אול רייט. גוד נייט.

בתחילת 2014 אבא עולה למטוס. בואינג 777. דבר גדול למדי. הוא אחד מ־239 אנשים מ־14 ארצות. An international mix of nationalities.

לעיתים קרובות עושים הבחנה בין 12 אנשי הצוות ובין 227 הנוסעים.

אלה לובשים בגדים נוחים, האחרים לובשים מדים.

אלה בעיקר יושבים, האחרים בעיקר מתרוצצים הלוך ושוב במעברים הצרים, דוחפים משהו לפניהם, נושאים משהו.

לפעמים הם גם עומדים ומדגימים בסימנים ברורים מה צריך לעשות בקץ כל הקיצים: במקרה חירום.

מערבולות.

אובדן לחץ.

האם מסכות החמצן ישתחררו מהתאים שמעל לראשים?

האם המבוגרים יחבשו ראשית את המסכות על פניהם ורק אחר כך ידאגו לילדים?

האם ישמעו קריאת מֵיי־דֵיי - מֵיי־דֵיי?

In the unlikely event. במקרה הבלתי סביר.

האם כולם יסתכלו לאחור? כי יציאת החירום הסמוכה יכולה להיות גם שם.

האם חגורות ההצלה יעבדו?

האם תנועות היד המיומנות ייזכרו?

הטיסה יוצאת מקוּאלה לוּמפּוּר אל בייג'ין.

אני מדמיינת איך אבי עולה על הטיסה. באמצע הלילה. הוא לא אוהב לטוס.

עכשיו אני כותבת תמיד "אבא".

האם אכתוב עכשיו תמיד "הבואינג"?

עדיף: "המטוס".

שנה ראשונה

המראה

המטוס עומד להמריא.

כולם חגורים. הכול מאוחסן.

הקברניט הזמין לטיסה 49,100 ק"ג דלק.

זה יאפשר לו לטוס 7 שעות ו־31 דקות.

משך הטיסה המשוער הוא 5 שעות ו־34 דקות.

עתודות מחושבות תמיד מראש.

הטיסה אינה מלאה. תא המטען אינו גדוש: כבודה, דואר, מַנְגוֹסְטִין, מכשירים טכניים, מוליכים למחצה...

לומפור דֵלִיבֵרִי ללומפור גְרָאוּנְד.

טיסה MH370: "יום טוב, אדוני."

לומפור דליברי: "יום טוב."

טיסה MH370: "גראונד, מלזיה איירליינס MH370, בוקר טוב. צ'רלי 1, מבקש אישור דחיפה לעמדת התנעה."

לומפור גראונד: "לומפור גראונד, בוקר טוב, קבל אישור דחיפה לעמדת התנעה, מסלול 32R, יציאה דרך סְיֵרָה 4."

טיסה MH370: "יש אישור דחיפה לעמדת התנעה, 32R, יציאה דרך סיירה 4, 239 POB מייק רומיאו אוסקר."

עכשיו אני יודעת ש־POB הוא קיצור ל־Persons On Board. 239 POB.

"מלזיה איירליינס MH370, מבקש אישור הסעה."

"קבל אישור."

המטוס מתחיל לנסוע על רחבת החניה של נמל התעופה.

כל תנועה מצריכה אישור. כל פעולה מחייבת הסכמה. לכל מסלול יש שם. לכל עמדה כינוי. לכל נקודה ציון. צירוף של אותיות וספרות. את הכול אפשר למצוא, אפשר להשיג, אפשר למקם.

אורות מהבהבים, חיצים מתווים את הדרך. גם באוויר יש רחובות.

בשעה 00:36 מגדל הפיקוח בקואלה לומפור נותן לטייס את האות להמראה בתדר 118.8 מגה הרץ: "MH370, 32R המסלול פנוי, לילה טוב."

בשעה 00:42 המטוס בנסיעה אל מסלול 32R. הוא מאיץ.

הטקסים המוכרים במטוס:

לעצום עיניים.

מה עדיף, לשלב זרועות או לקפל ידיים?

להצטלב לפני כן?

להתחיל לקרוא כבר עכשיו?

להדליק את מנורת הקריאה.

המטוס מאיץ.

