געגועים ליופי

הקדמה

כתיבה על נושאים של הגות יהודית ושל אומנות – כשהעולם מסביב נמצא בטלטלות וזעזועים טקטוניים, מלחמות, התחממות גלובלית ושינויי אקלים, רעב בעולם העני, וזעזועים פוליטיים במדינה – דומה למשב רוח קל, טיפת גשם בסערה. אז למה לכתוב? אולי כדי להוסיף טיפ טיפת יופי במערבולת הזו, ניצוץ למחשבה על הגישה של יהודים לתחום הנוגע כל הזמן בחיינו. אכן יומרה לא קטנה... האם יש משמעות לכתיבה בכלל בעולם וירטואלי, באי ודאות גוברת? הכתיבה היא תקווה, היופי והאומנות גם הם.

הספר הזה יוצא לאור לאחר ספריי הראשונים: לא תעשה לך, ו-האומנות והיופי בהגות היהודית בעידן הרנסנס והנאורות, המתארים ומנתחים את הגישות והעמדות מתקופת התנ"ך ועד האמנציפציה בהבנת מושגי היופי, האומנות והתפיסה החושית.

ברוח האמרה "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין ליבטל ממנה," המשכתי לכתוב על הוגים משלהי המאה ה-19, הרמן כהן, פרנץ רוזנצווייג, ולטר בנימין, הראי"ה, עמנואל לוינס ונוספים. מובא בספרים מגוון הדעות של הזרמים השונים ביהדות, אשר אנשים מהשקפות אחרות אינם רוצים או מתקשים להבין ולבחון, בשל נקודות השקפה או אורח חיים ומחשבה הניזונים מעולמות שונים.

סייעו בידי במלאכת החשיבה: ידידי מוקי צור, בני אבינועם, ובניי דניאל, מעין, וניתאי. תמכה בי זוגתי, הדס.

הספר מוקדש לאבי מורי זאב ז"ל, לאמי הורתי שפרה ז"ל, ולדודתי יונה ז"ל, לבית לנגר.

מבוא

גרש את הטבע דרך הדלת והוא יחזור דרך החלון [...]

בגעגועים ליופי האלוהי, לשכינה הסובלת ולגאולה,

בתוך כל אלה נסתרה האהבה ליופי, להרמוניה, לטבע,

לדמות היפה וההרמוני, וכל זה פרץ בזמן האחרון בכוח אדיר.

(הלל צייטלין, הגעגועים ליופי, 1906)

בספר זה נקבצו השקפות ועמדות שונות של הוגים מקרב העם היהודי הדנים בנושאי יופי, אומנות חזותית ואסתטיקה, ומתוך כך יתבהר יחסם לעבודה זרה בהיבטיה החזותיים. הצטלבו בדפים אלה דברים, כתבים, יצירות של גדולי ישראל משלהי המאה ה-19 ועד עמנואל לוינס במאה ה-20, הוגים ורבנים, פילוסופים מהזרמים השונים, דתיים, קבליסטים, ליברלים לגוניהם, ציונים, מרקסיסטים-סוציאליסטים, וחילונים לזרמיהם. היו שהסתגרו בין החומות, אחרים נפתחו אל התרבויות מסביבם עד גבול ההיטמעות, מאמינים ושאיבדו את אמונתם. נעקוב אחר דרכם של אומנים, מקומם, מעמדם, מידת אמונתם, ידיעותיהם במקורות היהודיים ובתרבות וההגות הכללית. מידת היכרותם בהתפתחות המחשבה והמדע באירופה ינחו במידה רבה את השקפתם על אסתטיקה ואומנות.

האסתטיקה מתבהרת לעתים כתורה של העולם החושי, הקולט את סביבתו וגופו ומשפיע על תחושותיו המתורגמות בתבוני, לעתים כתיאוריה המנסה לפענח מהו יופי ומהו נשגב. אל מול הגישות המציינות שהיופי או היצירה נוצרות דרך אסוציאציות ודימויים, דרך הדמיון המגורה מן המושא – מושא המורכב מאובייקטים הניצבים לפני היצר; תעמוד הגישה של השלמות החושנית, מעין דחף פנימי הרוצה ליצור שלמות. הגדרות אחרות בעלות משקל הן החברתיות-סוציולוגיות, שבהן ערכים משותפים, אירועים מיוחדים ובעיקר מיתוסים, הם ההשראה או ההשפעה הישירה על האומן והאומנות. נותר להבין מהי אומנות עבור השקפות אלה, מהן האומנויות וכיצד למיינן, לדרגן, ולהדגיש או לשלול את חשיבותן. המוקד בהבהרת האסתטיקה תושווה אל המקורות וההגות היהודיים בתולדות העם שבין שלהי המאה ה-19 ומחצית המאה ה-20.

