לנסוע באוטו מישראל לשיראז

#1 הפרק האחרון

"תישארי יותר בדיאלוגים, את חזקה בדיאלוגים!" הוא צעק עליי. "בסדר, אבְשָה, אני מנסה, מה אני אעשה שזה לא זורם לי!" צעקתי עליו בחזרה. "טובטובטוב, מעניין לי ת'ביצה, תישארי בדיאלוגים, ואל תתקשרי אליי לפני שיש לך עשרה עמודים חדשים." וניתק את השיחה.

זה היה לפני שבועיים. אבְשה הוא העורך שלי. קיצור של אבשלום מור. נכון, דומה לאבשלום קור, והוא שונא את זה. גם את אבשלום קור הוא שונא, חושב שהוא מתחכֵּם ובכלל לא כזה מומחה לשפה העברית. אבשה שונא הרבה מאוד דברים, ואנשים. לא חושבת שהייתי יכולה להיות חברה של אדם שלילי כמוהו, אבל הוא עורך ספרותי מעולה, אז אני נשארת איתו.

כבר כמה שבועות שאני תקועה, לא מצליחה לכתוב את הפרק האחרון בספר החדש שלי. זה הפרק שהכי מפחיד אותי לכתוב. הוא שיקבע אם השארתי לקורא טעם של עוד או אכזבה גדולה. הספר החדש הולך להיות דרמת־מתח־קומית, אז האתגר פה גדול ודֵי איבדנו סבלנות, אבשה ואני. שלוש שנים אנחנו עובדים על הספר הזה. הוא יהיה הרביעי שלי. בהוצאה לאור כבר לוחצים עלינו לסיים. "חרגתם מלוחות הזמנים ביג־טיים!" המו"לית כעסה. כשהיא כועסת מאוד היא תמיד אומרת "ביג־טיים!"

ככל שאני מתקדמת במספר הספרים שאני מוציאה, ככה הביטחון שלי יורד. מחשבות מפחידות מציפות אותי, באות לסכסך; האם תצליחי להביא משהו חדש הפעם? מה אם הביקורות כבר לא יפרגנו? אולי סגנון הכתיבה שלך נמאס וצפוי? אבשה אומר שזה טבעי להרגיש ככה, שכל הסופרים המצליחים מתערערים עם השנים, במיוחד כשיש איזה כוכב עולה חדש בספרות הישראלית. זה מאיים עליהם. "למזלך," הוא אומר לי, "את כרגע האיום החדש שלהם, תיהני מזה, הרי תכף גם לך זה ייגמר." ככה זה עם אבשה, מעודד אבל מיד גם מכבֶּה.

קשה להצליח לכתוב דיאלוג. יש קצב שצריך לשמור עליו, לא לעייף יותר מדי עם "הוא אמר, היא אמרה," צריך לשמור על שפה מותאמת, לדעת איך הדמות באמת מדברת. אפילו מה היא לובשת. הבעיה בספר הנוכחי שלקראת סוף הסיפור בקושי נשארות דמויות. הגיבורה שלי היא סוג של אומה טורמן מ"קיל בּיל". היא מחסלת. חיסלה את רוב הדמויות, כך שלא ממש נשאר לה עם מי לנהל דיאלוג בפרק האחרון. ובכל זאת, אני מנסה להישאר בדיאלוגים כפי שאבשה הנחה, שוקלת להפגיש אותה עם עובר אורַח ולפתח ביניהם שיחה, אבל מחליטה שזה לא יֵצא אמין ומוותרת. אולי דיאלוג שלה עם עצמה? או עם הרב שלה? גם בזה אני לא בטוחה, ושמה את האפשרות הזאת כרגע בצד.

הגיבורה שלי היא דתייה. קוראים לה אלוּמָה, במלרע. אלוּמָה. שם חזק. רציתי שיתחרז עם מהלומה. אלומה בת ציון, תמיד עם מטפחת ראש מסוגננת בקשירה גבוהה. יש לה יותר מארבעים מטפחות כדי שתמיד תוכל להתאים אותן למה שהיא לובשת באותו יום. היא גדלה בבית דתי לאומי בכפר פִּינס, אביה ראש ישיבה ואימה מיילדת מבוקשת באזור. רק את אחיה הבכור ילדה אימה בבית חולים, ואותה ואת שאר חמשת אחיה ואחיותיה שבאו אחריה, ילדה אימה בביתה, נעזרת באחותה הגדולה שגם היא מיילדת. אלומה חושבת שלהביא נשמה אל תוך העולם זה המקצוע הכי קדוש שיש. כשהיתה בת שש החליטה שרק אמא שלה תיילד אותה, כשבעזרת השם היא תהרה.

