העיקר לקום לבוקר חדש

לקראת הספר
יהודית רותם

איני יודעת להסביר איך קרה שהספר שקראתי בעת שערכתי את ספרה של אביבה סיגל היה "השמיים שבתוכי", יומנה של אתי הילסום, הצעירה היהודייה מאמסטרדם שנספתה ב־1943 באושוויץ. לכאורה, אין כל מקום להשוואה בין אתי בת ה־28, הכותבת על חייה בעיר הכבושה בידי חיילים גרמנים, לבין אביבה בת ה־62, חברת קיבוץ כפר עזה, שנחטפה בשבעה באוקטובר ונלקחה בשבי עם קית' בעלה לעזה הסמוכה.

קו הדמיון הראשון המתגלה בין שני הספרים הוא בסוגה היומנאית המעצבת אותם. אמנם אביבה כמעט לא מתַארכת את קורותיה בשבי, אך סיפורה נפרש לעיני הקורא מקטעים־מקטעים, אפיזודה אחר אפיזודה, ולפעמים, כמו בספרה של אתי הילסום, וכמו בחיים, ניכרת חזרתיות מסוימת שממחישה ומחזקת את תוקפם ואת ייחודיותם של הדברים שאירעו לה ביום הנורא ההוא, ואחריו - במנהרות, בדירות המסתור ובדרך אל החופש הזרועה סכנות מוות.

תוך כדי קריאה ב"השמיים שבתוכי" מתברר לי שקווי הדמיון בין אתי הילסום ובין אביבה סיגל, פדוית השבי שסיפורה המפעים נגול בספר זה, הם הרבה יותר מהותיים ועמוקים. אעז ואומר שיש בהם שגב ויכולת לרומם את הנפש בימים טרופים אלה. וכך, על אף שהיקומים ההיסטוריים והגיאוגרפיים של שתיהן רחוקים זה מזה תכלית מרחק, כמו אתי, כך גם אביבה עשויה להיות מופת לכל מי שנקלע לתנאים ולנסיבות שבכוחם לערער את הנפש, וכמו אתי, גם היא מתעלה ומתנשאת מעל לנסיבות.

אביבה, אישה בשנות ה־60 לחייה, רעייתו של קית', אם לבן ולשלוש בנות, סבתא לנכדים וגננת אהובה ומוערכת, לא חייתה בלימבו תודעתי. גם לפני האסון היתה מודעת לסכנות הכרוכות בחיים בקיבוץ השוכן כמטחווי קשת מעזה (בנותיה הבינו זאת מזמן והסיקו את מסקנותיהן), ובכל זאת, כאשר היא מתארת את מצבם הנפשי, שלה ושל קית', היא מסתייעת במושג השחוק "הלם", החוזר, באותו יום מר ונמהר, למשמעותו המקורית. ההלם אינו פג בימי השבי, כשהיא מתוודעת על בשרה לאלימות, להשפלות, לתנאים סניטריים מבזים, להרעבה ולרוע אנושי ומוסרי. כאשר הרוע פוגע בבעלה ובשותפיה ושותפותיה לשבי, יוצאת לאור האמפתיה הרגישה הטבועה בה והיא חשה כאילו היא־היא הנפגעת.

כל אחד מפדויי השבי עבר את דרך הייסורים הפרטית שלו. סיפורה הייחודי של אביבה בא לידי ביטוי באופנים שונים, קטנים כגדולים. בכנות אינטימית שובת לב היא פורשת אותו, בלי ליפות את עצמה ובלי לכסות על חולשותיה. סקרנית כמו ילדה קטנה, היא אומרת לעצמה בהגיעה לעיר הרוחשת שנאה, "אם את כבר בעזה, אז תפקחי עיניים ותסתכלי". איבוד תפוחי עץ מזן נדיר שייעדה לנכדיה זוכה בסיפורה לנפח ניכר, וכאשר היא ושותפתה הצעירה לשבי נקלעות לאי־הבנה, היא חווה אכזבה ושיברון לב. אך גם בעומק השבר, היא אינה מצדיקה את עצמה. לבסוף, במאמץ שכולו גודל נפש, היא מצליחה לגבור על כעסה וצערה ולהתמיר אותם באהבה.

