אימפריית המתכת

חלק ראשון

1

"את היית אישה טובה, סהרה," אדוארד לחש בשקט, כאילו הכפר לא עלה בלהבות סביבנו, כאילו הלילה לא היה מלא בצרחות ובמוות. "עכשיו רוצי!"

"לא אדוארד!" צעקתי בקול רועד, מסרבת להכיר במציאות. תפסתי את הכתף שלו והבטתי בו מבעד למסך של דמעות. צווחה חדה קטעה את הלילה. צחוק פרוע נשמע. בית שנכנע לאש קרס לא רחוק מאיתנו ברעם מתגלגל.

אדוארד הוריד מעליו את היד שלי בשילוב של רכות והחלטיות. הוא הביט בי בעיניים משלימות ונענע בראשו. "הזמן שלנו נגמר, סהרה. רוצי כבר!"

"לא!" נענעתי בראשי, "אדוארד, אני עוד אראה אותך שוב! אני אבוא, ואני אמצא אותך ואני אוציא אותך!" הוא עמד והביט בי לעוד שבריר שנייה, דמות חשוכה וגבוהה, מוארת באור הצהוב מהמאפיה של הנרי שעלתה באש. לילי הקטנה בכתה באחת החצרות בהיסטריה ואז שתקה בפתאומיות. לנצח. הכפר ג'ונס-היל היה מלא בגלורקים אכזריים וקרים. נשרף, נבזז, נרמס. האוויר היה מלא בעשן, העשן היה מלא במוות, אבל לשבריר שנייה הבטתי בו כאילו כל זה קורה בעולם אחר.

אדוארד. גבוה, רזה אבל שרירי, עיניים חומות, טובות, משלימות. פרץ פתאומי של להבות האיר את הלחיים הגבוהות, את החיוך העצוב בקצה השפתיים, את המבט המקבל את הדין. "אף אחד לא יוצא מאימפריית המתכת, ילדה".

"אני נשבעת–"

"לכי כבר!" הוא קטע אותי, "אני אהבתי אותך בכל הלב, סהרה, אבל עכשיו, רוצי!"

ובשנייה הזאת העולם כאילו נחת סביבי. ים של כאוס, דם, פחד, צחוק קר. נשים צווחות, תינוקות בוכים, גברים מנסים להילחם, מתנשפים, נאנקים, נכשלים. גלורקים בוזזים, זכוכיות מתנפצות, קירות נופלים, אדוארד נעלם בחושך.

חשקתי שיניים, חיזקתי את אחיזתי בפגיון והתחלתי לרוץ. השבילים המוכרים נראו זרים כל כך, חומות העץ שכבו, שרופות ונלעגות. כל מה שסימל ביטחון, הפך לסכנה. כל מה שהיה טוב, הפך לרע. אבל לא יכולתי להתאבל. לא יכולתי לחשוב על אדוארד נכנס לביתן המשונה של האימפריה ונעלם. הייתי צריכה לשרוד. התעלמתי מהדמעות, מהכאב הבלתי נתפס, מסערת המחשבות, דילגתי מעל קורה בוערת והמשכתי לרוץ לקצה המערבי של הכפר הבוער.

"היי!" צעקה פתאומית הקפיאה את דמי ושבריר שנייה אחר כך דמות חשוכה קפצה אליי מאחורי הבית הישן של האב ארת'ור, התנגשה בי והפילה אותי על האדמה. איש מגודל רכן מעליי, מרים חרב ענקית וצוחק בשקט. "מנסה לברוח, אה?!"

יכולתי להריח את המילים של הגלורק. בירה ישנה, בצל חי, אכזריות. האיש צחק בחושך, התחיל להוריד את החרב אבל עצר בצעקה מופתעת. הפגיון שלי היה נעוץ בחזה שלו.

אפילו לא חשבתי לעשות את זה. הגוף שלי פעל מעצמו. המחשבה שלי הייתה בהלם מוחלט, התודעה שלי מוצפת בסערת רגשות, החזה שלי עלה וירד בחדות והריאות צרבו. אבל הידיים שלי פעלו בנחרצות. עוד לפני שהאיש קרס על האדמה, שלפתי את הפגיון חזרה, התגלגלתי, קפצתי על הרגליים והמשכתי לרוץ.

