עונות חיים ומלחמה

סוף דבר, בהתחלה

ארבע פעמים התגרה בי המוות: בתאונת דרכים שעברתי, בקרבות מלחמת יום הכיפורים, באירועים באינדונזיה ובמהלך מגפת הקורונה. כל אחת מהן היתה תזכורת מוחשית לשבריריות החיים ולקרבת הקץ.

לכן אני בוחר לראות בכל יום חוויה, ובכל חודש נוסף - מתנה. אני אסיר תודה על שניתנה לי ארכה. כיוון שאין חדש תחת השמש והכול בר־חלוף - על פי בודהה וגם על פי קהלת, מרקוס אורליוס ושופנהאואר - חשתי צורך לתעד. קיבצתי כמה תחנות שבדרך, כדי לשתף בסיפורי חיים, רגעים, זיכרונות ודמויות שליוו אותי במסע. חלקם נכתבו כפי שהתרחשו, ולאחרים נוספו פרטים מפרי הדמיון.

הזכרתי כאן אנשים ודמויות, קרובים ורחוקים. כיוון שזה לא יומן חיים ולא אוטוביוגרפיה, רבים מהקרובים לי אינם מוזכרים, ואני מוקיר את הבנתם.

כל הסיפורים נכתבו לפני 7 באוקטובר 2023 - יום שבו השתנה עולמנו באחת. האירועים והמלחמה הזו מוסיפים להותיר חותם כבד על חיינו.

הזיכרונות הם דבר חמקמק: לעיתים חדים וברורים, ולעיתים מטושטשים וקטועים. יש המצטיירים כתמונה מפורטת, ויש כהבזק מתוך סרט, משולבים ברגשות, במקומות ובאנשים שעיצבו והשאירו את חותמם בכאב ובגעגוע, באהבה ובאובדן, בכישלונות ובהצלחות. באלה ביקשתי לשתף כאן - ואולי תמצאו בהם גם הדהוד לסיפורים שלכם.

הסיפורים חולקו על פי סדר הזמן לחמישה פרקים - מילדות, דרך השירות הצבאי, הרפתקאות חיים, עבודה ומשפחה. כל סיפור עומד בפני עצמו. בכמה מקומות יש חזרה על פרטים או אירועים שכבר סופרו, לעיתים מזווית שונה.

אני מודה לכם על הקריאה וההקשבה למה שהצלחתי לתעד מהשפע שהחיים מעניקים לנו.

תודתי ליקיר בן־משה, שליווה אותי בראשית הדרך, עודד את הכתיבה וסייע במיון הסיפורים ובבניית מבנה הספר. לרבקה'לה, בת זוגי האהובה, על אמון, העידוד והתמיכה המתמשכת; לבנותי, חתנַי ונכדַי. לאניטה, אשתי הראשונה, על שותפות עבר ותמיכה נדיבה בהוצאתו; לאביגדור קהלני, מפקדי בסדיר, על עצותיו החכמות. לשמיל בן־יעקב, על הצעות בונות. לענב שור וד״ר רוני הלפרין, על הערות, שיחה ודרך. ולחברַי, שלא הרפו ושאלו מתי כבר יראה הספר אור. לתמר, על סיוע בתובנות הדור הצעיר ובקידום הספר. לקותי טפר ולצוות ההוצאה הנפלא. לשאול גולן על צילומיו הנפלאים. ולד״ר נוית בראל, שערכה את הסיפורים ביד רגישה, חכמה ומדויקת.

רזי רום, תל אביב 2026

סתיו

שלכת של זכרונות רחוקים

אבא שלי

עם אבא. על התמונה הזו כתבתי את שמי בפעם הראשונה

אבי נולד בקישינב, שש שנים לאחר הפוגרום הגדול שעליו כתב ביאליק "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". הוא מעולם לא הזכיר זאת. אינני יודע מה חוותה משפחתו בפוגרום ואיך שרדה אותו. לימדו אותו בילדותו לא לבטוח במי שאינו יהודי, ולירוק הצדה מתוך אמונה תפלה אם עבר על פניו של הכומר הגוי. גם לא להיכנס לעולם לכנסייה של הגויים. הוא למד בחַיידֶר עם שאר הילדים, אבל לימודים לא עניינו אותו במיוחד.

