הגיל הפגיע

אמנדה

1.

הברדק ששורר כאן מזכיר לי שאני לא לבד. אמנדה חזרה. אני מביטה סביב, מועדת על כל מה שהשאירה אחריה. על הספה יש צלחת עם חתיכת לחם לעוס, כוס חצי מלאה. השמיכה שלה דחוסה בפינה ועליה ספר הפוך, תמיד באותו העמוד.

בשנים האחרונות אני ישֵנה עמוק מאוד, כך שאני לא שומעת אותה מסתובבת בבית. רק כשאני מתהפכת במיטה, צעדיה מרעידים את רצפת חדר השינה שלי.

אני לא יודעת מתי היא תתעורר. אני שותה את הקפה ומשאירה על השולחן עוגיות ואת הספל היחיד שנשאר מתקופת הילדוּת שלה. קרני השמש מאירות את הפרה שמצוירת עליו, עם העשב בפה.

את הקנקן אני משאירה על הכיריים כדי לרמוז לה לחמם את החלב. היא תוכל להוסיף לו מעט מהקפה שנשאר במקינטה, ואולי בכלל תתעלם מהכול. אין לדעת. או שתעריך את המאמץ שלי, או שתתרגז כי אני מתנהגת אליה כמו ילדה.

אני לא מבינה את המשמרות שלה בעבודה, אם אפשר לקרוא לזה עבודה. היא באה והולכת באופן אקראי לחלוטין. אני מנסה לתפוס אותה בזמן הארוחות, אבל כל שאלה שלי בעניין מעצבנת אותה.

אני מוודאת שיש במקרר משהו מזין לאכול, למקרה שהיא תדלג על ארוחת הבוקר. הביצים העגלגלות מרגיעות אותי. היא תמיד כל כך רזה, הבת שלי.

אני מרימה את הנעליים מהשטיח, מסדרת את הספה. אם מישהו היה נכנס לפה עכשיו, הייתי מתביישת. הטלפון שלה כבוי מתחת לשמיכה.

עכשיו אני יכולה ללכת. 'אני אצל סבא', אני כותבת לה על פתק ומניחה אותו ליד האגרטל ובו צבעונים. אני מוסיפה לב קטן, אך מיד מוחקת.

2.

אבא שלי גר בחצי הדרך בין העיירה להרים. הבוקר הוא לא עובד בשדה, אלא יושב על סלע בדרך, מרוגז. כשהוא בבית, הזמן עומד מלכת. לא קל לו לקרוא עיתון, ובטלוויזיה יש רק בלבולי מוח.

"את צריכה לבוא איתי לאיזה מקום," הוא אומר.

השמש מסנוורת היום, מכאיבה בעיניים. אבל הוא מעולם לא הרכיב משקפי שמש, רק מכווץ את עיניו. אנחנו נוסעים בפיאט הישנה, מזדחלים במעלה ההר עיקול אחר עיקול. הלחץ באוזן אחת משתחרר, ואז גם בשנייה, אני שומעת חזק יותר את המנוע. הוא מרוכז בנהיגה, פניו נרעדות עם כל בור בכביש, אפו מחודד, שפתיו דקיקות. לפתע הוא מטה את ראשו ושואל אותי על אמנדה.

"היא עוד יָשנה כשיצאתי," אני אומרת לו, ואנחנו שוב שותקים.

ההר מיתמר לפנינו. הירוק הטרי מטפס לגובה, צובע את יער עצי האשור בן מאות השנים, ואת החלק שהרועים מכנים 'עירום' מפני שהעצים לא גדלים שם, ומישור עשבוני חולש על פני השטח. מעל אזור המישור עדיין שורר חורף.

אט־אט הדרך נעשית מוכרת לו. מי יודע כמה פעמים הלך בה ברגל, כשעוד הייתה דרך עפר עקלקלה. הוא מביט מבעד לחלון, יכול לנהוג כאן בעיניים עצומות. כאן למעלה הוא נולד, היכן שמשתרעים השדות החקלאיים. עשרים וחמש שנה לאחר מכן אני נולדתי. אבא שלי היה בחור צעיר בעמק הזה, אני לעומתו הייתי ילדה. כאן היה יוצא לציד, לפעמים באופן בלתי חוקי.

זמן רב לא באנו לכאן ביחד, אני לא מצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה ביקרתי פה. הוא פותח קצת את החלון, שואף אוויר עמוק לריאות, שוכח לרגע את מחלת הנַפַּחת ואת ההיצרות באבי־העורקים, לחייו השקועות מתעוררות לחיים. מאז ומעולם זה חסר לו, האוויר שהשאיר כאן כשעזב.

