על האדם

על האדם

[1]

אל לנו להתרעם כלל על בני האדם בראותנו את קשיחותם, את כפיות הטובה שלהם, את האי־צדק שלהם, את יהירותם, את אהבת עצמם ואת שכחת הזולת. הם בנויים כך, זה טבעם; זו אין יכולת לשאת שהאבן תיפול, או שהאש תיתמר אל על.

[2]

בני האדם, במובן מה, אינם קלילים כלל, או שהם כאלה אך ורק בדברים הפעוטים: הם מחליפים את בגדיהם, את שפתם, את הדברים החיצוניים, את נימוסיהם; לעיתים הם משנים את טעמם; הם משמרים את מנהגיהם גרועים תמיד, יציבים וקבועים ברוע, או אדישים כלפי המידה הטובה.

[3]

הסטואיות היא משחק של הרוח ורעיון דומה ל"רפובליקה" של אפלטון. הסטואיקנים העמידו פנים שאפשר לצחוק במצב של עוני, לא להיות רגיש לעלבונות ולקללות, לכפיות הטובה, לאובדן הרכוש, כמו לרכושם של הורים, קרובי משפחה וידידים; להביט בקור רוח במוות, וכמו בדבר סתמי שאינו צריך לא לשמח ולא להעציב; לא להיכנע לא לתענוג ולא לכאב, לחוש בברזל או באש בחלק כלשהו בגוף בלי להשמיע ולו אנחה ובלי להזיל ולו דמעה אחת; ורוח רפאים זו של המידה הטובה ושל ההתמדה המדומיינת כך, נשא חן בעיניהם לקרוא לה חוכמה. הם הותירו לאדם את כל המגרעות שמצאו בו וכמעט לא ציינו אף אחת מחולשותיו; במקום לצייר ממידותיו הרעות ציורים מחרידים או מגוחכים, שישמשו לפטור אותו מהם, הם הקנו לו רעיון של שלמות וגבורה, שהוא אינו מסוגל להם כלל, ודרבנו אותו אל הבלתי אפשרי. וכך, החכם, שאינו קיים או שאינו אלא פרי דמיון, מוצא עצמו, באופן טבעי ומעצם היותו, מעל לכל האירועים ולכל הצרות. לא השיגרון הכואב יותר מכול, לא עווית המעיים החריפה ביותר לא יוכלו לעקור מפיו תלונה; השמיים והארץ יכולים להתהפך מבלי לגרור אותו עימם במפלתם והוא ייוותר איתן על גבי חורבות היקום; בעוד האדם יוצא למעשה מדעתו, צועק, נואש, מטיל ניצוצות מעיניו ומאבד את נשימתו למראה כלב אבוד או למראה כלי חרסינה שנשבר לרסיסים.

[4]

דאגנות הרוח, אי־יציבות במצב הרוח, הפכפכות של הלב, אי־ביטחון בהתנהגות: כל אלה מידות רעות של הנפש, אך שונות זו מזו, ואשר עם כל הקשר שנראה כי קיים ביניהן, אינן מדמות תמיד זו את זו באותו נושא.

[5]

קשה להחליט אם ההססנות הופכת את האדם לאומלל יותר מאשר ראוי לבוז; וכן אם יש תמיד סכנת יתר בקביעת עמדה גרועה מאשר בלא לקבוע כלל.

[6]

אדם לא מאוזן אינו אדם אחד, הוא כמה וכמה: הוא מכפיל עצמו ככל שיש לו זיקות חדשות ומנהגים שונים; הוא מדי רגע ברגע מה שהוא לא היה כלל, והוא יהיה במהרה מה שלא היה מעולם. הוא עצמו בא בזה אחר זה. אל תשאלו איזה מזג יש לו, אלא מהם מזגיו; ולא מה מצב רוחו, אלא כמה מיני מצבי רוח יש לו. האם אינכם טועים כלל? האם אל אותיקרטס^[1] אתם פונים היום? איזו קרירות כלפיכם! אתמול הוא חיפש אחריכם, הוא ליטף אתכם, אתם עוררתם קנאה בידידיו: האם הוא מיטיב להכירכם? אמרו לו מה שמכם.

