צדו הכהה של הלהב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צדו הכהה של הלהב

צדו הכהה של הלהב

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: בית עקד
  • תאריך הוצאה: ינואר 2026
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 110 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 20 דק'

תקציר

בְּלִי נֶדֶר

הֲרֵינִי מְקַבֵּל עַל עַצְמִי 
לִרְאוֹת אֶת הַסֵּבֶל  
שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִמְנֹעַ
לֹא בִּזְהִירוּת
וְלֹא בִּזְרִיזוּת
לֹא בִּתְפִלָּה 
וְלֹא בְּנֵס

עולמות טורדי נפש, משא הלב הכבד למול אנשים בכאבם המייסר שאין לו מזור ברגעי חייהם הכלים אל מול עיניו, לצד מראות עולם  סובבים, זכים – זוהרים, של הבריאה המתפרצת. יפי הגוף, האהבה האנושית לסוגיה, המחשבה הדואה לצד חכמת החיים הנצברת בשירתו ובכתיבתו הסיפורית של הרופא גדעון ליפשיץ , רואים אור כעת בספר השירה והסיפורת שלפנינו. 

שורות שיר קצרות, חלקן דקות מן הדק אך מילותיהן – חוד התער בהן. במבט שאין דומה לו בשירה העברית והישראלית העכשווית, מבטו של אדם החווה את רגעי סיום החיים יום יום כחלק מהוויית קיומו, לצד מבטו העיקש, הבוחן עמוקות, קורץ חומרים לכלל משפטים ומצבי קיום שונים לכלל עושר מילולי. חוויית רכות וזרימה לצד קשיחות וכאב טמונה בין שורותיו אלה. תהיותיו נעות על הספקטרום בין קושי עצום לחדווה אדירה. 

פרקי ספר השירה שלפנינו הולכים לפניו, חוצבים דרך עבורנו אל האחר –  הבלתי מוכר, אל האתי והלירי בו זמנית. השיר הנושא את שמו של הספר – 'צידו הכהה של הלהב'– מתייחס באופן ייחודי לצידו האחר של סכין המנתחים ומותיר בנו שאלה צרופה: מהו צידו הכהה של הלהב בחיינו, מה תפקידו.

ספר שירה וכתובים מרטיט זה הינו ספרו הראשון – וכדבריו בסוף סיפורו 'גזים בדם': "כפור ירושלמי עושה אדים מנשימותיי כאשר אני צועד וגבי אל בית החולים. הנשיפה, מבין שפתי החשוקות, פורקת משא הלב."
ד"ר שילהב קסט

גדעון ליפשיץ, יליד 1976 - הר גילה. 
רופא משפחה והוספיס-בית בירושלים. נשוי ואב.

פרק ראשון

שִׁירִים מֵחֲדַר הַהַמְתָּנָה

בְּלִי נֶדֶר


הֲרֵינִי מְקַבֵּל עַל עַצְמִי

לִרְאוֹת אֶת הַסֵּבֶל

שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִמְנֹעַ

לֹא בִּזְהִירוּת

וְלֹא בִּזְרִיזוּת

לֹא בִּתְפִלָּה

וְלֹא בְּנֵס

עַל כִּסֵּא


מָה אֲקַוֶּה לָךְ, אִשָּׁה

עַל כִּסֵּא בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה.

אַתְּ אוֹמֶרֶת הַבֵּט,

בְּדִידוּתִי יְשָׁנָה

גזים בדם


ערב כבד ירד על המחלקה הגריאטרית. כל העושים במלאכתו של סיזיפוס – רופאות, אחים ואחיות, עברו ללא הפוגה מחולה לחולה. בין אנשי הצוות גם אני, סטודנט.

“אני צריכה בדיקת גזים בדם, חדר חמישים ושש ראשונה," כך הרופאה התורנית.

לחולָה בחדר חמישים ושש, במיטה הקרובה לדלת, יש שֵם. אני מבקש ומקבל אותו מהתורנית, בעל פה. “חנה," היא אומרת “אזולאי חנה."

חנה אזולאי היא מורה בגמלאות וסבתא לשישה. אולי עקרת בית בפועל ורעיה נאמנה. או מנהלת מוסך. או טייסת תובלה. אין לי מושג מי היא חנה אזולאי ולא יהיה לי, גם כאשר אתרחק ממנה עם שני מיליליטר מִדמה במזרק שלי.

אל יתהלל חוגר כמפתח. בינתיים דמה של חנה אץ בעורקיה מבלי ששמתי עליו יד. ביד מיומנת אני מכין ציוד. כפפות-חיטוי-מחט-מזרק-צמר גפן יבש ופלסטר. מדבקות זיהוי ניקח ממרגלות המיטה אחרי שאצליח.

“שלום, חנה, באתי לקחת לך דם." ידי על כתפה ואוזנַי אפילו אינן מצפות לתשובה. שתיקתה של חנה אינה מביכה כשתיקות אחרות. עיניה פקוחות אם כי בוהות. גם זה משהו. אני מסיט את הסדין וחושף את ידיה. שתיהן מסובבות בתנוחה לא טבעית ונוקשות כצינור עבה. אצבעות כף ידה השמאלית פרושות לרווחה ונעוצות בכוח במזרן, כאצבעות של זה התלוי בין שמיים לארץ ונאחז בזיז סלע. אני שם את כפי בכפה השמאלית ומנסה לסובב בעדינות. אני מחפש גישה לדופק. ידה לוחצת ברוך את ידי כאומרת “אני חיה, אני בן אדם".

בוודאי שאת חיה, אומר לבי, אך גם שמח שהזכרת לי.

