נסיך הבז - סיפורו של טייס קרב במאבק הקשה בחייו

הקדמה

כטייס קרב בחיל האוויר הישראלי, חיי התנהלו במסלול ברור של הישגיות ומצוינות. אחרי שאובחנה בי טרשת נפוצה, נאלצתי להתמודד עם מציאות חדשה ומאתגרת. המעבר מחיי טייס פעיל המרחף בשמיים להתמודדות עם מחלה כרונית מגבילה, אילץ אותי לבחון מחדש מהי משמעות החיים עבורי וכיצד אני תופס את המציאות.

בשנים שחלפו מאז האבחנה עברתי תהליך עמוק של שינוי תפיסתי שהוביל אותי להכרה מפתיעה: דווקא המשבר הגדול הוא שפתח בפניי דלת לעולם חדש של משמעות והשפעה. התחלתי למדוד את הצלחתי לא במונחים של הישגים מקצועיים, אלא במספר המעשים הטובים שאני מצליח לבצע מדי יום.

ראיתי כיצד אנשים רבים, בדומה לי, מתמודדים עם משברים ומחלות כרוניות, והבנתי שהניסיון האישי שלי יכול לשמש מקור של תקווה והשראה. נוכחתי שביכולתי לתרום מהתובנות שרכשתי ולסייע לאחרים לקבל את השינויים בחייהם מתוך גישה בריאה וחיובית יותר.

אחת התובנות המשמעותיות ביותר שגיליתי היא חשיבות הפרופורציות שאנו מייחסים לדברים. גם כשנדמה שהאירוע שחווינו הוא הקשה ביותר האפשרי, חשוב לזכור שישנם אתגרים רבים ומגוונים שאחרים מתמודדים עמם. הכרה זו אינה מבטלת את הכאב האישי, אלא מעניקה פרספקטיבה מאוזנת יותר ומאפשרת צמיחה.

ספר זה נולד מתוך אמונה עמוקה ביכולת האנושית למצוא נקודות אור גם ברגעים האפלים ביותר. הוא משלב את הניסיון האישי שלי כטייס קרב שנאלץ לשנות את מסלול חייו, עם תובנות וכלים מעשיים שרכשתי במסע ההתמודדות עם המחלה. מטרתו לסייע לקוראים לזהות הזדמנויות לצמיחה בתוך המשבר ולהפוך כל אתגר למנוף להתפתחות אישית וחברתית.

פרק 1

שמיים תלויים מעל

קיץ 2006. אני על פסגת העולם.

אז מה לעזאזל אני עושה בתא הצר הזה המרוחק אלפי שנות אור מהקוקפיט של ה־F-15 שלי. אני שוכב ללא תזוזה בתוך מנהרת מכשיר ה־MRI, עדיין לא מודע לטלטלה העומדת לשנות את חיי תוך סחרור מטורף אל קרקע המציאות. אני שוכב וחושב על ידית כיסא המפלט — שאינו קיים בתא הצר הזה — וכמה הייתי רוצה למשוך בה, להיפלט משם ולשייט מעל הכול.

חודשיים קודם לכן, אני במנהטן האהובה עלי כל כך, העיר בה אני שוהה כשבוע בכל חודש כבר כמה שנים ונהנה משפע אוצרותיה. כמנהגי בכל בוקר בימי שהותי בעיר, אני יוצא מהמלון הקבוע של צוות אל על לריצה בסנטרל פארק, הריאה הירוקה המטופחת — מהמקומות שאני הכי מחובר אליהם בכרך הגדול.

אני רץ במסלול הקבוע שלי, חש לגמרי לוקאל, כאחד המקומיים, עובר בדרך לצד שורת המסעדות האסייתיות שאני אוהב לסעוד בהן ובתי הקפה השכונתיים, מרגיש שאני חי את החיים. אני רץ בחופשיות, נזהר מכרכרות הסוסים, מכוון עצמי אל האגם שבלב הפארק. תחושת הריצה בסנטרל פארק ממריצה ומרגשת, ובמהלכה אני חושב שאנחנו מאוד דומים, הפארק ואני. יש בו שילוב של האנרגיה התוססת של העיר יחד עם שלוות המרחבים הפתוחים והשבילים המיוערים שאפשר להיעלם בהם בן רגע. ויטאליות צעירה לצד נקודות ציון היסטוריות אייקוניות. כל אלה יוצרים אווירה ייחודית שמעוררת בי מוטיבציה והריצה הופכת לחוויה בלתי נשכחת.