[7]

מֵנַלק^[2] יורד במדרגות ביתו, הוא פותח את דלתו כדי לצאת, הוא שב וסוגר אותה. הוא נוכח לדעת כי הוא עדיין חובש מצנפת לילה; וכאשר הוא מיטיב לבחון את עצמו הוא מוצא כי הוא מגולח למחצה, רואה כי חרבו מונחת לימינו, שגרביו שמוטים על עקביו ושכותנתו מונחת מעל גלימתו. אם הוא פוסע בכיכרות העיר, הוא חש לפתע פתאום מוכה קשות בקיבתו או בפניו; הוא כלל אינו מתאר לעצמו מה זה יכול להיות, עד שהוא פוקח את עיניו ומתעורר, ומוצא עצמו אם מול יצול של מרכבה, או מאחורי לוח עץ ארוך של נגרייה, שפועל נושא על כתפיו. ראו אותו פעם נתקל במצחו כנגד מצח של אדם עיוור, מסתבך בין רגליו ונופל עימו, איש איש בצידו על גבו. פעמים רבות אירע לו להימצא פנים אל פנים בפגישה עם נסיך ובדרכו, לזהות עצמו אך בקושי, ולהותיר לעצמו שהות להדביק עצמו כנגד קיר כדי לפנות לו מקום. הוא מחפש, הוא מבלבל, הוא זועק, הוא מתרתח, הוא קורא למשרתיו בזה אחר זה. מאבדים לו את הכול, לא מוצאים לו דבר; הוא מבקש את כסיותיו שהוא מחזיק בידיו, דומה לאותה אישה שהתמהמהה וחיפשה את מסכתה כאשר זו הייתה פרושה על פניה. הוא נכנס לדירה ועובר מתחת לנברשת ופאתו נאחזת בה ונותרת תלויה. כל החצרנים מביטים וצוחקים; מֵנַלק מביט גם הוא וצוחק צחוק רם משל האחרים, הוא מחפש בעיניו על פני כל הפמליה היכן נמצא האיש החושף את אוזניו, ולמי חסרה פאה. אם הוא מטייל בעיר, לאחר שעבר כברת דרך, נדמה לו שהלך לאיבוד, הוא מתרגש ושואל את העוברים ושבים היכן הוא נמצא, והם אומרים בדיוק את שם הרחוב שהוא גר בו; אזי הוא נכנס אל ביתו, ויוצא ממנו בחיפזון, בחשבו כי טעה. הוא יורד מן הארמון ומוצא בתחתית גרם המדרגות הראשי כרכרה שהוא בטוח כי היא שלו, ומתיישב בה. העגלון מזרז את הסוסים, סבור כי הוא מחזיר את אדונו לביתו; מנלק משליך עצמו אל מחוץ לדלתית, חוצה את החצר, עולה במדרגות, חולף במבואה, בחדר, בלשכה; הכול נראה לו מוכר, דבר אינו חדש בעיניו; הוא מתיישב, הוא נח, הוא בביתו שלו. אדון הבית מגיע; הוא קם לקבל את פניו; הוא נוהג בו אדיבות רבה, מבקש שיֵשב וסבור שהוא פותח לפניו את חדרו; הוא מדבר, הוא הוזה, הוא נוטל שוב את רשות הדיבור. בעל הבית משתעמם ונותר נדהם; מנלק נדהם לא פחות, ואינו אומר מה הוא חושב על כך. יש לו עניין עם טרחן, עם גבר חסר מעש, שיסתלק לבסוף, הוא מקווה, והוא מחכה בסבלנות. הלילה רד והוא בקושי עומד על טעותו. פעם אחרת הוא מבקר אצל אישה, ומשתכנע קל מהרה כי הוא זה המארח אותה, הוא משתקע בכורסתו, ואינו מעלה בדעתו לקום ממנה. אחר כך הוא מוצא כי אישה זו מאריכה בביקוריה ומצפה מדי רגע שתקום ממקומה ותניחהו לנפשו; אך כיוון שזה נמשך ונמשך, הוא רעב, ושעת הלילה כבר מאוחרת, הוא מבקש ממנה לסעוד סעודת ערב; היא צוחקת ובקול כה רם שהיא מעירה אותו. הוא עצמו מתחתן בבוקר, שוכח זאת בערב, וישן מחוץ לבית בליל כלולותיו; וכמה שנים אחר כך הוא מאבד את אשתו, היא מתה בין זרועותיו, הוא נוכח בהלווייתה ולמחרת, כאשר באים לומר לו