איזבלה מלכת ירושלים

לפני שתצללו אל הסיפור,

אני רוצה לעצור לרגע ולפנות אליכם ישירות.

הספר שאתם מחזיקים בידכם מבוסס על סיפור אמיתי.

איזבלה הראשונה, מלכת ירושלים, אכן חיה.

אונפרוא הרביעי מטורון וקונרד ממונפראטו אכן היו חלק מההיסטוריה הסוערת של ממלכת ירושלים הצלבנית, בתקופה שבה העיר עמדה תחת מצורו של סלאח א־דין, ובריתות, נישואים ובגידות חרצו גורלות.

אבל כותבי ההיסטוריה מקצרים לעיתים. משרטטים סיפור בשורות בודדות, ומתוכן אנחנו אמורים להבין חיים שלמים.

לתוך הרווחים האלו, אל הצללים שבין המילים, נכנסת הפנטזיה.

קונרד, כפי שתפגשו אותו כאן, אינו רק אדם, הקשרים, התשוקות והבחירות של איזבלה היו מורכבים, כואבים ועוצמתיים לפחות כמו מה שנכתב, ועוד לא אמרתי שום מילה על מלאכים.

הערה:

חיפוש מהיר בדפי ההיסטוריה עלול לחשוף ספוילרים משמעותיים, והדרך חשובה לא פחות מהסוף. אם תעשו את זה תגלו שלפעמים הפנטזיה קרובה לאמת יותר ממה שנוח לנו להודות.

פתח דבר

דניאל עמד על גג האבן של חאן המלאכים והשקיף על הנקודה שבה חומות העיר פוגשות את הסלעים החיוורים. אחרי שנתיים שבהן התאמן בלגיון המלאכים המוארים, הוא עמד לחזור לארצו עם משימה, אבל לפני שיעוף לשם הוא היה חייב להסתכל על ירושלים בפעם האחרונה כדי לזכור מה יקרה אם לא יצליח.

השמש עמדה לשקוע, ואור נרות החל להידלק בחלונות. אלפי נקודות זוהרות ניקדו את העיר כשהצללים החלו לזחול בין הסמטאות כאילו הם מנסים ללכוד את העיר.

הוא עצם עיניים. ניחוח מוכר של חיטה יבשה, פיח וגשם קל מילא את האוויר. לפני שעזב לשנתיים של אימונים בלגיון, חי כאן שמונה שנים. הוא יכול להיעלם, אבל הייתה לו שליחות. המשימה שקיבל הוטבעה בו עד שהפכה לייעוד. הוא צריך לעוף לחצר המשפחה של אונפרוא הרביעי.

דניאל נשלח לכוון את הלורד, לחזק אותו ולעורר את מה שהמלאכים האמינו שחבוי בו, כדי שיום אחד, כשמלכת ירושלים הנוכחית סיביליה תמות, איזבלה אחותה תעלה לשלטון, ולצידה ישלוט האמפרי, בעלה. תפקידו של דניאל הוא להפוך אותו לאדם הטוב ביותר שהיה ביכולתו להיות.

לפי לגיון המבשרים, המלאכים האחראיים לקבלת בשורות וחזיונות מהשמיים, איזבלה והאמפרי, חייבים להפוך למלך ולמלכה, אחרת ממלכת ירושלים תהיה בסכנה. אם הוא ייכשל, כל מה שהוא רואה לנגד עיניו יתפורר. הבתים, הסמטאות, האור הרך, הסוחרים, הילדים, העיר. הכול ייפול. גם כך העיר סובלת ממצור ארוך ומתפוררת לבנה אחר לבנה. האמפרי ואיזבלה הם התקווה, והמלאכים המבשרים הזהירו שאם איזבלה לא תהיה מלכת ירושלים הכול יקרוס. האמפרי צריך לשלוט לצידה, ודניאל צריך לכוון אותו.