בעקבות התהליך ההיסטורי, השינויים החברתיים והתרבותיים, ועל בסיס הטקסטים, המבט על היופי והאומנות ילבש זוויות שונות: ניתוח פילוסופי המושפע מקאנט, הגל וניטשה; ניתוח חברתי-כלכלי-סוציולוגי, ראייה על פי אידיאולוגיות שונות, כמו זו המרקסיסטית או הציונית. התפתחות התנועות הלאומיות יזרזו את האומנויות הרומנטיות. כמובן היבטים דתיים, הלכתיים, משיחיים וקבליים – קולם נישא בניתוח היחס לאומנות וליופי, וכך לגבי זוויות הראייה הנפשית-פסיכולוגית. המהפכה הקופרניקאית, ומהפכת המדע והטכנולוגיה, מכניסים מרכיבים חדשים ומשמעותיים ביצירת האומנות וביחס לאומנות והבנתה; ומקומה של הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה המעודדים את האומנות הסוריאליסטית ודומיה.

הוגים יאתרו את מקורות היופי ביקום, בטבע, או במפגשם עם נפשו ודמיונו של האדם. אחדים יזהו את השורשים של היופי במפגש של החושים עם תופעות טבע, עם הסביבה, ועיבודו על ידי דמיון האדם. מחשבה מעמיקה מציבה את שורשי האומנות במיתוסים שהחלו להיווצר עם ראשית האנושות, עם התמודדות האדם בכוחות הטבע ויצוריו מסביבו, עם סיפורים ואירועי הגבורה וההרפתקאות של גיבורים וגיבורות. לפי רוזנצווייג: "רוח המיתוס מעמיד את ממלכת היפה", וזוהי דלת לדיונים ביחסים המורכבים בין מיתוס ואומנות.

לעיתים, היצירות הן מה שנקלט בתודעה, ואינן מה שהן לעצמן. היצירה נובעת מהמצטייר במוחנו, בלא להביא בחשבון שיקולים נוספים ובלי שיפוט (epokhế), אבל בלא להטיל ספק בקיום היקום. היצירה היא רק מה שנתפס בתודעה ולא ישירות מן הטבע.

הסתכלות אחרת על החיים והאומנות שימשה בענפים של האקסיסטנציאליות, כמו בכתבי מרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג המאוחר, המתמקדים באדם, בתנאים שבהם הוא חי, בזיקות שלו, בקרע בתודעתו של היחיד השואף לייצב את מקומו בעולם ורצונו העז להבין את ייעודו; את מילוי הגשמתו האנושית ולעיתים גם הדתית. גם בעידן התפתחות התעשייה, הטכנולוגיה, וראשיתו של המדע המודרני, רבים באנושות אינם מוצאים שביעות רצון בפיזי, ותשוקתם היא לחירות ולאמת, כפי שנבין את מאמריהם של גורדון, ברדיצ'בסקי או ברנר, לדוגמה. מהדהדת בהשקפות הקיומיות אמרתו של רוזנצווייג: "אל החיים מן המוות". מתוך משמעות המוות ניתן לממש את החיים – חיים תוך מתח מתמיד ועל קרני הדילמות, בניגוד מוחלט לאידיאליזם, המנסה להסתיר את המוות ולייפותו ביצירות האומנותיות.

הוגים ציוניים רבים והוגים מסורתיים יחפרו ויפרשו בשכבות ובמסתרי העבר כדי להבין טוב יותר את פעולתן הנסתרת של מורכבות היהדות. זאת קריאה חוזרת של יצירות העם היהודי וחוויות שטח לתקופתן, כפי שפעל אחד העם, לעיתים כרקע היסטורי, ולעיתים להארת מיתולוגיות מעצבות בכתב ובאומנות. מול אחד העם, המקורב לדעה של ברנר, יבקרו את המיתולוגיות, ולא ישאפו לדבר על הנצחי, אלא במתרחש ומתקיים במציאות ההיסטורית. עבורם האומנות צריכה לעסוק ביומיום בחיים ולא בתיאורים סימבוליים של גאולה או חיי משיחיות נצחיים.

