דרך הצמצום והדיאלוג

מילים אישיות מכותבי הספר

ספר זה מבקש להכניס את קוראו לעולמה של הפסיכולוגיה היהודית.

הפסיכולוגיה היהודית כשמה כן היא: קודם כול היא פסיכולוגיה לכל דבר — היא מציגה תפיסה מושכלת של האדם, מניעיו, שורשי גדולתו ומקורות מצוקותיו. בתור שכזו היא מבקשת להאיר את דרכו של האדם בעולמו — והכוונה היא לכל אדם ואדם.

יחד עם זאת, הפסיכולוגיה היהודית מבקשת להיות כלי בעבודתו של הפסיכולוג הטיפולי, העובד הסוציאלי, המחנך, המאמן, וגם היועץ הארגוני — כל מי שתחום עיסוקו הוא בני אדם. בתחום זה אנחנו מבקשים להציג גישה חדשה השאובה ממקורות יהודיים, המתבוננת באדם מזווית שונה ומוסיפה קומה להבנתו — מעל לגישות המקובלות כיום במקצועות האלה. חשוב לנו להדגיש שפיתחנו את הגישה הזו לאחר שנים רבות של עבודה טיפולית, ולדעתנו היא משלימה חוסר מהותי בחשיבה הטיפולית הקיימת.

ספרנו מבקש להציג את היסוד הדיאלוגי העומד, לדעתנו, ביסוד התהליך הטיפולי. אנחנו טוענים שכל גישה טיפולית מתבססת על הדיאלוג שנוצר בין המטפל למטופל — ושלמרות זאת רוב התאוריות הקיימות אינן מצליחות להבהיר את משמעותו של היסוד הדיאלוגי כיסוד המרכזי של התהליך הטיפולי. לדעתנו זהו חיסרון מהותי, הן מבחינה תאורטית והן מבחינה טיפולית. הוגים רבים וחשובים תרמו ותורמים לחשיבה הטיפולית. כמטפלים אנחנו משתמשים במושגיהם, מתפעלים מעומקם ולומדים מכתביהם — אלא שאחרי ההתפעלות הרבה אנחנו סבורים שעדיין חסרה בגישותיהם קומה רבת משמעות בהבנת האדם. התאוריות האלה אינן מתייחסות לעומקו האין־סופי של הסובייקט הנכנס לתהליך, לעושרה האין־סופי של אישיותו ולעוצמת כמיהתו לטוב — וגם לא לעומק כמיהתו לדיאלוג.

הקומה החדשה שאנחנו מציעים בספר זה מבוססת על הכרה בכך שנפש האדם היא טובה בשורשה, עמוקה ועשירה עד אין־סוף (חסידים היו אומרים שהיא "מלאה אור") — וגם שהיא דיאלוגית בשורשה, ומטרתה העמוקה היא להאיר, לגלות לזולת את האור הגנוז בה. הרוע והשפלות שאנחנו רואים באדם אינם אלא עיוות קשה של תכניה המקוריים של הנפש.

טענתנו היא כי השורש הטוב של התכנים הנפשיים אינו יכול להתגלות אלא על ידי תהליכים של צמצום הדדי, דיאלוגי, הנובע מהנכונות לפנות מקום לזולת: לגלות את הטוב הגנוז בו, ולגלות לו — באופן יצירתי — את הטוב הגנוז בנו. באופן הזה הצמצום מאפשר התפתחות יצירתית ודיאלוגית. אנחנו מאמינים שגישת הצמצום הדיאלוגי עשויה להרים תרומה משמעותית לעולם הטיפול ולתפיסת התפתחות האדם ומימושו העצמי. היא מאפשרת פינוי מקום לקולות השונים — בכל אדם ובין אדם לאדם, ועל ידי כך יצירה של דיאלוג פנימי וחיצוני שבו ניתנת לכל אחד מהם הזדמנות להאיר את אורו ולאפשר בכך הפריה הדדית משמעותית. ההתפתחות הנפשית מתרחשת על ידי צמצום המאפשר דיאלוג, ועל ידי כך מאפשר גם הרחבה וצמיחה של למידה חדשה עבור כל אחד מהקולות.