אבל מתחת לשליחות בער בו דחף אחר, רגש ששלט בו יותר מכפי שהרשה לעצמו להודות לפני המלאכים האחרים. געגוע.

לאיזבלה.

היא הייתה שם, באחוזת המסתור, נשואה ובוגרת. בפעם האחרונה שנפגשו הם היו רק ילדים.

השליחות שלו הייתה האמפרי, הוא ידע זאת. אבל הוא יהיה שם גם בשבילה. איזבלה צריכה להיות המלכה של ירושלים.

טיפת גשם נפלה על עפעפיו והחזירה אותו אל המציאות. הוא העיף מבט אחרון על העיר ופרש את כנפיו.

א

לא תיארתי לעצמי שאימא שלי תבוא לכאן, חשבה איזבלה כשהסתכלה על הפמליה של מריה, אימה, זורמת לתוך האחוזה. שלוש שנים היא גרה עם האמפרי בדומוס בֶּלָה גארד, וכף רגלה של אימה לא דרכה שם. היא טענה שהאחוזה לא מהודרת מספיק לנסיכה ביזנטית, ולא מתאימה לשמש כבית הקבע של המלכה העתידית של ירושלים.

איזבלה סידרה את הכריות והבדים שנחו על אדן החלון והסתכלה על הגשם היורד לאיטו על החצר הפנימית. אימא שלה לא חסכה במלווים. תחילה דהרו פנימה השומרים, וסוסיהם נוטפי המים התיזו בוץ לכל עבר. אחריהם נכנסו המשרתים שלה, ועל פי כמות הציוד והמזון שסחבו ניכר שאימה חושבת שבאחוזה הנידחת אין אוכל מתאים לאישה במעמדה. קול צניפת הסוסים התערבב בהמולת האנשים שמילאה את החצר תחת חלונה. לבסוף נכנסה אימה, מוקפת בחיילי המשמר האישי ובנשות החצר שלה. הצבע הכהה של שמלתה לא הצליח הסתיר את שאריות הבוץ שדבקו בה. היא שלחה חיוכים מנומסים לצוות האחוזה ונעה בחינניות כמו תמיד, אבל איזבלה ראתה שהיא לא מרוצה.

איזבלה ביקשה ממנהל האחוזה שלה לקבל בעצמו את פניה של אימה, וצפתה בו בשעה שעזר למריה לרדת מהסוס בעמדת האדונים. היא החלה לצעוד פנימה לתוך האחוזה. איזבלה שאפה אוויר לריאותיה, וריח הקטורת והלוונדר שאליס ערכה בחדר מילא את אפה. תנשמי, הזכירה לעצמה. חיית איתה אחת־עשרה שנים, מה כבר יכול לקרות בימים בודדים? החדר התמלא ברעשים ובריח צמר רטוב, ואיזבלה ידעה שהיא כבר לא לבדה.

אימה סקרה את איזבלה מלמעלה למטה, ועצרה על שמלת הפשתן בצבע הטורקיז המעוטרת ברקמת גפנים. שאלת הלבוש למפגש לא נתנה לה מנוח. היא תהתה מה יהיה טוב מספיק, וכעסה על עצמה שאכפת לה. לבסוף עצרו עיניה החומות של אימה על פניה של איזבלה.

"אימי." איזבלה קמה לקבל את פניה.

"יקירתי." אימה התקרבה ונשקה על מצחה. שפתיה וידיה אחזו בצד פניה של איזבלה. הן היו קרות ולחות מהמסע, והדיפו את ניחוחו הקלוש של סבון שמן הזית של אימה למרות ריחות הדרך. "הגיע הזמן," קראה אימה. "הגנה מהגשם הנורא. בסומלריה הרבה יותר נוח בתקופה הזאת. הרוחות ההרריות לא הפסיקו לצלוף בי לכל אורך הטיפוס ולנסות לפזר את שערי, אבל לא נתתי להן." היא הידקה את הצעיף שהקיף את שערה החום האסוף בקפידה.