אל מול התפרצות הכוחות הקמאיים, או אל מול זרמי אומנות הדאדא והסוריאליסטים, אי אפשר להתעלם מתורתו של פרויד ותלמידיו. אומנם מנדלסון, לייבניץ וניטשה נגעו בלא מודע, פרויד הופך אותה לישות נפשית בפני עצמה, לכוח העוצמתי ביותר המניע את האדם, ואולי את החברה. אלו הדחפים הבלתי מרוסנים שהם מקור של אנרגיה ויצירתיות של האדם, שאיננו מצליח להתעלות מעליהם, אלא רק מנסה לאלף אותם. ולטר בנימין מנסה לגעת בהשפעתם של הלא מודע ודחפיו האלימים וההרסניים והיצירתיים, והיו כוחות יצריים שהניעו מהלכים היסטוריים ואומנותיים, כפי שמלמדת אותנו הפסיכואנליזה.

האומנויות הן דרכי ניקוז או סובלימציה, המרסנות את שפע היצר והיצירתיות. בפריזמה זו אפשר להסביר את ניתוחו של צייטלין לפסליו של אנטוקולסקי. לפי גישה זו האמנות איננה נתפסת, מובנת או נוצרת על ידי השכל, התבונה או ההיגיון בלבד, בוודאי לא עם עליית הדאדא, הסוריאליזם והפוביזם. למשל ראינו שהנרי ברגסון סובר כי לתפיסת החיים כפי שהם דרושה "אינטואיציה". משמעות האינטואיציה: "האהדה שבאמצעותה אדם מעביר את עצמו לתוך חפץ – כאילו נכנס לתוך הדבר, ומדגיש את ייחודו של הדבר, ולתת ביטוי לבלתי ניתן לתיאור. אבל האינטואיציה היא גם השיטה שמתנגדת לניתוח, משום שהניתוח מפרק את הדבר למרכיבים במושגים ידועים ומובנים מכבר, ובכך הדבר מאבד את יחודו".¹ אינטואיציה מובילה לידע יחיד ואינטגרלי של אובייקטים – לא לידיעה של מה שיש להם שהוא שימושי ונפוץ, מעשי ואוניברסלי. לכן זו יצירתיות השואפת לבלתי אפשרי. לדעתו, האינטואיציה, כמו במטפיזיקה, מעמידה ישירות את ההוגה או המדען עם הדבר, ללא צורך בסמלים (ואולי אפילו לא במסמנים).

לדברי ברגסון, "האומנות איננה מימזיס, איננה חיקוי הטבע או ייצוג המציאות, כפי שטענה האסתטיקה המסורתית עוד מימי אפלטון, אלא היא, כמו החיים עצמם, היווצרות תמידית של משהו חדש, מיוחד וחד-פעמי."² נוכל לומר על כך, שהאומן נחשף להתגלות. ברגסון גרס שיופי היצירה האמנותית עולה אלף מונים על היופי שבטבע, שאינו אלא דימוי ויזואלי-סטטי, תוצר החושים שלנו, בעוד שהאמנות מבטאת את הדינמיקה והדחף של החיים עצמם. אמני המודרנה והזרמים האוונגרדיים במחצית הראשונה של המאה ה-20 מצאו ברעיונותיו משענת תיאורטית איתנה למהפכה האמנותית שלהם. כשם שחיי אדם עלובים כביכול יכולים להיות מלאי יופי ועושר, כך גם יצירה אמנותית מעוותת או מכוערת למראית עין עשויה להיחשף כמקור השראה ומשמעות.

המושג המשמעותי הנוסף של ברגסון, המעמיק בנושא האומנות, הוא מֶשֶׁךְ, ההִתְמַשְּׁכוּת la durée – היקום כולו נמשך או מתמשך, והתכונה של ה"יצירתיות" אף היא התמשכות, רציפות, "אי התחלקות". התודעה מסוגלת ליצור תנועה ושינוי, היא איננה סטטית ומקובעת, אלא התמשכות של "תודעות" של זרם מתמשך. היא בהתחדשות מתמדת, התחדשות של יצירתיות. האורגניזם הוא ריבוי תאים ומולקולות, המתרבות או מתחדשות. הוא דינמיות המתעורר לחיים ולובש צורות שונות. "משך הזמן מתאים לרצף של מצבי התודעה שלנו, לריבוי המאורגן כמו המרכיבים השונים של מנגינה." ³ בכך נפתח דיון על ממד הזמן באומנות שבנימין ואפשטיין יעמיקו בו.