שהארוחה מוכנה, הוא שואל אם אשתו מוכנה ואם הודיעו לה. הוא גם זה שנכנס לכנסייה, וחושב כי האיש העיוור הצמוד לכניסה הוא עמוד, ושכּוֹסוֹ היא אגן מי הקודש, טובל בה את ידו, מעלה אותה אל מצחו כאשר הוא שומע לפתע את העמוד מדבר ומציע לו לערוך תפילות. הוא הולך קדימה באולם התווך, חושב שהוא רואה ספסל תפילה וצונח עליו בכבדות. הכלי מתקפל, שוקע ומתאמץ לצעוק; מנלק מופתע לראות עצמו כורע על רגליו של גבר נמוך קומה וחסון, שנשען על גבו, שתי זרועותיו מונחות מתחת לכתפיו של מנלק ושתי ידיו משולבות ומושטות לפנים אוחזות באפו וסוכרות את פיו; הוא נסוג במבוכה וכורע על ברכיו במקום אחר. הוא נוטל ספר כדי להתפלל, וזו נעל הבית שלו שהוא חשב כי היא סידור התפילה שלו, שאותו שם בכיסו טרם צאתו מביתו. אך זה יצא מן הכנסייה ואיש שָׁרֵת רץ אחריו, משיג אותו ושואל אגב צחוק אם אין בידו נעל הבית של הוד מעלתו ההגמון; מנלק מראה לו את הנעל שלו ואומר לו: הנה כל נעלי הבית שיש עליי; עם זאת הוא מחפש על עצמו ומוציא את זו של ההגמון של ***, שאך זה נפרד ממנו, שמצא אותו חולה ליד האח בביתו ושבטרם נפרד ממנו אסף את נעל הבית וכן את אחת מכסיותיו שהייתה מונחת על הרצפה; וכך מנלק שב לביתו עם נעל בית אחת פחות. פעם אחת הוא איבד בהימורים את כל הכסף שהיה בארנקו וברצותו להמשיך לשחק נכנס אל לשכתו, פתח ארון אחד, נטל משם את קופתו, הוציא ממנה מה שחפץ בו, חשב שהוא מחזירה למקום שלקחה ממנו. הוא שומע נביחה בארון שאך זה סגר; נדהם מן הפלא הזה, הוא פותח שוב את הארון, ופורץ בצחוק בראותו שם את כלבו, שהוא כלא בחשבו שהוא מוציא את קופתו. הוא משחק בשש־בש, הוא מבקש לשתות, מביאים לו משקה; תורו לשחק, הוא מחזיק את שקיק הקוביות בידו האחת ואת הכוס באחרת, וכיוון שהוא צמא מאוד הוא בולע את הקוביות וכמעט גם את השקיק, משליך את כוס המים על לוח השש־בש, ומציף את מי שנגדו הוא משחק; ובחדר שהוא מוּכָּר בו הוא יורק על המיטה ומשליך את כובעו ארצה בחשבו כי הוא עושה בדיוק את ההפך. הוא מטייל על פני המים בסירה ושואל מה השעה. מציגים לו שעון; הוא אך זה קיבלו וכבר אינו חושב על השעה ולא על השעון ומשליך אותו אל הנהר כמו היה זה דבר מה המפריע לו. הוא עצמו כותב מכתב ארוך, מפזר עליו אבקה פעמים מספר, ומשליך תמיד את האבקה לתוך קסת הדיו. זה לא הכול: הוא כותב מכתב שני, ולאחר שסגר בחותם את שניהם, טועה בכתובת; דוכס נכבד מקבל את אחד המכתבים הללו ובפתחו אותו קורא מילים אלה: "מר אוליבייה, מרגע שתקבל מכתב זה, אל תשכח לשלוח לי את אספקת החציר שלי..." החוואי שלו מקבל את המכתב השני, פותח אותו ומבקש שיקראו לו את תוכנו; כתוב שם: "הוד מעלתך, קיבלתי בהכנעה עיוורת את ההוראות שהוד גדולתך הואיל..." הוא עצמו כותב עוד מכתב בשעת לילה ולאחר שחתם אותו, מכבה את נֵרוֹ; ואינו חדל מהיות מופתע על שאינו רואה מאומה, ובקושי יודע כיצד אירע הדבר. מנלק יורד במדרגות מוזיאון הלוּבְר; אדם אחר עולה בהן והוא אומר לו: "אותך אני מחפש". הוא