תפיסת האדם שנציע בספר תוכל לסייע לאנשי טיפול, חינוך, ולכל מי שעוסק בבני אדם. היא נשענת על שני מקורות חשיבה: האחד הוא הפסיכולוגיה המערבית, ובעיקר האסכולה הפסיכודינמית; השני הוא תפיסת האדם כפי שהתפתחה בעולמם של המקורות היהודיים. מקורה לדעתנו במקרא, והיא מתפתחת בספרות חז"ל ואחריה בכל מרחבי הספרות היהודית לדורותיה. גישה זו זכתה לפיתוח נמרץ מאוד בספרות הקבלית, וליישומים מרשימים בספרות החסידית ובכתבי הרב קוק. פרופסור מרדכי רוטנברג, מורנו האהוב, יצר מודל של פסיכולוגיה יהודית המתבסס על ההנחה שמקורות היהדות מכילים פסיכולוגיה עמוקה ומקיפה, שאפשר ליישמה בכל תחום העוסק בבני אדם ובעיקר בתחומי הטיפול הנפשי והחינוך. למיטב ידיעתנו, רוטנברג הוא הראשון שהחל להתבונן במקורות היהודיים מנקודת מבטו של איש מדעי החברה המודרניים — ובמיוחד בעיניו של איש טיפול.

כמי שגדל בעולמה של היהדות החסידית והתוודע בבגרותו לעולמה של הפסיכולוגיה המודרנית, רוטנברג העמיק לראות את נקודות התורפה של זו האחרונה: הוא נרתע מהמודל האגוצנטרי של האדם, המעמיד את הפרט כמרכזו היחידי. הוא התקומם כנגד התפיסה האבחונית המקובלת, המדירה את ה"חולה" מעולמה של החברה ה"בריאה". בניגוד לתאורטיקנים רבים בשנות השישים והשבעים הוא לא הסתפק בהצבעה על חסרונותיה של התפיסה הפסיכולוגית המקובלת, אלא הצביע על אפשרות שאיש לא חשב עליה עד אז — למצוא לה אלטרנטיבה מעמיקה במקורות היהדות. הוא המשיך לפתח רעיונות אלה בספריו, המהווים אוצר בלום של תובנות עמוקות ומועילות. בשנת 2009 זכה בפרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית, על פיתוח מודל הפסיכולוגיה היהודית. כך הלכה והתפתחה גישה חדשה לאדם, המשלבת את הפסיכולוגיה האקדמית עם מעמקיה הבלתי נדלים של החשיבה היהודית.

הגישה הטיפולית שתוצג בספר זה שואפת להמשיך את מפעלו של רוטנברג. כתלמידיו, וכאנשי טיפול, פיתחנו את הגותו לכדי שיטה או מתודה טיפולית וחינוכית המיושמת במסגרות שונות, מוכיחה את יעילותה ונותנת תקווה. גישתנו מתבססת על רעיונות יהודיים עתיקים, ובו בזמן בנויה על הגישות הפסיכולוגיות העדכניות ביותר. לדעתנו, ולאחר שנים רבות של עבודה טיפולית בגישה הזו, אנחנו יכולים להעיד על תועלתה הרבה.

בשנת 2004 הקמנו מכון לפסיכולוגיה יהודית, הקרוי על שמו של בעז רוטנברג — בנו של מייסד הגישה, שנפל כלוחם בהיותו בן ח"י שנים בלבד. במשך השנים לומדים במכון מטפלים ומחנכים רבים שהטמיעו את רעיונותיו בעבודתם. אנחנו יכולים לומר בשמחה רבה שחלק נכבד מבוגרי המכון ממשיכים כיום את ניהולו ולוקחים אותו למחוזות חדשים ופוריים. כיום שנינו מלמדים את גישת הפסיכולוגיה היהודית באוניברסיטה העברית בביה"ס לעו"ס, מובילים את מכון רוטנברג ומכשירים מטפלים ואנשי חינוך בלמידת הגישה ויישומה הלכה למעשה.

