מתקומה לשואה: 1995-1985

דברי פתיחה

באומרי מיתוס, אני מתכוון למתן

ביטוי שירי, דרמטי, לאמת חבויה.

ד"מ תומס, המלון הלבן,

תרגום: מאיר ויזלטיר, 1983 [1981]

את ספרי הידעת את הארץ שם הלימון פורח, הנדסת האדם ומחשבת המרחב בספרות העברית החדשה, שראה אור בהוצאת דביר ב־2007, לפני כמעט עשרים שנים, פתחתי בדברים הבאים:

ספר זה נולד מזיווג של מצוקה קיומית וסקרנות אינטלקטואלית, שורשיו נטועים בניסיון להבין את טיבה ומקורותיה של אי הנחת שאנחנו הישראלים, חשים ביחס לזהות שלנו וביחס למקום שאותו אנו מגדירים כביתנו הלאומי. מדוע אנחנו שבים וקובלים שלא על מדינה כזו חלמנו [...] מדוע אנו שבים ומתאכזבים מהישראליות, ולעיתים אפילו מתביישים בהיותנו ישראלים [...] מדוע מדי פעם תוקפת אותנו המחשבה שאולי אנו, היהודים, "לא בנויים" לחיות במדינה משלנו... וכשאנו נרגעים — בדרך כלל לזמן קצר — אנחנו תוהים שמא צריך להתחיל הכול מהתחלה, אולי במקום אחר... (עמ' 9)

בהידעת את הארץ שם הלימון פורח ניסיתי לברר אם מדובר בתופעה חדשה, ישראלית, או בתופעה שיש לה שורשים בספרות העברית החדשה. בדקתי זאת בספרי צומת, ספרים מכונני תרבות, שנכתבו במשך למעלה ממאה שנים. הראשון ביניהם הוא אהבת ציון, ספרו של אברהם מאפו שראה אור ב־1853 והיה, על פי הבנתי, אירוע הפתיחה של הספרות העברית החדשה וגם, ובהתאמה, אירוע המימוש הספרותי הראשון של מה שגרשון שקד¹ כינה "עלילת־העל הציונית". הספר האחרון שבדקתי באותו חיבור היה ספרו הראשון של עמוס עוז, ארצות התן שראה אור ב־1965; קובץ סיפורים שהוא, שוב, על פי הבנתי, אחד מהביצועים הספרותיים המובהקים שסימנו את קריסתה המתקרבת של "עלילת־העל הציונית", או בניסוח חלופי, ונוח לי יותר מסיבות שיתבררו להלן, קריסתו של המטא־נרטיב הציוני־מודרניסטי.

תוצאת הבדיקה המקיפה הזאת, שנמשכה חמש־עשרה שנים והתפרשׂה על פני 598 עמודים, הייתה ברורה, לפחות בעיניי. מדובר בתופעה החוזרת ומתגלה בכל תקופה ובכל דור באמצעות המאפיינים המייחדים של אותה העת: פער בלתי ניתן לגישור — ששמואל נוח אייזנשטדט² כינה אותו פער סוטריולוגי — בין החזון של החיים הלאומיים בארץ ישראל לבין האמונה באפשרות מימושם. בניסוח של דוד ארן וזלי גורביץ'³ מדובר בפער בלתי ניתן לגישור בין "המקום הגדול" ל"מקום הקטן". משמע מכאן, ואומר זאת בדרך בוטה, איש מכל סופרי והוגי הספרות העברית החדשה, לתקופותיה ולמקומותיה, בגולה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, לא האמין לחלוטין שהחזון הציוני יתממש ואף יתמיד. לרוב הסופרים בכל אחד מהדורות, היה "מקום אחר" שעליו הם חלמו. ובהתאמה, לצִדה של כל דמות ספרותית שניסתה להשתרש בארץ עמד דרך קבע איזה דיאספורין. "אין מקום אחר" הייתה ועודנה סיסמה מרגשת ומפוארת, אך מי שחש שהוא שב ונדרש לדקלם אותה — אינו יליד, שה"סומוד" הוא טבע נשמתו, אלא "מהגר" שמנסה להעמיד פנים כיליד, אך שומר קשר עין קבוע עם המזוודה שלו. צריך להודות, סינדרום שני הפספורטים (או יותר) התחיל הרבה לפני המהפכה המשטרית וה־7 באוקטובר.

