ב־1919, אחרי שחוזה ורסאי החזיר את החיילים האמריקאים הביתה, בלטה בארצות הברית הגישה הבדלנית. בעיני האמריקאי הממוצע, מלחמת העולם הראשונה גרמה הרבה כאב והרס, אבל לא השיגה הרבה.

אז למה צריך לשלוח עוד חיילים צעירים אל מעבר לאוקיינוס כדי להילחם ולמות בסכסוכי גבול בין מדינות רחוקות? הבלבול והאכזבה — שניכרו במיוחד בקרב הלוחמים שחזרו והמשפחות השכולות — השפיעו עמוקות על דור שלם של אמריקאים.

ב־1929, כעשור אחרי חוזה ורסאי, נפלה הבורסה בניו יורק; היתה זו יריית הפתיחה לשקיעתה של ארצות הברית לשפל הגדול. בתוך כמה שנים, כמעט רבע מהאזרחים נותר ללא מקום עבודה, ושיעור העניים וחסרי הבית הגיע לרמות חסרות תקדים.

פרנקלין רוזוולט נבחר לנשיאות ב־1932, ולנגד עיניו עמדה המשימה להציל את המדינה מהרס מוחלט. שלא כמו קודמו בתפקיד, הוא פעל בתעוזה ובתקיפות באמצעות תוכניות של הממשל הפדרלי לעידוד צמיחה וליצירת מקומות עבודה. ביעור העוני המתפשט, ושיפור השירותים לאזרחים הנזקקים ביותר, נראו בעיניו יותר ויותר כשליחות מוסרית.

"קִדמה נבחנת לא בשפע שנוסיף למי שיש לו הרבה, אלא ביכולתנו לתת מספיק למי שיש לו מעט מדי", הוא הכריז. הכלכלה התאוששה בהדרגה.

אין פלא שבתקופה הזאת של בדלנות ושל משבר כלכלי, כוחות הצבא היו בעדיפות נמוכה. ב־1939, צבא ארצות הברית דורג רק במקום ה־19 בעולם, אחרי פורטוגל ורק מעט לפני בולגריה.

עם זאת, ארצות הברית ראתה בחשש איך מנהיג גרמני צעיר בשם אדולף היטלר עולה לשלטון יחד עם תנועה פוליטית חדשה. היטלר דיבר במונחים אפוקליפטיים, והמפלגה הנציונל־סוציאליסטית שאליה השתייך ביססה את כוחה כשערכה בהצלחה טיהורים נגד אויבים פנימיים. עד אמצע שנות השלושים של המאה העשרים, היטלר כבר ביסס את שלטונו באופן מוחלט.

המפלגה הנאצית, כפי שכונתה זמן קצר לאחר מכן, עשתה שימוש בזעם פטריוטי שקסם לציבור העובדים והכפריים, אשר התאפיינו בפחדים ובדעות הקדומות. כוחה הצבאי של גרמניה נלקח ממנה אחרי מפלתה במלחמת העולם הראשונה, וכלכלתה ספגה מכה קשה במיתון העולמי. התנאים האלו היו כר פורה לחרדות, והנאצים ניצלו אותן לטובתם בלי עכבות.

היטלר קיים עצרות ענק כשהוא מוקף בדגלי לאום ומלווה במוזיקה צבאית, והלהיב את תומכיו עד טירוף בנאומים בומבסטיים ובהבטחות להחזיר את גרמניה לגדולתה. הוא הפיץ שנאה נגד "אויבים פנימיים" — לרוב מהגרים ומיעוטים — והאשים אותם בבעיות האומה.

כפתרון, היטלר והמפלגה הנאצית דרשו לחזור אל "הערכים המסורתיים", ולקדם גאווה מחודשת ב"טוהר הגזע" של הגרמנים מעבר לגזענות ולשנאת זרים, הנאצים תיעבו אינטלקטואלים, אליטות עירוניות ורעיונות פרוגרסיביים כמו שחרור האישה. מנהיגי המפלגה תמצתו לעיתים את אמונותיהם כולן במילה אחת, "נציונליזם", שהיה בה מעין שילוב של גאווה במולדת, שנאה או פחד ממהגרים, ממיעוטים שאינם מהגזע הארי ומהשפעות חיצוניות. כפי שהכריז היטלר ב־1940, רעיון הנציונליזם הוא "רעיון אחד חדש וחזק [...] שיחזיר את גרמניה לגדולתה".

