הקרבות הגדולים ששינו את ההיסטוריה

הקדמה

יצירת המופת מלחמה ושלום מאת לב טולסטוי ראתה אור לפני כ־160 שנה, רומן היסטורי־פילוסופי הנע בין שני צירים: סיפור יחסיהן המורכבים והמסוכסכים של משפחות אצולה בחברה הרוסית, וסיפורן של מלחמות נפוליאון בשנים 1805, 1807 ו־1812, שטלטלו את רוסיה ואת אירופה כולה. לצד תיאורי הקרבות ותיאורי הדמויות, הבדיוניות או ההיסטוריות, שוזר טולסטוי הגות פילוסופית על אודות חירות האדם, ובמרכזה השאלה: האם קיים רצון חופשי או שמא הנסיבות הן המניעות לפעולה? מביקורתו על המלחמה, שממנה סלד, עולה כי לא המצביא הדגול, תוכניות קרב או פעולות הרואיות מכתיבים את ההיסטוריה, כי אם יד המקרה הבאה לידי ביטוי בפעולותיהם הפשוטות, מעשה יום־יום, של חיילים בשדה הקרב או של אזרחים בתקופת מלחמה. ואולם, במציאות המודרנית אנו עדים יותר למלחמות מאשר לשלום המושג בעקבותיהן, ולעיתים אין הוא אלא הפסקת אש זמנית בטרם יפרוץ סבב המלחמה הבא.

לצד נדידת עמים (שחוללה מלחמות) ומסחר (שלעיתים הגדיר מחדש גבולות בין מדינות), מלחמות הן הגורם החשוב ביותר שעיצב את ההיסטוריה של האדם: ממלכות קמו ונפלו, אימפריות התפשטו או התפוררו, עמים זכו בעצמאות ואילו אחרים שועבדו, מדינות התאחדו או התפרקו, ועל פי רוב באלימות אכזרית. אפשר לסכם זאת במילותיו של ראש הגדוד מתוך מלחמה ושלום: "עלינו לקדש מלחמה עד טיפת הדם האחרונה".

קרבות מסקרנים אותנו, ולא רק בשל חשיבותם אלא משום שהם מרתקים. אנו מתעניינים בסיפורי גבורה, במופת של הקרבה למען אידיאל או למען מטרה משותפת. אלו אירועים הממחישים לעיתים עד כמה מסמר קטן, תזמון של התקפה או התקפת־נגד, יהירות של מצביא, עיתוי לא מוצלח של קבלת מידע מודיעיני, יכולים לשנות היסטוריה של מדינה, ואף של העולם כולו.

כשיצאנו לדרך חשבנו שאנו מתארים היסטוריה — בין אם רחוקה, ובין אם קרובה יותר. לפני שלוש שנים (2021) הגדיר אביב כוכבי, הרמטכ"ל לשעבר, את הספר התועלת שבכוח מאת רופרט סמית, כקריאת חובה לקציני צה"ל בכירים. ספר הנפתח בקביעה: "מלחמות אינן קיימות עוד... מלחמה כאירוע מסיבי מכריע ביחסים בין־לאומיים, מלחמה כזו אינה קיימת עוד". האומנם? ובכן, איננו תמימים. המב"מ (המערכה בין מלחמות) שמנהלת ישראל כנגד התעצמותן של אויביה ידועה בפי כול, כמו גם מבצעים ממוקדים כנגד מדינות עוינות ומנהיגי טרור. אבל מלחמה ממש? נניח טורי שריון שועטים במזרח אוקראינה, הפצצות חסרות הבחנה על ערים אירופיות, פלישה בהיקף מלא של מדינה לשכנתה, כולל סיפוח שטחים, מיליוני פליטים? האם אלו נחלת העבר, עד וכולל המאה ה־20? התשובה היא לא. זה קורה כעת, במלחמת אוקראינה־רוסיה או בצילה של המלחמה שנכפתה על ישראל בעקבות טבח שמחת תורה באוקטובר 2023, אלו הן תזכורות מצמררות לכך שמלחמות לא פסו מן העולם.

