סיפור למאזין שותק

סיפור למאזין שותק

פגישה 1

"אתה מבין, אני תולעת. אני נשואה לאחד האנשים הכי חשובים בעולם. אבל אני תולעת גם איתו. יש לנו בית צמוד קרקע. יש גנן שמטפל בחצר. הילדות מסודרות כל יום עד ארבע וחצי במסגרות דה לוקס, נסיעות משפחתיות לחו"ל בחופשים. אני מודעת לחלוטין ליתרונות ולחסרונות של חיי".

"גם בעבודה אני תולעת – משרה חלקית במחלקת הפרסום של העירייה שמשאירה מספיק זמן לניהול החיים החתרניים שלי. עשר שנים בעירייה ואני עדיין עובדת זוטרה. מוציאה לפועל קמפיינים, מעצבת מצגות ומודעות. אומרים לי מה לפרסם ואני מפרסמת. מרימה טלפונים, משתדלת להגיע בזמן, עושה מה שאומרים לי לעשות, וכולם שם יכולים להגיד לי מה לעשות. הדובר, ראש העיר, הסגן של ראש העיר, מנהלי מחלקות, גזברים, מזכירות. הם לא יודעים שאני נשואה לאיש החשוב בעולם, כי אף אחד לא יודע שהוא כזה".

"בעלי נוסע כל יום לעבודה שלו באוּבּר לא הכי חדיש, מה שפנוי. הוא חוזר מאוחר מאוד הביתה ובכל זאת מכניס את הכלים למדיח, ואחרי חצי שעה מוציא ומסדר אותם במקום. בכל יום רביעי הוא מעביר את הבגדים מסלול של מכונת כביסה־מייבש ובסוף, מייד, ללא השתהות – קיפול וניוד לארונות. בלילות הוא מתעורר אל הקטנה. בפעמים המעטות שאני ניגשת אליה, היא דוחה אותי בחמת זעם וצועקת 'אבאאא!' ובעלי כבר עומד בדלת ומגרש אותי בטפיחה על הגב. בבוקר אני יודעת שהוא יתעורר שוב עייף, הוא לא יגיד לי דבר, אבל במבטו תהיה האשָמה".

"בעלי אנליסט מידע, יש לו גישה למאגרי מידע אין־סופיים. אני לא בדיוק יודעת מי שם בוחש בקלחת, הוא או השותפים שלו או כל המשקיעים. אף פעם לא ביקרתי במקום העבודה שלו, אבל אני מדמיינת אותו כך: מסך ענק, כמו חדר בקרה של חללית, מחולק לחלונות עם נתונים מסוגים שונים: הינה נתוני חברות כרטיסי האשראי – אם בעלי ירצה הוא יכול לדעת בשנייה כמה אנשים משלמים עכשיו עבור מנת צ'יפס בהמבורגרייה – והינה נתוני הג'י־פי־אס של כל חברות הסלולר, כך שאם רק ירצה, הוא יכול גם לדעת היכן נמצא עכשיו ראש הממשלה. אם ירצה, הוא אפילו יכול לגלות באילו אתרים אני גולשת כשאני בשירותים. ואני, כנראה לעולם לא אדע להוריד אפליקציה שתחסום את הפרסומות שקופצות לי בסלולרי, אני גם לא יודעת איך להתקין מחשב חדש. אני שייכת לדור המדבר. בעלי אומר שאנשים כמוני יכחדו בסוף".

"אז טוב לדעת שיש עוד מישהו שייכחד ביחד איתי, ולפני שנמות, נהפוך לזקנים חסרי תועלת, פרימיטיביים וחצי מפגרים. כרגע אנחנו מצליחים איכשהו לשרוד, בחסדי אנשים שיודעים לחבר את המחשב לטלוויזיה".

"בלעת את הרוק כשאמרתי לך שבעלי הוא האיש החשוב בעולם. זה איים עליך? אולי זה דווקא הרשים אותך? העלה את קרני בעיניך? הרי האיש החשוב בעולם לא יתחתן עם סתם אחת. פעם גם אני הייתי בשבילו האישה החשובה בעולם, הוא חשב שאני יפה וששנינו נורא חכמים. היום הוא חושב שהוא חכם וצודק. כל־כך צודק, ששום דבר לא יסיט אותו מדרכו הצודקת".