היטלר וחברי מפלגה אחרים ביססו הרבה מסדר יומם ומהרטוריקה שלהם על תאוריית קונספירציה. הם טענו שבסיומה של מלחמת העולם הראשונה, "גלובליסטים" קשרו קשר כדי להכריח את גרמניה להיכנע וכדי להחריב את כלכלתה ואת תרבותה — וכי העם היהודי הוא העומד מאחורי המזימה הזאת. הנאצים קידמו את התאוריה הזאת, המאיימת אך המעורפלת במתכוון, והיא אפשרה להם לעשות דמוניזציה לקבוצת קושרים נסתרת כביכול של בעלי הון יהודים הפועלים באפלולית, ואף להטיל אשמה על אוכלוסיות של יהודים עניים ובני מעמד הפועלים, שלטענתם מסתננים לעיירות ולערים אירופיות כדי לגזול את מקומות העבודה מאנשים ישרים וחרוצים.

השנאה כלפי יהודים ומהגרים נעשתה למנטרה שאיחדה את חברי המפלגה והבטיחה גם את תמיכת ה"בייס" ממעמד הפועלים. "[היהודי] מטמא את הגזע שלנו, משחית את ערכינו, מרוקן את מנהגינו מתוכנם ושובר את כוחנו", כתב יוזף גבּלס, שר התעמולה בממשלת היטלר, בפמפלט נאצי. "כנציונליסטים אנו מתנגדים ליהודים, כי אנחנו רואים את העברים כאויב הנצחי של כבודנו הלאומי ושל חירותנו הלאומית".

רוזוולט ומנהיגים אחרים בזירה העולמית ראו כיצד היטלר והמפלגה הנאצית צוברים תמיכה, תופסים את השלטון ומתחילים לרדוף קבוצות מיעוט באופן שיטתי. ב־1935, "חוקי נירנברג" החדשים שנחקקו אז בגרמניה קיבעו את עליונות הגזע הארי ושללו מהיהודים זכויות אזרח. כשהנאצים השתמשו באלימות שהלכה והסלימה כדי לחסל אויבים פוליטיים ולהתעמר בבני מיעוטים, רוזוולט הכריז כי הנאציזם הוא "אויבם של כל חוק, כל חירות, כל מוסר, כל דת".

בינתיים, היטלר פתח בתוכנית תוקפנית לחימוש מחדש, שהיתה הפרה של חוזה ורסאי, ובד בבד השתמש באיום בהפעלת כוח צבאי כדי לספח טריטוריות בקרבת גרמניה שלטענתו היו שייכות על פי הצדק ל"מולדת".

רוזוולט ראה בנאציזם סכנה גדולה, והִרבה גם לומר זאת. אבל אפילו אחרי שהיטלר פלש לפולין בספטמבר 1939 — דבר שהביא להכרזת מלחמה מצד הממלכה המאוחדת וצרפת — הנשיא היה מחויב למצדדים בגישה הבדלנית בקונגרס, שכוחם היה גדול, ולציבור שתמך בהם. כשהתמודד ב־1940 על קדנציה שלישית כנשיא, רוזוולט נעתר לסנטימנט הציבורי. "אמרתי בעבר, ואחזור על זה שוב ושוב. לא אשלח את ילדיכם להילחם במלחמות של אחרים", הוא הבטיח. לימים עוד יתחרט על המילים האלו.

כיום, כולנו רוצים להאמין שהיינו מתייצבים נגד הנאצים, אבל ב־1940 האמריקאי הפשוט היה בדרך כלל אדיש למדי למתרחש באירופה. גרוע מזה, בחלקים מסוימים במדינה הכו שורש נטיות אפלות יותר.

לפי מפקד האוכלוסין של 1930, כשבעה מיליון אמריקאים היו אז ילידי גרמניה או בני מהגרים מגרמניה. אמנם עלייתו של היטלר לשלטון בארץ מוצאם זעזעה רבים מהם, אבל היו אמריקאים יוצאי גרמניה שהזדהו עם האידאולוגיה הנאצית של אנטישמיות ושל עליונות גזעית, ומצאו שיש לה נציגות גם בארצות הברית. ארגונים פרו־נאציים כמו "החזית הנוצרית" ו"האיגוד הגרמני־אמריקאי" ("Amerikadeutscher Bund") צצו ברחבי מדינות צפון־מזרח ארצות הברית והמערב התיכון.