בעוד ברגסון, הפילוסוף הצרפתי ממוצא יהודי, ותלמידיו העלימו את עולם הסמלים, הסימבוליזם, עומד קסירר היהודי הגרמני בעיקר מול תורת האינטואיציה ומול היידגר, ומדגיש את האדם הסימבולי. אין האדם יכול להימלט מן ההישגים האנושיים במדע, בטכנולוגיה, באומנות ובכל התחומים שאליהם הגיע. "אין הוא חי עוד בעולם הטבע בלבד, אלא בעולם של סמלים. הלשון, המיתוס, האמנות והדת הם חלקיו של עולם זה. הם החוטים השונים הטווים את רשת הסמלים, את הקורים הסבוכים של הניסיון האנושי. כל התקדמות במחשבת האדם ובניסיונו משפרת ומשכללת רשת זו. אין אדם יכול עוד לעמוד במישרין מול הממשות; למעשה אינו יכול לראותה פנים אל פנים. דומה שהממשות הטבעית פוחתת כל אימת שהפעילות הסמלית של האדם עולה. במקום לעסוק בדברים כשהם לעצמם, האדם, במובן מסוים, שח עם עצמו בקביעות".⁴ האדם רואה ומרגיש את העולם אך ורק דרך מתווכים: הלשון, האומנות, הדת ופולחניה ועולמות המיתוס. האומנות הציונית בראשיתה הדגישה את הסמלים הלאומיים, אלא שקסירר ראה את הסכנות בהעלאת סמלים קמאיים והשימוש בהם, אם נפלו לעולם האפל מעבר להומני.

השפעות ניכרות היו לזרמים המרקסיסטיים על ההוגים היהודים, מולטר בנימין ועד הדיאלקטיקה ההגליאנית של הראי"ה קוק. גם כמרקסיסט, בנימין לא הסכים עם אדורנו על "ההיבט ההרסני של הקִדמה". אדורנו מנתח מקרוב את "תעשיית התרבות" המערבית הקפיטליסטית, ולפיו יצירת האמנות אינה עוד תוצר של אדם יצירתי אלא מוצר סטנדרטי שמניב רווחים, סחורה למען ניצול. לעומת אדורנו, גם סוציאליסטים מגנים את תפיסת מרקס, שהאדם הוא בעיקר "חיה עובדת", אלא גורסים, כפי שהגדיר זאת אריסטו, שהאדם הוא "זון פוליטיקון" (חיה פוליטית ζῷον πoλιτικόν ) כי ראיית האדם כחיה עובדת היא סכנת חיים במעגל הסטרילי של ייצור וצריכה, הממית את הגוף והרוח. האדם זקוק למעורבות, ליצירה וליצירה אומנותית. האדם זקוק ל"הפעולה המקורית", הפעולה המקורית היא תפיסה פוליטית שבה חוברים יחדיו עצמאות רדיקלית ומקוריות. כפי שחנה ארנדט הגדירה, אין סיפור מקיף יחיד או תאוריה מקיפה יחידה בסיפור הגליאני-מרקסיסטי. הפרשנות מגוונת. ההתחלות החדשות הן פעילות פוליטית טהורה, המשוחררת מכבלי הדיאלקטיקה ההיסטורית, וכך האומנות, שבה מקוריות וריבוי התחלות חדשות.

האכזבה והכאב האנושי – למרות התפתחויות המדע, למרות התאוריות המטריאליסטיות, או תאוריות הנפש והחברה השונות, תוצאות המהפכות והמלחמות הגורמות למוות, לפגיעות בחיי האדם ותנאיו – יחזקו מגמות מיסטיות ודתיות ויפתחו היבטים אומנותיים-סימבוליים משלהם.

עבודה זרה

ישראל איחדה את כל כוחות הטבע ואליליו לאל אחד, כוח בלתי ניתן להגדרה והבנה ושאינו מוחשי. התגלות האל לאדם, ההתגלות ליוצר, התגלות חיצונית או התגלות פנימית של האומן, היא אולי מקור ליצירתיות. כך נמצא בניתוחים מעמיקים אצל הרמן כהן, רוזנצווייג ואחרים. התחושות הנפשיות וסיבוכיהן הן מקור נוסף ליצירה.