מהר יותר, מהר יותר! הריאות צרבו מעשן, הלחיים צרבו מדמעות, השרירים התכווצו והתמתחו, מנצלים את כל האנרגיה שאצורה בהם, החושים התחדדו, זה היה הקרב על החיים.

שאריות של חומה בערו באיטיות מלפניי. כמעט יצאתי מהכפר, אבל אז שמעתי קול גס מלפני, "לא יוצאים מכאן בחיים". דמות שחורה ענקית עמדה מאחורי הלהבות הנמוכות, מרימה חרב ענקית. בלי לחשוב חתכתי ימינה, מנסה להטעות אותו. אבל הדמות הרימה את הקול "וואו, אנשים! יש לנו כאן ברחן!"

מה שהיה חסר סיכוי, הפך לחסר סיכוי עוד יותר. שתי דמויות נוספות רצו אליי מכיוון הבתים ועוד דמות הגיחה מימין וחסמה את נתיב הבריחה שלי. לא יכולתי לחכות, כל שנייה של עיכוב תחמיר את המצב. פשוט לרוץ ישר, לחתוך עם הסכין, להתנגש, לפרוץ. התכוננתי לזנק קדימה אל הגלורק הגדול, ציפיתי בכל רגע להרגיש את החרב מבקעת את הבשר שלי, אבל אז צרחת קרב נשמעה משמאל. כל הגלורקים הסתובבו בהפתעה. הנרי האופה השמנמן עמד שם, מחזיק שולחן עץ קטן מעל הראש. הוא לקח נשימה אחת אחרונה והתחיל לרוץ אל הגלורקים.

"אין לי בשביל מה לחיות בלי ג'ונס-היל!" הנרי צעק ורץ כמו חיה פצועה. הוא זרק את השולחן הקטן על שניים שעמדו בדרכו ורק אחרי שבריר שנייה הבנתי שהוא צועק אליי. הוא הסתער על הגלורקים בידיים חשופות ובזעם אדיר, "אבל את, רוצי! רוצ–" יכולתי לשמוע את החרב ננעצת בגוף שלו, את האוויר נקטע, את הגוף הכבד נופל לאדמה, בשעה שמילאתי את צוואתו האחרונה. דילגתי מעל שאריות החומה הנשרפת ורצתי הכי מהר שיכולתי לכיוון היער האפל.

2

למה?

רצתי בטירוף אל תוך העצים, נשרטת, נופלת, קמה וממשיכה לרוץ.

מה הגלורקים האלו רוצים מאיתנו? מה עשינו להם? ומאיפה מגיעה כזאת אכזריות?

האדמה התחילה לעלות בשיפוע עדין והיער הפך לצפוף יותר ויותר. קרני האור החיוורות של הירח החצוי כבר כמעט ולא חדרו את הצמרות ולא יכולתי לראות דבר. הריצה הפכה להליכה ואז להליכה איטית. שיחים קוצניים חתכו את הידיים והרגליים ומצאתי את עצמי עוצרת יותר ויותר כדי לנסות למשש ולמצוא את הדרך.

למה כל זה הגיע לנו? ומה עוד יכולנו לעשות? מה בני אדם יכולים לעשות כשאימפריית המתכת סוגרת עליהם מצד אחד ועדרים של גלורקים פראיים מצד שני? והאם בכלל נשארו בני אדם חופשיים בעולם? האם כפרים אחרים עוד עומדים? ואולי ג'ונס-היל היה הכפר החופשי האחרון? ואני... אולי–

קול רשרוש קטע את המחשבות שלי בחדות. ואז עוד קול רשרוש. צעקה נשמעה מאחוריי. אולי שלושים או ארבעים מטרים ממני. "לכאן, לכאן!" הקול היה גבוה וצרוד, "שמעתי אותו בורח לכיוון הזה!"

לעזאזל. עצמתי עיניים לשבריר שנייה והתחלתי לרוץ בטירוף כמו עיוורת בחשיכה. נשרטת, נחתכת, נחבטת, אבל ממשיכה. קולות המרדף הלכו והתקרבו. צעדים, שיחים מרשרשים, צעקות מכווינות. זה היה חסר סיכוי.