שלא כמו אתי הילסום, אביבה סיגל רחוקה מאוד מענייני פילוסופיה, ואף על פי כן, בחייה היום־יומיים היא מגשימה את יחסי ה"אני ואתה", כפי שניסח זאת מרטין בובר, איש הרוח היהודי הגדול, בתורתו הפילוסופית. נפשה ורוחה פונות כלפי חוץ - לקית', לילדיה, לילדי הגן, למשפחתה המורחבת, ובעומק השבי - למי שנחטף ונשבה כמוה. "כשיש לי במי לטפל אני נרגעת", היא אומרת על עצמה, ומתעלה מעל פחדיה ומכאוביה. היא זקוקה לסביבה אנושית, לשותפי דיבור, למגע אנושי. המנוע הגדול של חייה הוא האהבה, ובכוחה היא עומדת על משמר ההישרדות ואינה נשברת גם ברגעים הקשים ביותר. מבט אחד, נטול שנאה, ואולי־אולי אמפתי, שנותנת בה אישה עזתית, נחרת בלבה לעד. הזדקקותה לגילויי אנושיות מתמיהה לעתים לא רק את קית', שותפה לחיים, אלא אף אותה עצמה. יכולת החמלה שלה אינה פוסחת על תינוקות וילדים עזתיים, כמו גם על בעלי חיים, כגון חמורים המחטטים באשפה, סוס שנהרג בהפצצות ותרנגול קורא לפנות בוקר ונהפך לידיד דמיוני.

אביבה מגיעה לשבי כאדם בוגר, אך נפשה עתירת חלקיקים פעילים של ילדותיות, תום ותקווה. עם קית' ועם הנערות השבויות עמם היא יוצרת תא משפחתי קטן מלא חום ואהבה. מדי ערב הם מקיימים טקס שבו קית' מבקש מכל אחד מהם למצוא דבר אחד טוב שקרה להם במהלך היום. למרבה הפליאה, הדבר הטוב היומי נמצא אפילו בגיא צלמוות. בסיום הטקס היא מאחלת־מייחלת: "והעיקר לקום לבוקר חדש".

באחת השיחות של אביבה עם עצמה היא מזהה את השינוי הפנימי שחל בה. חרף השבי המר שאיים להרוס לא רק את גופה אלא גם, ובעיקר, את נפשה, היא לא נתנה לאיש מן השובים "לגעת לה בנשמה", לערער את אמונתה בטוב, באהבה ובחיים. כהמשך לכך, בשובה מן השבי, היא מטילה את עצמה במלוא העוצמה למאבק להחזרתם של קית' ושל שאר החטופים. קית' אהובהּ ייפדה, כזכור, בתום 484 ימים בשבי.

לא קל לנו לדמיין את עצמנו בשבי, שרויים באי־ודאות קיומית, בהיקרעות מן המציאות המוכרת, בסבל פיזי ונפשי ובמאבק הישרדות נואש, אך מאז שבעה באוקטובר אין מי שלא תהה איך היה הוא עצמו מתמודד במצבים כה בלתי נתפסים. אביבה סיגל מאפשרת לנו ללוות אותה במורד המנהרה החשוכה, נטולת האוויר, ולצאת איתה משם אנושיים יותר, טובים יותר ואוהבים יותר.

פתח דבר

שם, בשבי, על השמיכה המעופשת, צצו בי רסיסי מחשבה שיום אחד, כשנצא לחופשי, אעלה על הכתב את כל מה שעבר עלינו.

המחשבה על הכתיבה נולדה בי מחדש זמן־מה אחרי השחרור. היא ניחמה אותי, נתנה לי כוח, ובו־בזמן הפתיעה אותי. מה, אני, אביבה, אכתוב? הכתיבה לא היתה מעולם בתוכניות שלי, מעולם לא היתה המפלט שלי בשעות מצוקה.

