שבר פתוח

נחום

יוטפויומאט! אני יכול לקלל לידך? תודה לאל, כי בדרך כלל אני נוהג מנהג של כבוד ברופאים, אבל הפעם הזאת מחייבת קללה עסיסית. מה אומר לך, שייקח האופל את המדרגה הארורה וגם את הרגליים שבגדו בי, הרגליים שלי, שהניחו למלוא כובדי ומשקלי להישען על כלום, על אוויר ריק, על מדרגה מפוספסת. הרגליים שלי, שנרדמו על משמרתן וגרמו לי להישמט כמו שק תפוחי אדמה ולהיקרע מהידיים של מיכל, מאצבעותיה שננעצו לשווא בזרועי כשהן מובסות לנוכח כוח גופי הנופל. חי נפשי ששמעתי את זה. הפצפוצים הקטנים של עצמותיי המתפרקות נשמעו באוזניי חזקים מהזעקה של מיכל, משאון הכביש, מהמולת היום־יום שלא טרחה להיחלש אף לא לכבודה של הצרה הצרורה הזו שהתדפקה בהתלהבות יתרה על שגרת חיינו. הכאב זרם בתוך גופי ולא ידעתי לדייק ולומר לה איפה בדיוק כואב. הכול כואב. אפילו הפה שהוציא את המילים כאב. שרק לא יזיזו אותי, שלא ייגעו בי, שיניחו לי ודי. לא זוכר מתי אי פעם בחיי כאב לי ככה.

מיכל הזמינה אמבולנס. פניה היו חיוורות, עיניה דומעות, ולו היה לי מעט כוח להוציא מילה מן הפה הייתי מנסה להרגיע אותה, אבל בקושי הצלחתי לנשום. החובש אמר לי לנסות להירגע, שאם אנשום כמו שצריך יכאב לי פחות, אבל הוא נגע בי ואני הייתי דרוך כולי, עצור נשימה, שלא יזיז אותי. הצרחות היו תקועות לי בגרון כמו ליחה. נשמרתי שלא לדרוך על מצפונה של מיכל, לבל תחשוב חלילה שיש לה איזשהו קשר לצניחה שלי. החובש הזה היה צעיר, פניו טובות ובאמת שלא היה לי רצון להקשות עליו. אבל כאב לי, ריבונו של עולם, כל כך כאב שהתחשק לי רק לישון ולא לחוש דבר. אסור היה לבחורצ'יק לתת לי תרופות הרגעה, ובעבור נפילה הם לא שולחים רופא. אין להם מספיק פרסונל, אומרים. הנופלים יסתפקו ברצון הטוב ובנסיעה ספיישל לבית החולים. אז עצמתי עיניים וקיללתי בלי קול את כל המהמורות בדרך. כבישים ארורים, דרכים מחורבנות והרבה קיבינימט. שבעים שנה למדינת ישראל, גאווה לאומית מכל פטנט חדש, איך הם קוראים לזה? אקזיט שמקזיט, ורק לדרך המטלטלת הזו עוד לא מצאו פתרון ראוי מאז ימי המנדט. מיכל נסעה אחרי האמבולנס וסוף־סוף הרשיתי לצעקות לחמוק מגרוני. לגנוח בקול רם, להיאנח, ואפילו לדמוע מכאבים. הנהג לא הפעיל את הסירנה, כי לא היה צורך להגיע במהירות, שום סכנת חיים לא נשקפה לי. והמזל הגדול מכולם היה שמיכל לא היתה לידי.