התפיסה שפיתחנו — "אסכולת הצמצום הדיאלוגי" — תוצג בספר זה ככוללת תפיסה חדשה של האדם, תורה התפתחותית, מודל אבחוני ותיאור התהליך הטיפולי. עם הזמן הפכה אסכולה זו לתפיסת עולם מגובשת, שיש לה כלים טיפוליים ושפה משלה, הכוללת מושגים רבים שיוצגו בהמשך הספר — כמו הצמצום, הדיאלוג, האלטרצנטריזם, השלחון, השקדום, רצף יצר־יצירה, מקדש למדרש ומהלך בין מצריות־מדבריות ויישוביות. אנו מזמינים את הקוראים לצלול לתוך עולם זה ולפגוש את גישת הצמצום הדיאלוגי כגישה פסיכולוגית כלל חברתית, היכולה לפנות לכל אדם ואדם.

ועם זאת, חשוב לנו להדגיש שלמרות שרעיונותינו לקוחים ממקורות יהודיים, הם לא נועדו אך ורק למאמינים בקדושת המקורות האלה. נכון, אומנם, שהמאמינים ימצאו בשורה בעצם העובדה שלפנינו גישה טיפולית יישומית השאובה מהיהדות, אך לטענתנו הרעיונות שנציג יכולים להעשיר את עבודתו של כל מטפל ומחנך, בלי קשר לאמונתו בתפיסות שמהן נלקחו. בקשתנו היא שדברינו לא ייבחנו על פי מקורם, אלא — קודם כול — על פי התועלת שבהם.

ונוסיף מילה על הכותרת 'פסיכולוגיה יהודית', ברוח מבצע פרסומי שהיה נפוץ בשנות ה־70:

YOU DON’T HAVE TO BE JEWISH TO LOVE LEVY’S REAL JEWISH RYE

(לא חייבים להיות יהודים בשביל לאהוב לחם שיפון של לוי)

כך גם גישתנו, הדולה ממעיינות החוכמה היהודית לדורותיה, אינה מוגבלת לאנשי דת ואמונה ואף לא לאדם היהודי. היא פתוחה לכל אדם באשר הוא שם ומאפשרת דיאלוג אמיתי עם האדם, החברה הכוללת ותיקון כלל עולמי.

נוסיף שתי הערות סגנוניות.

האחת, השתדלנו להרבות בתיאורי מקרים טיפוליים, כדי להמחיש את הרעיונות שיוצגו ואת דרך השימוש בהם במסגרת הטיפול. תיאורי המקרה מובאים בקצרה — ממש רק מה שחיוני כדי להמחיש את הרעיון ותו לא. בכל תיאורי המקרה, המטפל/ת מוצג/ת בלשון 'אני' — מאחר שבאופן טבעי, כל מקרה הובא על ידי אחד מאיתנו. למותר לציין, שכל המקרים מובאים ללא פרטים מזהים כך שלא ניתן להכיר אותם.

השנייה — אנחנו מניחים שלפחות חלק מהקוראים אינו מכיר היטב את לשון המקורות, העמוסה במונחים חסידיים וקבליים, ולא את המונחים שנוצרו על ידי רוטנברג או על ידינו. כשאנחנו משתמשים במונח איננו יכולים להניח בפשטות שהקורא כבר מכיר את משמעותו, גם אם הוצגה בשלב קודם. לכן לא יכולנו להימנע מהסבר חוזר של מונחים רבים, למרות שהחזרתיות עלולה להכביד במידת מה על הקורא.

מבוא

הרוצה לתקן דבר מה, צריך להכיר את הדבר שעליו לתקן. מי שמביא את רכבו למוסך, מניח, מן הסתם, שהמוסכניק מכיר היטב את מבנה המכונית, יודע למה נועדה, איך היא פועלת ומתי עלולה פעולתה להשתבש.