בגיל תשע־עשרה, במהלך שירות לאומי, היה לאלומה משבר גדול באמונה. החליטה שיש כמה סוגיות בתורה שלא מסתדרות לה והתחילה לשאול שאלות. שאלה את ההורים, שביקשו שלא תפנה עם זה לאחיה הקטנים, לפחות לא כרגע, פנתה לדודות שלה, לשכנים, כולם ניסו להיות סבלניים, הכירו שזה משבר שקורה סביב הגיל הזה לצעירים, אבל האמת שהיא דֵי עלתה לכולם על העצבים. לשמחתם, המשבר הגיע לסיומו כשהתאהבה באוריה. בחור מהיישוב שלה. אוריה התאהב בה עוד קודם, כשהיו בני חמש־עשרה, ומאז חיזר אחריה, אבל רק כשהיתה במשבר האמונה שלה אפשרה לו להתקרב. לאוריה היתה סבלנות לכל השאלות שלה, שמע אותה, אמר לה את דעתו על דברים שהעלתה ואיך לא תמיד האמת היא מה שהיא ושיש שבעים פנים לתורה, בקיצור, כנראה אלה היו ההורמונים שהגיעו אצלה מאוחר והיא התאהבה באוריה בגדול, ואז עוד יותר בדת! הם התחתנו תוך מספר חודשים, עברו לגור ביחידה מאחורי הבית של ההורים, ועד הפרק האחרון בספר אוריה לא יודע מה אשתו עושה כשהיא אומרת לו שהיא נשארת "שעות נוספות".

כשהיתה בת עשרים ואחת, נרשמה אלומה ללימודי כלכלה וסוציולוגיה. חשבה שזה יעזור לה להבין אנשים יותר טוב. וגם את העולם. תמיד ליוותה אותה תחושה שהיא קצת שונה. לרוב, כאשר היתה חוזרת הביתה מהלימודים, היתה משתפת את אוריה בתובנות ובהגיגים חדשים שעלו בה. זה היה חשוב לה שהוא יהיה שותף, ואוריה תמיד היה מקשיב לה, גם אם לא תמיד רצה. ערב אחד נשארה בלימודים עד מאוחר לסיים עבודה שהיתה צריכה להגיש, וכשיצאה מהחניון היתה עדה לפשע אלים. הוא מתואר בהרחבה בספר. המראה שראתה טלטל ושיתק אותה במשך שנה שלמה. היא עזבה את הלימודים והחליטה לטפח ערוגות ירק בגינתם הקטנה. בצלים, בטטות, מלפפונים וגזרים. התעסקה בערוגות שלה, המעיטה לדבר, הרבתה לקרוא בתורה ועקבה בדריכות אחר המשפט שהתנהל סביב אותו הפשע. אוריה ומשפחתה דאגו לה, הציעו שתלך לטיפול, אך היא סירבה. הם נתנו לה מרחב, הבינו שהיא צריכה לעבד את מה שראתה וקיוו שתצא מזה בקצב שלה. אלומה אומנם נראתה שקטה יותר מבעבר, אך בתוכה הלכה וגברה סערה. בסופו של דבר, האדם שביצע את הפשע לא נענש והדבר הזה לא נתן לה מנוחה. איך זה ייתכן? איך הוא חמק? וכמה עוד כאלה יש שמסתובבים חופשיים? היא לא יכלה לשאת את חוסר הצדק ואת כל סימני השאלה שבראשה, ויום אחד, כמעט שנה אחרי הפשע ההוא, החליטה שזה לא סתם. שהפשע ההוא לא סתם קרה מול עיניה. זה היה משמיים, היא נבחרה. נבחרה למלא תפקיד ויש לה ייעוד. היא תטפל באנשים שסרחו אך חמקו מעונש. זה יהיה תיקון העולם הקטן שלה. באותו יום תלשה את כל הבצלים, הגזרים, המלפפונים והבטטות, חרשה את האדמה והפכה אותה, נתנה לה לנשום והודיעה לאוריה שזהו, היא סיימה עם זה ועם הלשתוק והיא חוזרת ללמוד.