אין זו הנפילה הראשונה שלי. אחת לכמה חודשים אני מרביץ הופעה ראויה ומשתטח. נופל וקם. נופל וקם. כשהכול התחיל לפני שנים מספר יכולתי בלי שום מאמץ להתרומם בכוחות עצמי. הנזקים היו סבירים: כמה חבורות, מספר כתמי צבע ולעיתים נפיחויות, שידעו להעיד בפני מקורביי על רגליי הכושלות וביטחוני האוזל. אך ככל שעבר הזמן נותרתי שרוע לאחר כל נפילה עד אשר נמצא מלאך תורן שירוץ לעברי ויושיט לי יד. לא אלמן ישראל, ותמיד יגיע אותו אחד שיעזור לי, ואלוהים יודע כמה אני מעדיף מלאכים זרים, שאחרי כמה דקות של מבוכה הולכים לדרכם ולא מבלבלים לי את המוח. דווקא היום נזלתי ממש מתוך ידיה של מיכל, ונותרתי שכוב. היא ניסתה להרים אותי, אך אני צרחתי כל כך חזק שהיא נבהלה, הילדה שלי, ומיד התקשרה לאמבולנס. ברור היה לי שהיא נסעה אחרינו ובכתה, וכל מה שהיה לי בראש הוא שהיא תגיע בשלום לבית החולים ולא יקרה לה משהו בדרך בגלל הבכי, בגללי, ולא פחות בגלל ייסורי המצפון שלה שהטריפו מן הסתם את דעתה. חייב אהיה לשמור על פנים מחייכות עבורה, שלא אכביד על ליבה. באותם רגעים לא בדיוק ידעתי איך בדיוק אעשה את זה, כשכל מה שהשתוקקתי לו הוא לצרוח עוד ועוד לשמיים. גם על הכאב ולא פחות מכך על ביש המזל שפקד אותי באותו יום, ומי יודע מתי ילך.

אחיה הצטרף אליה במיון, ושניהם הביטו בי נפולי פנים ודאוגים. היה ברור לשלושתנו שהפעם משהו אחר קרה כאן. ריסקתי את המרפק ומפרק הירך נפגע, הישג לא רע למדרגה מחורבנת אחת. חמישה־עשר סנטימטר אוויר שהפרידו ביני לבין קרקע בטוחה, חמישה־עשר סנטימטר בסך הכול שטרפו את הקלפים, לעגו להרגלים, נטלו ממני את הפעולות הבסיסיות ביותר והותירו אותי בול עץ, נתון לחסדיהם של אחרים. אני שונא את זה ואת המבטים המיוסרים שלהם, ובעיקר את המחשבה שמעתה ואילך אני עומד להיות נטל חדש על חייהם של כמה מהאנשים היקרים לי ביותר. הבנתי את זה מצוין ברגע שעלה בי הצורך להשתין. את מבינה על מה אני מדבר? הכי בסיסי, הכי פשוט בעולם: לעמוד ולהשתין!

שאול דרש השכם והערב שאלך עם מקל. שלא אזדקק לחסדיהם של אחרים. "מקל נותן ביטחון," הוא אמר, "תוכל להרחיב צעד," הוא טען, "לצעוד בזקיפות קומה ורגל." שאול לא מוכן להתלוות אליי לשום מקום ללא המקל. לא הוא, ולא החתן שלי, יתברך שמו. צדקו. "עם המקל," אמר שאול, "אתה לא סתם הולך. עם מקל אתה צועד ומתקדם אל המטרה." במילים האלה הוא השתמש. הוא צודק, כמובן, אלא שלעיתים אני נוטה לשכוח לקחת את המקל. כשזה קורה מתקצרים צעדיי, מהוססים, לא נחושים, כמו מסרבות הרגליים לצאת לדרך לבדן והן צועקות אל עבר מוחי הפזור, היי, אתה שם, שכחת משהו בבית, עוד לא מאוחר להשיב לנו את בעל בריתנו. עד השמיים הן זועקות ואני מסרב להסכית ולשמוע. קשה לאחרים להבין זאת. מקל הוא סמל לזקנה, למוגבלות, לבגידתו של הגוף, ואני, על אף שמונים וחמש שנותיי עדיין לא שם. ליבי מסרב בכל תוקף להשלים עם גילי והוא נאבק עם קולות ההיגיון שמשגר מוחי, ולעיתים קרובות גובר עליהם וגורם לי להיסח דעת, ואז אני חולף על פני המקל ופשוט שוכח אותו. ובאותן פעמים שסר חיני מהאדון שם למעלה והוא סבור שאיני עושה מספיק השתדלות למען עצמי, מיד הוא גומל לי על מרדנותי ואני נופל. הפעם נשמט המקל מהתודעה של שנינו ומיכל אינה מוצאת מנוח בתוכה, ולך דבר על ליבה שיתרצה, שאין כוח בעולם שיכול היה למנוע את הנפילה, כי לא למקל ויתרתי אלא לעצמי, תרנגול זקן שנהנה מכרכוריה סביבי ומשלם על כך בפצפוץ עצמות.