"ולא, אני לא נשואה למארק צוקרברג. אגב, בעלי טוען שמה שמכשיל את צוקברג הוא הרצון להתפרסם. בעלי יותר מתוחכם, הוא מההתחלה החליט לפעול במסתרים".

"אתמול הוא צעק על הבת שלנו בגלל ששוב ברח לה קקי בתחתונים. כבר חצי שנה שהילדה גמולה מחיתולים ולפני שבועיים בערך היא חזרה לחרבן במכנסיים. 'איפה עושים קקי? איפה עושים?!' הוא צעק. אחר־כך הוא לקח אותה שוב לשירותים. רציתי להציל את הילדה, אבל בעלי לא סובל שאני מתערבת לו בחינוך. אז ישבתי בחדר וגלשתי באתרי היכרויות. עוד כמה שנים אף אחד לא ירצה להתארח בסטודיו שבעלי שכר לי כשאמרתי לו שאני צריכה חדר משלי. ראית אותי. הגב שלי כפוף, גיבנת קטנה צומחת, אני מתחילה להתעקל כמו תולעת. גם יש לי משקפיים ושיער מקליש. אתה עוד מזהה בי את הנערה שהייתי פעם, אבל עוד כמה שנים אף אחד לא יזהה אותה. אני יודעת שאין לי עוד הרבה זמן. עוד כמה שנים כבר לא אוכל לבחור בקפידה את הבחורים שאני צדה לי באינטרנט. לא שעכשיו אני מכוונת גבוה. ממש לא. על הצעירים החתיכים המתוחכמים אני בכלל לא מסתכלת. אבל בכל זאת, אני מצליחה למצוא לעצמי גברים בני גילי, ארבעים־ארבעים פלוס, כאלה שעדיין נשארה להם איזו עדינות נערית בפָּנים ושהמבט שלהם רך, והם עדיין קוראים ספרים וגם יודעים לדבר עליהם".

"רני אומר שהיינו צריכים לשכב כשהיינו בי"ב. הוא שלח לי אז פתק בשיעור: ״תרצי לבוא אליי הביתה?״ עם ציור של סמיילי למטה. בי"ב הייתי שקועה עד מעל הראש בכל מיני מוזיקאים בני עשרים ומשהו, שלא מזמינים לסרט ולא מציעים חברוּת, אבל להם היה לי קצת יותר קשה לסרב. אז עניתי לו שיש לי חבר, אפילו שלא ממש היה לי, והוא נסוג עם הבתולים שלו תקועים בתחתונים. אני הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לסרב. ועוד לרני, איתו התנשקתי נשיקה ראשונה, כמה שנים קודם כשהייתי בת ארבע־עשרה. איזו דפוקה, לא ידעתי את מה שאני יודעת היום על סקס".

"מה אני יודעת היום? אני יודעת שאני רוצה לשכב איתך בדיוק כמו שאתה רוצה ואולי אפילו יותר. ואני אהנה מזה בדיוק כמוך ואולי יותר".

"אתה מבין את האבסורד? מה אני אמורה לעשות עם כל המיניות הזאת שהתפתחה אצלי בשנים האחרונות והחשק הזה לנשק מישהו בפעם הראשונה, ולמדוד את הרווח בין הברך שלי לברך שלו כשאנחנו יושבים בבית־קפה ולהפשיט אותו בפעם הראשונה? חכה, אל תתפשט עדיין, אני רוצה שהסקס שלנו ימשך עוד נצח של כמה שעות".

"אז את כל המיניות הזאת אני אמורה לבזבז על בעלי, האיש החשוב בעולם שהופך אותי לחסרת חשיבות וכבר בכלל לא מעריץ אותי כמו פעם ולא שם לב שאני חוזרת אפופה מהסטודיו ששכר לי".

"אתה שותק... אתה חושב שאני רעה? הרבה יגידו שאני רעה, מנצלת את הנוחות שהחיים עם האיש הכי חשוב בעולם נותנים לי, משקרת לו. אבל אני תולעת. אין רע וטוב אצל תולעים. זה הכול סיפורים, המצאות. כמו שאלוהים, דת ואידיאולוגיה הם סיפורים שמספרים לנו כדי לשמור על חברה תקינה. אין טוב ורע, אבל יש פוגע בקרובים אליי או לא פוגע. אם זה פוגע בהם, זה יפגע גם בי בסופו של דבר, עוד מכה שתכווץ לי את הגוף ותפריע לי לחיות את החיים הסודיים שלי מתחת לראדר".