הלימודים, ואחר כך העבודה שמצאה במועצה האזורית שלהם, היו רק תירוץ. אלומה החלה לעקוב בדריכות ובאובססיביות אחר פרסומים של כתבי פלילים, בכל ערוצי התקשורת ומדורי החדשות, הצטרפה לפטרולי מתנדבים בלילות, לקבוצות טלגרם מחתרתיות, השיגה מקורות. לעיתים מידע היה עושה דרכו אליה, וכך לאט־לאט היא החלה לאסוף יעדים. יעדים לחיסול. לאורך עלילת הספר היא "מטפלת" בארבעה יעדים — שלושה גברים ואישה, שאותם היא מחליטה להעניש על פשעם ולחסלם. שלושה מהם היא אכן מחסלת, כל אחד בדרך יצירתית שהיא בוחרת. עם החיסול של היעד הרביעי היא מתמהמהת. משהו בסיפור שלו נוגע בה, והיא מתלבטת, למרות שבהתחלה היתה מאוד נחרצת, ידעה באיזה כלי תשתמש ומה תעשה איתו אחרי שיחזיר נשמתו לבורא, אבל עכשיו היא מתלבטת כי היא תוהה אם יש מקום למחילה. וכאן העלילה שלי תקועה.

***

הפרק האחרון דורש ממני לא רק לטפל בסוגיית חיסול היעד הרביעי, אלא גם בתת־סוגיות, כמו אם לגלות לקוראים שהגבר הזה הוא גיסהּ או להשאיר את זה מעורפל. ומה אני עושה עם אוריה, בעלה. בשליש האחרון של הספר הוא (סוף־סוף) מתחיל לחשוד, מזהה סימנים שגורמים לו לחשוב שאשתו מסתירה ממנו דברים. האם הוא מגלה? האם היא מספרת לו? וגם יש איזה עניין עם היריון לא מתוכנן.

אבשָה מבין את הקושי שלי. יש לו ראש יצירתי, בטח לדרמות ולנושאים שליליים. הוא היה נותן כיוון אם היה לו רעיון, אבל גם לו אין. וכך שנינו, שזה בעצם אני, תקועים בפרק האחרון כבר כמה שבועות, ואני מפחדת בכל צורה שהיא מהמו"לית. אז אני מנסה להיזכר בכל מיני תרגילים ושיטות שנועדו לסייע להתגבר על מחסומי כתיבה, עוברת על כמה מהם בראש ומחליטה לנסות את תרגיל האסוציאציות. אני בוחרת את המילה "מחסום" ומתחילה:

מחסום. אבשה. אנטיפת. בכיין. מים. כחול. לבן. ורוד מסטיק. גלידה. קור בשֵן. שיננית. הזרקות. בוטוקס. ג'לי. תות. אלרגיה. אימפריה. אנימציה. שקופית מתעופפת. מצגת. פאוור פוינט. אקסל. סינון. מיון. בידוד. קורונה. שפעת העופות. תרנגולות. לול. ביצים. תחת. אפרוח. חביתה. פיתה. שוקולד השחר. פתי בר. טיול. סנדלי שורש. שק שינה. רוצה הביתה. לילה. חושך. כוכבים. דובה גדולה. עטלף הפוך.

אני מפסיקה וקמה מהכיסא. עטלף הפוך. אני ניגשת לארון ומוציאה משם את מזרן היוגה שלי. המורה ליוגה אומרת לנו שעמידת ידיים מזרימה דם בכיוון נגדי, שזה עושה הרבה דברים טובים לכל מיני איברים בגוף, ובעיקר משחרר אנרגיות חסומות. אז אני מסדרת עמידה, מסדרת מנח כפות רגליים, לוקחת נשימה עמוקה, מרחיקה שְכָמות זו מזו, לוקחת תנופה ועולה. עמידת ידיים מרהיבה! אני מעבירה את תשומת הלב לתחושה הנעימה המציפה של דם המגיע בהמוניו לכיוון הפנים. והעיניים. אני עוצמת עיניים. עטלף הפוך. רִיק.