הקבוצות האלו ניסו להפיץ מסר נאצי שעבר אמריקניזציה, ושילב ערכים חברתיים שמרניים ופטריוטיות מתלהמת עם פנייה לאנטישמיות ולגזענות שכבר היו נפוצות ברחבי ארצות הברית. היו קבוצות פרו־נאציות שהקימו מועדונים ותנועות נוער בהשראת תנועת "הנוער ההיטלראי" בגרמניה; נערים ונערות בניו ג'רזי, בלונג איילנד ובמקומות אחרים למדו להצדיע במועל יד ונראו כשהם צועדים בסך בעיירות הקטנות, ענודים בסרטי זרוע נאציים.

ב־20 בפברואר 1939, ערך האיגוד הגרמני־אמריקאי עצרת מרכזית במדיסון סקוור גארדן בעיר ניו יורק, בהשתתפות עשרים אלף איש. התפאורה על הבמה כללה כרזת ענק עם דמותו של ג'ורג' וושינגטון מוקפת צלבי קרס ודגלי ארצות הברית.

הדובר הראשון באותו ערב הכריז לקול תשואות רמות ש"אם ג'ורג' וושינגטון היה חי היום, הוא היה חבר של אדולף היטלר!" את הנאום המרכזי נשא המנהיג הארצי של האיגוד, פריץ קוּן, שהכריז כי חובתם של הפטריוטים האמריקאים "להילחם למען ארצות הברית לא־יהודית, נקייה מכל גורם יהודי אתאיסטי מרקסיסטי". בשלב מסוים פרץ לבמה צעיר יהודי כדי למחות על האירוע. חברי האיגוד הקיפו אותו, הפילו אותו ואז הכו אותו ובעטו בו לעיני הקהל כולו.

ארגונים עממיים כמו האיגוד הגרמני־אמריקאי לא היו היחידים שתמכו בהיטלר. בחברה האמריקאית פעלו כמה אישים בעלי שם שהיו תומכי נאצים מוצהרים.

יצרן המכוניות הידוע הנרי פורד — מייסד יצרנית הרכב "פורד" ואחד האמריקאים המפורסמים בדורו — נודע בדעותיו האנטישמיות ולא חשש להביע אותן. כבעליו של עיתון "דירבורן אינדיפנדנט", הוא פרסם מאמר ארוך שכותרתו "היהודי הבינלאומי: בעיית העולם העיקרית". אדולף היטלר עצמו שיבח את כתיבתו של פורד, ואמר ש"אנחנו רואים את היינריך פורד כמנהיג בתנועה הפשיסטית הצומחת באמריקה [...] לאחרונה תרגמנו ופרסמנו את מאמריו האנטי־יהודיים".

השפעתו של חלוץ הטיס האמריקאי המפורסם צ'ארלס לינדברג היתה גדולה אפילו יותר. לינדברג, שנחשב לגיבור לאומי, האמין בעליונות הגזע הלבן, היה פרו־גרמני ואימץ את האנטישמיות הנאצית. הוא אמר שתחום הטיס הוא "אחד הנכסים היקרים מפז שמאפשרים לגזע הלבן בכלל לחיות בתוך ים גואה של צהוב, שחור וחום".

לינדברג נעשה לדובר בולט של קבוצה בשם "ועדת אמריקה תחילה", שתבעה מארצות הברית להישאר מחוץ למלחמה באירופה. היו שמועות שאפילו יתמודד על הנשיאות ב־1940 כדי לקרוא תיגר על רוזוולט.

בד בבד, היו אמריקאים שנחרדו מהאיום הנאצי והאמינו שארצות הברית צריכה לנקוט עמדה חריפה יותר נגד היטלר. אין זה מפתיע שביניהם בלטה הקהילה של יהודי ארצות הברית. הם חוו אנטישמיות על בשרם, וידעו באיזו מהירות היא עלולה להתעצם ולהתפשט.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*