כאבי תופת. לשני ניתוחים נדרשתי, וצריך היה לשתף קרדיולוג שיאשר להם את כל האופרציה הזו. הלב הזה, שעמד בכל כך הרבה משברים וסערות, התרוממות רוח ושפלי שיא, יעמוד כרגע על סדר יומו של דוקטור מומחה, אחד שיפסוק אם ליבי ימשיך עדיין להלום בקצב רצוי עם כל החומרים שיחדירו לגופי. את מכירה את זה, מועצת רופאים עליונה שהתלחשה ליד מיטתי, מנסה להחליט עבורי את מה שאמור היה להיות הטוב ביותר עבורי, הפציינט, זה שמוטל בלי יכולת לזוז כשרק המוח עובד בקדחתנות איך להבהיר להם כבר עכשיו שאם לא אוכל בקרוב להשתין כמו גבר אני מוותר על הכול מראש, עם או בלי חוות דעת קרדיולוג. מדרגה ארורה. מי היה מאמין שהשתנה בריאה תהפוך למשאת חיי הנותרים.

בינתיים כבר הייתי מחובר לקתטר, למורפיום, לפנים חמורות הסבר של ילדיי ולמיטה, כמובן. אמרו שלמחרת אעבור את הניתוח הראשון ואזכה למפרק ירך חדש. הקרדיולוג סמך על הלב שלי, הלב שלי שם מבטחו במנתחים, המנתחים סומכים על עצמם ועל ילדיי שיהיו שם לצידי, וילדיי האמינו בי, שאעשה כל שביכולתי כדי להשיב את עצמאותי שנשדדה. שרשרת של תלות הדדית עם חוליה חלשה אחת הנושאת את שמי, עליי הם משליכים את יהבם שאיאבק על איכות שנותיי האחרונות, שאשוב ואעמוד מעל האסלה כאחד האדם, שאשך את לשוני ואכבוש את מכאוביי ואשוב ואניח להם להמשיך בסדר יומם התובעני, שעכשיו מהפך את סדריו ומפר את הלכותיו לכבודי. אני נתמך בהם והם ממני ניזונים, מכל חיוך שבקושי עולה בידיי למלט מעצמי, וכך, כמו תמיד אנחנו ממשיכים את עצמנו קדימה, כמו שאני כל כך אוהב לומר: הא בהא תליא. דבר בדבר כרוך, ולעיתים סבוך עד שהופך לבלתי ניתן להתרה. למות בריא אני מייחל, לרדת אל הקבר בשכיבה זקופה מגאווה, ולכן אני רץ מרופא לרופא פעם אחר פעם כדי לשמוע שהכול בסדר איתי, וגם באותו יום נסעתי עם מיכל לאחד כמוך, רופא מומחה בזקנה שאמר לי בביטחון רב שאני בריא כמו שור עם מסוגלות גבוהה לגילי, וכבר היינו בדרכנו הביתה אלמלא אותה מדרגת שטן שהשכיבה אותי על מזבחם של רופאים, שיעמלו הרבה ובדייקנות גבוהה כדי לאפשר לי למות בריא בעירבון מוגבל. אם זה לא קשר גורדי, מה כן?