נוטל את ידו, מוריד אותו עימו במדרגות, חוצה מספר חצרות, נכנס אל האולמות, יוצא מהם; הוא הולך ושב על עקבותיו; הוא מביט סוף סוף באיש שהוא גורר אחריו זה רבע שעה; הוא מופתע שהוא הוא, אין לו מה לומר לו, הוא מרפה מידו וסב לכיוון אחר. תכופות הוא שואל אותך שאלה והוא כבר ממש רחוק ממך כאשר אתה רוצה לענות לו; או שהוא שואל אותך תוך ריצה מה שלום אביך וכשאתה אומר לו שהוא מרגיש רע מאוד, הוא צועק לך שהדבר משמח אותו. פעם אחרת הוא נתקל בך בדרכו. הוא מאושר לפגוש אותך, הוא אך יצא מביתך כדי לשוחח עימך על עניין מסוים; הוא מתבונן בכף ידך: "יש לך כאן אבן שָׁשַׁר יפהפייה; האם זה מטאטא?" הוא נפרד ממך וממשיך בדרכו. זה העניין החשוב שעליו רצה לדבר איתך. אם הוא נמצא באזור הכפר, הוא אומר לאי־מי כי הוא מוצא שהוא מאושר על שהצליח לחמוק מחצר המלך בעונת הסתיו ולבלות באדמותיו כל ימי פוֹנְטֶנְבְּלוֹ.^[3] הוא מנהל שיחה עם אחרים ואז חוזר אל הראשון: "בילית ימים נאים בפונטנבלו; מן הסתם הרבית לצוד שם." הוא מתחיל לספר סיפור ושוכח לסיימו, הוא צוחק לעצמו, מרעים בקולו בעניין שעולה במוחו, עונה לדעתו שלו, שָׁר מבין שיניו, שורק, נשען לאחור בכיסאו, פולט צעקת תלונה, מפהק, סבור שהוא נמצא לבד. אם הוא יושב לארוחה, רואים כי הלחם מתרבה באופן לא מוחש בצלחתו; נכון שלשכניו חסר לחם, וכן סכינים ומזלגות, שהוא אינו מניח להם ליהנות מהם זמן רב. המציאו לשולחנות מצקת גדולה לנוחיות ההגשה, הוא נוטל אותה, טובל אותה בקערה, ממלא אותה ומגיש אותה אל פיו ואינו חדל מלתמוה בראותו את המרק שאך זה בלע שפוך על חולצתו ועל בגדיו. הוא שוכח לשתות לאורך כל הסעודה; או אם הוא נזכר וחושב כי נותנים לו יין רב מדי, הוא מטיח למעלה ממחצית בפניו של היושב לימינו; הוא שותה את היתר בשלווה, ואינו מבין מדוע הכול פורצים בצחוק על כי השליך לרצפה את מה שמזגו לו יתר על המידה. יום אחד הוא נותר במיטתו בשל איזה מחוש. באים לבקרו; במרווח בין מיטתו לקיר יש מעגל של נשים וגברים המשוחחים עימו ובנוכחותם הוא מרים את שמיכתו ויורק לתוך מצעיו. מוליכים אותו אל לה שארטרה, מראים לו אכסדרה מעוטרת בציורים, כולם מעשה ידיו של צייר מעולה. איש הדת המסביר לו את המצויר, מדבר על אודות בְּרוּנוֹ הקדוש,^[4] על סגן החשמן וההרפתקה שאירעה לו, מאריך בסיפורו ומראה לו אותו באחד הציורים. מנלק, שכל אותו זמן נמצא מחוץ לאכסדרה, והרבה מאוד מעבר לה, שב לשם לבסוף, ושואל את הנזיר אם זה הסגן או ברונו הקדוש שנידון לגיהינום. הוא נמצא דרך מקרה בחברת אלמנה צעירה; הוא מדבר איתה על בעלה המנוח, שואל אותה כיצד מת. והאישה, שדבריו מעוררים מחדש את כאבה, בוכה, מתייפחת, ואינה חדלה מלתאר את כל פרטי מחלתו של בעלה, למן הערב שחומו עלה, שעה שחש בטוב ועד לגסיסתו. "מאדאם," שואל אותה מנלק, שנדמה כי הקשיב לה קשב רב. "האם רק הבעל הזה היה לך?" הוא מחליט בוקר אחד לזרז הכול במטבחו; הוא קם לפני שמגישים את הפרי ונפרד לשלום מן הסועדים. רואים