גם מתקומה לשואה נולד מזיווג של מצוקה קיומית וסקרנות אינטלקטואלית. שורשיו בניסיון להבין את המעתק הדרמטי בזהותו של הציר הקיומי (Axis Mundi) של הישראלים, שאירע בעשור שבין אמצע שנות השמונים לאמצע שנות התשעים של המאה העשרים. אני מבקש לברר, באמצעות עיון אינטנסיבי בכול, או לפחות ברובו ככולו של הקורפוס הספרותי שיצרו בני הדור הזה, כיצד הפכנו מלאום שזהותו נקבעה, כפי שהראה אמנון רז־קרקוצקין,⁴ על ידי דחייה של המטא־נרטיב של השואה בגרסה הגלותית־קורבנית שלו מזה, ואימוץ המטא־נרטיב הציוני־מודרניסטי מזה, ללאום שזנח את המטא־נרטיב הציוני־מודרניסטי ואימץ, למרבה האסון, את המטא־נרטיב של השואה בגרסה הגלותית־קורבנית־תליינית שלו. ואיך, לאחר פחות משמונים שנות ריבונות, שאליה הגענו לאחר שיצאנו בסוף המאה התשע־עשרה, כפי שתיאר זאת יוסף חיים ירושלמי,⁵ מבועה מיתולוגית ונכנסנו להיסטוריה, שבנו ונטשנו את ההיסטוריה וחזרנו לבועה המיתולוגית. שוב, אנחנו עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, ושוב כל העולם נגדנו. ובהתאמה, ההפרדה בין יהדות לבין עבריות וההבדלה בין יהדות לבין ישראליות, שדורות הוגים וסופרים ניסו לסמן ולקבע אותן הולכות ונמחקות, נעשות היינו הך, גם בעינינו וגם בעיני אומות העולם.

איפה טעינו, איפה איבדנו את המצפן והמצפון? ברור שאחרי ששת הימים ועקב הכיבוש הארור, אבל לא רק בעטיים. מקריאה אינטנסיבית של כמעט כל הספרים שנכתבו על ידי מי שאני מכנה בני "דור יום הכיפורים" — אותם יוצרים שהם חלק מ־300,000 הילדים שנולדו בישראל בין 1956-1948, שחנה יבלונקה כינתה אותם "ילדים בסדר גמור"⁶ — עולה שהסופרים וחוקרי הספרות בני הדור הזה, ואני ביניהם, היינו יותר מדי "ילדים בסדר גמור". לא הקדשנו די מאמץ להתמודדות אמנותית והגותית עם הסוגיות ה"תאומות" שכוננו את קיומנו: הציונות ומדיניות הכיבוש מכאן והשואה, על כל השלכותיה מ"שם". לא חסרו לנו תמרורי אזהרה. לדוגמה, בראשית "עשור המהפך" השפיעו על זהותו של המטא־נרטיב הישראלי, כמה אירועים מכוננים שהקשר ביניהם, כפי שהוא נתפס ברטרוספקטיבה, מצמרר. בינואר 1986 ראה אור עיין ערך: 'אהבה' של דויד גרוסמן, שיצר, כפי שיתברר בפירוט בהמשך, את "הנוסח הדורי" בפרוזה; כלומר, את התבנית האמנותית־הגותית הסיפורית הייחודית של בני הדור. עיקר עניינם של ספרי "הנוסח הדורי" הזה הוא תיאור הכישלון הקולוסלי של הניסיון לפתור ולפרק באמצעות מהלכים ספרותיים גרנדיוזיים את "מחלת הדור" של בני דור יום הכיפורים. ב"מחלת הדור" של בני הדור הזה כוונתי לדיסוננס קוגניטיבי מסוים, שיכונה כאן "פצלת תודעתית". זו נוצרה מקיום יחד של שתי תחושות סותרות. מצד אחד, התחושה האומניפוטנטית, פרי הביאושים של תוצאות מלחמת ששת הימים, ומצד שני, התחושה האימפוטנטית, פרי הביאושים של ייחוס ההתנהגות הפסולה לכאורה, של מיליוני יהודים שנרצחו בשואה, שהלכו לגורלם כביכול ״כצאן לטבח".