שאלתי אותם אם כבר הודיעו ללאה שאני מאחר לשוב בכמה ימים. היא הרי תדאג לי. "מישהו צריך להיות איתה," אמרתי והסתכלתי על מיכל. שתיסע אליה. רומן מאוחר פרח ביניהן והן כרוכות זו בזו, כל אחת מסיבותיה היא, עדנה בשלה באה להן, נחת שהיטיבה מיכל לתפור ולחזק. שתיסע אליה ותשאיר אותי עם בני שאול. הוא יניח לי לזעוק ולהיאנח מבלי לחשוש לגורלה של מיכל, לצו ליבה המחמיר איתה עכשיו ומלקה את מצפונה כמו היה בן סורר.

ביקשתי ממיכל שתיסע ללאה, תרגיע את הרוחות ותארגן במשימתיות קולחת את סדר היום המשתנה אצל כולנו, ותשחרר אט־אט לתודעתה שתמול אולי כשלשום, אבל היום הוא כבר מחר שונה, וטוב שאיני חושב בקול רם כי תכף יהיה מי שיאמר שאני דמנטי, שהזמנים מתבלבלים לי, שאולי אסור להשקיע בי כל כך הרבה חומרי הרדמה שמא אשכח הכול בבת אחת ואגיח מהניתוח איש אחר עם היסטוריה שממתינה להירשם מחדש. אני מת לצעוק ומת לחיות ומת לישון, ובעיקר חפצתי להוריד את משאי מעליה, מיכל שלי, איך היו נראים חיינו בלעדיה, איך?

מרוב מחשבות וסערת נפש לא הצלחתי להירדם בלילה ההוא ולא להתמקד בשום דבר, ורק היא, ציפור נפשי האהובה משכבר הימים, היתה היחידה שהצליחה להסתנן לתודעתי המתערפלת. מעניין איך לא עלתה למוחי כל היום הזה, וגם לא בימים רבים שקדמו, ודווקא עכשיו הגיחה מאי שם ותפסה לה אחיזה של ממש, שטה בנחת ברווח שבין מחשבותיי האחרות, בין הכאבים שנלחמים במורפיום וטוב היה לי להירדם ככה, יחד איתה, רק שנינו, וכל מילה נוספת תהיה מיותרת לחלוטין.

כן, נכון, באמת כבר מאוחר. לכי, לכי הביתה. רק אם אפשר במחילה ממך, ואם לא ייראה הדבר כחוצפה מצידי לבקש ממך, תסורי בזמן הקרוב ללאה, תרגיעי אותה קצת. אחרי ככלות הכול, הפעם היטבתי ליפול.

לאה

שככה יהיה לי טוב! זאת באמת את? בחיים לא הייתי מדמיינת אותך עומדת בפתח הבית שלי. שלא תביני אותי חלילה לא נכון, אני פשוט מופתעת. כמה שנים עברו מאז ראיתי אותך לאחרונה? מה? חכי רגע, אני צריכה להרכיב את מכשירי השמיעה שלי, אחרת לא אצליח להבין ממך לאן נעלמת אחרי הצבא כאילו בלעה אותך האדמה. זוכרת איך נסענו כולנו באוטו של נחום יחד עם אמא שלך ללשכת הגיוס, ושתיכן, את ומיכל, לא הפסקתן לקשקש מרוב התרגשות? זוכרת, אה?

אז מה נעשה ממך מאז? רופאה גריאטרית? את? בצוות שמטפל בנחום? נו, מער מאזעל ווי מויעך יש לבעל שלי. כבר שמונים וחמש שנה אלוהים שלו מתלבט לגביו. לכן הוא סוטר לו על לחי אחת ואז מיד מלטף את השנייה.