אותו ביום ההוא בכל מקום ומקום בעיר, מלבד במקום המדויק שקבע בו פגישה לדון בעניין שמנע ממנו לסעוד בערב והניא אותו לצאת ברגל מחשש שמרכבתו תעכב בעדו. השומעים אתם אותו צועק, גוער, כועס על אחד ממשרתיו? הוא מופתע שאינו רואה אותו כלל: "איפה הוא יכול להיות?" הוא אומר, "מה הוא עושה? מה קרה לו? שלא יתייצב לפניי יותר, אני משלח אותו כבר עכשיו." המשרת מגיע, והוא שואל אותו בגאווה מאין הוא בא; הוא משיב לו שהוא בא מן המקום ששלָחוֹ אליו, ומוסר לו מידע מפורט בדבר שליחותו. אתם תראו בו תכופות את כל מה שהוא אינו: כטיפש, מפני שאינו מקשיב כלל, ומדבר עוד פחות; כמטורף, כי מלבד שהוא מדבר אל עצמו, הוא נתון להעוויות שונות ומשונות ולתנועות ראש לא רצוניות; כאדם גא וחסר נימוס, כי כאשר אתם מברכים אותו לשלום, הוא חולף מבלי להביט בכם, או שהוא מביט בכם ואינו מברך אתכם בחזרה; כקל דעת, כי הוא מדבר על פשיטת רגל שאירעה למשפחה שיש בה פגם זה; על הוצאה להורג ועל גרדום לפני אדם שאביו הועלה על הגרדום הזה; כאחד מפשוטי העם, לפני פשוטי עם עשירים המתחזים לבני אצילים. כמו כן, יש לו כוונה לגדל לצידו בן לא חוקי בשמו ובדמותו של משרת; ואף כי הוא רוצה להסתירו מידיעת אשתו וילדיו, הוא פולט וקורא לו "בני" עשר פעמים ביום. הוא גם גמר בדעתו לחתן את בנו עם בתו של איש עסקים, ואינו חדל לומר מעת לעת, בדברו על ביתו ועל אבות אבותיו, שבני מנלק מעולם לא נישאו מתחת למעמדם. לבסוף, בהיותו בחברה, הוא אינו נוכח ואינו קשוב לנושא השיחה. הוא חושב ומדבר בעת ובעונה אחת, אך העניין שהוא מדבר בו הוא לעיתים רחוקות העניין שהוא חושב עליו; לפיכך, הוא כלל אינו מדבר בעקביות וברצף. במקום שהוא אומר לא, תכופות צריך לומר כן, וכשהוא אומר כן, דעו שהוא רוצה לומר לא; בהשיבו לכם נכון כל כך, עיניו פקוחות לרווחה, אך הוא אינו משתמש בהן כלל, הוא אינו מביט לא בכם, לא בְּאיש, ולא במאומה ממה שקיים בעולם. כל מה שאתם יכולים להוציא ממנו, ובזמן שהוא קשוב מאוד ויעיל ביותר, הן מילים אלה: "כן, באמת; זה נכון; טוב! ברצינות? מֵילָא! אני סבור שכן; ודאי; אהה! שמיים!" ועוד כמה חד־הבָרות שאפילו אינן נאמרות לעניין. מעולם אינו נמצא עם מי שעימם נראה שהוא נמצא. הוא קורא ברצינות למשרתו "אדוני"; ולידידו הוא קורא "הצִמְחִייה"; הוא אומר "כבוד מעלתך" לנסיך ו"הוד מעלתך" ליֵשׁוּעי. הוא שומע את המיסה; הכומר מתעטש; הוא אומר לו: "אלוהים יושיעך!" הוא נמצא בחברת משפטן; אדם זה, כבד ראש באופיו, נשוא פנים מפאת גילו ומפאת מעמדו, שואל אותו על אודות אירוע שהתרחש, אם אכן כך אירע; מנלק עונה לו: "כן, עלמתי". פעם הוא שב מהכפר; משרתיו שעל הכרכרה מתכננים לגנוב ממנו ומצליחים בכך; הם יורדים ממרכבתו, מקרבים קצה לפיד אל מתחת לגרונו, דורשים את ארנקו, והוא נותנו להם; בהגיעו לביתו, הוא מספר את שאירע לו לידידיו, שאינם מאחרים לשאול אותו על נסיבות המקרה, והוא אומר להם: "שאלו את אנשיי, הם היו שם." 

*המשך פרק זמין בספר המלא*