בבית דודתי היתה תלויה תמונה גדולה, כזו שעיניו של ילד קטן אינן יכולות להתעלם ממנה. היא הציגה את סבי יצחק פסצ'נסקי, יהודי דתי בעל זקן עבות, עוטה שָאפְּ'קָה, הכובע הרוסי הכבד והטיפוסי, עיניו מביטות החוצה במבט כבד וחודר. לצדה, תלויה היתה גם תמונת הסבתא, יחד יצרו מעין שומרי סף של חדר הזיכרונות המשפחתי. אבי סיפר לי אינספור סיפורים, אך על דבר אחד שתק בעקביות - ילדותו שלו. דווקא מול פניו של האיש שבתמונה, שהיה שורש השורשים שלנו, נותר סיפור הילדות של אבא כחלל ריק שלא התמלא מעולם.

נחמיה

היו לאבי חמש אחיות, ואח שהיה המבוגר ביותר בשם נחמיה. אח שנעלם ועקבותיו לא נודעו. זה נודע לי רק בשל אותו מאמר במגזין מדעי שנכתב ב־1974 על ידי פרופסור פסצ'נסקי.

ב־1911, כשהיה אבי בן שנתיים, ביקש נחמיה בן העשרים לנסוע לאמריקה, ארץ החלומות, ולהקים בסיס למשפחתו שם. הוריו נתנו הסכמתם ואף הפקידו בידיו את חסכונותיהם לרכישת כרטיס האונייה לאמריקה. התקווה לצאת מהאזור שבו המחיָה היתה דחוקה ביותר, ושנאת היהודים נפוצה ללא סיכוי לשיפור, היה חלום אמיתי. הם ראו משפחות בנות מזל שקיבלו הזמנה, "אפִידֵוִויט" מקרוב משפחה המתגורר כבר בארצות הברית, שבעטיה קיבלו את הוויזה המיוחלת. צפו איך הם אורזים את מיטלטליהם, מוכרים או מעבירים את הריהוט לקרובים ומכרים, ויוצאים לדרך. "גולדֵנֵע מדינֵע" (מדינת זהב) סיפרו השמועות. יש פרנסה ויש חיים ללא פחד הגויים. נחמיה יצא לדרך, הוריו ואחיותיו הקטנות ליוו אותו בעגלה לתחנת הרכבת הקטנה של קישינב. הוא הבטיח לכתוב גלויות מהדרך, וכמובן מכתבים לספר מה קורה לו שם. הפרידה היתה בחיבוקים, דמעות ואהבה לנחמיה, האח הגדול שאותו העריצו אחיותיו.

הגלויה האחרונה היתה מהמבורג. השבועות נקפו ולא הגיע שום מכתב או הודעה נוספת מנחמיה. התקווה לוּוְתה בדאגה גוברת. משחלפו מספר חודשים ביקשו ממכרים אשר היו להם קרובים בניו יורק שישאלו על נחמיה פסצ'נסקי. הרי זה שם מיוחד, ואולי בקהילה ידעו עליו והיכן הוא שם באמריקה הגדולה. מדי פעם הוזכר שמו של נחמיה. מדי פעם היו שמועות ותקוות, על נחמיה בניו יורק, ואף על אחד בשם נחמיה פיין בשיקגו, אבל התברר שזה לא נחמיה שלהם. חשרת ענני מלחמת העולם השנייה כיסתה את אירופה וסבלות המלחמה האפילו על זיכרונות עבר. המשפחה הגיעה לישראל. עברו יובל שנים ואף יותר מאז עזב נחמיה את קישינב. מעולם לא סופר לי עליו.

ב־1974 קראה אשתי אניטה, שעשתה דוקטורט בארצות הברית בקלינאות תקשורת, מאמר שפורסם בירחון אמריקאי מקצועי בתחום, והבחינה ששם כותב המאמר הוא פרופ' ג'רלד פסצ'נסקי. בדיוק אותו שם מיוחד שכמותו לא הכרנו. אבי היה שרוי באבל לאחר מותה הפתאומי של אמי, וחיוך עלה רק לעתים נדירות על שפתיו. הוא היה אסיר תודה לכלתו שעשתה רבות לעַניֵין אותו בדברים ולסייע לו בתקופה הלא פשוטה, כולל בענייני הבית שבהם לא היה בקי. הצטרפנו אליו במרפסת הדירה ברחוב אלחריזי, שם ישב כדרכו לפנות ערב משקיף על הרחוב, ואניטה הראתה לו את המאמר והפנתה אותו לשם הכותב. משה עיין בכותרת ובשם המחבר, ועיניו נצצו. הוא הפך את הירחון, הפך בדפי המאמר עד הביבליוגרפיה, ומלמל "פסצ'נסקי". הוא היה נסער כולו, מִצמץ בעיניו, הסיר את משקפיו והרכיב אותם שוב. זז על הכיסא הנוח מעץ, ואמר ספק בשאלה "מאמריקה? פרופסור".