כך הדבר בכל תחום ותחום, מלבד בתחום אחד — הטיפול הנפשי! נפש האדם אינה ניתנת ל"ידיעה" מהסוג הפשוט הזה. היא עשירה מדי, מורכבת מדי. אפשר לחיות חיים שלמים עם אדם, ופתאום הוא מפתיע אותנו באיכויות שכלל לא חשבנו שהן קיימות בו. אם כך, האם אפשר להכיר אדם על בוריו? גם את עצמנו איננו מכירים באמת: אדם יכול לחיות חיים ארוכים, ופתאום הוא מוצא בעצמו כוחות, תשוקות וכיסופים שמעולם לא חשב שיש בו. לעולם לא נוכל לומר בוודאות שהצלחנו "להכיר" אדם בשלמות — גם לא את עצמנו! ומכיוון שכך, איך אפשר לדבר על "מבנה נפשי", או "מודל", המסביר את כל האדם כולו, מודל שאפשר לסכם באיזו סכמה תאורטית?

אבל מצד שני, האם אנחנו יכולים לוותר על מודל תאורטי? בלי מודל כזה, איך נתמודד עם השיבושים הרבים העלולים להתרחש בחיינו? איך נצליח להבין את המצוקות נפשיות, האומללות, ההרסנות לגווניה? האם נוכל "לטפל" בבן אדם בלי להבינו? ובאין מודל שיסייע בידינו, האם נוכל להבין את מצוקותיו של המטופל? האם איננו נידונים לתעות בנתיבי נפשו, כמי שנודד בדרך לא דרך ללא מפת דרכים תקפה?

השאלות הן נצחיות, ואין ספור הוגים ניסו להתמודד עימן: מה הם רוצים, בני האדם? מה גורם להם למצוקה? מה מעשיר, משמח ומספק אותם? ולחילופין — מה מדכא אותם? מה גורם להם לחרדה, לשנאה ולדיכאון? כל אדם יודע כמה קשה לו להבין אפילו את עצמו. פלוני שונא אדם מסוים, ואינו מבין מדוע הוא ממשיך את הקשר איתו? אחר מחליט — בפעם המאה — להימנע מלחשוב על נושא מסוים, ואינו מצליח לחשוב על שום דבר אחר חוץ ממנו. אדם מתבונן בעצמו, ואינו יודע — מי הוא, בעצם? האוהב, או השונא? בעל המשפחה המיושב בדעתו או ההרפתקן הפזיז? כל אדם מכיל הפכים וסתירות. ואם כל כך קשה להבין אדם אחד, מה הסיכוי להבין "בני אדם" בכלל? ואם הנפש היא כל כך מורכבת, אפילו מסתורית — האם יש בכלל סיכוי להבין אותה?

אולי אין סיכוי.

היינו יכולים להניח לנושא ולוותר על כל ניסיון הבנה שלו, אילולי ידענו כמה גבוה יהיה מחירו של ויתור כזה. הוא מותיר אותנו חסרי אונים מול תהפוכות הנפש ומצוקותיה — שהרי מה שאיננו מבינים, איך נוכל להתמודד עימו? אנשים רבים נופלים לסחרחורת של מניעים סותרים, בלי להבין מה מטלטל אותם בצורה כל כך מכאיבה. אחד שקוע ברומן הרסני ולא מצליח להפסיק (הוא משוכנע שהוא ממש רוצה, אבל לא מצליח!). אחר מלא בתחושות חוסר ערך, למרות שהוא מצליח בכל מעשיו, עשיר בהישגים ובהצלחות. שלישי אינו מצליח להינשא, משום שהוא נתקף בפחדים — תמיד ברגע האחרון — ומבטל את אירוסיו. אין לו מושג ממה הוא מפחד. אנשים רבים נופלים למצוקות בלתי נתפסות, בלי שום סיבה "הגיונית". רק הבנת שורשי מצוקותיהם תוכל להצביע על הדרך להתמודד עימן — אבל לשם כך יש צורך, קודם כול, בהבנה כללית של בני אדם: מה הם רוצים? מה גורם להם אושר, ומה מתסכל אותם?