אני רץ בקצב אחיד, האוויר מלטף את פניי. לפתע, ללא התרעה, אני מועד ומתרסק על השביל. אני בודק סביבי, אבל אין אבן, אין מכשול, איש לא נתקל בי.

תחילה אני מטיל את האשמה על העייפות, אולי זה הג'ט לג או מחסור בשעות שינה. איני מייחס לכך חשיבות וממשיך בדרכי לפגישה עם אחותי המתגוררת בעיר. אך כאשר שבועות לאחר מכן, במהלך ריצה שגרתית בשדות כרכור עם חברי היקר אלון, אני שוב מועד מספר פעמים ברצף בלי סיבה נראית לעין או הסבר, אני נאלץ להודות:

Houston, we have a problem.‎

גופי מאותת לי לעצור, וכנהוג בחיל האוויר — לתחקר את הבעיה.

המחשבה שמשהו אינו כשורה לא נמצאת בהלימה עם החיים שלי: טייס קרב מנוסה שטס מדי שבוע בבז (מטוס F-15) ומבצע תמרונים מורכבים, ספורטאי מלידה, מקפיד על תזונה בריאה, שעות שינה מספיקות ופעילות שטובה לנפש. זה נראה חסר היגיון שיש כאן בעיה, אך כשיש ספק — אין ספק. פניתי להיבדק.

קיוויתי שמדובר בבעיה אורתופדית, כפי שגרס הרופא בירפ"א — יחידת הרפואה האווירית. אבל בתוך תוכי הרגשתי שזה לא המצב וחששתי שמדובר בעניין רציני יותר. לכן הלכתי לקבל חוות דעת נוספת מרופא אחר, חבר קרוב, שלקח על עצמו לבנות לי תוכנית בדיקות מקיפה. מרגע שהעברתי את השרביט לרופא שסמכתי עליו, התנתקתי רגשית מהסיטואציה, וככל שהתרחקתי, הבעיה כמו לא נגעה בי והצלחתי להמשיך לתפקד.

מעולם לא חשבתי שתולדותיי יהפכו לספר, ובוודאי לא ציפיתי שהפרק הבא ייכתב כאן, בין קירות בית החולים. אבל כפי שלמדתי בשמי לבנון ובמלחמות רבות אחרות, החיים הם מסע בלתי צפוי, רכבת הרים של אדרנלין ופחד, הישגים ואובדן.

איני אדם החושש משינויים. להפך, בדרך כלל הם ממריצים אותי, אבל לשינוי כזה לא ציפיתי. רעם המנועים היה תמיד הדופק שלי. עכשיו, שכוב בתא ה־MRI, אני מקשיב לקצב אחר לגמרי. פעימות לב מהוססות מהדהדות בחלל הצר, בתא הזה שכה שונה מתא הטייס.

אך החיים, כמו טיסה, מלאים בתמרונים בלתי צפויים. כשהמכשיר מתחיל לרעום סביבי, אני נזכר ברעש המוכר של מטוס הקרב שלי. אבל הפעם, במקום לשלוט בכוח האדיר הזה, אני חסר אונים, מוטל על גבי, ממתין לתוצאות שעלולות לשנות את חיי מקצה לקצה.

בתוך מכשיר הדימות הכול מתחיל להתערבל — העבר, ההווה, והעתיד הלא ידוע. ובדקות הארוכות שבהן המכשיר סורק את גופי, אני מוצא את עצמי סורק את זיכרונותיי, מחפש תשובות לשאלות שמעולם לא חשבתי שאצטרך לשאול.

הזיכרון הוא מתעתע. לפעמים הראש זוכר דברים, לפעמים הגוף הוא שנזכר, וישנם רגעים שבהם שניהם פועלים יחד, כאילו תיאמו ביניהם. ישנם זיכרונות שצצים לפתע פתאום, כאשר ריח מוכר, שיר שפורט על נימים חשופים, או תמונות שהקפיאו רגע אחד בזמן, עולים בנו ויכולים תוך שניות ספורות להחזיר אותנו לרגע ההוא. לעתים דברים נחרטים בנו עמוק מבלי שבכלל נחוש בכך. ישנן תחושות ותגובות שהגוף זוכר ופשוט "יודע". לפעמים, ואולי זה יישמע מוזר, אנחנו זוכרים דווקא פרטים קטנים, שוליים וחסרי חשיבות, והם שנשארים איתנו.

למשל, אני זוכר את ההליכה מחניית בית החולים אל חדר ה־MRI, צעידה בלתי נגמרת במסדרון ארוך. משני הצדדים תלויות תמונות של ציירים עם הקדשות לצוות הרפואי היקר והמסור. עיניי נעצרות על תמונת שמיים עם ענני נוצה ואני חושב בליבי כמה נאיבי לחשוב שככה נראים שמיים עם ענני נוצה, ולרגע אני נשאב לתוכה ואז מתעורר באחת מהמחשבה על מה שמצפה לי בסוף המסדרון.