"זה לא פשוט לחיות ככה בלי להאמין בשום דבר. לפעמים אני חוזרת מהסטודיו אחרי עוד רומן שאני יודעת שיתפוגג ולא ישאיר לי דבר מלבד חומר לפינטוז, ואני עוברת בדרך ליד בית הכנסת ובדיוק מסתיימת תפילת מנחה, והמתפללים יוצאים משם ומשוחחים בשקט ביניהם והפנים שלהם רגועים כאילו יצאו מסשן של ספא ועיסוי באבנים חמות, ואחרי בית הכנסת אני עוברת דרך הקן של השומר הצעיר ואני רואה את הקומונרים מכינים שלטים להפגנה, ואני חושבת שגם אני זקוקה לשבט שחי למען משהו".

"אתה צודק, ילדים לצערנו זאת לא סיבה מספקת".

"התפטרתי מכל תפקידיי בחיי המציאות. אני בקושי מתרגמת רעיונות של דובר העירייה לפליירים. אני לא מורידה סרטים, אני לא קונה כרטיסים, אני לא מרוויחה משכורת בת־קיימא. אני לא אימא שהילדות שלה מקשיבות לה כשהיא אומרת לכבות את הטאבלט ופותחת משחק קופסה, לפחות לא כשבעלי בסביבה".

"ואז בוקר אחד בנסיעה מביתי היוקרתי במרכז העיר למשרד המתקלף בעירייה, נדלקה הנורית הזאת ברכב. הנורית שאני לא יודעת מה היא מנסה לומר לי בזה שהיא נדלקת. ומי יודע אם אי פעם אדע. והיא לא ויתרה ולא כבתה עד שנכנעתי ואמרתי לבעלי שאקח את הרכב למוסך לבד, ולעצמי אמרתי, נו תרגישי קצת עצמאית".

"זה היה ממש יום מושלם לבילוי במוסך. אתה יודע, אזור המוסכים בגבול העיר נראה כמו מחנה פליטים לכלי תחבורה. פחונים, רמזורים, צופרים עצבניים, כבישי אספלט נלחמים בשדה קוצים שעומד לעלות על גדותיו ולהטביע את הכול בצהוב. פילסתי את דרכי למוסך הראשון שהכניסה אליו לא הייתה כרוכה בעבירת תנועה. כי אני הרי אף פעם לא עושה עבירות תנועה. קיללתי את עצמי על כך שלא דחקתי בבעלי למכור את המכונית הישנה שלי ולהחליף גם אותה באוּבּר, ועוד יותר קיללתי על זה שלא מכרתי את המכונית בעצמי ושאני צריכה לבקש ממנו רשות".

"בעל המוסך הגיח מייד והלך לקראתי, הכניס ידיים לחלון המכונית ותפס את ההגה כדי לכוון אותה כרצונו. אחר־כך הוא לקח אותי אליו למשרד ודיבר איתי בקול רם ולאט כאילו הייתי מפגרת, ואני, כדרכי כשמדברים אליי כאל מפגרת, לא הבנתי כלום. בסוף הוא אמר: 'את יודעת מה, בואי לא נבזבז את הזמן, האחיין שלי מומחה במצבים כאלה'. הוא הוביל אותי לזוג רגליים במכנסי דגמ"ח ארוכים שבצבצו מתחת למכונית פיג'ו ישנה. לצד המכונית ישבה קשישה על כיסא מתקפל, שכנראה הונח שם לכבודה, ונפנפה על עצמה במניפה צבעונית. עיניה היו נעוצות בזוג הרגליים, כאילו היא מנסה במבטה למשוך אותן החוצה ולגלות את כל הגוף שמחובר אליהן.

'צילה אל תדאגי, אני אטפל לך בקרבורטור, צילה', אמרו הרגליים. נראה לי שזה הרגל של גברים פלרטטנים, לנקוב כמה שיותר פעמים בשמה של האישה שאיתה הם מדברים.

'פרופסור', אמר בעל המוסך, 'יש לי עוד לקוחה בשבילך'.