המטוס מאיץ עוד - ומתרומם.

מסתכלים החוצה.

מתפלאים איך העולם חולף על פנינו.

כבר אין אנשים, רק סימנים. ומערכות.

עוד אוויר?

להפעיל את האוורור.

לתאם את תנוחת המרפק עם הנוסע במושב הסמוך.

להתכסות בשמיכה.

לחלוץ נעליים, לנשום עמוק.

אבל אבא נשאר על הקרקע. הוא לא יושב במטוס הזה. ואף על פי כן אפשר לספר את הסיפור של טיסה MH370 כאילו הייתה הנסיעה שלו. מעכשיו ובמשך שמונה שנים אנסה להבין את אי־הוודאות ההולכת וגדלה. את היעלמותו.

עכשיו אני כאן.

כן, עכשיו אתה כאן.

ועכשיו כאן.

ועכשיו אתה כאן.

על הקרקע המטוס מועבר כעת הלאה: ממגדל פיקוח למגדל פיקוח. מאתרים את מיקומו.

מסר קצר.

אישורים קצרים.

מדי פעם בפעם הודעה.

כאילו הוא אומר שוב ושוב: "אני כאן."

אבא דאג לכול מראש. הוא תכנן בית ובנה אותו. כדי לחיות בו עם אנשים אחרים בזקנתו. זה רצונו: להזדקן באופן סולידרי.

אבא עבר לגור בדירה בקומת הקרקע. בקומת הקרקע נמצאת גם דירת הדמנציה. עשרים אנשים חיים כאן, מטופלים במסירות. הם אוכלים יחד סביב שולחן גדול את האוכל שמכינים להם. לכל אחד מהם יש חדר משלו שבו הוא ישן.

אם תחנת הקרקע לא שומעת מהמטוס במשך שעה היא שולחת אות שמכונה "פינג".

על פי רוב המטוס עונה. זה נקרא "Handshake", לחיצת יד.

כשאנחנו מבקרים אותו, אנחנו יושבים בגן ושומעים את הדמנטים.

וָה־וָה־וָה־וָה־וָה, זה הקול שעושה אחד הדיירים. הוא מפסיק רק לרגע קצר, לשאוף אוויר.

"פעם הוא היה מנהל בנק," אומר אבא. עכשיו הוא יודע להגיד רק הברה אחת.

עכשיו אני כאן.

כן, עכשיו אתה כאן.

ועכשיו כאן.

ועכשיו אתה כאן.

אנחנו כאן.

Handshake. אני מדמיינת שזה כמו אדם שמעבירים מיד ליד. או מדריכים איך לחצות בזהירות ערוץ נהר.

עכשיו אנחנו כאן.

ברקע נשמע כל הזמן האוושוש של מכשיר הקשר.

כשאנחנו מבקרים אותו, אנחנו יושבים בגן ומביטים למעלה. נמל התעופה של פרנקפורט לא רחוק. אנחנו מתפלאים לראות מטוס אחר מטוס עובר בשמיים. תמיד באותו מרווח. כמו מחרוזת פנינים. מפוקחים. מנֻוָטים.

יש לו ארבעה ילדים משתי נשים, לאבא. אני הצעירה משתי הגדולות. ככה תמיד היה מציג אותי. במבט ממזרי, מתענג על המבוכה של בן שיחו. ואחרי שניסיתי לחשוב ביחד עם הבכור מבין הצעירים איזה חלק שלו הוא החלק שאני יכולה לקרוא לו אח, הפסקנו לנסות לדייק.

אנחנו, הילדים, שמנו לב, כל אחד בנפרד, לשינויים קטנים.

היתקעויות רגעיות. התפרצויות לא ברורות. התבטאויות לא מובנות. סתירות. פספוסים קטנים. פספוסונים.

אנחנו, האח והאחיות, מחליטים לעקוב אחר נקודות ציון.

אנחנו מנהלים פרוטוקול של רגעי תקשורת שהתקיימו ושלא התקיימו.

המטוס ממשיך להגביה ועובר מתחנת מכ"ם לתחנת מכ"ם, מחליף מתדר לתדר. מתחתיו כבר לא רואים עיר אלא את מטעי הדקלים של מלזיה. המטוס מתקדם לכיוון צפון־מזרח.