לאחר הליכה ארוכה אני מגיע לדלפק קבלה ומחייך אל הפקידה. היא מרימה ראש, מחזירה לי חיוך נעים ומבקשת ממני להמתין כמה דקות עד שיקראו לי לבדיקה. זאת לא הפעם הראשונה שאני מבקר שם ונכנס לתוך המכשיר הזה, אבל ההרגשה שונה מהפעמים הקודמות שנכללו בפרוטוקול הבדיקות לבחינת כלל האזורים בגופי.

בתוך המנהרה אני נזכר ב"מנהרת הזמן", הסדרה האלמותית עם דאג וטוני. הייתי רוצה לצאת עכשיו מהתא הזה למקום אחר ולזמן שונה, אולי לשנות הילדות הקסומות והנאיביות כאשר צפיתי בסדרה הזאת בכל קיץ. אבל מהמנהרה הזאת אצא אחר. על המשטח הקר אני עם עצמי, בשקט מקפיא, ואז מרחפות המחשבות ועולים הפחדים. הכול צף במערבולת של רגשות, זמנים ואנשים. מהילד שהייתי ואחר כך נער, טייס צעיר ומבטיח, מדריך טיסה, מפקד ואבא...

קולה הרך של הטכנאית מרגיע אותי לכל אורך הבדיקה. מפיה ההוראות נשמעות פחות נוקשות. "אילן, סיימנו, אתה יכול לקום," היא אומרת בנועם ואני משתהה עוד זמן מה. זו הבדיקה האחרונה בסבב הבדיקות וקול פנימי אומר לי שאני הולך לקום למציאות אחרת, מציאות שבה התא החדש הזה יחליף את תא הטייס המוכר לי כבית, ובעולמי החדש יהיה עלי להמציא את עצמי מהתחלה.

למחרת אני כבר עטוף שוב במציאות המוכרת, בתא האהוב שלי. אני חש בדופק החיה המופלאה הזו עם צמד המנועים שלה, פעימת לב רועמת המהדהדת בעצמותיי. אלה הם ימי טרום מלחמת לבנון השנייה. השעון מראה קצת אחרי 23:00 והאוויר בטייסת רווי מתח שמצטבר כבר ימים. קיץ 2006 היה חם במיוחד, אבל הצמרמורת שעוברת בי אינה קשורה לטמפרטורה.

הפעם זה אמיתי. לא עוד אימון, לא עוד תרגיל. במפה הפרושה על השולחן נראה גבול הצפון ואחריו שטח לבנון. המטרות מסומנות בעיגולים אדומים. כל עיגול כזה הוא עולם ומלואו של מודיעין, תכנון ודיוק. אני סורק את המפה, מפנים כל פרט. בראש כבר רצים לי כמו סרט נתיב הטיסה, הגובה, זוויות התקיפה.

בחדר התדריכים האוויר כבד מעומס הרצינות. הפנים מוכרות, החברים לטייסת יושבים זקופים, מרוכזים. המפקד מדבר בקול יציב וברור: "חיזבאללה מתסיס את הגבול. הלילה נשנה את המשוואה." ואז מהדהד שם המבצע — 'משקל סגולי'. כמה משמעות אצורה במילים הללו וכמה הן מתאימות למה שעובר עלי אישית, לכובד המשקל השוקע בתוכי.

בדרך למטוס אני מרגיש את גורליות הרגעים האלה. הבז שלי מחכה, כהה ומאיים בחשכת הלילה. אני מכיר כל בורג וכל מתג בתא הטייס הזה. הוא הפך לחלק ממני בשנים האחרונות, אבל הלילה הוא נושא מטען שונה, כבד יותר.

השעון מראה חצות, זמן ההמראה מתקרב.

הכול משתתק מלבד רעש המנוע. מתחתיי נפרש חושך, מעליי שמיים זרועי כוכבים. אני חלק ממבנה — קבוצת מטוסים שחותכת את הלילה בדרך צפונה. בקשר נשמעת רק תעבורת טיסה קצרה, עניינית. כולנו יודעים בדיוק מהי המשימה. הגבול חולף מתחתינו. עכשיו אנחנו מעל לבנון. המטרות פרושות לפנינו כמו שהיו בעיגולים האדומים על המפה, אבל הפעם כל לחיצה על הכפתור שעל הסטיק תשנה את המציאות מתחתינו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*