בשבועות הראשונים אחרי שהשתחררתי, דברים אחרים עמדו במרכז עולמי, ובמיוחד הדאגה לקית' ולשאר החטופים שנשארו בשבי. נזקקתי לזמן כדי להתאושש. יום רדף יום, ובוקר אחד מצאתי על שולחני פתק בכתב ידה של בתי אילן:

אימוש, אני אוהבת אותך מאוד.

חיכינו לך כל כך, התפללנו,

האמנו, והנה את פה!

ידעתי שתחזרי, לא היה לי ספק בכך.

את חזקה ואת מדהימה והולכים להיות לנו מלא רגעים מאושרים ביחד.

אבא תכף חוזר, אני בטוחה בזה.

שמתי לך פה מחברת.

תכתבי בה את כל מה שאת רוצה, דברים טובים ורגעים קשים.

אוהבת אותך הכי בעולם,

אילן

נדהמתי. איך אילני המתוקה שלי הבינה שזה מה שעלי לעשות?

שלושה חודשים עברו מאז שחרורי, והנה אני מתחילה. אכתוב הכול - על התחושות, על הרגעים הקשים, המטלטלים, על המצבים ההזויים, הבלתי נסבלים, שהוטלנו לתוכם, ואפילו על רגעי הצחוק הנדירים שהרשינו לעצמנו. כן, היו גם כאלה. אספר על הרגעים שקית' היה שם בשבילי, על הרגעים שקית' שקע בעולמו הפנימי, על "הבּנות" שהיו לבנותי, על ה"תחפושת", על הבתים שהועברנו אליהם ועל שתי המנהרות שהורדנו לתוכן, מחשש שצה"ל מתקרב. אספר על השובים שלנו - המ"מ, הרס"פ, טיטו, אמיר, עומר (מספר שלוש), מוחמד, אסמאעיל, ג'יהאד, פואד, הנהג, על המחבלים במנהרה הראשונה, על המחבלים במנהרה השנייה, על המחבלים בבניין האו"ם, על המחבלים בבית ששהיתי בו רק עשר דקות, על המחבלים בבית האחרון ובמתחם של חמאס לפני היציאה לחופשי, על הרופא, על הצלמים שצילמו אותנו, על ועל...

כל כך הרבה פרטים נאגרו בזיכרוני, ועכשיו אשחרר אותם לאוויר העולם, יחד איתי.

1 

מתוך שינה שמענו שתי התראות על צבע אדום ואחריהן שני יירוטים של כיפת ברזל. אחרי ההתראה השנייה השתרר רגע של שקט. המראֶה מבעד לחלון החדר של שיר שלנו מעורר חלחלה גם בלבנו, אף שהוא מורגל ב"צבע אדום". קסאמים נוחתים בזה אחר זה, שריקות הטילים חדות מתמיד, וברקיע הקיצי מתאבך עשן כהה.

משהו קורה, אין מה לחכות, אני אומרת לעצמי ופחד מתחיל לחלחל בתוכי. בתוך כמה שניות אנחנו בממ"ד. השריקות, חזקות מתמיד, נשמעות מכל עבר. שובלי עשן סמיך ממלאים את השמים, מקווקווים אותם באפור. מעולם, גם בתקופות ה"חמות" ביותר, לא ראיתי מחזה כזה. אני מרגישה שמשהו אחר, מאיים מתמיד, מתרחש בחוץ.

אני וקית' עומדים בממ"ד, לבושים בבגדינו התחתונים ומסתכלים זה על זה, המומים וקפואים. בתוך פחות מדקה שוב נשמעת הכריזה על צבע אדום, ואנו ממשיכים לבהות זה בזה בלי להוציא הגה מפינו.

אני מצווה על עצמי להתעשת. צריך לכתוב לפיונה, אחותי, אני אומרת לעצמי. הם בדרך לתל אביב. אני לוקחת את הטלפון הנייד לכתוב לה. על הצג אני רואה את ההודעה הראשונה שקיבלנו. זאת היתה אחייניתי טל שכתבה ב־6:35: "אתם בסדר?"