באוגוסט 1986 ארגן אברהם הירשזון, שהיה אז מזכ"ל הנוער הלאומי, את משלחת בני הנוער הראשונה לפולין. ב־29 באפריל 1987 ראתה אור חוברת מיוחדת של השבועון כותרת ראשית, שבה פורסמה המסה של גרוסמן "הזמן הצהוב", ובה תיאור המציאות הקשה והאלימה ששררה ביהודה ושומרון. ביוני 1987 המסה של גרוסמן (שנוספו לה חמישה פרקים) ראתה אור כספר. ב־9 בדצמבר 1987 התחוללה האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה, וכמו במין תגובה אינסטינקטיבית, אִרגן הירשזון בינואר 1988, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, את "מצעד החיים" הראשון — אז לציון 45 שנים למרד גטו ורשה — שנערך באתר מחנה בירקנאו באושוויץ. "מצעד החיים" הזה שנערך מאז מדי שנה, תופס עוד ועוד נפח. משתתפים בו, נוסף לבני הנוער הישראלים — שעומדים לפני גיוס לצבא ההגנה לישראל — גם ראשי הציבור האזרחי, הצבאי והדתי ונציגי יהדות העולם. לא יהיה מוגזם לקבוע שאושוויץ־בירקנאו הפך ב"עשור המהפך" לאתר העלייה לרגל הפופולרי של הישראלים, והוא הולך ותופס את מקומם של תל חי, מצדה והכותל המערבי. המגמה הזאת מעוררת בי חרדה עמוקה, שאותה ביטא משה שמיר ברשימה בשם "האם הספרות העברית עודנה ציונית", שראתה אור ב"זמן אמיתי" ב־1989, באמצע "עשור המהפך":

מבחינת הציר המגנטי או מקור ההשראה וההשפעה אשר אליהם קשורים חיי התרבות שלנו, חל שינוי מפליג באמצע המאה הזאת [כלומר, במאה העשרים, י"ש] — כאשר קו המהפך משאיר מאחור את יהדות מזרח אירופה המושמדת, ומן הצד השני מסמן מגמה חדשה עם הקמת המדינה. [...והנה, טוען שמיר, במחצית השנייה של המאה העשרים, ובמיוחד בשנות השמונים, י"ש] מוטיב השואה היה למוטיב מרכזי בספרותנו, והבולטים בעוסקים בו זכו להצלחה רבה, מהם אזכיר את אהרן אפלפלד, יורם קניוק, יהושע סובול, ובאחרונה דויד גרוסמן. יש סופרים (ומשוררים) נוספים שכתבו על נושא זה, ואפשר להעמיק ולהרחיב את הקריאה בכל אלה — אבל די בארבעת הנזכרים כדי לאשש את הרושם, כי השואה כארץ-המוות באה להחליף בתודעת הקיום שלהם את הקוממיות כארץ-החיים. השואה נהפכת למולדת המשותפת של היהודים, הארץ המובטחת להם. נדמה לרגעים, כי גם אצלנו — כמו בקהילות ישראל העשירות במערב — באה השואה במקום הציונות כחוויה הלאומית המרכזית והמאחדת. (משה שמיר, 1989, עמ' 42, 44)

בפרקים הבאים אנסה, צעד אחר צעד, וברזולוציה גבוהה ככל שאני מסוגל, לבחון מה ואיך קרה באותו "עשור מהפך". מה הם התהליכים שהתרחשו בו וגם, בעקבות הגותו של ז'ראר ז'נט,⁷ מה הם התהליכים שלא התרחשו אבל יכולים היו להתרחש. לשון אחר, אנסה לשרטט הן את ההיסטוריוגרפיה הממשית והן את זאת שהייתה יכולה להתממש בצמתים המכריעים בסיפור ההיסטורי ספרותי שלנו, לוּ בחירותיהם של הסופרים וחוקרי הספרות היו שונות. אני מודה, על פי תפיסת העולם שלי מה שקרה לא יכול היה לקרות אחרת, אבל כך אולי, וגם זו מחשבה נואלת, נוכל ללמוד מה לעשות אחרת בעתיד.