כן, חתיכת סטירה נתן לו הפעם. א פאצ' אין פונעם אראעין הוא קיבל. באותו יום הרגשתי שמשהו אינו כשורה. מיכל לקחה אותו בבוקר למומחה גריאטרי. מדי כמה ימים לוקחים אותו לרופא אחר. נגמר הסבב? מיד הוא מתחיל מחדש. בשביל הקרדיולוג לוקחים אותו להרצליה. עיניים בודקים לו בבילינסון. את הזיכרון מתחזקים לו בכפר הסמוך. שיניים חדשות עשו לו באחד המושבים כאן. סע וטייל ברחבי ישראל הוא עושה לילדים שלנו, וכל זה למה? כי למות בריא הוא רוצה, ועד שבאמת יגיע הסוף נחום שלי נופל וקם. מתרומם חבול, אומנם, אך קם. לי יש מטפלת צמודה, אני זו שהייתי חולה רוב הזמן, אני זו שניצבתי כפסע מהעולם הבא, כמעט הפכתי אותו לאלמן מבוקש במחוזותינו, והנה, מי היה מאמין, מבין שנינו הוא הנזקק. מיכל אומרת שהוא גם קצת דמנטי ואני לא מתווכחת איתה. אבל מה יש לזכור, תגידי לי? עומד מקל ליד הדלת. זה לא סיכת ראש. זה מקל למען השם! תיקח, אומרים לו, אבל הוא שומע באוזן אחת ושוכח עוד לפני שעדכן את האוזן השנייה. עקשן שכמותו!

אבל באותו יום הרגשתי שמשהו לא בסדר, שהם מתעכבים יותר מדי. כשהעפתי מבט אל עבר הדלת, הוא עמד שם, המקל, נוכח מדי. מדגיש את היותו נשכח וחסר שימוש. כמו נושא כתב אשמה אילם. בתחילה נבהלתי, אחר כך נרגעתי, הוא לא לבד, מיכל איתו, ואז נבהלתי שוב כי אולי קרה משהו לשניהם ביחד, והמחשבה הזו לא טובה ללב שלי, גם כך הוא עושה לי לא מעט קונצים, הלב הזקן שלי. אז ביקשתי מיאנה שתתקשר למיכל.

את יאנה הגרלנו במפעל הפיס. הביטוח הלאומי והרופאים קבעו שאני נזקקת לעזרה צמודה ומיכל סידרה לנו, השד יודע איך, עובדת זרה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראינו אותה, ואני חשבתי לעצמי איך, ריבונו של עולם, אני יכולה להיסמך על ילדה כזו? מה היא כבר יכולה לדעת על טיפול באנשים כמונו, וכבר שמענו סיפורים על עובדים זרים המפליאים את כל רוע ליבם במטופלים שלהם. עברית היא לא דיברה, אבל רוסית נחום ואני יודעים לא רע, וכך מצאנו לנו במהירות שפה להפיג ולהפליג, וכך למדנו שהילדה הזו היא אם לשני ילדים שנשארו עם הסבתא באוקראינה, והעדינות שלה שבתה את ליבי, ונחום, שהיה עסוק בחישובי עלות וכימותי תועלת, ניאות לקחת אותה לשבוע ניסיון. מאז היא איתנו, יאנה שלנו, מצטופפת בדירה הקטנה שבדיור המוגן, וקשה לנו להבחין מי זקוק לה יותר, אני, שהצלחתי לייצב את עצמי, או נחום, שנופל וקם, ושוב נופל וקם וחוזר חלילה ככל שהולכים ונוקפים הימים.

אז נודע לי שהוא בבית חולים. אין זו הפעם הראשונה שהוא מובהל אל בית החולים לאחר נפילה, שם בודקים, מצלמים, מרגיעים, אורזים את החבילה ומשלחים אותה כלאחר כבוד הביתה. אבל פניה של יאנה נפולות משהו, ואף שהאריכה בשיחה עם מיכל היא מיעטה למסור פרטים, אמרה שלא יודעים עדיין כלום, וליטפה את שערי כאילו שאני טיפשה גדולה שלא מבינה מתי מסתירים ממנה חצי עולם.