לכאורה, לרוב האנשים יש תמונה כלשהי של נפשם: רובנו יודעים "מה עושה לנו טוב", אבל הידע הזה נשאר כמקבץ "מתכונים" שדבר אינו מקשר ביניהם. אדם יודע מניסיונו שספר טוב מרגיע אותו, ושמוזיקה מסוימת משמחת. אלה הן ידיעות חשובות בפני עצמן, אבל הן אינן מסבירות מה גורם לנו ליהנות מהספר ההוא, ולשמוח דווקא במוזיקה הזו? והרי ברוב התחומים איננו מסתפקים בידיעות ניסיוניות — אנחנו מחפשים תאוריה שתסביר אותן. כבר האדם הקדמון ידע — מניסיונו — לבנות סירות מבלי שיהיה לו מושג מה גורם להן לצוף על המים, אבל רק משהבנו את חוקי הפיזיקה הצלחנו להתקדם מהסירות ההן לספינות הענק. כמה זה היה מקל עלינו אם היינו מצליחים להבין את חוקי הנפש! כמה טוב הייתה מביאה ידיעה כזו!

הבנה כזו היא חיונית, קודם כול, לאנשי טיפול (למרות שלא רק להם). ספר זה נכתב על ידי שני פסיכולוגים. עיסוקנו המקצועי הוא ההתמודדות עם מצוקות נפשיות. כשאדם פונה למטפל הוא מניח שהמטפל מחזיק בידע מקצועי מיוחד, שעשוי לעזור לו להתמודד עם קשייו. אם לא כן, מדוע הוא מקדיש מזמנו, ממרצו ומכספו לטיפול? הטיפול עצמו אינו תמיד נעים. הוא עלול להביא עימו תסכולים קשים ולעורר זיכרונות מאמללים. אם לא יאמין שהמטפל הוא מומחה בתחומו — מה התועלת במאמץ ובייסורים? ומומחה, בכל תחום, אמור לדעת דברים ש"סתם אדם" אינו יודע. חשמלאי אמור להבין במערכות חשמל, מתכנת אמור להבין במחשבים — ומטפל נפשי אמור להבין בנפשות — אחרת במה הוא מומחה, בעצם?

כשהמטפל מקשיב לסיפורו של המטופל, הוא חווה בתוך עצמו משהו מהתוהו שבנפש המטופל. תוך כדי השיחה הטיפולית חדר הטיפול מתמלא ברגשות עזים. לפעמים מדובר ברגשות מלהיבים, ולפעמים ברגשות מפחידים ומרים. המטופל מספר על זיכרונות, מחשבות, סיוטים. אלה מעוררים תגובה רגשית בלב המטפל. גם היחסים שביניהם גולשים לא פעם למחוזות הנראים בלתי הגיוניים בעליל: רגע אחד המטופל מעריץ את המטפל, ורגע אחר הוא מזלזל בו. לפעמים הוא תלוי בו, ולפעמים חש מנותק ממנו לחלוטין. המטפל, מצידו, אינו נותר אדיש לרגשות האלה ולא פעם הם מעוררים בו תגובות עזות. הטיפול משקף את התוהו הנפשי של המטופל, ולא פעם גם של המטפל. מטפל ותיק אמר פעם לאחד מאיתנו: "איזו עבודה מוזרה! להיכנס לסיטואציות הכי מוזרות, כשכל עבודתנו היא לשאול, שוב ושוב — מה בעצם קורה פה?". כל מטפל מכיר את התחושה הזו. אם המטפל עצמו לא יבין מה מתרחש — במקום לעזור למטופל לנווט את דרכו הוא עצמו יאבד את הדרך.

תרומתן של התאוריות

כדי להבין "מה קורה פה" אנחנו זקוקים למפת דרכים. רק מי שיצא לו להסתובב במקום לא מוכר, בלי שתהיה בידו מפה עדכנית, יודע כמה זה קשה — ולפעמים מפחיד. לאן מגיע הוואדי הזה? לאן הולכת הדרך ההיא? האם היא מביאה אותנו למחוז חפצנו, או שהיא תדרדר אותנו לאיזו תהום?