הספר הזה מוקדש לבן דודי האהוב, בן אחותה של אמי, פרופ' אנדריש סקרש, ולאשתו האהובה ד"ר אילדיקו סקרש, החיים בבודפשט בהונגריה. זה גם המקום להודות לקולגות שלי שקראו את כתב היד בעיון, כולו או חלקו, והאירו את עיניי בכמה וכמה עניינים גדולים כקטנים. יבואו על הברכה: שמעון אדף, מיכל בן־נפתלי, חביבה ישי, לי ממן, איתי מרינברג־מליקובסקי, מי־טל נדלר, לילך נתנאל ויותם פופליקר. תודה לחבריי במכון "הקשרים", רוית לוין, אילן בר־דוד ודנה בן־זקן. תודה לנורית וינד קידרון על מלאכת המחשבת של עיצוב העטיפה, תודה להוצאת מופ״ת על הטיפול המסור בכתב היד, ובמיוחד לאורית לידרמן, המעצבת הגרפית. תודה גדולה וחמה לעורכת המחוננת ולשותפתי לסדרה, תמי ישראלי, ראשת הוצאת הספרים של מכון מופ״ת ולמיה מרק, שערכה ובדקה ושקדה על עריכת הלשון. אין עליה.

ולבסוף, תודה ענקית לגלית, רעייתי, הקליספרה האהובה שלי.

אופקים, מרץ 2025

פרק ראשון

ספרי ה"אשכבה" וספרי "הגל השמן"

א. "עשור המהפך"

יש דבר כזה "שנים ספרותיות". אלה הן שנות מהפך, שבהן ספרות של קהילה משנה את אופייה. לעתים, השנה הספרותית הזאת חופפת מבחינת מִשכה לשנה קלנדרית אחת, לעתים לשתיים ולעתים לחמש, לפרקים מדובר בעשור או כמעט בעשור. אבל, כך או כך, שנה ספרותית כזו מסיימת פרק חדש בתולדות הספרות ופותחת פרק חדש. שנה ספרותית כזו בספרות האנגלית התפרשׂה על פני השנים הקלנדריות 1924-1921 שבהן ראו אור כמה יצירות גדולות, שכוננו את העידן הספרותי האנגלי המודרני ושינו לגמרי את פני עולם התרבות המערבי. אני מתכוון, בין היתר, ליצירות הבאות: חדרו של ג'ייקוב (Jacob's Room) מאת וירג'יניה וולף (1922); ארץ השממה (The Waste Land) מאת ט"ס אליוט (1922); נשים אוהבות מאת ד"ה לורנס (1921); המסע להודו (A Passage to India) מאת א"מ פורסטר (1924) וכמובן יוליסס (Ulysses) מאת ג'יימס ג'ויס (1922). בשנת 1922 ראה אור גם תרגומו לאנגלית של ס"ק סקוט מונקרייף לספר הראשון בסדרת הרומנים של מרסל פרוסט בעקבות הזמן האבוד (בצד של סוואן).

ביל גולדשׂטיין הקדיש לשנה הספרותית הזו, 1922, ספר שנקרא העולם שנשבר לשניים: וירג'יניה וולף, ט"ס אליוט, ד"ה לורנס, א"מ פורסטר, והשנה ששינתה את הספרות.⁸ זהו ספר עב־כרס שבו מתאר גולדשטיין, בחיוניות רבה, את קורותיה של אותה שנה ספרותית, דרך הפריזמה של כל אחד מן היוצרים הגדולים ועל רקע האירועים שקדמו לה ובישרו אותה, במיוחד על רקע מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה. ברשימת ביקורת שכתב אריק בנט⁹ על ספרו של גולדשׂטיין הוא סיכם וציין, בין היתר, כי עד השנה הזו כל הסופרים הגדולים עיצבו את ספריהם מתוך הרחם של ספרים גדולים אחרים מן העבר. ואילו בשנה הספרותית הזו אירעה מהפכת המודרניזם, שאותה הוא מתאר כ"רחיצת הגופה של המסורת בדרך סרקסטית". בנט מוסיף ואומר כי "בשנות העשרים [של המאה העשרים] סופרים עדיין היו יכולים להשריש עצמם בעבר, אבל רק בצורת מסע אשכבה או בדרכים פרודיות. והיצירות הטובות ביותר מיזגו את שתיהן."