אנחנו מגיעים, והוא חונה בשולי הדרך.

מבנה המסעדה הקטן של 'המפקדת' עדיין עומד, אפילו שהיא כבר לא כאן. אני זוכרת שישבתי אל שולחנות הפיקניק בין המטיילים, בתוך עשן שיפודי האַרוֹסְטִיצ'יני הצלויים. לפעמים אף עזרתי להגיש, אם היה בכך צורך.

עלי האשור כמעט נוגעים בגג.

"כל השטח הזה עדיין שלנו, תזכרי את זה בהמשך," אבא שלי אומר ומצביע על חלקת היער ששייכת למשפחתו זה שנים.

ב'המשך' הוא מתכוון אחרי מותו. אוכל להגיש בקשה לפקיד היערות ולכרות עצים לחורף, כך הוא מסביר לי. הוא יודע שלא אעשה זאת, הרי מעולם לא ראה אש דולקת אצלי בבית.

"הבאת אותי לכאן כדי להוריש לי את היער?" אני מתבדחת.

"לא מדובר רק במה שאת רואה."

הוא חוצה את הכביש ונכנס לתוך שביל מכוסה עשבים שוטים. צעדיו מיוסרים, אני הולכת אחריו באי־רצון, יודעת מה מחכה שם.

לא כך זכרתי את שלט הכניסה לאתר הקמפינג, כמה מהאותיות נפלו, ה־M מתנדנדת הפוך ונראית כמו W. ענף פטל מתפתל סביב שער הכניסה הנעול, לא ידעתי שיש לו מפתח. הוא פותח בכוח את שער הברזל, גורר אותו על העשבים שגדלו תחתיו, ופונה לכיוון המבנים המעטים שהתרפטו מחוסר שימוש. תחת גגון ארוך עומדת שורה של כיורים, חלקם שבורים, כמו גם דלתות תאי השירותים שנעקרו ממקומן. אנחנו הולכים לאורכה של בריכת השחייה, אני מאחוריו. אשפה וענפים שבורים מכסים את הקרקעית, עץ קטן תועה צומח במרכזה. מלפנים בלתי אפשרי עוד לזהות את חלקות האוהלים — צמחייה עבותה השתלטה על הכול.

"אתה מוכן להגיד לי למה אנחנו כאן, מי נתן לך את המפתח?"

"רציתי להראות לך כמה המקום מוזנח."

אני מושכת בכתפיי. ראיתי, ועכשיו אפשר ללכת מבחינתי. המקום הזה לא מעניין אותי.

"גם זה יהיה שלך, בהמשך," הוא אומר.

אות אזהרה מבעבע בבטני ועולה אל הגרון, תחושת מחנק.

"לא נכון, הרי מכרת את האדמה הזאת."

במשך זמן רב הוא אכן ניסה למכור, אך לא הצליח, הוא מתוודה בפניי.

אני שותקת. ציפורים מצייצות סביב. קול קוקייה נשמע במרווחי זמן קבועים.

"אחרי מה שקרה, אף אחד לא רצה את השטח הזה. אפילו לא במתנה," הוא אומר בטון כמעט מצטדק.

"גם אני לא רוצָה אותו, המקום הזה מפחיד," אני מרימה את הקול, והמילים שלי מהדהדות בחלל. בין שארצה בכך ובין שלא, המקום הזה יהיה שלי. אני היורשת היחידה שלו.

"בימים הקרובים נלך לנוטריון כדי לתעד את הדברים."

הנה הכוח שעוד יש לו עליי, החלטות שנקבעות עבורי, ואין ביכולתי לשנות אותן.

"אני לא אסכים לזה, יש לי את הבעיות שלי."

אני מַפנה לו את הגב וחוזרת אל המכונית, לא שומעת עוד את צלילי היער האהובים. פריחת האביב היפה כבר לא נוגעת לי.

3.

מילאנו, או כלום. זה מה שאמרה לגבי העתיד שלה כשסיימה את בית הספר. בכלום התכוונה לעיירה, לבית. במילאנו תחיה את החיים האמיתיים.

כל הקיץ התכוננה, הייתה יושבת אחר הצהריים עם עיפרון נעוץ בשֹערה, ובעיפרון נוסף סימנה תשובות במבחני התרגול. היא יצאה מהבית מעט מאוד ובלי חשק: חברים שלה שהתקשרו או שלחו הודעות, כבר היו שייכים לעבר.