ישנם אירועים שהכרוניקה שלהם ידועה מראש, וישנם כאלה שקשה לצפות את התפתחותם, ומובן שישנם קרבות רבים נוספים שיכלו למצוא את מקומם בין דפי הספר, לדוגמה, נוכל למנות מתוך מלחמת העולם השנייה בלבד לפחות כעשרה קרבות ששינו את מהלכה. עם זאת, בחרנו בשלושים קרבות בולטים בהיסטוריה, ששינו או למצער שהשפיעו על מהלכה, לטוב או לרע. במהלך בחירתם השתדלנו לא ליפול לידי הטיות ידועות כמו מתן עדיפות לאירופה ולמערב. ראשית, משום שהקרבות האירופיים בדרך כלל מתועדים יותר; שנית, מעצמות אירופיות אכן שלטו ברוב מדינות העולם בחמש מאות השנים האחרונות; ושלישית, למדנו עליהם בעיקר ואותם אנו מכירים. כמו כן, נאבקנו בהטיה נוספת — מתן עדיפות להווה או לעבר הקרוב על פני העבר הרחוק. העבר הרחוק הוא זה שזרועו הארוכה מכתיבה את הקורה עד עתה: לולא ניצחו היוונים את הפרסים במלחמותיהם, לוּ הרולד וצבאו לא היו מגיעים תשושים לקרב הייסטינגס, אם הקיסר הביזנטי רומנוס הרביעי היה מנצח את הסלג'וקים, או מכונן איתם שלום שהם ייחלו לו, ההיסטוריה הייתה נראית אחרת, לרבות ההיסטוריה של ארץ ישראל ושל העם היהודי.

בשלבי העבודה האחרונים על הספר התרחש טבח שמחת תורה, ב־7 באוקטובר 2023, ובחרנו להקדיש פרק למתקפה זו, שהתפתחה למערכה בעזה. פשעי המלחמה המזוויעים שביצע החמאס, זעזעו עמוקות את ישראל וכפי הנראה את המזרח התיכון כולו. הטבח, שאינו אלא מתקפת טרור כפשוטה, שמטרתה לזרוע אימה ופחד, תוכנן ובוצע כקרב אשר לגורם ההפתעה שבו היה תפקיד מכריע — הוא נוהל בחשאיות על פי מודיעין, בפשיטה של כוח גרילה גדול ומאומן ובחלוקת משימות וביצוען בזירה. חשוב לדון במתקפה הזו ובלקחיה, ולזכור — קרבות אינם פורצים רק בין צבאות סדירים, קרבות פורצים גם בין כוחות סדירים לכוחות גרילה, או בין כוחות המאומנים ללחימה בטרור לבין טרוריסטים רצחניים, נחושים ומיומנים. בעקבות מתקפת החמאס פתח צה"ל במערכה בעזה, שהתפשטה לזירות נוספות: מלחמה נגד חיזבאללה, מתקפות אוויריות הדדיות מול איראן, ולחימה נגד החות'ים בתימן. מערכה שהחלה במתקפת טרור התפתחה למלחמה אזורית כחלק ממערכה גלובלית המתנהלת ביבשה, באוויר, בים ואף בחלל. למערכה מורכבת זו נוספו משתנים חדשים שאיתם ישראל מתמודדת: רשת מנהרות בעומקים משתנים שאורכן אלפי קילומטרים וטרם פותח לה מענה צבאי, וכן טכנולוגיות חדשניות של אמצעי לחימה, להגנה ולהתקפה, שבשימוש הצדדים המעורבים. שורה ארוכה של לקחים נבחנת יום־יום מאז החלה המערכה, לדוגמה: ניהול קרב, שיתופי פעולה בין כוחות יבשה לאוויר שנסמכים על מודיעין בזמן אמת, מקומה של התקשורת, המאבק על דעת הקהל העולמית, היבטים משפטיים בין־לאומיים וחשיבותם של היבטים מדיניים וכלכליים בלחימה במאה ה־21 — כל אלה מופקים תוך כדי תנועה ויופקו בראייה כוללת גם בתום המערכה. עיני העולם נשואות למתרחש כאן, העתיד עוד להילמד.

אמיתותם ההיסטורית של הקרבות בספר זה אינה מוטלת בספק. לא כתבנו על קרבות שסביר מאוד שקרו, משום שאין בנמצא תיעוד אמין על אודותם, ולכן אין לנו היכולת לנתחם. מסיבה זו לא כללנו בו, לדוגמה, קרבות המוזכרים בתנ"ך, או את מלחמת טרויה. כמו כן לא התייחסנו לרציחות עמים (ג'נוסייד) או לשואה. אלו אינם קרבות, אלו הם רציחות עם נוראיות ומקומם של אירועים מזעזעים וחשובים אלו אינו בין דפי ספר זה.