"טוב לראות אותך," איזבלה אמרה, ולא ידעה אם זה שקר או אמת. חלפו יותר משלוש שנים מאז פגישתן האחרונה. היא הייתה בסך הכול צעירה בת חמש־עשרה, וכעת הייתה כבר אישה.

אישה הנחושה בדעתה לא לתת לאימה לנהל אותה.

"אידה הכינה בשבילך את החדר. תחליפי את הבגדים הרטובים ואז נוכל לשבת בנוח בחדר האירוח ולדבר על המסע שלך," אמרה איזבלה בנימה מתוחה. היא שנאה לשמוע את עצמה מדברת כך.

"כן, זה בהחלט נחוץ." מריה אישרה ונתנה לאידה להוביל אותה אל מעמקי האחוזה.

איזבלה שחררה את האוויר שכלאה בריאותיה.

"זה היה רע כמו שציפית?" נשמע קול מאחוריה.

"לא, בעלי." היא הסתובבה אל האמפרי, והוא חייך אליה את החיוך היפהפה שלו. האמפרי היה הגבר היפה ביותר שראתה בחייה. שערו הגלי היה בצבע חום בהיר, עיניו אפורות־תכולות, חיוכו גרם לרגליה לרעוד ושריריו דיברו את לשון האימונים היומיים שלו.

צבאו של סלאח א־דין תקף אותם כמה פעמים בעבר, והאמפרי הבטיח לה שיעשה הכול כדי להגן עליה. הוא עמד במילתו מהיום שהצבא פשט על החתונה שלהם ועד היום. כך הם הגיעו לבלה גארד, האחוזה שבה גרו. שלוש שנים קודם לכן סלאח א־דין כבש את האדמות שלהם והם נאלצו לברוח, ואחוזת המסתור המבודדת הזו הייתה המתנה הטובה ביותר שהאמפרי היה יכול לתת לה. לא בירושלים, הרחק מקרבות ומצור, ולא בסומלריה עם אימה.

"אם תצטרכי משהו, אני פה," אמר לה לפני שיצא. הוא ידע כמה היא מתוחה מהמפגש. "אני שומר עלייך."

"תמיד אשמור עלייך," היה לוחש לה כשהלכה לישון רועדת מפחד ואחוזת בושה על כך שהיא מרגישה ילדה ולא אישה. היא הייתה אז בת אחת־עשרה והייתה אמורה להיות רעיה, אבל במקום זאת הייתה ילדה מבוהלת.

היא ידעה שזו הסיבה שהוא לא נוגע בה. הוא עדיין רואה בה ילדה שזקוקה להגנתו. היא הרסה הכול מהיום שבו התחתנו. מהיום שבו נתנה לו להיות השומר שלה ולא המאהב שלה.

היא הייתה אובדת עצות. היא רצתה לשכב במיטה לצד האמפרי, רצתה להרגיש אותו, רצתה להביא איתו יורש. היא קרסה לישיבה בכיסא העץ הכבד שהוצב בפינת החדר. איזבלה ידעה שזאת הסיבה לבואה של אימה, היא כתבה לה על כך מראש. היא לא ידעה איך לגרום להאמפרי לראות את החיזורים הגמלוניים שלה, איך להסביר לו שהיא כבר לא ילדה קטנה. היא רצתה לגרום לו לחשוק בה, לקחת אותה. הוא מעולם לא נגע בה בצורה כזאת, והיא הייתה זקוקה נואשות לעצה.