***

— הקדוש ברוך הוא, שומע?

— הינני, שומע.

— שלום, אלוקים יקר, אני אלומה, נעים מאוד.

— נעים גם לי, אלומה.

— סליחה שאני מפריעה, אבל מבקשת להתייעץ באיזו סוגיה, אפשר?

— אפשר לנסות.

— אז העניין הוא כזה. יש גבר מסוים, לא אציין את שמו, ולאותו הגבר חטְא גדול בעברו. גדול מאוד. ויש בידי אפשרות לפטור את העולם מנוכחותו של זה, לעשות לו מה שנקרא "יעל אשת חבר הקיני".

— אני מבין, וזה מה שאת מרגישה שאת צריכה לעשות?

— כן. לפחות זה מה שחשבתי עד לפני יומיים.

— המשיכי.

— הגבר הזה נפתח בפניי, בכה ומירר במשך שעתיים. סיפר לי על אודותיו, תולדותיו, על משפחתו ועל אחָיו שעשו לו "יוסף וכותונת הפסים" כשהיה קטן. וזה נגע בי, הקדוש ברוך הוא. מה אומר לך, ליבי אינו סלע.

— אם כן, מהי הבעיה?

— אני שוקלת מחילה, אך מתקשה בהחלטה. ולכן ביקשתי לעלות מולך.

— אני מקשיב, בתי.

— שתדע שזה מרגש אותי שאתה קורא לי בתי. גם אני רואה בך אבא שלי.

— שאלי, אלומה, שאלי.

— או־קיי, אבא. אז בעניינו של משה רבנו. רציתי לשאול מדוע לא מצאת לנכון למחול לו טרום הכניסה לארץ כנען? על מה זה ישב אצלך? ותדע שאני לא היחידה אצלנו שתוהה. כלומר הבן אדם הוציא את עמךָ ממצרים, סחב את לוחות הברית הכבדים, התמודד ארבעים שנה עם מריבות פנימיות קשות בעם, הגיע עד הר נבו, בן מאה ועשרים היה (!), ואתה מנעת ממנו את המנוחה והנחלה רק בגלל שהכה פעמיים בסלע בניגוד להוראתך. אולי אלמד ממך כיצד לפסוק, אם אבין מדוע למשה רבנו לא נמצאה בליבך מחילה.

— אצל משה, בתי, זה לא היה עניין של מחילה. משה לא נכנס לארץ כנען בגלל חוסר התאמה.

— לְמה אתה מתכוון, ריבונו של?

— הוא לא התאים.

— לא התאים לְמה?

— להנהיג את העם מעבר לגבולות מצרים. באופן מסוים נעשתה לו טובה גדולה.

— כבוד האל, הוא היה בן מאה ועשרים, אף אחד לא באמת ציפה שימשיך להנהיג את העם. היית נותן לו להיכנס, היו מארגנים לו מתנת פרישה, אומרים תודה, ומשם אלוהים יודע.

— זה בדיוק העניין. אני יודע.

— יודע מה?

— איך זה היה נגמר. איך הסיפור של משה היה נגמר אילו היה נכנס עם בני ישראל לארץ זבת חלב ודבש.

— ה'! מה כבר קרה? איך זה היה נגמר?

— משה לא נכנס לארץ כנען כדי שהסיפור שלו בספרי התורה ייחתם בצורה מכַבדת, וזה כל מה שאומַר.

— להשאיר אותו למות בהר נבו לבד, רואה את כולם נכנסים לכנען, זה צורה מכבדת?

— הכול יחסי בחיים. זה הרבה יותר מכבֵּד מהאפשרות השנייה שהיתה. לצערי, עַם ישראל לא תמיד מתנהג כמו עַם נבחר.

— דרכי האל נסתרות וכל זה, אבל אני ממש לא מבינה כלום.

— את לא אמורה להבין, אלומה. ולגבי מחילה, מחילה כֵּנה היא עניין של הרגשה. זה או שאת מרגישה אותה אצלך או שהיא חסרה.

— עם זה אני אמורה לקבל החלטה? עם הרגשה? אני הולכת לחרוץ גורל, השֵם.

— עם זה את אמורה לקבל החלטה. ועכשיו סלחי לי, מחכה לי עוד פנייה.