אבנר הולצמן כתב בעניין זה, בספרו אהבות ציון (2006) את הדברים הבאים: "ברצף תולדותיה של הספרות העברית אפשר להצביע על נקודות זמן מסוימות שהן בבחינת צמתים סמליים. בכל צומת כזה מזדמנים יחד כמה אירועים, ההופכים אותו בהתבוננות לאחור לכעין רגע מרוכז, הממצה ומבליט תהליכים רחבים יותר של מפנה, חילופי דורות, חתימת תקופה ופתיחת תקופה חדשה. כזוהי, למשל, שנת 1882, שבה מצד אחד נחתמה באופן סמלי ספרות ההשכלה בספרות העברית עם מותו של המשורר יהודה ליב גורדון, ומן הצד השני הופיעו בה שיריהם הראשונים של חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי שפתחו עידן חדש בספרות העברית. כזוהי גם שנת 1922-1921, המסמנת מצד אחד את סיומו של העידן המזרח־אירופי בספרות העברית, עם יציאתם המאורגנת של סופרי אודסה בראשותם של ביאליק וטשרניחובסקי מברית המועצות, ועם מותן של דמויות המפתח — י"ח ברנר, מ"י ברדיצ'בסקי, דוד פרישמן ובן־אביגדור. מן הצד השני זוהי גם שנת הנחת היסודות למודרניזם הארץ-ישראלי בשירה עם עלייתם ארצה של יצחק למדן, אברהם שלונסקי ואביגדור המאירי וייסודו של כתב העת 'הדים' [...] גם 1958-1957, שנת העשור למדינת ישראל מתגלה — מוסיף אבנר הולצמן באותו הקשר דיון — מתוך פרספקטיבה של זמן כמין צומת כזה."¹⁰

אני מסכים עם הולצמן ביחס לשלוש "השנים הספרותיות" או "שנות המהפך", כהגדרתי, שהוא מצביע עליהן. אשר לשנת הספרות 1958-1957 — היא, על פי תפיסתי, ולכך הקדשתי את ספרי מגש הכסף (2020),¹¹ שנת הלידה של הסיפורת הישראלית. בשנה הספרותית הזו עבר הלפיד מ"הסופרים החזקים" של המשמרת האחרונה של הסופרים הארץ־ישראלים, שכתבו את הספרים שחתמו את הגולל על דורם — משה שמיר את הוא הלך בשדות (1947) וס' יזהר את ימי צקלג (1958) — ל"סופרים החזקים" של המשמרת הראשונה של הסופרים הישראלים, שקובצי הביכורים שלהם — עשן (1962) של אהרן אפלפלד; מות הזקן (1963) של א"ב יהושע וארצות התן (1965) של עמוס עוז — פתחו את דורם ושינו באופן ברור וחד את אופייה של המערכת הספרותית בת זמנם.

"שנים ספרותיות" או "שנות מהפך" הן חוליות מעבר הכרחיות בין "תקופות ספרותיות" ובין "דורות ספרותיים". לשני המושגים האחרונים, שיש ביניהם יחסי הכלה ברורים, כמו למושגים הכרונולוגיים המקבילים — תקופה כוללת לפחות דור אחד, ובדרך כלל יותר — יש שלל הגדרות. אני מבקש להגדיר אותם באמצעות שני מושגים שגם ביניהם יש יחסי הכלה ברורים, מקבילים: "מטא־נרטיב" ו"נרטיב". "תקופה ספרותית" היא בעיניי יחידת זמן־מרחב־פעולה שבה מתקיימת — ואני מסתמך כאן על מיכאיל בכטין מזה¹² ועל נורית גרץ¹³ שנסמכה על ז'אן־פרנסוא ליוטר,¹⁴ מזה — קבוצת בני אדם הכותבים, קוראים, חושבים, חיים ומתים על פי סיפור פרשני, שיכונה כאן מטא־נרטיב, שהוא הגרסה התקופתית ל"מגה־נרטיב" של האומה. יחידות זמן־מרחב־פעולה כאלה הן למשל, "תקופת המקרא" ו"תקופת המשנה" בארץ ישראל, "תור הזהב" בספרד בימי הביניים, "תקופות ההשכלה", תחילה בגרמניה ואחר כך ברוסיה, "תקופת התחייה" וגם "תקופת היישוב" בארץ ישראל, שהחלה בסוף המאה התשע־עשרה בסיפוריהם של בני ובנות העלייה הראשונה, והסתיימה, על פי הבנתי, בסוף העשור הראשון להקמתה של מדינת ישראל. לעומת זאת, "דור ספרותי" הוא פרק זמן, שבו הסופרים פועלים בזיקה למטא־נרטיב התקופתי (ודרכו בזיקה למגה־נרטיב של האומה), ויוצרים יצירות שיש להן מכנים משותפים, תוכניים וצורניים, והן משקפות את רוח דורן. הסיפור הדורי הזה יכונה כאן "נרטיב". גם דוגמאות ל"דורות ספרותיים" יש בשפע: "הדור האבוד", "דור הג'ז", "דורו של ביאליק", "דור הפלמ"ח", "דור הישראלים הראשונים" וכיוצא באלה.