אני קוראת שהבואינג - שבזמן הטיסה הוא בן 11 שנים ו־9 חודשים - אינו ישָן במיוחד. אני מבינה שבנקודת הזמן ההיא המטוס היה מבוגר מבני רק בשנה. בכל זאת כבר עבר כמה חוויות בחיים, אני חושבת. אבא מבוגר ממנו פי שבעה. במשחק כדורגל עם הנכד ביטחונו מעורער. כאילו הוא עלול ליפול כל רגע.

אני מצלמת תמונה. אל תזוזו רגע: הזרועות חותרות באוויר, רגל ימין מונפת מעלה.

אחר כך אני פתאום שמה לב שהוא נועל נעלי בית.

ביום ההולדת של הנכד אנחנו מוצאים ארבעה כרטיסי ברכה בתיבת הדואר.

כל מעטפה חתומה בבול במהדורה מוגבלת.

התוכן זהה כמעט לחלוטין.

ברכות מסבא.

ארבע פעמים בדואר.

הנכד קצת מופתע, אבל שמח. "עדיף מלֹֹא לקבל אף כרטיס," הוא אומר.

הבואינג השלים יותר מ־53,400 שעות פעילות ו־7,526 טיסות. אבא בן 76 בתחילת 2014.

אני תוהה כמה שעות פעילות הוא השלים. 76 × 365 × 24.

ככה מחשבים את זה?

בטורים גבוהים.

הנוסעים בולעים רוק ומפהקים כדי להיפטר מהלחץ באוזניים. שמיעתם עמומה. במטוס מופעלת עכשיו מערכת הבידור.

מעל שולחן האוכל תלויה תמונה חדשה.

אבא קנה לעצמו ציור שמן. אנחנו מתבוננים בו ביחד. רואים בו דרך תחומה בפרחים ובשיחים, שאובדת במרחקים.

אנחנו מתבוננים בו ביחד. מדברים בנחת שעה ארוכה על הדרך אל הלא ידוע. הלא ודאי.

הוא אומר: "הלוואי שהדרך שלי תהיה כזאת."

הוא צלול עכשיו לגמרי. נוכח לגמרי.

שיחות אחרות סובבות במעגלים. הוא שואל שוב ושוב את אותן השאלות, כאילו לא נענו ולא נידונו לפני כן. אני מנסה למצוא דרכי מילוט.

אני מנסה לראות מה יקרה אם אענה תשובות אחרות לגמרי.

אני מנסה לא לומר שום דבר. קשה להחזיק מעמד. רק הגה של הרהור, של הסכמה, של חוסר הסכמה.

אבל שום דבר לא משתנה. אנחנו מסתובבים ומסתובבים.

כל משפט הגיוני בפני עצמו. גושי טקסט שלמים הם אחידים ולוגיים. אפשר לעקוב אחריהם. אבל: כל החלקים יחדיו אינם מובילים לשום מקום.

הם לועגים זה לזה.

ואולי זה נורמלי לגמרי בגילו?

בת הזוג של אבא אומרת שאנחנו צריכים לדבר על מצבו בהקדם האפשרי. וגם: שהוא חייב לצאת לפעמים החוצה.

אנחנו מתכננים ביקור של אבא בברלין. הוא רשם לו את התאריך ביומן. תאריכים וטקסטים - זה היה העולם שלו.

ככל שהתאריך מתקרב, הוא רוצה לדבר על הנסיעה לעיתים קרובות יותר. שוב ושוב, אפילו כמה פעמים באותו יום. הרכבת אמורה להגיע בשעה הזאת והזאת, הוא אומר. "תבואי לאסוף אותי? אני נוסע בחזרה ביום זה וזה. יש לך בכלל זמן? אני לא רוצה להכביד עליכם."

הוא גם שולח שתי גלויות כדי להודיע את שעת בואו. שתיהן זהות.

ואז פורצת שביתה של נהגי הרכבת: הביקור בברלין מתבטל. עוגמת נפש. מכתב אחרי מכתב. ארבעה מכתבים בארבעה ימים.