כאנשי טיפול, התאוריות הן המפות הטופוגרפיות שלנו. תאורטיקנים דגולים כמו פרויד ויונג, אדלר, קליין וּויניקוט — ורבים אחרים — ניסו לעשות מעט סדר בתוהו ובוהו של חיי הנפש. פרויד, למשל, טען שכל רגשותינו נובעים מכמיהה אחת פשוטה — מהתשוקה לעונג פיזי. כל הרגשות המגוונים המוכרים לנו הם, לדעתו, גלגוליה של התשוקה הקמאית הזו, שנאלצה להופיע בתחפושות שונות לאחר שנבלמה על ידי החברה. לכן, כדי להבין את עולמו הרגשי של האדם צריך להבין כיצד בלמה החברה את תשוקותיו הראשוניות, אילו תחליפים הציעה לו, וכיצד התגלגלו תשוקותיו ברגשותיו המודעים. כל התאוריות — כולל תאוריות עכשוויות ממש — נוקטות באסטרטגיה דומה: הן מניחות מספר מוגבל של מניעים, ומנסות להסביר כיצד המניעים האלה משתנים והופכים למציאות הרגשית המורכבת שאותה אנחנו מכירים.

כל מטפל מכיר את התחושה המורכבת הפוקדת אותו כשהוא מקשיב למטופל המוצף בכאב נפשי לא מובן. לפעמים הוא מרגיש שהוא עצמו מוצף באותו רגש קשה, ולא פעם גם בחוסר אונים משתק. הוא יודע שמצוקתו היא הד למצוקתו של המטופל, אבל הידיעה הזו אינה מצליחה להקל באמת על הקושי. והנה מגיע חבל ההצלה — אנחנו נזכרים במושגים שלמדנו, מבינים את התהליך המתרחש ממש ברגע זה, ופתאום התמונה מתבהרת ואופקים נפתחים. הבעיה לא נפתרה, כמובן, אבל קיבלה פנים אחרות. עכשיו יש בידינו מפת דרכים מסודרת, המסבירה איך הגענו למצב הנפשי המטלטל ומה גורם לו להכאיב כל כך — ולאן אפשר להתפתח ממנו. דרך ארוכה לפנינו, אבל עצם קיומה של מפת הדרכים הופך את הצעידה בה לאפשרית.

אלא שכאן צץ קושי נוסף: לא במקרה השתמשנו במילה "תאוריות", בלשון ריבוי. בניגוד למה שקרה במדעים אחרים — מדעי הטבע, למשל — הפסיכולוגיה לא הצליחה להגיע לשום תאוריה מוסכמת. אנחנו מוצפים בתאוריות: זו של פרויד וזו של יונג, ואלה של קליין ופרברן, קוהוט ובנג'מין... והרשימה אינה נגמרת. כל אחת מהתאוריות האלה, כשקוראים אותה בעיון, נשמעת כאילו פענחה את מסתרי הנפש עד תום. מניסיוננו כמטפלים אנחנו יודעים היטב שיש אמת בתחושה הזו — כל תאוריה מצליחה לשפוך אור בהיר על הרבה תופעות, שהיו נותרות, בלעדיה, לוטות בערפל. אנחנו חשים שכל אחת מהן תורמת תרומה של ממש לעשייה הטיפולית ויכולה להצביע על מקרים, אפילו על מקרים רבים, שמדגימים את פוריותה.

הבעיה היא שכל התאוריות זוכות להצלחות כאלה. כל אחת מהן נשמעת כאילו מצאה את "אבן החכמים" הנכספת, אבל כל אחת מהן נתקלת גם במבואות סתומים, שבהם דווקא תאוריה אחרת נשמעת הרבה יותר משכנעת. האם נוכל להחזיק בכולן? אולי, אבל צריך להבין איך עושים זאת. בסופו של דבר מדובר בתאוריות שונות, היוצאות מנקודות מוצא שונות. אנחנו דומים למי שיוצא לדרכו ובידיו מספר מפות דרכים, שונות לחלוטין זו מזו, וכולן מתייחסות לאותו שטח עצמו. איך ימצא את דרכו? 

*המשך הפרק זמין בספר המלא*