הדיון על האומנות כעבודה זרה עובר כחוט השני לאורך הפרקים. האומנויות נועדו לתכליות מגוונות ורבות לפי התקופות ולפי האזורים הגיאוגרפיים, ואף על פי כן המכנים המשותפים רבים. הכוונות היהודיות הגלויות והמפורשות אומרות כי האומנויות היו מיועדות לעבודת האל, לפולחנים וטקסים דתיים המקדשים את הבורא, לפי הוראותיו ולפי המצוות, כדי להאדיר ולפאר את שמו. עם הזמן, אומנויות שונות התחזקו ותפסו את מקומן כדי לקרב את המאמין והחסיד אל האלוהים, כדי לדבוק בעליון, אומנויות לשם שמיים. תפקידי האומנות בתרבויות שונות ממלאות תפקידים רבים: הנאה גופנית, נפשית ורוחנית, וגם מרפא, מנוחה, שלווה, עונג חושים; ואצל אחרים, עיטור, קישוט, בניית מרחבים אסתטיים, העשרת תרבות, סמלי שיוך, מוקדי זיכרון, סמלי יוקרה, כבוד, שלטון, סמכות ועוד, ביטוי להלך הרוח של הציבור, או של ציבור קטן, ביטוי לרוחות מלחמה או לרוחות פציפיסטיות, וגיוס למהפכות ולמהפכנות. ואלה רק חלק מן הדברים ממבט שאינו דווקא של היוצר.

ההוגים היהודים עד תקופת ההשכלה יזהירו מפני האומנות החזותית, ומפני ההשתעבדות לאומנות כסכנה של עבודה זרה ועבודת אלילים. במאה ה-19 ולאחריה הדעות ישתנו, אבל יזהו את העבודה הזרה במקומות אחרים: "אמרתו של בלעם על העם לבדד ישכון – איש התרבות אינו תופס זאת. כל הטבע, בניין אב זה של האמנות, הדיבר השני מעביר אותו על פנינו – וגונז אותו," כתב רוזנצווייג להרמן כהן על דת התבונה ממקורות יהודיים ב"נהריים".⁵ לאחר מכן יכתוב בפרק המחשב החדש על ספרו "כוכב הגאולה" בחלק ההתגלות:

"... כמו שהאלילות ה'קיימת לעד' הייתה נושאו של הראשון [הספר הראשון בכוכב הגאולה] [...] ומצד שני, הרי אלילות זו ההיסטורית, שקפאה בתבנית ודמות, אינה קיימת לעד כל עיקר..."⁶

אולי לא עבודת אלילים במובנה הראשון, אבל ריבוי עבודה זרה במובנים שונים בחברה המודרנית. אט אט, בזרמים חדשים ובמחשבתם של פורצי דרך, תכלית האומנות ויעדיה יתרחבו מאוד ויבטאו את היקיצה מן הגלות ואור השיבה הציונית, או אור היציאה מן הגטו וההצטרפות לתרבויות "הנאורות". בובר וקפלן, לדוגמה, בולטים בגישת המצדדים בפיתוח האומנות, שעליה לתרום לגילוי והעצמת יכולות, מיומנויות וכישורי האדם. היא נועדת לפתוח את הדמיון לשיפור הטוב, המוסרי והרגשי שבאדם, ובפרט בנוער. תפקיד האומנות לקרב להגשמה אידיאלית של המציאות החברתית. ההוגים היהודים לא יחסכו מעצמם את הוויכוח "הקלסי", על האומנות לשם אומנות, מול האומנות לשם תכלית ויעד, בין שבאה לשמה ובין שלא לשמה.