"אולי נחמיה?" אמר כמדבר עם עצמו. "אולי נחמיה".

"איזה נחמיה?" שאלנו. אז סיפר אבא את סיפור האח שמעולם לא הכיר שנסע לאמריקה ומאז אבדו עקבותיו.

חשבון פשוט הבהיר שאם נחמיה נותר בחיים הרי גילו קרוב לתשעים.

"יכול להיות שהפרופסור הזה קשור לנחמיה? הבן שלו למשל", הוסיף אבא.

אניטה היתה כדרכה עניינית, "אני אכתוב לפרופסור פסצ'נסקי. לפי הפרטים בירחון הוא שייך לסגל האוניברסיטה ביוסטון טקסס".

"אנא ממך אניטה, אנא ספרי לו את הסיפור".

הוא הפנה את מבטו לרחוב, לכיוון השקיעה, ושמעתי אותו ממלמל, "אולי יש ניסים".

אניטה כתבה מכתב מפורט ומנוסח בנימוס הראוי ובבהירות. פתחה בהסבר על עצמה ותחום הדוקטורט שלה במישיגן, החמיאה על המחקר המקיף שסוכם במאמר, מתוך הבנה שפרופ' פסצ'נסקי הוא אדם בולט בתחומו. בהמשך פירטה את הרקע והסיפור שתחילתו בקישינב בתחילת המאה העשרים, ושאלתו של חותנה, משה פסצ'נסקי. אניטה הקריאה את המכתב לאבא לפני שליחתו, כשהיא מתרגמת לעברית, במטרה לדייק או להוסיף פרטים. אבא חייך ואישר את משלוח המכתב, שאולי יביא לקשר מחודש עם ענף המשפחה באמריקה. אבא סיפר לאחיותיו על הפרופסור בטקסס והן הצטרפו לציפייה.

בתקופת טרום־אינטרנט ופקסים נשלח המכתב בדואר אוויר. לאחר כשבוע, שאל אותה אבא אם יש חדש בעניין. המשקעים וזיכרונות הילדות טרדו את מחשבתו. אניטה עדיין לא קיבלה תשובה, וציינה שאינה בטוחה כלל שתקבל. ייתכן שלא נשמע מאותו פרופסור, שפתאום "קפצנו עליו" עם הסיפור הזה. "אם תגיע תשובה, זה יהיה בעוד זמן מה, מספר שבועות".

תשובה אכן הגיעה. אניטה הבחינה במעטפה עבה בתיבת הדואר שנשאה בולים וחותמות מארצות הברית, עם לוגו של אוניברסיטת טקסס. הפכה את המעטפה וראתה את שמו של פרופ' ג'רלד פסצ'נסקי. הניחה את התיקים על הרצפה בחדר המדרגות, ופתחה את המעטפה. היו שם שישה עמודים משודכים, מודפסים בהקפדה, העתק קורות החיים של הפרופסור הנכבד, עם כל תאריו והפרסומים המדעיים שלו. מעבר לדפי קורות החיים היה מכתב מצורף בכתב יד בן שני עמודים.

"שלום רב ד"ר רום היקרה, התרגשתי לקבל את מכתבך", פתח המכתב.

לאחר מכן היה הסבר מפורט של פרופ' פסצ'נסקי על חייו ומוצא משפחתו. התברר שאבות אבותיו היגרו לאמריקה לפני כמאה וחמישים שנה, שהם במוצאם נוצרים קתולים מפולין, ושאין להם שום קשר ליהדות או לרומניה או למשפחת פסצ'נסקי בקישינב. מעולם לא שמע על ענף משפחה יהודי אצלם. מעולם לא שמע בעצם על ענף של פסצ'נסקי מחוץ למשפחתו הקרובה בטקסס. אניטה הסבירה לאבא בזהירות הראויה את התשובה, ועל כך שלא נמצא קשר לנחמיה, האח שאבד. עיניו של אבא הצטמצמו, שתיקתו דבקה גם בנו, נחמיה כנראה אבד כבר אז ולעולם לא מצאנו עוד את עקבותיו.