— בטח, הקדוש ברוך הוא. לא לקוחה שבעת רצון משיחתנו אני, אך מבינה.

— אני מודֶה לך על ההבנה.

— התודה היא לך, שהקדשת לי מזמנך. עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.

— אמן. להתראות, אלומה.

— להתראות, אבא.

***

אבשה אהב את הדיאלוג. אמר שהוא טוב, ורק הציע להשתמש בלא יותר משני כינויים לקדוש ברוך הוא, אחרת זה מתחיל לעייף. "אמרתי לך שאת חזקה בדיאלוגים," שמעתי דרך הטלפון איך אבשה טופח לעצמו על השכם, "עכשיו שבי, אל תצאי מחדר העבודה שלך, קבלי החלטה בשביל אלומה ואוריה, וסיימי את הפרק הזה כדי שנוכל כבר להוציא את הספר המחורבן שלך!"

זה עוזר לי שאבשה נובח. סיימנו את השיחה, ותוך חצי שעה התחלתי להרגיש צירי לידה. בהתחלה עמומים, מגיעים ממרחק, עדיין בלי מרווחים קבועים, ולאט־לאט מתקדמים ומתחילים לדחוף את הפרק האחרון ממני החוצה. מראים לי את הדרך להתחלת הסוף וסגירה אפשרית לקצוות הפתוחים. הרגשתי שאני גם היולדת וגם המיילדת. הייתי אמא של אלומה. במטפחת מסוגננת בקשירה גבוהה. אלא שאז אבשה שוב התקשר. שזה חריג, כי הוא ידע שאני כותבת, והוא תמיד מקפיד לא להתקשר כשאני כותבת. "תשאירי את הסוף של הספר פתוח," היה לו דחוף להגיד. לדעתו, הקוראים יתאהבו באלומה וירצו ממנה עוד. "הייתי שוקל ספר המשך, יש לך המון חומר עלילתי לעבוד איתו, והמשמעות של זה עבורך היא שאת לא חייבת בפרק האחרון לסגור הכול הרְמטית. תשאירי חלק מהדברים פתוחים. מבינה מה אני אומר? מתחברת? יאללה, דיאלוגים טובים, קצוות סגורים, אבל גם פתוחים, שבי ותכתבי ואל תעני לטלפונים! ביי."

התחברתי. כי האמת שזה נכון, כולם יתאהבו באלומה. אני חושבת שהיא בחורה מגניבה, חכמה, אמיצה, ובא לי שתלמד אותי איך היא מסדרת את מטפחות הראש שלה. אני גם קצת מקנאה בה על איך שהיא מאפשרת ליֵצר החייתי שבה להשתחרר ככה החוצה. אלוהים שישמור אותה! לא חסכתי בתיאורי הרצח ובמראות. וצבעים בהתאמה. אז כן, התלהבתי מהרעיון שאוכל להמשיך לשמור את אלומה בחיי עוד, לתת ליצרים של שתינו דרור. התחילו לרוץ בראשי לא מעט רעיונות, וכשזה קורה, עולה לי בחזרה הביטחון ואני גובהת בסנטימטר. הצלחתי לראות איך העלילה שלי יכולה עוד להיפתח ולהסתעף, יהיו דמויות חדשות, ותינוקת, והעמקת קונפליקט הגיבורה בין הבאת נשמה לעולם ללקיחתה, ושבר ביחסים עם אחת האחיות כשזו תגלה אמת שלא היתה צריכה להתגלות, ומיד ידעתי מה תהיה ההחלטה של אלומה בפרק האחרון ואיך צריך להיסגר הספר. זה שיהיה הראשון, מסדרה שלמה, אני הולכת לקרוא לה "מַאֲלוּמוֹת". אבשה הוא אחד המעצבנים שיש, אבל כשהוא צודק, הוא צודק. אני רק צריכה להיות מפוקסת עכשיו, לא לדרוך על מוקש ה"הֶפּי־אנד", לסיים אבל לא להפיל את המתח, לסגור ולהשאיר פתוח, ואם אעשה עבודה טובה, הפרק האחרון יהיה גם הזמנה לקוראים להישאר איתי בסביבה. לא אשקר, הסנטימטר שלי קצת רועד עכשיו. טוב שלפחות בדיאלוגים אני חזקה.