'אני רואה שאתה פופולרי היום', אמרה צילה.

'אבל אני צריך אחרי האוטו הזה להאכיל את החתולים', אמר הפרופסור.

'והם לא יכולים לחכות, החתולים?' שאל בעל המוסך.

'לא, הם לא יכולים לחכות. הם לא אכלו ולא שתו מהבוקר. חם היום'.

בעל המוסך גלגל את עיניו, 'אז תאכיל את החתולים ואז תטפל בגברת'.

צילה אמרה לי ששווה לחכות לו, 'הוא המוסכניק היחיד שאני מצליחה להבין מה שהוא אומר והוא גם בחורצ'יק נחמד'.

"ואז הוא נשלף מתחת למכונית, וראיתי אותו, כפי שהוא היום, לא בחורצ'יק בכלל, אלא גבר בן גילי. רני".

"למה אני מספרת לך את כל זה. אוהו, זאת שאלה. למה לעזאזל אני מספרת לגבר, שהכרתי אתמול באתר הכרויות לנשואים בוגדים, עליי ועל גבר אחר שהיה לי איתו סטוץ, אם אפשר לקרוא לזה כך, לפני שנתיים".

"זה בטח לא עושה לך את זה, להיפגש עם אישה ולשמוע אותה מספרת על מישהו אחר".

"כן, אני יודעת שלא באת לכאן רק בשביל שנזדיין ונשתוק, כמו כל האחרים, אני לא עד כדי כך סתומה, אני משתדלת לא לשפוך את הסיפור הזה על כל חרמן שמגיע לכאן, אפילו שרוב הזמן בא לי להקיא את הסיפור הזה ותאמין לי שקשה לי להתאפק. אני אישה שצריכה להוציא הכול עכשיו ומייד. הסיפור הזה אומנם נגמר מזמן, אבל הוא לא מפסיק להסתובב לי בבטן, ואני יודעת שאני חייבת לספר אותו למישהו, לגבר. כן, אישה לא תספק אותי. ונכון שהתכנסנו כאן כדי לעשות סקס, ואולי סקס עוד יקרה כאן. אבל רגע אחד, תן לי לספר את עצמי עוד קצת, כי זה מה שאני באמת רוצה ממך. זה גם מה שאתה יכול לקבל ממני – סיפור. הרי בוא נודה, דוגמנית כבר לא אהיה. ואני מודיעה לך מראש: אני לא תמיד יוצאת טוב בסיפור הזה. יש גיבורות מושכות ממני, לפעמים אני אפילו דוחה, ולפעמים הסיפור סתם משעמם. אתה לא חייב להקשיב, כן? הדלת פתוחה, אני לא יכולה לכפות הקשבה. אבל בסתר לבי, אני מודה, אני מקווה שהסיפור יזדחל אליך, יחצה את הרווח שבין הברך שלך לברך שלי, יטפס במעלה הירך דרך הזין ללב".

"אוקיי אני רואה את העיניים שלך עכשיו נעוצות בי, יש לי את ההקשבה שלך, זה לא כל־כך פשוט להשיג הקשבה בימינו. אבל הינה, אני אקח את ההקשבה שלך ואחזור לרני במוסך. אז רני, שבגיל שבע־עשרה עוד נראה כאילו הוא בן שתים־עשרה, התחבא עכשיו בגוף של גבר בן ארבעים. הגובה הזה, מתי הוא צמח לגובה כזה? והראש הקירח, ושערות החזה המבצבצות מהחולצה, איפה הייתי כשהן צמחו? רק בעיניים אי אפשר היה לטעות, אפילו שהן הפכו לחריצים בתוך פניו הגדולים".

'נטע... כמה שנים', הוא חייך ואז אמד את כל כולי ופסק, 'את עדיין אישה יפה. אבל אני צריך להאכיל את החתולים. תחכי כאן?' חתול מכוער הגיח משום מקום, עינו האחת עקורה, זנבו קטוע, והתחכך ברגלו. 'הינה שמיל הקמב"ץ, מה, שלחו אותך לבדוק איפה אני?' הוא כרע על ברכיו וליטף את החתול. בלי שום רתיעה הוא שלף קרצייה מעורפו ואז דרך עליה. ביקשתי לבוא איתו. 'עזבי. אני מאכיל אותם בחצר האחורית, יש שם מלא קוצים וחם'.