מישהו מדליק את המפה על מרקע התצוגה שלפניו. על המסך יכולים גם הנוסעים לעקוב אחר מסלול הטיסה.

עכשיו אנחנו כאן.

ביום ההולדת שלו אבא מזמין אותנו ונושא נאום. הוא מעלה זיכרונות מהעבר ומדבר על העתיד, מספר על חייו ועל הזִקנה בלי כחל ושרק. "מה שנשאר זה ענווה ודיכאון," הוא אומר.

"מה עם קצת גאווה?" קוראת כלתו. וכולם משתתקים.

הטיסה ממשיכה לכיוון צפון־מזרח. עכשיו כבר אין למטה מטעים של דקלי שמן, אלא רק מים. הרבה מים. בנקודה העמוקה ביותר עומק המים הוא שמונים מטרים.

אבא כותב על אחד מארבעת ילדיו, מאיית את השם לא נכון.

בת זוגו מתכננת נסיעה ארוכה ומבקשת מאיתנו לשמור על קשר הדוק עם אבא בזמן היעדרה - הוא התחיל להסתגר. הוא שותה יותר מדי ולעיתים קרובות נראה מבולבל.

אני מבטיחה להתקשר כל יום.

מושג חדש מופיע: שירות רפואי אמבולטורי.

המחשבה שעלול להיות מקרה חירום, שהוא עלול להזדקק לעזרה היא חדשה.

המטוס שוקל 223 טונות, האורך שלו 63 מטרים, הגובה 18 מטרים. רוחבו 60 מטרים.

הוא מצויד בטכנולוגיית תקשורת חדישה שמאפשרת לו תמיד לומר "עכשיו אני כאן".

בעולם כמו שלנו דבר גדול כל כך וכבד כל כך לא יכול פשוט להיעלם. לפחות כך היה אפשר לחשוב.

דבר ענק כזה.

אני מתקשרת לאבא בסביבות תשע בערב. הוא עונה "בוקר טוב". אומר שהוא כבר ער, אבל עדיין שוכב במיטה.

השיחה שוב סובבת במעגלים.

מה אתה מתכוון לעשות? מה שלומך? מה שלום המשפחה?

מה את מתכוונת לעשות?

כן. באמת מה אני מתכוונת לעשות? מה אנחנו מתכוונים לעשות איתך?

שני אחיו הבוגרים של אבא נכנסים לתמונה.

האח הצעיר נהיה שכחן. שכחן באופן ניכר.

צריך ללכת לנוירולוג. זה חשוב כדי לקבל מושג. להשיג ודאות.

הבקרה האווירית מכינה את המעבר מהמרחב האווירי המלזי למרחב האווירי הווייטנאמי. הוא אמור להתרחש ב־01:22 שעון מקומי. נקודת הציון IGARI מיועדת לכך. זו עמדה במפרץ תאילנד. בין מלזיה לווייטנאם.

לקראת חג המולד מתרבים הטלפונים והגלויות. כולם מאשרים בטלפון יותר מפעם אחת את מועדי המפגשים שנקבעו מראש, רושמים אותם ביומנים, שומרים ומקבעים אותם פעמים רבות. אבל עכשיו כבר אי אפשר למצוא אותם, אי אפשר לסדר אותם.

הרשימות של אבא לא מספקות לאבא שום אחיזה.

אי־סדר גדול. אי־שקט גדול. אבא מאבד סבלנות. הוא מתלונן, תמיד באוזני ילד אחד על ילד אחר. אף אחד לא מודיע כלום. שום דבר לא ברור. זה באמת מאורגן מאוד גרוע.

בגובה 10,700 מטרים מכ"ם לומפור מבקש מטיסה MH370 ליצור קשר עם הוֹ־צִ'י־מִין סיטי.

אף פעם לא הייתי בווייטנאם.

אבל הרבה פעמים צעקתי "הו־צ'י־מין". "הו, הו, הו־צ'י־מין".