קית' מתעשת אף הוא. הוא סוגר את החלון ואת הדלת של הממ"ד, אבל אני לא שמה לב. עיני נעולות על הצג ואני רואה הודעה של ויוי בקבוצת הווטסאפ "נשות הכפר" של נשות כפר עזה. "אני שומעת רעשים שלא שמעתי אף פעם", היא כותבת. "נדמה לי שיש מחבלים בקיבוץ", מגיבה מישהי, כאילו בלקוניות.

איך זה יכול להיות? אני בהלם וקית' בהלם. עכשיו אני שומעת טרטורים של תת־מקלע ומבינה על מה ויוי מדברת. אני מתחילה לרעוד. "וואו, לא נעלנו את הדלת ואת החלון", אני אומרת והרעד שלי גובר.

קית' קם לנעול את החלון ואת הדלת. על ידית הדלת כתוב lock. "נעלתי", הוא אומר לי בנימה מרגיעה, "אנחנו בטוחים עכשיו".

אנחנו מתרחקים מהחלון, מזיזים את מיטת התינוק של הנכדים ומצמידים אותה למיטה הזוגית שבחדר. המיטה הזאת אינה זרה לי. ישנתי בה חודשים רבים במשך השנים, כאשר הקסאמים העירו אותי בלילות. אנחנו מתיישבים על שני שרפרפים, במרווח הלא גדול שבין הקיר למיטה, נשענים אל הקיר. זהו המקום הכי בטוח בממ"ד, אני חושבת בלבי, כי אנחנו לא מול הדלת ולא מול החלון.

אני מנסה להיכנס ל-Ynet. האינטרנט שבק. "מה קורה בארץ?" אני שואלת בקבוצה המשפחתית ומוסיפה, "השריקות שאנחנו שומעים והטילים שנופלים עכשיו על כפר עזה הם בעוצמה שאני לא זוכרת. כאילו סוף העולם".

אין תגובה. אף אחד לא עונה לי, אף אחד לא אומר מה קורה. אני נלחצת. אולי מה שקורה עכשיו כל כך נורא שפוחדים לספר לנו?

שוב אני פותחת את הטלפון לראות אם מישהו כתב משהו. בקבוצת הווטסאפ של הקהילה מודיעים שאופיר ליבשטיין, ראש המועצה, נהרג. נרצח. מרוב תדהמה, הפה שלי נשאר פתוח. אני וקית' מסתכלים אחד על השני המומים מכדי לדבר. ברגע זה אני תופסת שמשהו נורא קורה, שאנשים עלולים למות, ואנחנו ביניהם.

"אני לא מאמינה, אני לא מאמינה", אני חוזרת על המילים כמו על מנטרה.

מחשבות חדשות מתחילות להתרוצץ בי. אולי כדאי שנתחבא? אבל איפה? מתחת למיטה אי־אפשר. גם לא בארון. שני אנשים בגודל שלנו לא יכולים להסתתר בארון בגודל הזה. בכל שטח הממ"ד אין מקום מתאים. אז איפה? אולי בחוץ, במחסן? אבל שם יגלו אותנו בקלות. ואולי מאחורי המחסן? שם מסוכן, כי כל הזמן נופלים קסאמים ויש יירוטים. לא, אין שום מקום מתאים. אני משתיקה את המחשבות, אבל הרעידה שלי אינה נפסקת.

קית' רוצה לצאת מהממ"ד, להביא את הטלפון שלו מהמטבח. הוא הניח אותו במקומו הקבוע, על השיש בכניסה לבית, ליד הארנק וליד המפתחות של האוטו.

"אין מצב", אני פוסקת, "אתה לא הולך". המחשבה שיקרֶה לו משהו מפחידה אותי.

קית' מקריא לי מהטלפון שלי:

"שיר כותבת: 'אבא, אמא, אתם הכי חזקים שיש'.

"אילן כותבת: 'תישארו איתנו כל הזמן בקשר'.

"פיונה כותבת: 'ברגע שתוכלו, בואו אלי, לתל אביב'.

"שַיקי כותב: 'אני מחזיק אצבעות'".

קית' לא אומר לי ששי כתב גם, "אני שומע ערבית". הוא סיפר לי את זה רק אחרי שהגענו לעזה.