כשנוגעים בעבודה זרה למיניה ולסוגיה: ביצירה, ביוצר, בפולחן, בהאלהה, בסגידה למסורת בלא הבנה, בעצירה שאין בה תנועה, באנתרופומורפי, ואפילו בסגידה העיוורת לתבונה, עולה נושא מרכזי והוא היחסים בין מוסר ואומנות, בין מוסר ויופי. בעידן הציוני כותב א"ד. גורדון שהרגשות המבחינים בין האדם לבריות אחרות הם הרגש הדתי, רגש המוסר ורגש היופי. דיברנו על החוש הדתי המחבר את האדם ומאחד אותו עם היקום ומה שמעבר לו. הרגש המוסרי העליון נובע מרצונו להיות "נזר הבריאה" מתוך ציווי האל, או מציווי פנימי לשאוף להתגבר על דחפים אנושיים ראשוניים "כדי שיהיה ראוי לקבל שכר עליון, אם מאלוהים או מעצמו, בצורת הכרת ערכו העליון של עצמו.⁷ חיפוש האמת, בין אם הוא מרכיב משקפי אמונה ובין אם הוא נושא ערכי מוסר אנושיים, הוא מעל לערך היופי, טוען ברנר. הוא כהֶמְשֵׁכם של הנביאים והחכמים משרתיו של אידיאל מוסרי בחיים החברתיים של עמם, שואף כמוהם לאחד את המציאות החברתית וליישב את הסתירות המכאיבות המתגלות בחיים על ידי עשייה מוסרית.⁸ רוח הנביאים מבקשת את העשייה, את הפעולה, את הבחירה של האדם לדרך המוסר. וכפי שסובר הרמן כהן, הטוב מבחינת המפעל האסתטי הוא ביטוי הרמוני של רגשות האדם, ובכך הוא מסמל לדעתו את האידיאל המוסרי ומכוון אליו. האומנם?

הטבע והאסתטיקה

הטבע בהקשריו לאמנות החזותית עורר שאלות רבות ותשובות מגוונות. א"ד גורדון במאמריו העיקריים מסביר כי האדם מבקש להיות חלק מן היקום ולא להישאר לבד, בודד בתוך האינסוף, כדי לנסות להבין את החיים, את הטבע, ולשאול מהן המשמעויות של הקיום. כיצד יכולים להתקרב לִחְיוֹת בטבע לאור התפתחות ההכרה והמרחק הגובר בין האנוש לעולם הטבעי? לשיטתו של גורדון הדרך היא הדת. הדת מקבלת בניתוחו משמעות אחרת מן המקובל; היא המקרבת את האדם ליקום. הדת היא אותה תחושה, הרגשה של אחדות עם ההוויה העליונה, עם הכוח הבורא והמחיה. תחילתה בהרגשה פנימית, אינטואיטיבית, הרוצה להשיג את החיים ומפתחת הכרה, שרוצה להבין את מקור החיים, והאומנות אינה יכולה להגיע לדרגה זו.

אצל הוגים אחדים הדת היא הראשונה הנותנת תשובות ויוצרת או גורמת להתהוות המוסר; פיוט, שיר, ותפילה לשם עבודת הכוח/ות העליונ/ים, עבודת האלוהות, ואומנות ממחישים את הרגשות לנעלם-המוחש, לתיאור האלוהות. רק הרגש יכול להביע את מה שאין להוכיח. האם הטבע ופרטיו הם מקורות לחיקוי, או מקור להשראה? האם יש להוסיף ולשפר או להשלים את המצויים בטבע על ידי יצירת האמנות? אם הטבע נועד לחיקוי של השלמות הנבראת על ידי האל המושלם, מהו למעשה חיקוי? האם לאדם ישנן מיומנויות לקלוט את העומקים והרבדים הגלויים והנסתרים של הטבע, הנמצא בתנועה כמעט מתמדת?

מוסיף על כך משה ברש שאלה שעלתה בתקופות הרנסנס וההשכלה (ונעלמה לאחר זמן): מה קרוב יותר לטבע ומייצג אותו טוב יותר, הציור או הפיסול? היהדות העדיפה את הדו ממדי, כדי שלא יצטיירו דמות-אל או צלם, הקרוב מדי לטבע ומפתה לעבודה זרה. ואילו האומן יוכל לומר שהוא מגלה ומראה את הנסתר ומביאו אל המציאות, או שהוא רואה מציאות בדרכו-הוא ומבאר אותה על ידי יצירתו.

ויצירת האומנות מהי? חיקוי הטבע, חיקוי מעשי הבריאה, ייצוג של אובייקט בטבע, ואולי השלמת הפריט-המושא בטבע. היצירה יכולה להיות העתק של דבר מהסובב אותנו, נוף, חפץ, פנים, יצור חי, או שילוב של חלום-דמיון, בהשראת סיפור, במה שמתעורר במצבי ערפול, נמנום ויקיצה. פעמים היצירה מחקה או מעתיקה יצירה אחרת מאותה סוגה, ופעמים מחקה ומפרשת יצירה מסוגה אחרת. לפעמים היא זיכרון, ולעיתים גילוי או כיסוי, לפעמים מרד וחידוש, ולפעמים חזרה לעבר. האומנות בעלת מקורות השראה דתיים מבקשת ליצור תמונה ברורה ויציבה של העולם. הרב-פילוסוף ליכטנשטיין יטען שאומן ניהיליסט, או אומן מוֹרֵד, מְחַדֵּשׁ, ירצה ליצור תחילה כאוס כדי לטלטל את כל השִגרה הנרדמת במוֹרָד, ולדחוף במעלה ההר לשינויים מטיבים.