שישים וחמש שנים אנחנו יחד. את מבינה מה זה כמעט שבעים שנה? נכון, לא הכול דבש. גם לא חצי מהכול. אם להיות כנה עם עצמי דבש אינו בדיוק הטעם של החיים שלי. עוקץ דווקא כן. אבל אחרי שישים וחמש שנה הכול מרגיש אותו הדבר, ואני הרגשתי מבפנים שמשהו לא טוב קרה היום, וזה גרם לי לחוש מבוהלת. לא ממש ידעתי ממה עדיין, אבל החושים שלי מגרדים את עורי המקומט ואיזושהי ידיעה חדרה פנימה דרך התאים הדקיקים שעוטפים את גופי לבל יתפזר, ואת תוכנה של הידיעה הזו טרם הבנתי, אך שמעתי אותה היטב בתוכי. הוא לא ישוב היום מבית החולים, הייתי מוכנה לחתום בו במקום על שטר ודאות. האם יחזור מחר? מיכל הבטיחה לסור בדרכה הביתה, ואני רק יכולתי לקוות שהיא תספר את הדברים כמות שהם מבלי לנסות להקל על אמא שלה ולטשטש את המציאות החדשה. בינתיים יאנה דחקה בי להמשיך בסדר היום הרגיל. היא הגישה לי ארוחת צהריים והתעקשה שאלגום לפחות מהמרק, אבל הלחץ התיישב בגרוני וחסם כל מעבר,

לא היה לי תיאבון, אבל יאנה התעקשה שאוכל משהו בגלל הכדורים שעליי ליטול. כל כך הייתי מתוחה שאפילו טעמה של פיצה דחה אותי. "תאכלי, תאכלי," היא דחקה בי, "את כל כך לאהוב פיצה." ואני התרציתי לנגוס מהמשולש שהיא הניחה על הצלחת ולעסתי אותו שוב ושוב לעיסה חסרת טעם, כי הכול היה תפל עכשיו כמו החיים שלי. שמישהו יספר לי כבר מה קורה, כי הלחץ הזה בלב יהיה חזק יותר מהשקט שיש אצלי באוזניים ואני הרגשתי שאני הולכת להתפוצץ. יצא בבוקר מבלי שבכלל טרחתי להעיף בו מבט נוסף, אחרי שנים רבות כל כך כבר לא צריך להסתכל יותר מדי, הרי שום דבר חדש אין במראה הזה, ואני יודעת שכבר לא ישוב היום, אבל זה לא מה שהטריד אותי עכשיו. אני פוחדת ממה שאני לא יודעת, מתי הוא כן ישוב, אם בכלל.

מיכל נכנסה. פניה נפולות תחת מעטה החיוך המזויף שהיא עוטה עליה כרגע. "ממושקה," היא אמרה לי, וסיפרה על הניתוחים שהוא צריך לעבור ועל הסבלנות שכולנו נדרשים לה, והיא מנסה להעמיד פנים שהכול יהיה בסדר, ואני יודעת שכבר לא כל כך, ששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה, ופתאום מתחשק לי לבכות קצת, על כל מה שיכול היה להיות אחרת, ואני משלחת את מיכל הביתה שתנוח ותשאיר אותי עם המחשבות הבוגדניות שלי עכשיו, וכשכבר הייתי ערוכה לברוח למיטה צלצל הטלפון.

אולי תסבירי לי את, עם השכל של הדוקטור שיש לך, אולי את תצליחי לפצח עבורי את החידה, איך לעזאזל מכל האנשים שאני מכירה דווקא אותה הייתי צריכה לשמוע באותו רגע?!