היום שבו נולדת

היום שבו נולדת

חלמתי שאתה מת. חמסין שרר בבית הקברות. שני בחורים חובשי שטריימל ניגשו אליי.

"את לבד פה?" שאל אחד מהם.

הסתכלתי סביב. "כן."

הם הביטו בי בשאלה.

"אי אפשר לקיים לוויה בלי מניין," אמר השני.

"אין למת אף קרוב משפחה, חבר, שכן, קולגה?"

קולגה. איזה מינוח זר ומנוכר.

"לא."

"לא?" הם לא הבינו. "מי הוא?"

"אני עדיין לא יודעת."

"את לא יודעת מי הוא?" שאל הראשון.

"היא אמרה שהיא עדיין לא יודעת," אמר השני.

"אני פשוט רק התחלתי לכתוב עליו, אותו, ועוד לא החלטתי מי הוא. אפילו שם עוד לא נתתי לו."

"הוא לא נולד בכלל?" הראשון הרים גבה והצליב מבט עם השני.

"הוא התחיל להיוולד."

"אז מה אַת עושה כאן?" השני פזל לכיוון אֵת שנשענה על קיר המשרד.

"אני... אני באמת לא יודעת... הוא פשוט... כלומר, הוא מת פתאום, ולא יכולתי שלא לבוא, להיפרד לפחות."

"ובלי להתייסר על שלא יצרת אותו בכלל," אמר השני.

"בלי לענות את נפשך על ששוב לא העזת," המשיך הראשון.

"או לא טרחת," השלים השני.

"או ששוב לא החלטת." הראשון נעץ בי מבט מוכיח.

"אז את רוצה... " אמר השני לאט, חומל עליי, מציע לי, כמו תמיד, פתח מילוט, "לקבור אותו."

"תראי," אמר הראשון בטון נוזף והצביע על ערמה רחוקה, "כמה עוד מתים שלא נולדו תביאי?"

האֵת נפלה על החול הצהוב.

"את חייבת להפסיק להמציא חדשים. טפלי קודם באלה שכבר בראת," הראשון אמר בטון כועס.

"ראי נא," אמר השני בטון מפויס, "יש כאן ספסל מוצל. שבי. יש זמן."

"אבל את צריכה להגיע להחלטה," רטן הראשון, בעוד השני מושך בזרועו. "אנחנו נהיה במשרד," אמר והביט בי מעבר לגבו.

שלחתי מבט לעברך. האם אתה רוצה להיוולד? האם אני רוצה להולידך?

תחליטי כבר, נשפה כפתה של האֵת על רקע פסי שמיים אדומים וכתומים.

שתי דמויות שחורות קרבו לעברי.

"השמש שוקעת," אמר השני.

"אם לא יוחלט בדקות הקרובות, תידחה הקבורה למחר," הודיע הראשון.

"אני רוצה לברוא אותו," אמרתי.

"את בטוחה?" שאל השני.

"כן."

"דרוש הרבה אומץ," אמר הראשון.

"אני יודעת."

"דרושה התמסרות," אמר השני.

"כן. הפעם זה יהיה אחרת."

"למה הפעם?"

"לא יודעת. אני מקווה."

"תקווה לא מספיקה."

"אני רוצה."

"גם בפעמים הקודמות רצית."

"אני מרגישה. היום הוא יום טוב להיוולד בו."

הם הסתכלו זה על זה, רכנו אל גופך והחלו להסיר ממך את התכריכים. אחד מהם פשפש בכיסו והגיש לי תעודת לידה מנייר קרטון מהודר.

פיקניק

את מקס הכרתי בפיקניק של פו"פ. יומיים לפני כן ראיתי שאמא נכנסה לקבוצה בפייסבוק בשם "היכרויות פו"פ", ולא הבנתי מתי היא התחילה לשמוע מוזיקת פופ, עד שזואי אמרה לי שזה קיצור של "פנויים ופנויות". ההודעות לא היו כאלה מעניינות, אבל באחת מהן תיאמו את פרטי הפיקניק, וכך נודע לי שאנחנו צפויות להגיע אליו בשבת. מהיום שבו אמא שלי נהייתה "פנויה" היא התחילה לנהוג בשבת.