העולם משתנה, וההגדרה מהו קרב משתנה אף היא. האם הטלת פצצה גרעינית על עיר תיחשב קרב? האם מתקפת טרור שבה נחטפו מטוסים בידי מחבלים כדי להתרסק על מטרות בארצות הברית נחשבת קרב? לא בדיוק. מתקפת הטרור על ארצות הברית ב־11 בספטמבר 2001 הייתה פעולה אלימה ורצחנית, שהובילה למלחמות ארוכות וסבוכות. אם תרצו, ניתן לראות בה המשך לקרבות שנערכו לאורך ההיסטוריה בין דתות ותרבויות שונות, שרבים מהם מתוארים כאן. בעשורים האחרונים הפכו פיגועי טרור לכלי מלחמתי, וארגוני טרור צברו עוצמה גדולה יותר משל צבאות: צבאית (חיזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן, בוקו חראם בניגריה) ותודעתית (אל קאעידה, דאע"ש). פיגועי טרור גררו מדינות למלחמה, גם בישראל: כך, חטיפת חיילים הובילה למלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006; חטיפת שלושה נערים ורציחתם, הובילה למבצע צוק איתן בעזה, בשנת 2014; וטבח שמחת תורה באוקטובר 2023 הוביל למערכה שעדיין מתנהלת בעת כתיבת שורות אלו. מנגד, נציין גם שסוכלו פיגועים אשר מנעו מלחמות אפשריות, ולמעשה הפך המאבק בטרור למאמץ כלל־עולמי של מניעת מערכות חדשות. לדוגמה, ארצות הברית ולצידה ישראל ורוב מדינות המערב התייצבו לצד העולם הסוני, בעוד סין ורוסיה התייצבו לצד איראן ובעלות בריתה באזור.

בחלק מן הקרבות או מסעות המלחמה המתוארים בספר, השתתפו מאות אלפי לוחמים ולעיתים אפילו מיליונים. בקרבות אחרים חורצי גורלות, השתתפו אלפים בודדים בלבד. היו קרבות שחשיבותם המכרעת הייתה ברורה כבר בזמן אמת, והיו אחרים שרק בדיעבד התגבשה ההבנה שבזכותם, או לחלופין בעטיים, השתנה הכול.

ההתפתחויות הטכנולוגיות של הלחימה במרוצת השנים נשקפות אף הן מן הספר, דרכן נחשפים כושר ההמצאה והיצירתיות שהשקיעו בני האדם במטרה להרוג אלה את אלה. החל בניצול פילים לקרב, ביות סוסים לשימוש צבאי, עבור דרך שיטות לחימה דוגמת הפָלַנְקְס העתיקה, ועד להתפתחות כלי המלחמה — למן הרומח, הקשת הארוכה, דרך התותח, הטנקים, האוניות, ועד למטוסים ולפצצות אטום. כל התפתחות שינתה בתורה אסטרטגיות ותורות לחימה. עם זאת, על פי הסיסמה הוותיקה של חיל השריון הישראלי: "האדם שבטנק ינצח". בסיכומו של דבר, אחרי שהמצביאים והקיסרים תכננו, אחרי שהוקם המחנה והציוד הוכן כראוי (ולעיתים לא הוכן כראוי), אחרי שהחיילים הגיעו לשדה הקרב — אם נקלעו אליו במקרה, או על פי תכנון, אם בזמן, או אם באיחור — הם אלו שהכריעו את המתרחש. הלוחם מניף החרב, הלוחם היורה, הלוחם שנשאר בעמדתו עוד דקה, עוד שעה.

הקרבות המתוארים בספר כוללים סקירה נרחבת. המידע הקיים על אודותם הוא לעיתים רב ומפורט וזמין, ולעיתים המקורות הקיימים מעטים או אפילו סותרים. בכל תיאור קרב תוכלו למצוא מידע מעשיר הנתון במסגרת.

אנו מבקשים להודות להוצאת כנרת, זמורה, דביר, ובייחוד לשמואל רוזנר, לשעבר ראש מדור ספרי עיון, שאיתו יצאנו לדרך הארוכה, ולמאיה להט־קרמן, ראשת המדור הנוכחית, על מחויבותה, התלהבותה ומקצועיותה חסרת הפשרות. ליורם רוז ולערן זמורה על האמון שנתנו בנו, ועל הסבלנות הרבה. תודה ענקית לכל הצוות שעבד איתנו על הספר המורכב הזה: לאשת האינפוגרפיקה סיון טולדו, שהכינה את המפות המושקעות, למעצבת הגרפית שרית רוזנברג שעשתה נפלאות במאמץ להביא את הספר אל קו הגמר, למעצב הכה כשרוני אמרי זרטל, ולמפיק נועם אלון ביטון, שפיקח על כל המאמץ.