כעת היד נענית למאמץ שלי ומסתובבת לאט לחצי הדרך. אין לך דבר שלם בעולם הזה. יהיה קשה בזווית הזאת. לא אוכל לחפש את העורק. היד בצקתית והדופק בקושי נימוֹש.

אני מחליט לנסות בכל זאת, ודקה ארוכה עוברת במישוש אחר הדופק האבוד. כאילו הֵריח את ההיסוס שלי וכעת לועג למאמצי. “חנה, עכשיו דקירה." יש דם בקצה המחט. רק לא לזוז, חנה, לא לזוז. היד בשֶלה. זזה בעווית, בתדירות קבועה, וזרימת הדם נעצרת בצינורית. עיניה של חנה נעוצות באותה נקודה דמיונית, אך כעת הן פעורות לרווחה. פיה קפוץ ושָקט מאחורי מסכת החמצן, אך שפתיה, עיניה ואצבעותיה מדברות בעוצמה המחרישה את הלב.

“סליחה, חנה, לא התכוונתי להכאיב לך. ננסה שוב אחר כך."

כפור ירושלמי עושה אדים מנשימותי כאשר אני צועד וגבי לבית החולים. הנשיפה, מבֵּין שפתַי החשוקות, פורקת את משא הלב.

עוד על הספר

  • הוצאה: בית עקד
  • תאריך הוצאה: ינואר 2026
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 110 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 20 דק'
צדו הכהה של הלהב גדעון ליפשיץ

שִׁירִים מֵחֲדַר הַהַמְתָּנָה

בְּלִי נֶדֶר


הֲרֵינִי מְקַבֵּל עַל עַצְמִי

לִרְאוֹת אֶת הַסֵּבֶל

שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִמְנֹעַ

לֹא בִּזְהִירוּת

וְלֹא בִּזְרִיזוּת

לֹא בִּתְפִלָּה

וְלֹא בְּנֵס

עַל כִּסֵּא


מָה אֲקַוֶּה לָךְ, אִשָּׁה

עַל כִּסֵּא בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה.

אַתְּ אוֹמֶרֶת הַבֵּט,

בְּדִידוּתִי יְשָׁנָה

גזים בדם


ערב כבד ירד על המחלקה הגריאטרית. כל העושים במלאכתו של סיזיפוס – רופאות, אחים ואחיות, עברו ללא הפוגה מחולה לחולה. בין אנשי הצוות גם אני, סטודנט.

“אני צריכה בדיקת גזים בדם, חדר חמישים ושש ראשונה," כך הרופאה התורנית.

לחולָה בחדר חמישים ושש, במיטה הקרובה לדלת, יש שֵם. אני מבקש ומקבל אותו מהתורנית, בעל פה. “חנה," היא אומרת “אזולאי חנה."

חנה אזולאי היא מורה בגמלאות וסבתא לשישה. אולי עקרת בית בפועל ורעיה נאמנה. או מנהלת מוסך. או טייסת תובלה. אין לי מושג מי היא חנה אזולאי ולא יהיה לי, גם כאשר אתרחק ממנה עם שני מיליליטר מִדמה במזרק שלי.

אל יתהלל חוגר כמפתח. בינתיים דמה של חנה אץ בעורקיה מבלי ששמתי עליו יד. ביד מיומנת אני מכין ציוד. כפפות-חיטוי-מחט-מזרק-צמר גפן יבש ופלסטר. מדבקות זיהוי ניקח ממרגלות המיטה אחרי שאצליח.

“שלום, חנה, באתי לקחת לך דם." ידי על כתפה ואוזנַי אפילו אינן מצפות לתשובה. שתיקתה של חנה אינה מביכה כשתיקות אחרות. עיניה פקוחות אם כי בוהות. גם זה משהו. אני מסיט את הסדין וחושף את ידיה. שתיהן מסובבות בתנוחה לא טבעית ונוקשות כצינור עבה. אצבעות כף ידה השמאלית פרושות לרווחה ונעוצות בכוח במזרן, כאצבעות של זה התלוי בין שמיים לארץ ונאחז בזיז סלע. אני שם את כפי בכפה השמאלית ומנסה לסובב בעדינות. אני מחפש גישה לדופק. ידה לוחצת ברוך את ידי כאומרת “אני חיה, אני בן אדם".

בוודאי שאת חיה, אומר לבי, אך גם שמח שהזכרת לי.

כעת היד נענית למאמץ שלי ומסתובבת לאט לחצי הדרך. אין לך דבר שלם בעולם הזה. יהיה קשה בזווית הזאת. לא אוכל לחפש את העורק. היד בצקתית והדופק בקושי נימוֹש.

אני מחליט לנסות בכל זאת, ודקה ארוכה עוברת במישוש אחר הדופק האבוד. כאילו הֵריח את ההיסוס שלי וכעת לועג למאמצי. “חנה, עכשיו דקירה." יש דם בקצה המחט. רק לא לזוז, חנה, לא לזוז. היד בשֶלה. זזה בעווית, בתדירות קבועה, וזרימת הדם נעצרת בצינורית. עיניה של חנה נעוצות באותה נקודה דמיונית, אך כעת הן פעורות לרווחה. פיה קפוץ ושָקט מאחורי מסכת החמצן, אך שפתיה, עיניה ואצבעותיה מדברות בעוצמה המחרישה את הלב.

“סליחה, חנה, לא התכוונתי להכאיב לך. ננסה שוב אחר כך."

כפור ירושלמי עושה אדים מנשימותי כאשר אני צועד וגבי לבית החולים. הנשיפה, מבֵּין שפתַי החשוקות, פורקת את משא הלב.