כל הצעה שלי נפלה על אוזניים ערלות: רומא קרובה מדי, בולוניה פרובינציאלית.

"אז למה החברים שלך הולכים ללמוד שם?"

"כי הם פחדנים, נשארים במרחק בטוח מהבית."

נסענו לקניון וקנינו לה מזוודה גדולה, ועוד אחת קטנה. היא רצתה שהן יהיו איכותיות, אף שהתכוונה לחזור הביתה רק לחג המולד ולפסחא.

"תבואי גם את לבקר אותי במילאנו, זה יעשה לך טוב," השיבה לנוכח התנגדותי הדוממת.

בספטמבר, אבא שלה הסיע אותה למבחני הכניסה לאוניברסיטה. היא התקשרה אליי לפני המבחן, בְּליל של חשש ונחישות בקולה.

היא חזרה הביתה, ואורות העיר בהקו בעיניה.

"זאת אירופה האמיתית," אמרה.

מהמעט שסיפרה, הבנתי שהם עצרו לארוחת ערב ליד תעלות המים של רובע נאבילי, כמו תיירים. אחרי יומיים עם אבא שלה, חזרה קורנת.

"שניצל אמיתי זה לא כמו שאת מכינה," אמרה והניחה על כתפי יד מלאת רחמים.

כאשר סיפרה לאבא שלי שהתקבלה לאוניברסיטה, הוא פתח לה חשבון בנק והפקיד בו אלף אירו. "בכל פעם שתיכנס לי הפנסיה, אפקיד לך חמישים או מאה," הבטיח לה.

הוא כלל לא הבין כיצד תוכל למשוך כסף כשהיא רחוקה כל כך. וגם מה בדיוק המקצוע הזה שבחרה ללמוד: 'מדעים בינלאומיים ומוסדות אירופיים'. אבל הוא שמע אותה מעבירה ביקורת על משהו שאמרו בחדשות, בטון חשוב כזה.

אבא שלי התגאה בנכדה היחידה שלו, היא הגיעה למקום ה־32 מתוך 400 סטודנטים. ולחשוב שבהתחלה, כשרק נולדה, התקשה להתרגל לצבעה החיוור ולשערה האדום, שאינם שייכים למשפחה שלנו.

גם אני התגאיתי בה על הציון שקיבלה במבחן הכניסה. בתוך תוכי טיפחתי מעט תקווה שאולי לא תעבור. נחש קטן, עמוק במחילות לבי, רצה לשמור אותה קרוב אליי.

קניתי לה סדינים, מגבות, פיג'מות, ואת כל הדברים שבנות צריכות ושהיא לא חשבה עליהם. לימדתי אותה להפעיל מכונת כביסה, לתלות בגדים כהים בצל. שמחתי שתוכל לגלות קצת עולם, דבר שלא התאפשר לי.

נסענו יחד ברכבת, המזוודות היו כבדות.

"לפחות את המצעים הייתי יכולה לקנות במילאנו, לא?" היא אמרה.

אבל משקלם של אלה דווקא היה קל לעומת צנצנות האוכל המוכן. בישלתי לה אוכל שיספיק לכמה חודשים. כך שיכנעתי את עצמי שהיא תוכל לשרוד בלעדיי.

המעלית הייתה מקולקלת. הזענו יחד במעלה גרם המדרגות הקודר של הבניין. הבחורה שפתחה את הדלת בחנה את אמנדה ואז הצביעה על החדר.

"אחר כך תבואי לחתום על החוזה," אמרה לה.

השותפות האחרות אפילו לא הציצו מפתחי חדריהן. הרהיטים בחדרה של אמנדה היו ישנים מאוד, שמיכת צמר זרוקה בפינה. אך נדמה שכלל לא אכפת לה. היא התעקשה שלא אשאר, אולי רק קצת בשביל לעזור לה לשים כמה דברים בארון, וזהו.

"אני הולכת לשירותים," אמרתי לפני שהזמנתי מונית.

ישבתי על האסלה, אריחי הרצפה נראו מלוכלכים, כלומר לא מאוד, פשוט ישנים. וילון פלסטיק עם ציורי פילים כיסה את האמבט, ואל הדלת הוצמדה טבלת ניקיונות. סימן שאלה חיכה לשמה של אמנדה.

המונית הגיעה כדי לקחת אותי אל תחנת הרכבת. חיבקתי אותה חזק. "תתקשרי כשתגיעי," אמרה לי והרפתה מאחיזתי.

לראשונה היא זו שביקשה זאת ממני, ולא ההפך.