"תקופה ספרותית" ו"דור ספרותי" (ובהתאמה גם "מטא־נרטיב" ו"נרטיב") הם מעיקרם מושגים היברידיים, והם חופפים את המושגים הסוציו־היסטוריים "תקופה" ו"דור" רק באורח חלקי. זאת, בין היתר משום שהתפתחויות פנים־ספרותיות לא מתרחשות באותו קצב כמו התפתחויות אידיאולוגיות, פוליטיות, כלכליות וכיוצא באלה. ב"מקרה" של הספרות הישראלית, אפשר לזהות "עיכוב" של תשע־עשר שנים בין אירועים מכוננים בהיסטוריה של המדינה הישראלית הריבונית לבין אירועים מכוננים ספרותיים, שנראים כתוצרים מעוכבים של האירועים ההיסטוריים. כך, על פי תפיסתי, הספרות הישראלית נולדה ב־1958-1957, כתשע־עשר שנים אחרי מלחמת השחרור. מדובר ב"תקופה הישראלית" בספרות שהחלה עם הופעתם של ביכורי יצירתם של "דור הישראלים הראשונים הבכורים" (עוז, יהושע, אפלפלד, כהנא־כרמון) והסתיימה באמצע שנות השמונים עם מקבץ יצירות של "דור הישראלים הראשונים הצעירים", שיכונה בהמשך "הגל השמן". וכך גם, שוב, על פי תפיסתי, שמתכתבת בחלקה עם תפיסתם של חוקרים אחרים,¹⁵ בין השנים 1983-1982, כתשע־עשר שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים שאירעה ב־1973, החלה להתגבש תקופה ספרותית חדשה, שאפשר לכנותה "התקופה הפוסט־ציונית" או "הנאו־ליברלית", שהגיעה לשיא פריחתה בשנים 1995-1985.

בכל "תקופה ספרותית" מופיעים, זה אחר זה, כמה "דורות ספרותיים", ובכל "דור ספרותי" פועלות, זו בצד זו, כמה "משמרות" — קבוצות סופרים ש"סיפורן" מיוסד על אותן חוויות מכוננות, אבל כל משמרת ומשמרת מעבדת אותן בדרכים נבדלות. על פי אותו היגיון, כל אחד ואחת מבני ומבנות אותה משמרת (היחידה הקטנה ביותר במפה הסוציו־ספרותית שלי) הוא יחיד ומיוחד, וכל ספר פרי עטו שונה ממשנהו; ברם־אולם, וזו הנחת יסוד תשתיתית בחשיבה הספרותית שלי בכלל, ובחיבור הזה בפרט — סופר לעולם לא יכול לחרוג מהנרטיב של בני דורו ומהמטא־נרטיב של בני תקופתו.

ברי לי שהנחת היסוד דנן יכולה לקומם סופרים, חוקרים וגם קוראים מן השורה. זו הנחת יסוד הנשמעת דטרמיניסטית — למרות שיש לה שולי חופש אינסופיים — והיא גורמת לנו, גם לי, לזוז באי־נוחות בכורסת הקריאה. ואולם, זו הנחת היסוד שלי, ואיני מתכוון לטשטש אותה. גם משום שכך למדתי מחיבורים של חוקרים שעבודותיהם שכנעו אותי לחשוב כך, גם ממה שלמדתי מעבודתי המחקרית במשך ארבעה עשורים וגם, ויש כאן מן הקוריוז, משום שבדידי הווה עובדה.