"אימך מתארגנת אחרי המסע." אידה נכנסה חזרה לחדר. "ברגעים אלו מכינים את חדר האירוח כדי שתוכלו לשוחח בפרטיות," דיווחה לה. איזבלה אהבה את אידה. היא הייתה בין הנשים היחידות שהכירה עוד מימי ילדותה בטירה של אימה, והמשיכה איתה לחיים עם האמפרי. היא מילאה את תפקיד המשרתת האישית שלה בכל אחוזה שאליה עברה. גם אליס, שהייתה קצת יותר מבוגרת מאיזבלה, ליוותה אותה, וכמוה עוד כמה נערות ונשים, אבל אידה הייתה הרבה יותר ממשרתת. כשהייתה בוכה בלילות, אידה הייתה מנחמת אותה. כשנפצעה ממסמר, אידה הייתה חובשת אותה. כשחששה שלא תהיה מלכה טובה, אידה הייתה מרגיעה אותה. היא ייעצה לה כשלא ידעה מה לעשות והקשיבה כשהתקשתה לתת קול לעצמה. איזבלה לא ידעה מה הייתה עושה בלעדיה.

"את בטוחה?" שאלה אידה שוב בנימה רגועה. "את עוד יכולה לשמור זאת בסוד, למצוא דרך להיוועץ מול האמפרי בענייני בעל ואישה. אימך... זה לא ממקומי להגיד." אידה השתתקה.

"דברי רק אמת, אידה. את יודעת שהדעות שלך חשובות לי."

"אימך ובעלה, אינני בטוחה שהם חפצים באותם עניינים שאת חפצה בהם. כשהיא תגלה את האמת הזאת עלייך ועל האמפרי הם עלולים להשתמש לרעה במידע," אמרה אידה בקול יציב.

מבטה של איזבלה נע לחלון. טיפות הגשם שנטפו עליו משכו את עיניה אל החצר. היא ניסתה להתעלם מדבריה של אידה. חמש שנים קודם לכן אחיה הגדול מת, ואימה, בתמיכת אביה החורג ואצילים רבים אחרים, רצתה שהיא והאמפרי יעלו לשלטון במקום אחותה למחצה, סיביליה, ובעלה גי. הטענה הייתה שהאמפרי ואיזבלה יהיו שליטים טובים יותר. האמפרי הוא נצר לשושלת חזקה וראויה, ואילו בעלה של אחותה לא זכה לאהדה, ובצדק. גם איזבלה לא אהבה אותו, אבל היא לא רצתה ליצור קרע בינה לבין אחותה הגדולה.

אימה ובעלה לא הבינו את זה. הם רצו את השלטון, והם גידלו את איזבלה להיות מלכת ירושלים. המלך גירש את אימא של סיביליה ונשא את אימא של איזבלה. מריה הייתה המלכה כשהמלך מת, ולכן היה זה אך ראוי שאיזבלה, בתו מאשתו בזמן מותו, תהיה היורשת החוקית.

הם לא ציפו שאיזבלה והאמפרי יבחרו אחרת.

"אני לא רוצה את זה!" איזבלה אמרה להאמפרי. הם עמדו בחדר העבודה שלו. דלת העץ הכבדה הייתה סגורה היטב. הם רצו שאיש לא ישמע את השיחה שלהם, שאיש לא ידע. הוא היה בן תשע־עשרה, כבר בגיל המתאים להיות מלך, והיא בת שלוש־עשרה. "אתה צריך לברוח," היא אמרה לו. "אתה צריך להישבע לגי אמונים לפני שיכתירו אותנו." אצילי העיר נפגשו בניאפוליס לדון בהכתרה שלה ואיזבלה ידעה שהימים ספורים.

"את בטוחה, איזבלה?" שאל והידק את אחיזתו בידה. מגעו היה עדין, כמעט מהוסס. הוא לא נגע בה לעיתים קרובות, אבל בכל פעם שעשה זאת משהו בה התעורר בכמיהה. "אם תיתני לסיביליה את הכתר, עלולות לעבור עשרות שנים עד שתזכי להזדמנות נוספת." שניהם שתקו. בראשה התרוצצו מחשבות על אחותה, על אימה, על הכתר. הנרות הלכו וקטנו, וריח השעווה מילא את החדר. אם לא יפעלו בקרוב זה יהיה מאוחר מדי ומישהו אחר יקבע את עתידם. "אני יכול לעשות את זה," האמפרי אמר. "אם את רוצה, אהיה מלך." המילים שלו הדהדו בתוכה. איזבלה נפעמה ממנו. גברים אחרים שהכירה בחייה, ואביה החורג בראשם, היו צמאים לכוח, לשליטה, לכיבוש, לניצחונות. אבל האמפרי היה שונה. הוא העדיף להעביר איתה את חייו בטירה, לקרוא בספרים ובמגילות שלו, לשמוע אותה מנגנת בלירה, לטייל איתה בגינה ולרכוב על סוסים. הוא לא התעניין בשלטון ובמאבקים, הוא עשה את זה בשבילה. הוא התאמן בשבילה עם האבירים שלו, דאג שהיא תהיה מוגנת, והיה מוכן להיות מלך בשבילה.