התבגרות

החיידר ולימודים לא היו בראש מעייניו של אבא שלי.

הוא רצה לצאת מבֵּסָרָבִּיָה, הפרובינציה של רומניה, ולהצטרף לאחיותיו הגדולות ולבעליהן שהתגוררו בעיר גָאלָץ. גיסיו המבוגרים שִׁלהבו את דמיונו בעסקי הטקסטיל בהם עסקו.

לאחר פטירת האבא, לא הצליחה אמו רֵייזל לשלוט ולחנך את הילד הסורר. כספה היה דל, ובנותיה המבוגרות הציעו שתשלח אליהן את אחיהן הקטן. ואכן הוא נהנה יותר מעיסוקיו בעבודה כנער שליחויות בבית המסחר. מדי מספר חודשים היה נוסע לביקור אצל אמו בקישינב, כשהוא מביא עמו מתנות ובדים לתפירה מעסקי הגיסים הגדולים.

כבר בגיל צעיר, כך סיפרה דודתי יאיא, ניכר שאבי ניחן באופיו היזמי. הוא היה אהוב על סביבתו, בין השאר בזכות חוש ההומור השנון שלו. כשהגיע לגיל שבע־עשרה, ישראל פיינשטיין, גיסו ומהנדס בניין במקצועו, צירף אותו כעוזר לפיקוח על בניית מלון אָרו פָאלָאס המפורסם, שעומד על תילו עד היום באזור הנופש והסקי של בְּרָשוב. במהרה החל להתנהל מול ספקי חומרי הבנייה, גובה עמלה מוסכמת כנהוג, וצובר ניסיון בעולם העסקים.

מוישה היה גאוות אחיותיו. גבר נאה, כפי שמעידים הצילומים הישנים באלבום המשפחתי. יחד עם חבריו היהודים נהנה מהחיים ברומניה של ראשית שנות השלושים: גלישה במדרונות המושלגים של בְּרָשוב, טיולים לסינָייה, שם התנוסס בית הקזינו הגדול, ובילויים ליליים שכללו שתייה וריקודים. אבי הִרבה לספר לי על המהמרים העשירים שהתמכרו לרולטה ואיבדו את כל הונם בלילה אחד. נסיעותיו לאתרי הבנייה נעשו לרוב במחלקה השמורה של הרכבות, ולעתים היה נוהג במכונית הביואיק האמריקאית של החברה, רכב כבד ומהודר ש"ישב טוב על הכביש". באלבום נותרו תמונות ממסיבות עם חבריו ונערות יפות, לצד זיכרונות מחיי החברה העליזה שלהם. הם השתעשעו בבדיחות על המלכה הרומנייה, שהיתה ידועה בחיבתה לצבע לילך, ועל הנסיך מיכַאי, שהומלך בילדותו ונשלט בידי יועציו.

כסף ושפע חומרי היו סמלי ההצלחה ליהודים שהגיעו מהפרובינציה. הם סיגלו לעצמם אורח חיים אירופאי מודרני, אם כי המסורת היהודית היתה טבועה בנפשם ובאורח חייהם. הם שמרו כשרות, צמו ביום כיפור וביערו חמץ לפני פסח. החגים קוימו במפגשים משפחתיים, בהם נשמרו יחדיו החיבור לשורשים והכמיהה להמשכיות.

ההחלטה הגורלית

באחד מביקוריו בקישינב, מסרה לו אמו סכום כסף שחסכה בעמל רב וביקשה ממנו לנסוע לפלשתינה. היא דיברה אליו ביידיש, בקול רך אך נחרץ:

"מויש'לה, מָיין קינְד [בני], כאן אין לנו עתיד. החיים כאן לא תמיד יהיו טובים. סע לפלשתינה. דורות של יהודים התפללו 'לשנה הבאה בירושלים'. יש ציוניסטים שכבר עולים לשם, והסיפורים על השמש, הפרדסים והתפוזים הנפלאים ממלאים את הלב תקווה. סע, תראה במו עיניך, ותחזור לספר לנו". ואז, במבט חולם, הוסיפה בלחישה, "אולי בקרוב יגיע זמן הגאולה". אמונות ותקוות יחד עם הדאגה לעתיד משפחתה התערבבו להן, ואבי נענה לבקשתה ויצא לדרך עם חבר נוסף. הם הפליגו בספינה ליפו, אך המציאות שגילו בארץ ישראל היתה שונה מאוד מהחלומות. תל אביב הצעירה, שהתפתחה על חולות יפו, קיבלה אותם בלחות הכבדה ובאבק שעלה מן הדרכים. הוא לן במלון מונופול מול בית האופרה, טעם לראשונה גזוז בשדרות רוטשילד, וביקר ביישובים היהודיים שנאבקו לשרוד בתנאים קשים - פתח תקווה וראשון לציון. בירושלים ראה את היישוב היהודי הדל בעיר העתיקה ונחרד מעוני תושביו, שחיו בתנאים גרועים יותר מהדלות בבסרביה.

כשחזר הביתה, סיפר לאמו בכנות: "מָאמֶה, רע שם בפלשתינה. שמוּציק [מלוכלך] שם, חם ומזיעים כל הזמן. גמלים משוטטים ברחובות ומשאירים גללים בכל מקום, והזבובים לא מרפים. הערבים חיים שם בעוני מרוד אפילו יותר מאיתנו. זה מדבר, ביצות, וחולות אינסופיים. ליהודים הציוניסטים קשה שם מאוד. זה לא מקום בשבילנו".

אמו הקשיבה בשקט, נשכה את שפתיה ואז נאנחה, "הבנתי, מויש'לה. סיפרת לי הכול, כפי שראית בעיניך. אבל שלא כמו המרגלים ששלח משה רבנו, אל תוציא דיבת הארץ רעה. סיפרת לי, אבל אל תספר זאת לאחרים".

אבי הבטיח וקיים, אך בלבו ידע שאל פלשתינה לא ישוב. החלום שלו היה אמריקֵה, "דִי גולדנע מדינֵה", ארץ הזהב.

בין עסקים לבילויים

דודתי, אחותו הצעירה, השלימה את הפרטים שנים לאחר מכן. היא סיפרה כיצד מוישה הצעיר, באופיו היזמי, קיבל אחריות על פעילות חברת הבנייה ברומניה, ידע כיצד להתנהל בתרבות העסקים המקומית, לזכות במכרזים ולפתור בעיות. כשאירעה תאונת עבודה באתר הבנייה, ובה נהרג פועל, הסיפור עבר מפה לאוזן בגאווה איך הצליח מוישה להציל את החברה מחקירה ומהשלכות הרות גורל, על ידי תשלום שוחד לגורמים הנכונים, וכך נמנעה עצירת הפרויקט.

אבל לצד ההצלחה העסקית, אורח חייו ההולל עורר דאגה במשפחה. יום אחד, לאחר סוף שבוע שבו לא הופיע לעבודה, נשלחו חבריו לבדוק מה עלה בגורלו. הם דפקו על דלת דירת הרווקים שלו, אך לא היתה תשובה. הציצו דרך חור המנעול וראו כי אין מפתח במנעול הפנימי, סימן מובהק שהוא אינו בבית. הדאגה גברה, שאלו עליו בכל פינה, אך איש לא ידע דבר. רק בדיעבד התברר כי מוישה ישן שינה עמוקה לאחר אחד מלילות הבילוי הארוכים, ולא שמע דבר. הוא התעורר לאחר כעשרים שעות, התארגן בנחת, והופיע לעבודה כאילו לא קרה דבר. ההפתעה היתה גדולה, והסיפור על מוישה שהופיע בלי לדעת על החשש הכבד לחייו, גרמה לחיוכים אצל כל מיודעיו.

הבריחה מרומניה

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, והמשטר הרומני שיתף פעולה עם הנאצים, חש אבי שהאדמה רועדת תחתיו. הוא זומן יום אחד למשרדי המשטרה. הקצין החוקר, במבט קר, שיחק באקדחו וכיוון אותו כלאחר יד לכיוונו של מוישה. "אתם היהודים המלוכלכים", אמר בבוז, "הרסתם את רומניה".