דוגמה ליצירת מופת אומנותית מושלמת, במחשבה הדתית-מסורתית היהודית, היא בית המקדש על מבנהו, החפצים שבו והפריטים המקודשים. הוא נחשב ליצירת פאר, יצירה שמיימית, המייצגת את הבריאה, את מעשי הבריאה ואת הקשר אל האלוהים. כאשר ההוגה המאמין ידבר על יצירות מושלמות, הוא ירחיב על יופיו של בית המקדש ועל עבודתו של בצלאל. אומנות ראויה תענה להאדרת האלוהים ופולחנו.

כאשר גורדון מדבר על בדידות האדם מול היקום, וכשאנו מדמיינים את החלוצים הבודדים במרחבי הטבע ובתחושות של בודדים המחפשים קבוצה להתמודד עם קיומם, גם האומנות תבטא את המקום והאווירה. לעומת מצבי הבדידות עומדת העיר, או רעש הטכנולוגיה והצפיפות או רעד המלחמה ואי ודאות, והאומנות תקבל פנים אחרים.

ההוגים שעליהם אנו מדברים מתמקדים ומנתחים את היחסים הסבוכים של המרכיבים המשתלבים בתהליך האומנותי, בתהליך היצירה. האומן חש ברגישות את הסובב אותו, היקום, הטבעי והמלאכותי, את החברה והתנודות שבה, את המעברים, העונות והאופנות. לאומן רצונות, תחושות, מצבי רוח ונפש, השכלה כזו או אחרת, ניסיון חיים, התנסויות וזיכרונות, העשויים להשפיע על עבודתו ועל היצירות האומנותיות, אבל אולי יותר מכל, יקבעו הממון ובקשות המצנטים. היוצר, חושיו קולטים ומסננים את המושאים שמסביבו, והוא מעבד אותם בשכלו ובתבונתו. את אומנתו יבחר על פי כישוריו ומיומנותו. אחר כך יבחר את החומרים המתאימים לדעתו ליצירה אשר יאהב לעבוד איתם ובהם. נפש היוצר, מה קורה לה? בתיאור האוניו-מיסטיקה, הדבקות או הרצון לאחדות עם כוח עליון, או בתחושות מיסטיות שיכולות להציף אומנים, עולה המחשבה כי אומנים אחדים נכנסים למצבים אקסטטיים-נפשיים בעת יצירתם; נפש הרוצה להתעלות, להתרומם מעל מגבלותיה.

אבל מיהו האומן? אם כמו בצלאל הוא ניחן בסודות מיוחדים של יצירת שמיים וארץ, בעבודה עם חומרים בצורה מופלאה שאינה ידועה לאחרים, הוא גאון. גאון כרמברנדט בשליטתו באור וצל, כמיכאלאנג'לו המפיח חיים באבן, כליאונרדו דה וינצ'י האומן-מדען, כמוצרט ועמיתיו, או בתחום הספרות כגתה, שיקספיר וסרוונטס. בשפה תיאולוגית הם מקבלים השראה מהשכינה, חוסים בצל אל.

"הגאון תולש את המושא של ההתבוננות מתוך ההתהוות התמידית [כאילו עצר את זרימתו בזמן], הוא מעמיד את המושא בבדידותו, והמושא הבודד הזה נעשה לנציגם של מושאים רבים לאין ספור שבחלל ובזמן. נוכל להאיר את ההבדל בין המדע לבין האמנות עוד מצד אחר; ההכרה משועבדת לשירותו של הרצון. הגאוניות היא הכישרון להפקיע את ההכרה משעבוד זה ולהביא לידי הסתכלות טהורה, שבה האישיות משתחררת מכל שרידי האינדיבידואליות שלה ונהפכת לאובייקט מכיר טהור 'עין העולם'".⁹

לצידם קמים אומנים הלומדים, מתמחים, מתנסים ועובדים כשוליות של המאסטרים, ומגיעים לדרגות אומנות גבוהות. נשווה לאהליאב בן אחיסמך, הנסמך על בצלאל וסומך אותו.