"אני בטוחה," אמרה בקול שקט ולחצה את ידו בחזרה. "לא אקח את הכתר מסיביליה. היא מתאימה לשלטון. הזמן שלי עוד יבוא."

באותו לילה האמפרי התגנב מהאחוזה ודהר ללא הפסקה עד שהגיע לפגישתו הסודית עם סיביליה וגי.

"מאז נישואינו אני מנסה למצוא את הדרך אליו והוא... לא בא אליי." אמרה איזבלה לאידה בקול חרישי כל כך עד שכמעט לא נשמע. היא התיישבה על כיסא העץ. "את יודעת שזה נכון, אידה. ואני לא יודעת מה לעשות."

אידה עמדה מולה בדממה, ועיניה הדואגות לא זזו מפניה של גבירתה. היא לא אמרה דבר, רק המתינה, כפי שעשתה תמיד, חיכתה שאיזבלה תתגבר על הבושה ותחשוף את אשר על ליבה.

"הוא לא רואה אותי כאישה," לחשה איזבלה לבסוף. "הוא לא נוגע בי כך. הוא עדיין לא מימש... את נישואינו. ואני לא מצליחה לגרום לו לרצות בי. אולי... אולי משהו חסר בי." היא כבשה את מבטה ברצפה. "אני לא יודעת איך להיות אישה שגבר חושק בה. אימא שלי הייתה נשואה פעמיים. היא ילדה אותי, את ג'ון ואת בלאנש. היא יודעת לדבר אל גוף של גבר, לגרום לו להתקרב."

אידה ניגשה לאט והניחה בעדינות את ידה על ברכיה של איזבלה. "לא חסר בך דבר, גבירתי. את צעירה, ויש לך לב טוב, לב הוא דבר שלא כל גבר יודע להבין מייד. במיוחד אם הוא חושש."

"הוא מפחד ממני?" איזבלה שאלה בשקט.

"אולי לא ממך, אלא ממה שאת מייצגת בעיניו. אישה שעתידה להיות מלכה. והוא עדיין לא מרגיש מלך, אולי אפילו לא בעל שלם. לא כל גבר נולד עם ביטחון."

איזבלה שתקה. ריח הקטורת בחדר התערבב עם ניחוח של אדמה רטובה מבחוץ. היא הביטה בכפות ידיה, ואז הרימה את מבטה אל אידה. "מה את מציעה?"

"לא להסתיר יותר. לא את הפחד, לא את הכמיהה. לפנות אליו בכנות, לדבר איתו. אולי תגלי שהוא מחכה לשמוע ממך מילים פשוטות, בלי הסתרות ובלי משחקים."

איזבלה הנהנה לאט. "אני... אשתדל," לחשה, אך בליבה עוד לא ידעה איך.

"יש לי בקשה ממך, יקירתי," אידה פנתה אליה בצורה אישית שאיזבלה לא הייתה רגילה אליה. משהו בקולה השתנה, ואיזבלה הרימה את עיניה וסימנה לאידה שהיא מקשיבה. "בני, דניאל, סיים את חינוכו כאביר תחת חסותו של הרוזן טיבולד השלישי מטריפולי. הוא צפוי להגיע לכאן בימים הקרובים." אידה אמרה.