כשהגענו לפארק כבר ישבו על מחצלת שנפרשה על הדשא שני גברים ושלוש נשים וילדיהם, מה שהיה מוזר כי אמא שלי נהגה להקדים לכל מקום. כשהייתי מתלוננת על כך שאנחנו צריכות תמיד לחכות בכל מקום – שאירוע יתחיל, שהרופא יגיע, שהמקום ייפתח – אמרה שמוטב להקדים מלאחר. אני באופן בלתי ניתן לשליטה איחרתי לכל מקום.

הסיבה היחידה שהאדם הראשון שהכרתי בפיקניק היה מקס היא שאמא שלו לא הפסיקה לקרוא לו. "מקס! מקס!", "מקס, בוא!", "מקס, תפסיק לזרוק אבנים!", "מקס, בוא תאכל משהו!", "מקס, בוא לשתות מים!", עד שהתחילה להבין כנראה שהיא מביכה את עצמה למוות בפיקניק של הפו"פ והפסיקה. כשהגיעו עוד גברים פנויים ונשים פנויות והרבה ילדים וילדות, ידעתי שאמא שלי תהיה עסוקה וניגשתי למקס.

"אלונה," אמרתי והושטתי לו את ידי.

"מקס." הוא לחץ אותה.

"כן, אני יודעת," צחקתי. "קשה לפספס את אמא שלך."

"כן," הוא צחק. "מזלה שלא קראה לי מקסים, כי הייתי מפוצץ לה את כל הפיקניק."

"מקסים?"

"כן, נו, מקסים. אבא שלי נהג לצטט לאמא שלי את מקסים גורקי, אז היא החליטה לקרוא לי מקסים. מקסים, לא? זה כמובן היה לפני שהוא התחיל לפוצץ לה את הפנים במכות."

"אאוץ'."

"כן."

"איפה הוא עכשיו?"

"אני לא יודע. יש צו הרחקה וכאלה. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני שנתיים. היא הגישה תלונה על תקיפה במשטרה ולקחה אותי איתה למקלט לנשים מוכות." לאחר הפסקה קצרה אמר מקס בקול מתנגן של קריין בפרומו: "במקום סודי במרכז הארץ חיים הילד מקסים, המכונה מקס, ואמא שלו המוכה. מקס, בן יחיד שעד אז חי בארמון קטן, נאלץ לחלוק חדר עם שני ילדים זרים. הוא מתחיל לגלות חוסר סבלנות, שובר דברים, מרביץ ומשתולל, עד שמאיימים עליו שישלחו אותו לפנימייה."

"ו...?" הצמדתי את הברכיים שלי זו לזו וחיכיתי בסקרנות להמשך, כמו כשקוראים ספר מרתק והיד זזה לאט מדי כשמעבירים עמוד, או שהדפים נצמדים פתאום זה לזה.

"אז הפסקתי להרביץ, להשמיד ולשבור דברים. אבל אני עדיין כועס."

"ואיפה אתם גרים עכשיו?"

"בדירה קטנה. שני חדרים. אמא ישנה בסלון. ברחנו, אז כל הכסף נשאר אצל אבא."

השפלתי את מבטי, משתתפת בצערו.

"ומה איתך? מציצנית חד־סטרית. תני לי גם אַת סיפור קורע לב."

"טוב, ובכן, הוא לא כזה מלהיב כמו שלך, רק הטרגדיה הרגילה של התפרקות החיים."

"אחים? אחיות?"

"אח אחד, גדול, שעכשיו חייל אז גם ככה זה לא כזה משנה לו. נראה לי שגם אם הם לא היו נפרדים הוא לא היה בא הביתה לשבתות."

"ואת, בת כמה?"

"שתים־עשרה. אתה?"

"כמעט ארבע־עשרה. למה את צוחקת?"

"אני מדמיינת אותך בבר מצווה שלך. בטח אתה זרקת את הסוכריות על האורחים."

הוא צחק. "אם הייתי בבית אמא לא הייתה עושה לי בר מצווה. בגלל שגרתי במקלט לנשים חגגו לי. פעם בשבוע הגיע לשם רב ללמד אותי את פרשת השבוע. בהתנדבות."

"איזו פרשה קראת?"

"מכירה את הפרשות?"

"בית מסורתי."

"אף פעם לא אכלת חזיר?"

"לא."

"ושרימפס?"

"לא."

"תנחומיי."

"אז... בית ספר חדש?"

"אל תשאלי."

"לא נתת למורה יום של חסד?"

"לא שעה."