לקחתי נשימה אחת עמוקה, בחרתי עץ עבה, קפצתי, נתפסתי בענפים הנמוכים ומשכתי את עצמי למעלה. עוד ענף ועוד ענף. ניסיתי להשתיק את ההתנשפות, להיעלם בחושך. מה הסיכוי לחמוק כך? ואם אני אחמוק בלילה, מה יקרה ביום? נצמדתי לגזע וקפאתי במקום. מתחתיי שלושה גלורקים סרקו את השטח. "נ'שבע'לכם שראיתי ת'נבלה הזאת מטפסת על עץ".

לעזאזל. לחשתי בלב. לעזאזל.

"איפה הוא, גנירץ?"

"אני חושב שפה," עונה קול אחר ואז קולות של רחרוח, "היי, הנה הוא!" החסרתי פעימה. התקווה הנואשת שלי התפוצצה בחזה, משאירה טעם של מרירות אינסופית. זהו. אבוד. עלו עליי. עוד דקה כבר לא אהיה בין החיים. האם לקפוץ עליהם מלמעלה? יכולתי אולי להרוג אחד, אבל אז, מה זה ייתן? למי זה יעשה טוב שיהיה גלורק אחד פחות? מי בכלל נשאר בעולם? ואם היינו הכפר האחרון...

עצמתי עיניים חזק ונענעתי בראשי. לא. אני רוצה לחיות. אפילו עוד עשרים שניות. אפילו עוד עשר. עד הסוף. עד שכבר לא תהיה לי ברירה. הרגשתי את הרצון הזה פועם בתוכי בעוצמה. הרגשתי אותו נושב ברוח העדינה שסביבי, שמעתי אותו בבכי הצרצרים ובקולות היער. הרצון מילא אותי כמו שיטפון שאי אפשר לעמוד מולו. זה מה שגרם לי לסרב להיכנע לאימפריית המתכת כמו אדוארד. זה מה שגרם לי להילחם ולברוח מהגלורקים. זה מה שגרם לי להגיע עד לכאן.

רציתי לחיות.

ורציתי למלא את ההבטחה שלי. רציתי להוציא את אדוארד. או לפחות למות בניסיון לעשות את זה. לא התכוונתי לוותר, גם לא שנייה אחת מוקדם ממה שהייתי חייבת.

"אנשים!" אחד מהגלורקים צעק, "מצאנו את הנבלה!!!" הקול שלו הדהד ביער וקולות אחרים ענו לו. קולות של ענפים מתפצפצים נשמעו מכמה כיוונים. נשארה לי אולי חצי דקה.

מה אפשר לעשות בחצי הדקה האחרונה של החיים? אולי להיזכר בימים ההם שאמא הייתה שרה שירי ערש על עידן הגאות האנושית? אולי להיזכר בלילות החורף הארוכים בספרייה שמעל המאפייה של הנרי? אולי להתפלל לישוע, הבחור ההוא שהאב ארת'ור הזקן דיבר עליו בלי סוף? אולי לדמיין את הנשיקה הראשונה של אדוארד? לא. רציתי להתמסר לדברים האלו, אבל לא. בחרתי לתכנן את חצי הדקה הזאת. כדי להשיג עוד שנייה של חיים ואז עוד אחת. כנגד כל הסיכויים כולם. לעשות את כל מה שאני יכולה, ולמות בניסיון לעשות את זה.

מיששתי את הפגיון הקטן שהיה שייך פעם לאחי מייק לפני שהוא נרצח ולפני כן לאמא שלי, לפני שהיא נעלמה. הקשחתי את המבט והבטתי למטה, מאמצת את העיניים ומצליחה לזהות בחושך לפחות שישה או שבעה גלורקים. אני אמשיך לחיות כמה שרק אוכל. אפילו רק עוד שנייה אחת.

"אני מצאתי אותו ראשון," אחד הגלורקים צעק מלמטה, "אני אעלה לשסף אותו". כמה שניות אחר כך העץ רעד ודמות חשוכה התחילה לטפס על הגזע. היד הימנית שלי התהדקה סביב הפגיון. החושים התחדדו שוב, המחשבה התקררה. השרירים הפכו למכונת מלחמה. אם אני אהיה חכמה, אני אוכל לנצל את העובדה שאני למעלה. אני אוכל להוריד גלורק אחד. אולי שניים. ואז מה? ואז למות תוך כדי קרב ולא תוך כדי בריחה. ובזה לסיים את החיים שלי פה על האדמה. חבל. הם היו קצרים, הם היו עצובים, אבל אהבתי אותם.