"דניאל?" איזבלה שאלה מופתעת. "הוא... הוא סיים? הוא הוכתר כאביר?"

"הוא מבקש לשרת במשמר אדונך, האמפרי."

ההכרזה הפתיעה את איזבלה. הנער בעל השיער האדום כאש שעל פניו מתנוססים נמשים וחיוך תמידי. זיכרונות מימי ילדותם הציפו אותה. היא נזכרה במשחקיהם המשותפים בגני הטירה. הוא היה אז דמות מרכזית כל כך בחייה. היא נזכרה שכשאימה לא נתנה לה לעלות על סוסים ולרכוב לבדה, דניאל הרים אותה והם ישבו יחד ורכבו עד שנפלו לגדת הנהר וצחקו עד דמעות. איזבלה זכרה איך הניפו חרבות מעץ ושיחקו באבירים. זיכרונותיה נדדו ללילה אחד בטירת ילדותה בניאפוליס. בחוץ השתוללה סערה גדולה. היא פחדה מהרעם. דניאל שכב לצידה על קש שהונח על הרצפה עד שנרדמה. הם היו חברים טובים. אחיה הגדולים גדלו בארמון, והיא גדלה בטירת אימה עם אחיה למחצה, הצעירים ממנה. דניאל היה קרוב אליה באותם ימים יותר ממשפחתה שלה, אך דרכם הובילה אותם בנתיבים שונים. הוא עזב להכשרה שלו עוד לפני שהתחתנה עם האמפרי. בהתחלה חשבה עליו ללא הפסקה, אך ככל שחלף הזמן עסקה בו פחות ופחות, עד שרק דברים מיוחדים הציתו בה זיכרונות ילדות נעימים. "אני לא יודעת אם תוכלי לדבר עם האמפרי למענו," אידה קטעה את גל הזיכרונות ששטף אותה. "הוא מבקש רק לקבל מקום בין לוחמי אדונך." אידה דיברה בלחש כמעט. "ואולי, כשהוא יתקרב אל האמפרי וייהפך לאחד ממשרתי נשקו, יוכל להבין מדוע אדונך מהסס... ואולי ישפיע על לבבו." איזבלה שתקה וחום התפשט בליבה. אלו היו החדשות הטובות ביותר שקיבלה היום.

ב

דניאל עף אל עבר נקודת המפגש שלו עם פריאל, מלאך שושלת רפאל והמלווה שלו בשנתיים האחרונות בלגיון המוארים. הוא הדריך ולימד אותו, ונוסף על כך היה חבר קרוב של אימו. פריאל המתין לו בחורשת זיתים עתיקה. סוסו הכהה עמד לצידו, עמוס בתיקי צד מאובזרים היטב בכל הדרוש לאביר במסעו.

"זה בשבילך," אמר והושיט לדניאל שק עור. בתוכו נחה מגילה מגולגלת, מהודקת בחותם שעווה אדום. "לגיון הגשמיים דאג למכתב חתום על ידי טיבולד השלישי מטריפולי. הוא מאשר את מעמדך כאביר, מציין את שירותך כנושא כלים ואת הכשרתך... עם מילות שבח."

דניאל לקח את המגילה. הוא שינן את ההיסטוריה של הרוזן כאילו באמת היה אחד מאביריו לפני שמת. וכעת לא היה מי שיטען אחרת.

פריאל הידק את רצועות האוכף. "זה יספיק," הוא אמר ברצינות. "רכוב אל דומוס בלה גארד ותציג את המכתב בפני אדונך החדש אונפרוא הרביעי מטורון, המכונה האמפרי. בתוך חודשים או שבועות תעמוד לצידו כמורה דרך ותהפוך ליד ימינו של המלך לעתיד. תבין אותו, תכוון אותו למלוכה ראויה על בני האדם, ולתוכנית הגדולה של השמיים," אמר פריאל.