"הנה את!" לא ידעתי אם אמא יותר כועסת או יותר מודאגת. "אני מחפשת אותך בכל הפארק! אנחנו מאחרות לארוחת צהריים אצל סבא וסבתא!"

"לאן כבר יכולתי ללכת? וחוץ מזה יש עוד מלא זמן," ניסיתי לשכנע אותה להישאר. לא איחרנו אף פעם לסבא וסבתא. רציתי עוד זמן עם מקס.

"אין שום זמן, בואי," אמרה ומשכה בידי.

מקס הסתכל וחייך מתחת לשפם שהתחיל לצמוח לו.

"אז נתראה?" קראתי לעברו בעודי נגררת משם.

"בטח," הוא אמר.

ובאמת התראינו, אבל רק לאחר חצי שנה.

הפעם הפיקניק היה בים.

"מקס!" רצתי אליו בשמחה מייד כשראיתי אותו. לא גיליתי לו שבחצי השנה האחרונה אמא גררה אותי מפיקניק לטיול, והנחמה היחידה שלי הייתה התקווה שאולי אפגוש אותו. ניסיתי להסביר לאמא שלי שלאירועים האלה מתלווים רק ילדים קטנים, שבגילי לא באים, אבל היא אמרה שאני צעירה כדי להישאר לבד בבית. כך, מצאתי את עצמי במפגשי היכרות עם אבות ואחים חורגים בפוטנציה שוב ושוב, מבכה על שבת נוספת שאני מעבירה עם זרים. במרווח הזמן הזה שבין הפגישה הראשונה עם מקס לבין הפגישה השנייה, הסטטוס שלי השתנה מבת להורים פרודים לבת לגרושים. אבא שלי עבר לגור קרוב אלינו.

אבא של מקס נעלם בינתיים. אולי חזר לרוסיה? הוא לא פגש בו מאז ברחה אמו מהבית למקלט לנשים מוכות. הם עדיין גרים בדירת שני חדרים. אמא שלו ישנה בסלון ועובדת בניקיון, והוא עדיין עושה צרות למורה. לפחות הוא לא מיידה אבנים. סיפרתי לו על השבתות המסויטות במפגשי פנויים פנויות הבלתי נסבלים שעברו עליי בחודשים האחרונים. שאלתי למה הוא מגיע עם אמא שלו לפיקניקים האלה, והוא אמר שכדי לשמור עליה מכל מיני חולירע.

"עכשיו," הוא אמר, "לפני שאמא שלך תגרור אותך ולא ניפגש עוד חצי שנה, אולי תיתני לי את מספר הטלפון שלך?"

אמרתי לו שעוד אין לי טלפון סלולרי כי אמא שלי מפחדת מהסכנות שהוא טומן בחובו, אבל אולי ליום הולדת שלוש־עשרה אקבל מאבא. יש לי הרגשה שהוא יקנה לי כדי להרגיז אותה.

מקס רשם לי את מספר הטלפון שלו בפנקס שלי. אני תמיד לוקחת איתי פנקס ועט למקרה שאני אחשוב על משהו חשוב או מעניין וארצה לכתוב אותו.

חודשיים לאחר מכן, כשחגגתי יום הולדת וקיבלתי מאבא טלפון סלולרי למורת רוחה של אמא, גיליתי שהמספר של מקס אינו מחובר.

נפגשנו שוב רק כעבור שמונה חודשים. במסיבת פורים. הוא התחפש לפיראט ואני למלכת הכוכבים.

"הנה אנחנו חוגגים עוד מלחמה של היהודים בכוחות הרשע," אמר והניף את יד הוו שלו, ואני נפנפתי מולו במכשיר הטלפון שלי.

"ברוך בואֵךְ למאה העשרים ואחת," צחק.

"ניסיתי להתקשר אליך," הודיתי בקול מבויש והלכתי בעקבותיו אל שולחן עמוס בממתקים.

"כן," הוא אמר ודחס לפיו חופן סוכריות שוקולד. "החליפו לי את מספר הטלפון אחרי שאבא שלי התקשר אליי. בואי." הוא הוביל אותי לשולחן אחר ומזג לי שתייה מקערת פונץ'.

"שלום, רב חובל." נער עם ראסטות שלא היה ברור לי למה התחפש התקרב אלינו.