מכאן ימשיכו תהליכי היצירה, העבודה, ומערכת יחסים פיזית, גופנית ורגשית בין האומן לחומר, לפיתוח היצירה, לבריאת היצירה. במשקפיים הדתיים, במרבית המקרים, ישוו ויבדילו הבדלה ברורה בין בריאה ויצירה, אבל ההשוואה תעמוד, זו של יש מאין בבריאה וזו של יש מיש אצל האומן; זו כהרף עין, וזו במאמץ מתמשך; אחת מושלמת ונשגבת, וזו האנושית לעולם לא תוכל להיות מושלמת, תחסר משהו. ייתכן שהאומן יפיח חיים ביצירתו הרחוקה מהשלמות של "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ייתכן שתתעורר בין האומן לחפץ, לאדם, למושא שעל פיו יצור זיקת קרבה, תחושה של ישירות בלא מחסום, אני ואתה לפי בובר.

אומנים רבים יחשיבו עצמם לבוראים ויאבדו את הענווה והצניעות, ולעומתם יוצרים גדולים לא יאמינו ביצירתם וירצו להשמידה. אומנים דגולים אחרים והמיתוס סביבם יהיו מודל ליצירתם של אומנים רבים אחרים. בפרק על ברנר נבחן את האומן כמיתוס ומודל לאחרים. לעיתים אומנים ויוצרים הופכים למיתוס, בחייהם או במותם. בעידן המודרני לא מצאנו אמן כפיקאסו בקרב עמנו, ונתמקד בסופר י"ח ברנר.

והיצירה? ניצבת בודדה לעצמה, נאהבת על ידי האומן. אומן נשאר קשור, שומר את היצירה לעצמו, ממאן להיפרד, או שהוא משחרר אותה אבל עוקב אחריה ודואג למיקומה ותנאיה, שואף לתקן אותה ומיקומה.¹⁰ יש שהוא משחרר לחלוטין. וקיימת אפשרות שהיצירה נעזבת או נשכחת, ואולי תישאר כזיכרון. הצופה או המאזין, אולי הקורא, ייתן חיים ומשמעות ליצירה, ימצא בה עניין, משמעות ויופי. היא עשויה להקנות לו עונג, או סמל לדברים החשובים עבורו, כפי שנראה בפסל "נמרוד". והיצירה תָּצֵל על יוצרה. "היצירה מקיצה לחיים באהבתו של האדם עצמו",¹¹ אומר רוזנצווייג.

למתחים שבין האומן לעצמו, בין האומן ליצירה בתהליך העבודה, ליצירה עם עצמה, לצופה ביחסו ליצירה ודרכה לאומן, לכל אלה נִדָּרֵשׁ בספר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

1. Conférence faite au Congrès de Philosophie de Bologne le 10 avril 1911. Publiée dans La pensée et le mouvant, Paris, P.U.F, collection " Quadrige ",

https://prepalitterairerouen.fr/wp-content/uploads/2022/07/Bergons-Lintuition-philosophique.pdf

2. Henri Bergson, La Pensée et le Mouvant, Paris, PUF, Quadrige 1990, pp. 149-151

3. Henri Bergson, La Pensée et le Mouvant, Paris, PUF, 1998

4. ארנסט קסירר: מסה על האדם: אקדמה לפילוסופיה של תרבות האדם, תרגמו יהודה לנדא ורפאל עמית, עם עובד, תשט"ו 1955, עמ' 40

5. פרנץ רוזנצווייג, נהריים: מבחר כתבים, מוסד ביאליק, ירושלים, 1960, עמ' 142

6. שם, עמ' 233, הדגשים שלי.

7. אהרון דוד גורדון, "האדם והטבע", פרק יא. הכרה וחוויה אצל החיה ואצל האדם. https://benyehuda.org/read/4790/read

8. אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש - חלק שלישי: מול משבר ההומניזם - כרך א: על פרשת הדרכים ההיסטורית, עם עובד, רעננה (כותר), תשס"ג, עמ' 100-102

9. שמואל הוגו ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה: שיטות בפילוסופיה שלאחר קאנט, מוסד ביאליק, ירושלים, 1979, עמ' 91, על ארתור שופנהאואר.

10. ראו את סרט הדוקו על דני קרוון ז"ל, https://www.youtube.com/watch?v=FyCa5pfw9OI

11. פרנץ רוזנצווייג, "כוכב הגאולה", מוסד ביאליק, ירושלים, 2022, עמ' 223.