בשנות השבעים אבא עבר לגור בפרנקפורט. בדירת הגברים, כמו שקראנו לה מאז. שלושת דייריה עזבו את החיים הבורגניים - חיי משפחה עם אישה וילדים. עכשיו החברוֹת שלהם היו באות לבקר אותם, לפעמים עם הילדים שלהן. כשהיו שם גם הילדים של כל סוף שבוע שני, הבית היה מלא. היה בו רק חדר ילדים אחד. אבל הייתה בו מיטת גלריה גדולה.

כל שבת עברה למטה ברחוב הפגנה אחרת.

"הו, הו, הו־צ'י־מין!"

כשאנחנו, הילדים, לא הצטרפנו להפגנה, היינו מכינים אווירונים מהעלונים האפורים שעליהם היה כתוב "שלום ללא נשק". אחר כך היינו מסתכלים איך הם דואים יפה מהחלון למטה.

בשעה 01:19:30 בדיוק נפרד הטייס של טיסה MH370 מהמרחב האווירי המלזי. "אול רייט. גוד נייט", הוא אומר. כך לפחות מדווחים אחר כך. הרבה פעמים. אפשר למצוא את הדיווח הזה בהרבה מאוד מקומות.

עליו, על הטייס, ידוע שהוא נחשב לטייס מנוסה: 18,000 שעות טיסה.

אני קוראת באינטרנט שאת כדור הארץ אפשר להקיף ב־31 שעות, 27 דקות ו־49 שניות.

לקצין הראשון, אני ממשיכה לקרוא, היו 2,813 שעות טיסה.

בזמן טיול אבא אומר שהוא שם לב שלאחרונה הוא שוכח יותר ויותר דברים, והוא לא יודע אם זה בגלל לחץ או בגלל הגיל. בהמשך השיחה הוא נראה קשוב ומרוכז, ואני מרגישה איך המתח שלי מתפוגג. הייתי דרוכה.

רק אחרי זמן־מה הוא מתחיל שוב לחזור על משפטים. אני משנה את הנושא בחדות. מסיחה את דעתו. מדברת על משהו שנראה בשולי הדרך. לא רוצה לחזור אל הלולאה הזאת.

"תערובת מוזרה של צלילות ובלבול," אני כותבת לאחי ולאחיותיי.

בחג המולד הוא אומר את זה באופן חד וברור: "אני תוהה אם מתחילה אצלי דמנציה." תאריכים ועובדות חומקים לעיתים קרובות מזיכרונו. איזה שֵׁם, לפעמים מילים. הדיבור על זה מקל עליו.

הוא הסתגר מרוב בושה. עכשיו הוא שוב רוצה לבלות בחברת אנשים.

הוא לא רוצה שיתייחסו רק לשכחנותו.

גם הוא רוצה עכשיו אבחון. הוא רוקם תוכניות. אם זאת דמנציה, הוא יכניס את שמו לרשימה, רשימת הדיירים הבאים בדירת הדמנציה. הוא יהיה הראשון בתור, אין לו ספק, הוא הרי ייסד אותה בזמנו, את דירת השותפים הדמנטים.

אבא פירק את גלאי העשן שלו: הכבלים תלויים חשופים מהתקרה. "זה צפצף כל הזמן," הוא אומר. סימן לכך שהסוללות עומדות להיגמר. כשהגלאי שוב תלוי על התקרה עם סוללות חדשות הוא מרגיש הקלה. הוא אומר: "דברים כאלה מאתגרים אותי עכשיו." הוא גם אומר שהוא לא מצליח להיכנס לאינטרנט עכשיו.

אבל באינטרנט אפשר לבדוק הרבה מאוד דברים. אני קוראת: שני שלישים מ־227 הנוסעים שנעלמו הם בעלי אזרחות סינית. בהם קבוצה של 19 אומנים. הם נסעו לפתיחת תערוכה בקואלה לומפור. שם התערוכה היה "החלום הסיני". עכשיו הם בטיסה חזרה לבייג'ין.

הצייר וַאנְג לִינְשִׁי התמחה בציורי גואש של תרנגולות. לִיוּ רוּשֵׁנְג בן ה־76 צייר ציפורים ופרחים. לפני שנים תיאר במסה שכתב איך יותר מפעם ניצל ממוות ברגע האחרון.