מוישה ידע שלא יוכל להישאר עוד בגָאלָץ, וחיפש כל אפשרות להיחלץ משם. ויזות לאמריקה היו בגדר חלום. חברים קישרו אותו לשוק השחור שם סחרו בין השאר בסרטיפיקטים - תעודות מעבר, חלקן מזויפות - גם לפלשתינה. הוא הצליח לרכוש בכסף רב שני סרטיפיקטים, לעצמו ולבת אחותו, שמשפחתה חששה להתנכלות לה מצד השלטונות. המשפחה קיוותה כי מוישה, בנמרצותו, יכין את הקרקע להגעתם לארץ ישראל. אך הוא ראה זאת אחרת. בעיניו, פלשתינה היתה תחנת מעבר. הוא יסייע להם להימלט - ואז יגשים את חלומו האמיתי: אמריקה.

החשש היה לגורלם של יתר בני המשפחה שנותרו מאחור. הם חוו אנטישמיות, אך לא נשלחו לטרנסניסטריה או למחנות ההשמדה, כפי שקרה ליהודים אחרים. לאחר המלחמה, כשהקומוניסטים השתלטו על רומניה, הם הואשמו כבורגנים, רכושם הוחרם, וחייהם השתנו לבלי הכר. הם חיו בצמצום, באי־ודאות של פרנסה, וספגו יחס גרוע מצד הרומנים. כל שנותר היה להתקיים במשטר הקומוניסטי הנוקשה שנכפה עליהם ולקוות להזדמנות הראשונה לצאת משם בכל תנאי. העולם השתנה לחלוטין. לאחר הכרזת העצמאות של המדינה, נוצר חלון הזדמנויות לצאת מרומניה, כשהשלטון ביקש להיפטר מאוכלוסייה "לא נאמנה" מבחינתו. הם הגיעו יחד עם סבתי רייזל שנפטרה כמה חודשים לאחר הגיעה לארץ המובטחת, יום אחד לפני הולדתי. בסיועו של אבא שלי הוותיק בארץ, מצאו דיור בתל אביב, ולא בתנאי המעברה שבהם נקלטו המוני עולים באותה שנה.

אולם לפני כן, בשנות המלחמה בפלשתינה, היתה חרדה רבה מפני הבאות. הצבא הגרמני התקדם בזירות הקרב השונות, ואפילו תל אביב הופצצה על ידי האיטלקים. אבי סיפר לי כיצד ישב עם חבריו ב"פרלמנט" בשדרות רוטשילד, מקשיב לחדשות הדרמטיות על הבליצקריג הגרמני. כילד, הייתי יושב על כיסא קטן ליד חדר האמבטיה, בעת שאבי התגלח, והוא היה מתאר לי בפרטי פרטים כיצד הבריטים חולצו מדנקירק. הוא הפליא לספר איך ספינות וסירות אזרחיות נאספו למבצע ואני, בעיני רוחי, יכולתי לראות את המראות ממש. הם ישבו בקפה פילץ, האזינו ככל האפשר לחדשות הבי־בי־סי למרות ההפרעות בשידור, ולנאומיו חוצבי הלהבות של צ'רצ'יל.

אבי שכר חדר ברחוב בר כוכבא. הוא ניסה למכור פסנתרים, ולאחר מכן עסק בהפצת מציתים מדגם מוסטנג. המצב הכלכלי השתפר כשהחיילים הבריטים והאוסטרלים הציפו את תל אביב לאחר קרב אל־עלמיין, אך המלחמה לא הסתיימה, ואבי המשיך לעקוב אחר האירועים בעולם. הוא סיפר לי על טייסי הקמיקזה היפנים, שצללו אל מותם על סיפונן של משחתות אמריקאיות, ועל אימת פצצות האטום שהוטלו על יפן והביאו לסיום המלחמה.

יותר מכול, הוריש לי אבא את האהבה להיסטוריה. דרך סיפוריו, העולם הפך לתמונה חיה, מסעירה, מלאה בניואנסים ובאירועים חיים.