דניאל הנהן. הוא קיווה שהמכתב והמסווה שעטה יספיקו כדי לאפשר את קבלתו לדומוס תחת האמפרי, ושאכן, בחלוף שבועות או חודשים אחדים, יכבוש את מקומו, יהפוך ליד ימינו של המלך לעתיד ויזכה למלא את תפקידו ואת שליחותו. דניאל סיים את ההכשרה זה עתה. נדיר שמייעדים מלאך טרי לאדם חשוב כמו אונפרוא הרביעי מטורון העתיד להיות מלך ירושלים, אבל הוא הוכיח את כוחו במהלך הכשרתו. האמת שזה הדבר היחיד שרצה להיות, ואת רוב שעותיו בחאן העביר בפיתוח היכולות שלו.

פריאל ניגש אליו והניח יד על כתפו. במהלך השנתיים האחרונות פריאל היה אמון על ההכשרה האמיתית של דניאל, ההכשרה שהפכה אותו ממלאך טרי שרק סיים את הכשרתו בחאן המלאכים, למלאך שמתאים לשרת בלגיון המוארים ולהוביל שינוי אמיתי בעולם בני האדם. הוא לחש לדניאל, "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ," והזכיר לו שאם ימשיך בדרכו ויזכור את המטרה שלו הוא לא יעשה אותה לבדו. הכול חלק מתוכניתו הגדולה של האל.

דניאל עלה על הסוס והחל לדהור אל עבר דומוס בלה גארד המוסתרת.

"שמך?" שאל אותו השומר מראש מגדל הגנה שהשקיף על הדרך.

דניאל הרים את המכתב לגובה והראה לשומר את החותם. "אני דניאל מונט, נושא מכתב מהרוזן טיבולד השלישי מטריפולי לאדונכם אונפרוא הרביעי."

השומרים התלחשו ביניהם ולבסוף אפשרו לו לעבור.

דניאל חצה את שער העץ הכבד, המקושט בקשתות צלבניות מאבן גיר בהירה צרובת שמש. קירות אבן אפורים־לבנים בעלי צריחים נמוכים התנשאו סביבו. האחוזה לא דמתה כלל לטירה שבה התגוררה איזבלה עם אימה בילדותם, אבל התאימה בתור בית אצולה והשרתה תחושה של מבצר פרטי של הזוג.

הוא דהר פנימה על אבני הדרך, החלקות מבוץ ומשיוף פרסות הסוסים, וחלף על פני שומרים חמורי סבר בגלימות קצרות מעל שריונות המתכת שלהם. דניאל ציפה שהחצר תהיה נינוחה, שכן האחוזה הייתה מוסתרת מהדרך הראשית ולא משכה אליה מבקרים וקרבות, אך הופתע לגלות שהיא שוקקת פעילות.

עגלות עץ עמוסות חבילות נערמו לצד האורווה, סוסים נחרו ונגררו באי־שקט ועובדי משק התרוצצו אנה ואנה. פרשים ואנשי צוות התגודדו סביב שולחנות עץ חבוטים, וכל החצר הייתה שרויה בהמולה כללית. בזכות פמליית האורחים, איש לא נתן עליו את דעתו, עיניו חיפשו אחר אימו ואחר איזבלה.

"בוא אחריי, אדוני," פנה אליו שומר. "אקח אותך אל אדוננו."

דניאל צעד דרך החצר הבוצית מהגשם שטפטף בהפוגות קצרות מהבוקר. ריח חיות המשק התערבב עם ניחוחות חציר ואדמה רטובה, ושיירי עשן מהמטבח שבו עמלו על הכנסת האורחים. הוא עבר בעקבות השומר מבעד לשער הקשת והמשיך אל תוך מבנה האבן הקר. עששיות שמן האירו את רצפת העץ החלקה, ועל הקירות היו תלויים שטיחי קיר גסים שתיארו קרבות ומסעות. הדהוד צעדיהם מילא את החלל. קרני אור דקות הסתננו מבעד לחלונות צרים בעלי סורגי ברזל ושיחקו בין הצללים. פה ושם הם חלפו על פני משרתים ואנשי משק.