ייצבתי את הנשימה, מדמיינת את המהלך בראש, חיזקתי את האחיזה בקת, מאמצת את העיניים. עוד ארבע שניות. עוד שתיים. עכשיו! תנועה מהירה וחדה. "אההה!!!" העץ רעד. הגלורק איבד את אחיזתו ושבריר שנייה אחר כך נשמעה חבטה מהאדמה שמתחתי.

"הוא כמעט הוריד'לי ת'יד, ה'נבלה!!" קול יילל מלמטה ואז צחוק של גברים אחרים.

"אני אראה לך איך עושים את זה, טמבל!" קול אחד התגבר על השאר ודמות חשוכה אחרת ניגשה אל העץ. הסדרתי את הנשימה. כמה פעמים אוכל לחזור על התרגיל? כמה שיותר. ואז אמות בגאווה. הדמות טיפסה באיטיות. זה היה גלורק גדול יותר וגם זהיר יותר. פחד התחיל להתפשט בגופי אבל השתקתי אותו בכעס. חיכיתי לרגע הנכון, סופרת מחדש. ארבע. שתיים. עכשיו! היד עם הפגיון נשלחה שוב ואז כאב.

"אהה!!" יד גדולה ונחושה אחזה בשורש כף היד שלי, מפתלת אותה בפראות.

"עזוב אותי!!!" צעקתי. המוח שלי התמלא באימה מזוקקת, היד השמאלית שלי אחזה בענף ומיאנה להרפות. הפגיון נשמט מידי הימנית ונפל למטה.

"היי, זאת אישה!" קולות נלהבים עלו מלמטה "תוריד לנו אותה! אולי נשחק קצת לפני שנשחט אותה".

"תעזבו אותי!!!" התחננתי, אבל הלפיתה רק התגברה ונמשכתי למטה. "מה עשיתי לכם?! תעזבו אותי בשקט!" היד השמאלית שלי התחילה לאבד את האחיזה בענף. הבלתי נמנע דהר לקראתי. אימצתי כל שריר שהיה לי בגוף אבל האצבעות הלכו והחליקו מקליפת הענף הגסה. ניסיתי לגייס את הרצון, את הייאוש, את הכאב, אבל הגלורק הכבד החזיק בי ומשך עוד ועוד. זהו. עוד שנייה וזה–

שריקה מהירה נשמעה ואז שקט. היד הלופתת של הגלורק רעדה לרגע ואז הרפתה. הגוף השחור נטה אחורנית ונפל בחבטה על אדמת היער הרחק מתחתיי. שקט.

עוד לפני שהבנתי מה קרה חזרתי וחיבקתי את העץ, מנסה לשאוב מהיציבות שלו. התנשפתי בקולניות ועצמתי עיניים. לא האמנתי שאני חיה. לא הבנתי איך. משהו או מישהו הציל אותי. העיניים שלי התמלאו בדמעות של הקלה. מה זה היה? לא היה לי מושג.

קולות מהוסים של ויכוח עלו מלמטה.

"אולי פשוט נכרות את העץ".

"מה דורבאנק, מפחד לטפס?"

"או נשרוף אותו".

"לא, טיפשים! קודם צריך למצוא את האויב! אחר כך לטפל בברחנית!"

"לא יודע מה איתכם, אתם יכולים לחפש את האויב שלכם, אני עולה".

"שקט!" צעקה גרונית רועמת קטעה את הוויכוח. "דורבאנק הפחדן. אתה עולה שוב. גנירץ. קח איתך את החולייה שלך, תסרקו במניפה דרום מערב. כל השאר בואו איתי ונסרוק בצפון מזרח. כך אמר צ'יף אנדרו. עכשיו!"

מלמולים רוטנים של הסכמה עלו מלמטה. הגלורקים התחילו להתפזר ודמות אחת חשוכה נתפסה על הענפים התחתונים של העץ שלי. לעזאזל. קיללתי בשקט. נשארתי בלי פגיון ובלי תוכנית. כל מה שיכולתי לעשות זה לנסות לטפס עוד למעלה ולקוות שמה שקרה קודם, יקרה שוב.

העץ רעד והדמות טיפסה בזהירות. טיפסתי על ענפים גבוהים יותר ויותר, אבל הם היו דקים וכמעט ולא החזיקו את המשקל שלי. עוד עשרים שניות הגלורק יגיע אלי ו–

שריקה חדה קטעה את הלילה. הגלורק מתחתיי פלט קריאה מופתעת וקצרה ואז קרס. הוא נחבט בשני ענפים בדרך ונפל לאדמה. צעקות התחילו להישמע מלמטה. "הוא כאן! בדרום! בואו!" ואז התחיל הקרב.