מלחמת השחרור

הורַי מוישה וריבה נישאו ב־1946. לא נותר זכר מצולם לחתונתם - לא תמונה, לא מסמך, לא רישום מרגש. רק זיכרונות חיוורים מאירוע צנוע, אולי בחיק משפחה מצומצמת, אי־שם בין סערות התקופה. הימים ימי המאבק לעצמאות מהמנדט הבריטי. "השבת השחורה" נחרתה בזיכרונם בשל ימי העוצר בתל אביב, עת חיפשו הבריטים נשק בלתי לֵגלי וטרוריסטים יהודים. הם נותרו נצורים עם השכנים בבניין שבו התגוררו ברחוב בר כוכבא, ללא אפשרות לצאת, חלקו משך מספר ימים את המזון הבסיסי שנותר, תפוחי אדמה מטוגנים ולאטקס, ניסו להפיג את המתח במשחקי קלפים והאזינו לרמקולים של המשוריינים הבריטיים שסבבו ברחובות ושידרו הוראות לתושבים. אבא לא היה מהגיבורים. הפחדים עליהם גדל בילדותו נותרו בו, וכשנודע לו שמגייסים אנשי "הגנה" מבית לבית, החליט להעביר את הלילה על ספסל בשדרות רוטשילד, עד יעבור זעם.

כשהוכרזה עצמאות המדינה ביום שישי אחר הצהריים, האזינו הורי לשידור מאולם העצמאות שבשדרות רוטשילד. הם חששו מהבאות, ומההמונים הערבים המשולהבים. אמא סיפרה איך ערבים בגבול תל אביב יפו, סימנו בתנועת שחיטה על גרונם כשיצאה לקניות בשוק הכרמל, ואמרו ליהודים שבקרוב מאוד יגיע הצבא המצרי המפואר לתל אביב, כפי שהבטיח המלך פארוק.

בשבת, למחרת ההכרזה, כבר הפציצו מטוסים מצריים את תל אביב, כולל את התחנה המרכזית, וגרמו לעשרות הרוגים ומאות פצועים. היתה אווירת פניקה ופחד. מדרום התקדם הצבא המצרי והגיע לצומת עד הלום, מרחק של כשלושים וחמישה קילומטר מתל אביב. הורי לא ידעו את נפשם, ארזו באישון ליל בגדים וחפצים חיוניים, ויצאו מביתם ברחוב וֵיזל הקרוב לשדרות קק"ל (בן־גוריון כיום), כדי לברוח מהעיר. באחת בלילה עצרה להם משאית עמוסה שקי קמח בדרך פתח תקווה והם טיפסו עליה, לופתים זה את זה לצד השקים בטלטולי הדרך. לפנות בוקר התדפקו על דלת ביתה של דודתי ז'ניה בכפר הרא"ה עייפים ומבוהלים, מנסים למצוא מפלט בעולם שהלך ונסדק.

איך אבא הפך להיות ציוני

המדינה הצעירה שרדה. סכנת הקיום חלפה, צה"ל כבש את הגליל והרחיב את הפרוזדור לירושלים. בתל אביב החיים החלו לחזור למסלולם. הוחלט על עריכת מצעד צבאי ביום העצמאות הראשון בתל אביב, וההתרגשות היתה גדולה. נבנו במות עץ ארעיות ברחוב אלנבי, והמונים באו לחזות בפלא של הצבא העברי. אמי היתה בהיריון מתקדם ואבא לא רצה להסתכן. לאמא שלי היתה הפלה שנתיים קודם לכן.

"מַייקָה" אמר לה אבא בשם החיבה, הם דיברו ביניהם ביידיש. "הם יתאספו ויידָחפו שם לאורך המצעד, ואנחנו נשב לנו בשקט רחוק משם, בקפה רווָל החדש בדיזנגוף". מרוב דוחק והמולה של האלפים הרבים שהגיעו והתקהלו על מסלול המצעד, לא היתה כל שליטה והוחלט לבטלו. היה זה "המצעד שלא צעד". מפקד המצעד החליט להצעיד את החיילים מחוץ לאזור כדי לפזרם באופן מסודר, והם צעדו בסך לאורך רחוב דיזנגוף. הורַי ישבו אל שולחנם, שתו קפה עם העוגה, וצפו בהפתעה במצעד ההיסטורי. אני נולדתי כחודשיים לאחר מכן.