לבסוף השומר פנה אל דלת עץ כפולה בראש גרם מדרגות אבן, פתח אותה והוביל את דניאל פנימה. זה היה החדר העליון, ה"סולר", מקום מושבו של האדון. אור חדר אל החלל מבעד לחלון קשתי גדול שפנה לעבר ההרים. וילונות הפשתן הכהים הוסטו לצדדים, ובחדר עמד ריח עור ויין. אונפרוא עמד ליד השולחן, לבוש קוט קטיפה תכלכל מעל חולצת שריון רכה. שערו החום הבהיר בהק באור הטבעי כמעט כמו הילה, ופניו היו מכוסות זיפים.

דניאל התקרב כמה צעדים, כרע ברך והושיט את המכתב בעדינות בשתי ידיו. "אדוני," אמר בקול יציב ונמוך, בדיוק כפי שתכנן. "שמי דניאל מונט. הבאתי מכתב חתום מהרוזן טיבולד השלישי מטריפולי, ובו בקשה שתרשה לי לשרת תחת פיקודך, ללמוד ממך את דרכי האבירות ולשרת כלוחם בצוותך, אם תסכים לקבלני."

האמפרי קיבל את המגילה בלי לומר דבר, קילף את חותם השעווה האדום וקרא בשקט. רק רשרוש הקלף המתגלגל נשמע בחדר. לאחר רגע הרים את מבטו אל דניאל ונעץ בו את עיניו התכולות כאילו ביכולתן לחדור מבעד לשריונו, אל כוונותיו הפנימיות. "אתה צעיר," אמר לבסוף. "ולא מכאן."

"נכון, אדוני. כמעט עשור לא ביקרתי בארץ זו. בשנים האחרונות שירתּי בחצרו של הרוזן."

"בימים כאלה איננו נוהגים לקבל אבירים חדשים אל שורותינו," אמר. "הארץ בוערת. החומות עומדות רק בקושי, והבגידה רבה כמו האבק שעל הדרכים."

דניאל הרגיש שהסירוב מרחף על קצה לשונו של האדון, והחליט להסתכן ולחשוף את האמת. הוא היה מעדיף לשמור את סודו עוד קצת אבל דחייה לא הייתה אפשרית. "אימי, אידה, מלווה ראשית לגבירתך, איזבלה. גדלתי איתה בניאפוליס, באחוזה של מריה, לפני שנכבשה על ידי המוסלמים. היא המליצה לי לנסות את מזלי תחת חסותך." השימוש בשם המלכה גרם להאמפרי לסקור שוב את דניאל, הפעם באיטיות יתרה, מהמגפיים עטורי הבוץ, דרך חגורת החרב ועד לעיניים. דניאל התאמץ לא להשפיל מבט. היה דבר מה נוסף במבטו של האדון, לא רק הערכה של לוחם מול מועמד, אלא מבט חקרני מדי, אישי מדי, כאילו ביקש לגלות לא רק את כוחו של דניאל אלא גם את סודותיו. ואולי היו אלה רק חששותיו שלו.

דניאל חש שגבו מתיישר. גופו נטה להגיב לפניו. "דניאל מונט." האמפרי נשען מעט לאחור בלי להרפות מהמכתב. "אידה יקרה לאשתי." הוא שתק זמן מה ורק השקיף החוצה מהחלון בגבו אל דניאל. "נראה שעברת יותר ממה שאתה מוכן לספר. איני מקבל כל אחד. אבל גם איני פוסל לפי רושם ראשוני." הוא הסתובב שוב והניח את המכתב על השולחן. "אתה תישאר בדומוס בלה גארד בינתיים. אראה אותך בפעולה. אבחן אותך מקרוב." דממה נפלה בין השניים, ודניאל חש את לחץ הדם באוזניו. "אם תתאים," סיים האמפרי בקול שקול, "תדע."