אני ממשיכה לרעוד. הגוף שלי מאבד שליטה. המילים של שירקוש ננעצות בלבי כמו סכין, כאילו היו מילות פרידה. אני חושבת על המילים שלה, מרגישה אותן בכל הגוף, מרגישה את האימה של אילני, שמבקשת מאיתנו להישאר בקשר, מרגישה את הדאגה של פי.

"הם נורא דואגים לנו", אני אומרת לקית', "אנחנו כנראה ממש בסכנה".

בתנו גל, שגרה בהררית, אולי לא יודעת מה קורה, אני חושבת בלבי. היא לא שומעת חדשות, לא קוראת עיתונים. אולי מוטב שכך.

אני חושבת על שַיקי, בננו הבכור. הוא לבדו בממ"ד בקיבוץ, בשכונת "דור צעיר". אני חשה את הפחד שלו. אני מדמיינת אותו ליד שובית, הכלבה האהובה שלו, מלטף אותה ומנסה להרגיע אותה. היא רועדת. אני מקווה שהיא איתו, כי אם היא בחוץ, היא בטח מבוהלת עד מוות מעוצמת הפיצוצים. 

•••

התעוררתי מוקדם, כמו בכל בוקר. אני מהמשכימים קום, ב־5:30 אני כבר על הרגליים ויוצאת מיד להליכה, אפילו בלי לשתות קפה. אני אוהבת ללכת בשטח הפתוח שמסביב לקיבוץ, נהנית מההליכה, מהנעת הגוף. אבל באותו בוקר, אחרי שהתעוררתי, נרדמתי שוב. עדיין לא ידעתי אז ששנת הבוקר המאוחרת שלי הצילה את חיי.

אנחנו יושבים על השרפרפים. אין מה לעשות חוץ מלשבת ולחכות. "ספר לי משהו, אבל רק משהו טוב. לא מסוגלת לשמוע עכשיו משהו לא טוב", אני מבקשת מקית'.

המחשבות של קית' נתונות לטלפון שלו. כל כמה דקות הוא מבקש ממני רשות לצאת מהממ"ד להביא אותו. "כולם בטח דואגים לנו", הוא חוזר ואומר, "תני לי להביא את הטלפון".

"אין מצב, קית'!" אני חוזרת ואומרת לו.

מזל, מזל גדול שלא הסכמתי.

הטלפון שלי מצלצל. "אוולין מתקשרת", הוא אומר. "אל תענה, שלא ישמעו שאנחנו פה", אני אומרת בשקט, כמעט בלחש. "תכתוב לה שאנחנו לא יכולים לדבר". אוולין היא כמו אמא שנייה שלי. היא היתה חברה קרובה של אמי המנוחה ועלתה איתנו מדרום אפריקה. אין פלא שגם היא דואגת לנו.

קית' מרוכז בטלפון שלי ולא אומר כלום. לבסוף הוא אומר שהחזיר לכולם הודעה אחת ברורה: "אנחנו בסדר, אנחנו בממ"ד".

הבטן שלי מזמרת. זהו סימן שהתקף שלשול מתקרב. ככה זה אצלי. מאז השנים הראשונות של הקסאמים, כשאני נכנסת ללחץ, המעיים שלי מתהפכים. קית' מתחיל את מסע השכנועים שלו: "לכי. לכי מהר, ותחזרי". אני רועדת, מתאפקת, עד שאני מגיעה למצב של אין ברירה. אני רצה, מתרוקנת, לא מורידה את המים, לא שוטפת ידיים, חוזרת לממ"ד, רועדת, מפוחדת, ובכל זאת חשה קצה קצֶהָ של הקלה.

אנחנו ממשיכים לשבת. אין טעם להביט בשעון. קית' מנסה להרגיע אותי. היריות הולכות ומתקרבות לבית. שומעים את הקולות. בערבית. המחבלים צורחים, וכל צרחה שלהם מהדהדת בממ"ד הקטן. אני וקית' מחזיקים ידיים ומסתכלים זה בזה בעיניים מלאות פחד. קית' אומר, בניסיון להרגיע אותי, "אולי אלה החיילים שלנו יורים במחבלים והם צועקים אחד לשני". אני מאמצת את אוזני לקלוט מילים בעברית, אבל שומעת רק ערבית.