השואה, האובדנים והטלטלות שעברו על משפחתנו, יחד עם חוסר הוודאות הקיומי, הובילו לחיפוש אחר פתרונות יצירתיים כדי לשרוד בימים קשים. אבי, מתוך ראיית הנולד, רכש וצבר מטבעות זהב אנגליות עם דיוקן המלך ג'ורג', מתוך אמונה שזה יהיה נכס בטוח ויציב, עמיד בפני שחיקה פיזית וכספית. את המטבעות שמר בצנצנת זכוכית גדולה, הביא אותה לכפר הרא"ה, וביקש את עזרתו של דודי בהטמנתה במקום מסתור. יחד, חמושים באת חפירה, כרו בור למרגלות עץ הסמוך ללולי התרנגולות, שם קברו את הצנצנת עמוק באדמה. במדינה הענייה החזקת מטבע זר היתה אסורה, אך בעבור אבי, הידיעה שהאוצר טמון שם העניקה לו תחושה כלשהי של ביטחון כלכלי לעתיד להתגברות על כל תרחיש לא צפוי מכיווּן לא ידוע של אויב, או שלטונות עוינים.

חלפו שנים. הצורך בהרחבת מטוויית הטקסטיל, שנוהלה בשותפות עם עמיתו, הפך לדחוף. ענף הטקסטיל היה אז בשיאו, וערכן של מטבעות הזהב זינק. זה היה הרגע להוציא את הצנצנת ממקום מחבואה ולהשתמש בהון שנצבר... במטמון. אבי פנה לַדוֹד וביקש ממנו לחלץ את הצנצנת. הדוד הצטייד באת חפירה, ויחד עם אמי ואחותה יצאו אל המקום שבו נטמנה הצנצנת, ליד הלולים, באותו מקום מתחת לעץ שזכרו היטב. אך ככל שחפרו וחפרו, הצנצנת לא נמצאה. הם הרחיבו את החיפושים, לפני העץ ומאחוריו, אך לשווא. אמי, שהחלה להבין את גודל האבידה, נשענה על אחותה ושתיהן התחבקו בדממה. האוצר, שאמור היה להבטיח עתיד טוב יותר, נעלם כלא היה. המחשבות התרוצצו בראשם - מי היה יכול למצוא את הצנצנת? האם ייתכן שנגנבה? אבי סירב להרים ידיים וביקש שימשיכו לחפור. ואז, לפתע, נזכר הדוֹד שהעץ שלרגליו נטמן המטמון נעקר לפני כמה שנים. למעשה, הם חיפשו במקום הלא נכון. הוא סימן את מיקומו המקורי של העץ שנעקר, ושם החלו לחפור מחדש. הרגע שבו פגעה האת בזכוכית הדהד, כאילו עצר הזמן מלכת. הם ניגשו בזהירות, ובעודם מסירים את האדמה, התגלתה הצנצנת בשלמותה, אוצר המטבעות זהוב ונוצץ כפי שהיה ביום שבו נטמן.

תכולת הצנצנת הפכה להון ראשוני שהשקיע אבי בבניית מבנה חדש למטווייה, וברכישת מכונות טקסטיל מתקדמות באזור התעשייה בקריית אריה. השנים חלפו, ותעשיית הטקסטיל דעכה, מאבדת את יתרונותיה, אך ערכם של הבניין והקרקע רק הלכו והאמירו. בשל צנצנת מטבעות זהב שהוטמנה בלב האדמה ליד הלולים בכפר הרא"ה, חלומו של אבא על חיים באמריקה לא מומש, והורי המשיכו את חייהם בישראל. אני גדלתי במדינה עצמאית, צַבָּר, עם הערכים הישראליים שעליהם חונכנו השונים כל כך מהרקע והעולם ממנו באו ההורים.

אבא היה לישראלי לכל דבר, גאה בהתפתחותה של המדינה, ביכולתנו להתגבר על הקשיים והאיומים. בשעה שחלפנו במכוניתנו על פני דיונות החול בדרך לדרום, היה אומר, "כמה יהודים עוד יכולים לבוא לגור פה". החלום היהודי התגשם מבחינתו כאן בישראל. עשרים שנה לאחר הולדתי, בסיום קורס קציני שריון, בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, הגיעו הורַי לבסיס בית הספר לשריון, התרגשו והתגאו בהענקת דרגות הקצונה והצטלמו איתי. כשנפרדתי מהם לאחר הטקס, הבחנתי בסטיקר על פגוש המכונית "כל הכבוד לצה"ל". אבא הבחין במבטי וחייך.

"אבא", אמרתי בהפתעה, "נעשית ציוני?!"