"הוא הסתלק, השאיר אותי לחכות על הכיסא המתקפל שהתפנה. גלגלתי את מילותיו שוב ושוב בראשי, 'את עדיין אישה יפה'. בבת אחת הרגשתי כאילו נשרו ממני השכבות שנוספו לגופי מאז שהייתי בת שבע־עשרה. ככה זה כשאומרים לך שאת יפה, את מתיישרת ובאמת מתחילה להרגיש כזאת".

'את אוהבת חתולים?' הוא שאל כשחזר, והכניס את כל הגובה החדש שלו למקומו מתחת למכונית.

אמרתי שאני מעדיפה כלבים. 'אף פעם לא הבנתי למה צריך לבחור. אני אוהב גם וגם. אבל תודי שהחתולים יותר מקופחים; אין גדודים של כלבים מוזנחים ברחובות. ואני תמיד קודם כל בעד החלשים'.

"די מהר השלמנו את כל הפרטים: לי יש שתי ילדות ובעל שהוא האיש הכי חשוב בעולם, לו אין אף אחת. גם לא חברה. הייתה לו עד לא מזמן – 'שברה לי את הלב כמו שלא חשבתי שעוד אפשר לשבור אותו'. יש לו את העבודה הזאת אצל הדוד. היא משאירה לו מספיק זמן ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, להאכיל חתולים, לקרוא ספרים, בעיקר שירה, לנהל קבוצות ווטסאפ ופייסבוק למצילי חתולים ולפעילים אחרים, לעשות סמים, פורנו, הדברים הרגילים".

'היינו צריכים לשכב אז בגיל שבע־עשרה', אמר פתאום.

'היינו צריכים לשכב עוד לפני'.

'היינו צריכים לשכב לפני ובגיל שבע־עשרה ועכשיו ומחר', אמר. לא ראיתי את פניו. רק רגליו בצבצו מתחת לקצה המכונית. כנראה זה נתן לו ביטחון להיות בוטה. בעצם, אולי אין לו שום בעיה להיות בוטה.

"אני חושבת שבאותו רגע הסקס בינינו התחיל. הפה שלי התמלא ברוק, ומהעפר בלב התרוממה התולעת שלי, והגב הכפוף שלי הזדקף כי פתאום היה סיכוי שעוד יצמח משהו מהאדמה החרבה הזאת".

"ומאז, כשאני עם הילדות, או עם בעלי, או לבד עם המילים והחלומות, אני לא מפסיקה לראות את גוף הנער שלו שצמח לגוף של גבר שאפשר לשקוע בתוכו. וזיפי הזקן הבלונדיני שלו עושים מסז' לשפתיים שלי, ויש לו שיער על החזה, וכשמלטפים את הפטמה שמתחת לשיער הזה הוא נרעד".

"הוא יצא מתחת למכונית. 'הנורית הזאת לא תהבהב לך יותר, נטע', התקרב אליי, שלח את ידו והסיט תלתל אל מאחורי אוזני. 'אני גומר כאן בשתיים', אמר".

"אתה עדיין כאן, אני רואה. מה זה עושה לך לשמוע על בחור אחר? זה מחרמן אותך? להמשיך? נראה לי שאיקח הפסקה, אני מרגישה שאני צריכה להיות עדינה איתך".

"כי אי אפשר לשפוך על המאזין בבת אחת את כל הסיפור, זה כמו דלי קרח שמכבה את כל ההקשבה. צריך למשוך את המאזין לאט־לאט בשביל הממתקים שטמנת לו. תאמין לי שאני יודעת. בדרך כלל אני שופכת את כל הסיפור מייד ואז מתפלאת שהמאזינים לא מגיעים לסטודיו הזה שוב. הגיע הזמן שאני אלמד משחרזדה".

"בטח, איזה יופי שאתה מבקש ממני כזה דבר. אף אחד אף פעם לא ביקש ממני כזה דבר".

"אף אחד לא רוצה לקרוא היום, ספרים זרוקים כמו קבצנים על כל הספסלים כאן... אבל אם להקשיב אנשים לא רוצים..."

"אשלח, בטח שאשלח, תכתוב לי את המייל שלך".