תודה מיוחדת לעורכת הספר, נילי ברנר, בעלת עיני הנץ, הידע והאחריות שאין דומה להם. שאלותיה, הצעותיה ובדיקותיה שיפרו מאוד את עבודתנו.

תודה מיוחדת לעיתונאי ולתחקירן־העל איתי אילנאי. בלעדיו הפרויקט הזה לא היה קורם עור וגידים.

טעויות בספר, ככל שנפלו, הן שלנו ועל אחריותנו.

גם לאחר 3,000 שנה ממשיך קרב קדש לעורר מחלוקות מחקריות, התעניינות מקיפה ופולקלור ענף. הסיבה לכך נעוצה כפי הנראה בעובדה שמדובר בקרב הראשון בהיסטוריה האנושית, שזכה לתיעוד נרחב וקנוני — בין מצרים לממלכה החיתית. רעמסס השני, מלך מצרים, הנציח את הקרב העצום, והוא תועד במקורות מצוירים — תחריטים וציורי קיר נפלאים, ובמקורות כתובים — פואמת פנטואר, או בגרסתה המקוצרת, בולטין.

התחריטים מתוארכים לשנתו השמינית של רעמסס השני כפרעה, והם מהללים אותו ואת הישגיו ומציגים אותו כמנצח הגדול. בפואמה, למשל, מתואר כיצד רעמסס הדף בגפו מאות מרכבות חיתיות, אך מומחים מטילים בכך ספק, בשל התיעוד החיתי הקיים על אודות הקרב, המאתגר את הנרטיב המצרי ומציג גרסה שונה.

רקע

משחר ימיה גילתה מצרים עניין בשטחי הממלכות מצפון לכנען, מטעמים כלכליים וביטחוניים. בתקופת קרב קדש הייתה זו הממלכה החיתית, הצפונית לממלכה המיתנית (שכללה גם את שטח סוריה, כיום) — ולתפיסתה של מצרים, זה היה הפתח אל העולם. סוריה, ששטחה שפע משאבי טבע, הייתה נקודת מעבר עיקרית לסחורות (תכשיטים, נחושת ושנהב, מוצרי מזון ועוד) שהגיעו אל מצרים מאזור הים האגאי, ממסופוטמיה ומהמזרח הרחוק. מצרים שאפה לכבוש את השטח הסורי גם כקו הגנה מפני תקיפות אפשריות של האימפריות מצפון.

השליטה המצרית בסוריה, בכנען ובארצות נוספות התבססה על הסכמים עם מנהיגים מקומיים (וסאלים) בני חסות של מצרים, וכן על מיזמי בנייה מרשימים שהנכיחו את המצרים באזור. תחותמס השלישי, המכונה בפי חוקרים "נפוליאון המצרי", הרחיב את גבולות הממלכה מסודאן ועד הפרת, וניהל מערכות קשות נגד מי שהעזו למרוד במרות הפרעונית. הנתינים הורשו לנהל את ענייניהם בשלווה מסוימת, כל עוד הקפידו לשלם מיסים ולסחור בתחומי הממלכה.

גם סוריה התנהלה במשך כשלושה עשורים בשקט יחסי, בזכות בריתות בין האימפריה המצרית לאימפריה המיתנית, ששיאן הסמלי היה חתונתם של תחותמס הרביעי ובתו של מלך מיתני. בריתות שהתחזקו נוכח האיומים מכיוונה של האימפריה החיתית. הברית האמיצה בין המיתנים למצרים סימנה את קו הגבול בין האימפריות, והעניקה לאחרונים את השליטה בעיר קדש — עיר קטנה ומוקפת חומה שניצבה על תל, סמוך לנהר האורונטס, ומישור גדול בצידה השני. קדש נחשבה לנקודה אסטרטגית בזכות הקרבה למקור המים נהר אל־כביר, ולעמק בקאע שהיה דרך הגישה של המצרים לצפון סוריה.