צעקות. פקודות חצויות. ריצה, ענפים נשברים, חרבות מצלצלות. לא יכולתי לראות דבר. לא הצלחתי להבין מה קורה. מי נלחם בגלורקים? מי בכלל נשאר בעולם שמסוגל לעשות דבר כזה? למה הם מקריבים את החיים שלהם בשבילי? וכמה הם בכלל? אם הם מצליחים עדיין להחזיק מעמד, הם לפחות עשרה. או חמישה לוחמים מיומנים מאוד. אבל מי זה יכול להיות?

הקרב נמשך עוד דקה ועוד דקה. עוד גלורקים הגיעו בריצה. עוד צעקות. שריקות של חיצים, צלצול של חרבות, צעקות של קרב וקריאות מופתעות של מוות. ואז דממה.

השקט לא הגיע בדרמטיות מוכרזת, הוא הזדחל אל האוויר כמו גנב, אבל זה היה שקט עמוק, חודר. הקרב כנראה נגמר. אבל איך?

שלוש דקות עברו ואז ארבע. כמה כוכבים נצנצו מבעד לעלים. רוח קרירה נשבה בצמרות, מייבשת את הזיעה שלי ומרעידה את השרירים. צעקה מרוחקות נשמעה מכיוון הכפר וקול של צרצר שמתאבל אי שם על כל מה שקרה. ואני הייתי בחיים.

"היי, את מתכוונת לרדת מתישהו?" קול עדין קטע את הדממה. הקול נשמע כמו של גבר מבוגר. אבל מי? היו אגדות על מתבודדים מוזרים שהסתובבו ביערות ובערבות הפראיות, היו סיפורים על שבטים מסתוריים, על תרבויות שחיות הרחק הרחק מאימפריית המתכת, אבל אף אחד לא באמת חשב שאלו סיפורים אמיתיים.

"מ-מי אתה?" שאלתי בקול רועד.

"אני הצלתי אותך. אני מניח שזה מספיק," הקול היה קצר רוח, אבל אדיב.

"למה שאני ארד?" התעקשתי. לא רציתי לעזוב את החיבוק המנחם של העץ.

"כי אני לא מתכוון לעמוד כאן ולשמור עלייך כל הלילה".

נשמתי עמוק, מנסה לנתח את המצב הלא אפשרי שלי. היו לי שתי אפשרויות. לא אהבתי אף אחת מהן, אבל הראשונה הייתה מוות ודאי, השנייה העניקה לי סיכוי. התחלתי לרדת בזהירות מענף לענף. האדרנלין שמילא את העורקים התפוגג מזמן והשרירים התקשחו מקור ומעייפות. לקח לי הרבה יותר זמן לרדת מאשר לעלות, אבל בסופו של דבר נעמדתי על האדמה והבטתי סביבי בחושך. כמה דמויות שחורות שכבו על האדמה ללא רוח חיים. אחד עמד לידי. הוא היה מעט גבוה, יותר מזה לא יכולתי לראות.

"אז המממ... ת-תודה. א-אני מניחה שאני חייבת לך את החיים שלי, מה אני יכולה ל–"

"אל תהיי טיפשה ותיקחי את הפגיון שלך. הוא פגיון טוב," האיש הושיט לי את הפגיון של אמא. "עכשיו בואי".

האיש הסתובב והתחיל לפלס את דרכו בחושך. נעצרתי לרגע. יכולתי לברוח, אבל לאן? הכפר ג'ונס-היל כבר לא קיים יותר. כנראה גם לא שאר הכפרים שהכרתי. האיש הזה שלא ידעתי עליו דבר, הוא הדבר היחיד שהיה לי בעולם כולו.

"לאן אנחנו הולכים?" רצתי אחריו.

"יש לך הרבה שאלות, ילדה," האיש המשיך ללכת.

"למה בכלל הצלת אותי?"

"תקשיבי לי, את רועשת כמו עדר פילים שועט. היער נהיה מקום מסוכן בשנים האחרונות".

"כן שמתי לב ל–"

"ששש," הוא קטע אותי, "פשוט תבואי".

ופשוט באתי.