צדו הכהה של הלהב

שִׁירִים מֵחֲדַר הַהַמְתָּנָה

בְּלִי נֶדֶר

הֲרֵינִי מְקַבֵּל עַל עַצְמִי

לִרְאוֹת אֶת הַסֵּבֶל

שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִמְנֹעַ

לֹא בִּזְהִירוּת

וְלֹא בִּזְרִיזוּת

לֹא בִּתְפִלָּה

וְלֹא בְּנֵס

עַל כִּסֵּא

מָה אֲקַוֶּה לָךְ, אִשָּׁה

עַל כִּסֵּא בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה.

אַתְּ אוֹמֶרֶת הַבֵּט,

בְּדִידוּתִי יְשָׁנָה

גזים בדם

ערב כבד ירד על המחלקה הגריאטרית. כל העושים במלאכתו של סיזיפוס – רופאות, אחים ואחיות, עברו ללא הפוגה מחולה לחולה. בין אנשי הצוות גם אני, סטודנט.

“אני צריכה בדיקת גזים בדם, חדר חמישים ושש ראשונה," כך הרופאה התורנית.

לחולָה בחדר חמישים ושש, במיטה הקרובה לדלת, יש שֵם. אני מבקש ומקבל אותו מהתורנית, בעל פה. “חנה," היא אומרת “אזולאי חנה."

חנה אזולאי היא מורה בגמלאות וסבתא לשישה. אולי עקרת בית בפועל ורעיה נאמנה. או מנהלת מוסך. או טייסת תובלה. אין לי מושג מי היא חנה אזולאי ולא יהיה לי, גם כאשר אתרחק ממנה עם שני מיליליטר מִדמה במזרק שלי.

אל יתהלל חוגר כמפתח. בינתיים דמה של חנה אץ בעורקיה מבלי ששמתי עליו יד. ביד מיומנת אני מכין ציוד. כפפות-חיטוי-מחט-מזרק-צמר גפן יבש ופלסטר. מדבקות זיהוי ניקח ממרגלות המיטה אחרי שאצליח.

“שלום, חנה, באתי לקחת לך דם." ידי על כתפה ואוזנַי אפילו אינן מצפות לתשובה. שתיקתה של חנה אינה מביכה כשתיקות אחרות. עיניה פקוחות אם כי בוהות. גם זה משהו. אני מסיט את הסדין וחושף את ידיה. שתיהן מסובבות בתנוחה לא טבעית ונוקשות כצינור עבה. אצבעות כף ידה השמאלית פרושות לרווחה ונעוצות בכוח במזרן, כאצבעות של זה התלוי בין שמיים לארץ ונאחז בזיז סלע. אני שם את כפי בכפה השמאלית ומנסה לסובב בעדינות. אני מחפש גישה לדופק. ידה לוחצת ברוך את ידי כאומרת “אני חיה, אני בן אדם".

בוודאי שאת חיה, אומר לבי, אך גם שמח שהזכרת לי.

כעת היד נענית למאמץ שלי ומסתובבת לאט לחצי הדרך. אין לך דבר שלם בעולם הזה. יהיה קשה בזווית הזאת. לא אוכל לחפש את העורק. היד בצקתית והדופק בקושי נימוֹש.

אני מחליט לנסות בכל זאת, ודקה ארוכה עוברת במישוש אחר הדופק האבוד. כאילו הֵריח את ההיסוס שלי וכעת לועג למאמצי. “חנה, עכשיו דקירה." יש דם בקצה המחט. רק לא לזוז, חנה, לא לזוז. היד בשֶלה. זזה בעווית, בתדירות קבועה, וזרימת הדם נעצרת בצינורית. עיניה של חנה נעוצות באותה נקודה דמיונית, אך כעת הן פעורות לרווחה. פיה קפוץ ושָקט מאחורי מסכת החמצן, אך שפתיה, עיניה ואצבעותיה מדברות בעוצמה המחרישה את הלב.

“סליחה, חנה, לא התכוונתי להכאיב לך. ננסה שוב אחר כך."

כפור ירושלמי עושה אדים מנשימותי כאשר אני צועד וגבי לבית החולים. הנשיפה, מבֵּין שפתַי החשוקות, פורקת את משא הלב.