זה ממש מתקרב.

יורים על הבית. זה לא חלום בלהות. או אולי זה כן, אבל זה קורה במציאות.

עכשיו הצעקות נשמעות בתוך הבית. צעדים עזים הולמים ליד דלת הממ"ד. אנחנו תופסים זה את זה, נאחזים זה בזה חזק חזק, מסתכלים אחד על השני לתוך העיניים במבט חודר לתוך הנשמה. אנחנו מבועתים.

הם נכנסים פנימה בצרחות אימים, בלי צורך לפרוץ את דלת הממ"ד או להפעיל כוח. מבטי נתקע באחד מהם. יש לו זקן ארוך ובהיר, עיניים מפחידות וקול רועם. הוא מסתכל אל מיטת התינוק שבחדר, מיטת נכדתנו יהלי. "ולד? ולד?" (הילד), הוא צועק. קית', בתגובה אינסטינקטיבית, שם את הראש על הברכיים ואת הידיים על הראש. אני נעמדת וצורחת ארבע צרחות אחת אחרי השנייה. מעולם לא ידעתי שאני יודעת לצרוח כל כך חזק. בכלל לא ידעתי שאפשר לצרוח כך.

בלי לספור, נראה לי שהמחבלים מונים 15 איש, בגילאים שבין 17 ל־30. חלקם לבושים במדי חמאס מנומרים, חלקם בבגדים רגילים וכולם חמושים.

הם באקסטזה. כולם מנסים להידחף פנימה, מנסים לראות את מי הם תפסו, מי השלל האנושי שלהם. אחדים מהם מרימים את השמיכות ופותחים את הארונות. אולי הם מנסים למצוא את ה"ולד". אבל אין איתנו שום ולד, למרבה המזל.

הם ממשיכים לצעוק ודוחפים אותנו בפראות.

הם מושכים את קית' מהרצפה ומרימים אותו באלימות על רגליו.

אחד המחבלים יורה לרצפה. הקליע מפספס את הרגל שלי בסנטימטרים ספורים. אני, רועדת כולי, הולכת לחדר לקחת מכנסיים. אחד מהם צורח עלי. כנראה עצבנתי אותו. הוא זורק לי מכנסי טרנינג מהמיטה של שיר, בחדר שליד הממ"ד. הוא ממש מצליף בי במכנסיים. אני לובשת אותם מהר. גם קית' לובש מכנסיים שהביאו לו. לא ראיתי מתי.

מובילים אותנו לסלון. מזווית עיני אני רואה את הארנק של קית' פתוח, מרוקן מכרטיסי האשראי שלו. היו בארנק לפחות 600 שקל. הם בטח לקחו את כל הכסף, אני אומרת לעצמי במין השלמה.

אחד המחבלים פותח את המקרר ולוקח בקבוק מים. זה מרגיז אותי עוד יותר מגניבת הכסף. פתיחת המקרר, הוצאת בקבוק המים, השתייה האדנותית, כאילו הם בביתם שלהם. בעיני זהו חילול הבית, חילול הקודש.

בצעקות ובאיומים הם מובילים אותנו החוצה, לא דרך הדלת אלא דרך החלון האחורי של הבית, מהחדר של שירקוש הקרוב לממ"ד. כדי לצאת, צריך לדרוך על המיטה הזוגית. המחבלים דורכים ברגל גסה על ערימת הכביסה שעל המיטה. עקרת הבית שבי מצטמררת. אבל הדחיפות, הצעקות, האלימות הקשה, משתיקות אותי, משתקות אותי.

המחבלים שמים ליד החלון כיסא שגררו מהבית הסמוך. קית' יוצא החוצה ראשון, דרך החלון. כשמגיע תורי, אני רואה שהכיסא נמוך מדי. כשאני מגיעה איכשהו לחלון, אני נופלת והרגל שלי נפצעת. הרגל הזאת תציק לי לאורך כל השבי וגם אחריו.

כשאשתחרר, יאבחנו בבית החולים קרע במניסקוס ואידרש לעבור ניתוח.