הצייר מֵמֶטְיָאן אַבְּלָה בדיוק החל לקבל הכרה ציבורית. הוא מקַשְׁגָאר, עיר נווה מדבר בחבל שִׁינְגְ'יַאנְג. התמונות של האויגורי בן ה־35 מתארות את חיי היומיום של עמו. באחת מהן רואים אנשים בלבוש מסורתי על רקע עגורנים וגורדי שחקים.

תרופות נרשמות. צריך להמריץ את זרימת הדם למוח. הרופא אומר לאבא שעליו להמשיך לצאת לריצות, וגם ללמוד ספרדית, לאכול בריא, לקחת כדורים נגד דיכאון.

צריך להשתמש בטכניקות דימות, לעשות צילומי שכבות של מוחו.

נקבע תור במרפאת זיכרון. קוראים לזה גם Memory Clinic, באנגלית. נדרש ליווי של אדם מוכר כדי לאשר את פרטיו האישיים או לשים לב לטעויות.

מי זה יכול להיות? מי מכיר את החיים האלה טוב כמו אבא? את כל הפינות הנחבאות? וגם את דרכי העיקוף, את דרכי המילוט, את תחנות הביניים.

אנחנו הילדים יודעים מעט מדי, כך מתחוור לנו.

אנחנו מסכימים על חבר ותיק, שותף מדירת הגברים. האם הוא בקיא מספיק? לא רק במקטעים נפרדים? האם הוא מכיר את כל התמונה? האם הוא יכול לזהות את ניסיונות המעקף של אבא?

לעיתים קרובות הוא מצליח להתחמק משאלות. להסיט את הנושא. לענות באופן עמום.

להחזיר שאלה במקום לענות.

איך מפתחים חוש לממד ההיעלמות?

אחד הנוסעים בטיסה MH370 הוא פעלולן קונג פו מוכר. במלזיה הוא משתתף כרגע בצילומי סדרה על מרקו פולו. את ההפסקה בצילומים הוא מנצל כדי לבקר את משפחתו. יש לו שני בנים. בן חמש ובן שנה.

נוסעת נוספת במטוס היא צַ'נְדְרִיקָה. היא מצֵ'נָאי שבהודו. העמותה שלה פועלת להגנה על הדיג המסורתי. עכשיו היא בדרך לכנס במונגוליה. קואלה לומפור - בייג'ין. בייג'ין - אוּלָן בָּטוֹר. אחת מעמיתותיה מחכה לה שם בנמל התעופה.

המטוס עובר את נקודת הציון IGARI, כמתוכנן.

עכשיו אני כאן.

כמתוכנן.

במטוס מחלקים עכשיו משקאות.

בלאדי מרי?

חמש דקות לאחר מכן נכבה האות של מערכת המכ"ם המשני. 39:13 דקות אחרי ההתנעה, בשעה 01:21:13 בדיוק, נעלם אות השידור של טיסה MH370.

ועכשיו אני לא.

"ריבונו של עולם!" היה אבא פולט כשמשהו הרגיז אותו. וגם: "חזיז ורעם!"

בשלב כלשהו מתחילה תחנת הקרקע בהו־צ'י־מין לתהות למה המטוס שאמור להגיע לא שולח סימן.

לא פינג.

לא Handshake.

התורן מברר בהיסוס אצל עמיתו בקואלה לומפור. איפה הוא?

התחנה בקואלה לומפור מנסה לתקשר עם המטוס: איפה אתה? שלח סימן!

אין תגובה.

יש חוקים ותקנונים למקרים כאלה. אזעקה הייתה צריכה להישמע.

אבל שום אזעקה לא נשמעה. שום התרעה לא נשלחה לפיקוח המרחב האווירי של המדינות השכנות.

קואלה לומפור מסבירה לעמית בהו־צ'י־מין סיטי שטיסה MH370 נמצאת מעל קמבודיה.

וייטנאם שואלת את קמבודיה.

קמבודיה לא יודעת שום דבר.

אתה אמור להיות כאן.

אבל אתה לא.

אז איפה אתה?

מתישהו מישהו במרחב האווירי של סין מבחין בהיעדרות. שוב נשלחת שאלה.

ואז מופעל מוקד תיאום ההצלה.

רק עכשיו, יאמרו אחר כך.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*