אני עצמי כתבתי רומן, מקהלה הונגרית, שראה אור ב־2014, ונתפס בשעתו כ"מקורי", "חד־פעמי", "נס" וכל כיוצא באלה תארים מייחדים,¹⁶ אבל לאחר שישבתי וקראתי את כל הרומנים של בני דורי הספרותי, דור יום הכיפורים, למדתי שאני, כמו כל עמיתיי ועמיתותיי היוצרים, כותב, קורא, חושב, חי וכנראה גם אמות על פי סיפור פרשני, שהיו לו ויש לו ויהיו לו תוצאות משמעותיות בעולם. בספר הזה אני מבקש להתבונן ברזולוציה גבוהה בפרק הזמן שבו, על פי הבנתי, מטא־נרטיב אחד, "המטא־נרטיב הציוני־מודרניסטי", שהיה המטא־נרטיב השליט בעשרים וחמש השנים הראשונות של המדינה, איבד את מקומו למטא־נרטיב אחר, שיכונה כאן "המטא־נרטיב של השואה". פרק הזמן המדובר, זמן ההמרה של המטא־נרטיבים, ארך כאמור, כעשר שנים (1995-1985). בפרק הזמן הזה פעלו במקביל או במרווחים קטנים זה מזה כמה משמרות סופרים. את חלקם אפשר לשייך ל"דור הישראלים הראשונים" ואת חלקם אפשר לשייך ל"הדור שאחרי"; יוצרים ויוצרות, רובם ילידי שנות החמישים, שיחד עם כמה מ"דור הישראלים הראשונים", הניעו את תהליך ההמרה של המטא־נרטיבים, שהוביל לחתימתה של תקופה אחת ולהפצעתה של תקופה אחרת.

התהליך הזה אירע, בקווים גסים, כך: תחילה, הבנים הבכורים של "דור הישראלים הראשונים" כתבו החל מראשית שנות השמונים — מהלך שהתבשר כבר ברומן הביכורים של יעקב שבתאי זכרון דברים (1977) — רומנים בנוסח רקוויאם, שליוו במין תפילת אשכבה, רצינית או פרודית, את תהליך קריסתו של "המטא־נרטיב הציוני־מודרניסטי" ובעת ובעונה אחת הצביעו על סימנים של נרטיבים חדשים, שעלולים או עשויים לתפוס את מקומו. בה־בעת וקצת מאוחר יותר, הופיעו עשרות ספרים של קבוצות סופרים, שהציעו נרטיבים חלופיים, שהיו להם אספירציות מודעות או לא מודעות להשתדרג למעמד של מטא־נרטיבים. בין הקבוצות הללו הייתה תחרות, חלקה גלויה וחלקה מוסווית. היו להם אינטרסים משותפים — בראש ובראשונה לנתץ את המטא־נרטיב של קודמיהם — וגם אינטרסים מנוגדים, ולפעמים סותרים. כך או אחרת, כל סופרי הקבוצות הללו — שפעלו כקבוצה, גם אם כל אחד מהם היה משוכנע שהוא פועל בעולם לבדו — חתרו לאותה מטרה: להיקלט ברחם הספרותית־תרבותית הישראלית ושם להנביט מטא־נרטיב חדש.

בארבעת פרקי הספר אנסה לתאר את "עשור המהפכה" הזה, שלב אחר שלב, תוך שימת לב להתרחשות המקבילה של אירועים ספרותיים בכל שלב ושלב. זהו ניסיון לכתוב היסטוריה סינכרונית; כלומר היסטוריה המבליטה ומדגישה את הפעילויות הבו־זמניות המתרחשות במהלכה. התיאור המושהה הזה אמור לשפוך אור לא רק על המהלכים שננקטו על ידי הסופרים אלא גם, כפי שלמדתי מאלגירדס ז'וליאן גרימס,¹⁷ על המהלכים האופציונליים שלא ננקטו ועל המהלכים שננקטו אבל נקטלו כמעט מיד על ידי מהלכים מקבילים עוינים. בין התנועות השונות הללו נוצרו פערים נרטיביים המזמינים שאלות מוסריות שונות, שאותן אני מבקש להציף בחיבור הזה, ולהגיב עליהן. החשובות ביניהן הן: מדוע רובן המכריע של בני ובנות הדור הזה כתבו רק יצירה אחת על השואה, ומדוע, כמעט כולם, בחרו באותה מטריצה עלילתית פרשנית; בחירה שהביאה עלינו, על פי הבנתי, אסון בקנה מידה היסטורי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*