בראשית המאה ה־14 לפנה"ס החלה האימפריה החיתית במסעות התפשטות והתרחבות, בהנהגתו של המלך שופילוליומש הראשון. תחילה היכתה באימפריה המיתנית, הדפה אותה מצפון סוריה, התקדמה דרומה והשתלטה על ערי המדינה באזור כולו, ובהן קדש. בה בשעה שמלכים סורים נשבעו אמונים בזה אחר זה למלך החיתי, המצרים, שנהנו משקט באזורם בזכות בריתות שקיימו, נקטו במדיניות חוץ מתכנסת ונהגו בשוויון נפש נוכח התפשטות האימפריה החיתית, עד שהאחרונה הפכה לשליטה העיקרית בסוריה, ובשיאה הגיעה עד דמשק.

שינוי מדיניות מצרי

מדיניותה של מצרים השתנתה כאשר השושלת הפרעונית ה־19, הצבאית באופייה עלתה לשלטון. במצרים הבינו כי לא די בשיטה הווסאלית כדי לספק להם אחיזה באזורי השליטה, וכי עליהם להציב כוחות בשטח סוריה כדי להשיב את ריבונותם.

פרעה סתי הראשון ריכז צבא גדול בבירה המצרית אווריס, שבצפון־מזרח דלתת הנילוס, ויצא משם צפונה, דרך כנען למסע מלחמה גדול, תוך גיוס נסיכים מקומיים בדרכו. מסע המלחמה סימל חזרה מצרית לימי הכיבושים שרווחו בתקופת תחותמס השלישי, ואחד מיעדיו העיקריים — העיר קדש.

למסע המלחמה הצטרף בנו של פרעה, רעמסס השני. הוא צפה באביו עולה על קדש ומחזירהּ מידי החיתים. מאזן האימה בין מצרים לממלכה החיתית, שתי אימפריות שאפתניות בשיא כוחן, התאזן. מלך קדש נשבע אמונים לסתי הראשון, והמצרים הסיגו כוחותיהם לארצם. אלא שכעבור שנים אחדות נמלך בדעתו מלך קדש, והחזיר את העיר לשליטת החיתים.

בשנת 1279 לפנה"ס מת פרעה סתי, ובנו, רעמסס השני, עלה על כיסאו כפרעה. כעבור שלוש שנים החליט הבן להשיב את השליטה על קדש למצרים. הוא הגדיל משמעותית את צבא מצרים, ריכז אותו בעיר "פר רעמסס" (הבית של רעמסס), אותה בנה על חורבות הבירה הישנה, אווריס, והפך אותה לבסיס לוגיסטי גדול שממנו יוכל לשנע כוחות במהירות.

רעמסס היה בשנות העשרים לחייו כאשר ירש את אביו. הוא נולד לתוך המהפכה הצבאית במצרים, וגדל על ערכיה ובצילם של גדולי הכובשים המצרים — תחותמס השלישי, וממשיך דרכו, סתי הראשון. הוא שאף להיזכר כמותם, ולמסע המלחמה שלו צפונה היו שתי סיבות: האחת גלויה — החזרת העיר קדש לידי השלטון המצרי. השנייה סמויה — שאיפתו לחרוט את שמו באותיות זהב על דפי ההיסטוריה, וכך עשה. הוא ביסס את עצמו כאחד מגדולי הפרעונים שבנו את מצרים העתיקה, ומלמדים על כך המקדשים העצומים שהקים בה, המפארים את כוחו.

בניגוד למלך המצרי שעמל כדי להנציח את שמו, הידע הקיים ברשותנו על יריבו החיתי, המלך מוותליש השני, מועט. כנכדו של שופילוליומש הראשון, שהחל את מסע ההתפשטות של האימפריה החיתית, מוותליש אף הוא נצר לשושלת של כובשים. אביו, מוריסליס השני, הוא שלחם מול סתי הראשון בקרב קדש שהזכרנו — ונוצח.

מוותליש ירש את השלטון לאחר מות אחיו הבכור, ונודע כמלך אינטליגנטי ונבון, שביצע שינויים ארגוניים מרחיקי לכת בחלקה האנטולי של האימפריה. הוא ייעל את צבאו ושיגר כוחות לעבר סוריה, מעשה ששימר כנגד כל הסיכויים את אחיזתו באזור.

שני המלכים האלה, העתידים להילחם זה מול זה בקרב קדש, דומים למדי: צאצאים של כובשים גדולים שעלו לשלטון בגיל צעיר יחסית, אנשי צבא וארגון שביקשו להפוך לשליטי העולם. שניהם השליכו את יהבם על עיר אחת, קדש, וניקזו אליה את מרצם ואת צבאם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*