"אורן?" כוס הפונץ' שלו כמעט התנגשה בשלי כשהתקרב אליו. "מה קורה, אחי?" הם נתנו זה לזה נגיחת חזה. "תכיר את אלונה, מכרה ותיקה. קורבן נוסף של פיקניקי פו"פ." הם צחקו.

אורן אמר, "בוא, בוא לשתייה האמיתית."

בפעם הראשונה בחיי השתכרתי. מקס ואורן לא הפסיקו לצחוק. גם אני. אני גם הקאתי.

כשאמא מצאה אותי בחצר כמה שעות אחר כך היא צרחה עליי, אבל לא הצלחתי להבין מה היא אומרת.

מקס התקשר כמעט כל יום, מספר לי על התעלולים שהוא עושה בבית הספר ועל הדייטים של אמא שלו. היו לה הרבה כאלה. רובם חד־פעמיים. פעם היא אפילו הביאה גבר הביתה. הם ישבו על הספה והגבר התחיל ללטף אותה בכתפיים וניסה לנשק אותה, ואמא שלו צעקה שיפסיק, ומקס יצא מהר מהחדר שלו והתחיל להרביץ לאיש, שהיה גבוה ודי מפחיד, אבל כשמקס התנפל עליו, הוא אמר, "טוב, תירגעו!" ואז צעק על אמא של מקס שהיא זונה והלך.

יום אחד מקס התקשר ואמר שהוא בא לקחת אותי לסיבוב. כשאמרתי לאמא שלי שאני יוצאת עם מקס, היא אמרה, "בשום פנים ואופן לא."

"אני כמעט בת ארבע־עשרה," מחיתי.

"את ילדה, ואת נשארת בבית ולא הולכת לשום מקום ועם שום מקס. מקס!" את ה"מקס!" היא אמרה לעצמה או לחלל האוויר.

לאחר כמה שבועות, כשהייתי בבית של אבא, אבא יצא עם החברה החדשה שלו ואמר שאני אישאר בבית עד שהם יחזרו. התקשרתי למקס, והוא אמר, "חצי שעה אני בא לאסוף אותך."

נסענו לים. מקס הביא איתו בקבוקי בירה. הוא עשה חיקויים של המורה שלו וצחקנו. ואז אורן בא. התברר שמתחת לראסטות צומח לו שיער צהוב, ושיש לו עיניים כחולות, והוא גבוה ורזה. ומצחיק. והבירות עשו אותו מצחיק יותר. ואז הוא אמר, "בואו."

"לאן?" שאלתי.

"בלי שאלות!" הוא ציווה, אחז בידי ורץ כשהוא גורר אותי. מקס רץ אחרינו.

הם פשטו את הבגדים ונשארו בתחתונים, ואני עמדתי והסתכלתי ואורן אמר שאם אני לא מורידה, הוא מוריד לי. התפשטתי ונכנסתי למים בתחתונים ובגופייה. הם שחו לעומק, ואני נשארתי בקו החוף כי פחדתי. ראיתי אותם רחוקים בתוך המים. הם השפריצו מים זה על זה וצחקו וסימנו לי לבוא. ואז פתאום לא ראיתי את מקס, ואורן נופף לי וצעק, אבל לא שמעתי מה הוא צועק.

מיהרתי אל החוף וקראתי לעזרה. הגיעו הרבה אנשים, וכמה מהם נכנסו למים ושחו אליהם, ואז הם התחילו להתקרב אל החוף, אורן ובחורה אחת ומקס, שכוב על גלשן. הבחורה עשתה למקס הנשמה והגיע אמבולנס, ואורן עלה עליו עם מקס. לא נתנו לי לעלות גם לאמבולנס, רק ביקשו שאתקשר לאבא שלי שיבוא לאסוף אותי.

בלוויה של מקס ראיתי את המורה שלו. זיהיתי אותה מייד מכל הפעמים שבהן מקס תיאר וחיקה אותה. שמעתי אותה אומרת, "ילד זה ילד". וראיתי את אמא שלו, כמעט זוחלת על הארץ, ואז הגיע גבר ענקי, ניגש ישר אליה ונתן לה סטירה, וכל האנשים נבהלו והתחילו לצעוק ודחפו אותו והחזיקו אותו והוא צעק, "ככה שמרת לי על הילד?! ככה שמרת לי על הילד?!" והתחיל לבכות, והמשיך להגיד את המשפט הזה בלי להפסיק.

אורן התקרב אליי ונתן לי יד. המגע שלו היה נעים.