סיפורים מביכים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפורים מביכים

סיפורים מביכים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Trapné povídky
  • תרגום: פאר פרידמן
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: ינואר 2026
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 27 דק'

קארל צ'אפק

קארל צָ'אפֶּק (צ'כית: Karel Čapek, 

9 בינואר 1890 – 25 בדצמבר 1938) היה מהחשובים שבסופרי צ'כוסלובקיה במאה ה-20. צ'אפק טבע את המילה "רובוט" במחזהו "R.U.R" משנת 1920.
סיפוריו של צ'אפק מאופיינים בהומור, שנינות ואירוניה מפוכחת, אך גם בנקודת מבט אופטימית על בני האדם. יש המחשיבים אותו כאחד החלוצים של המדע הבדיוני האירופי, שעוסק בהשפעה של טכנולוגיות חדישות על החברה האנושית. ניתן להשוותו עם כותבים נוספים ששילבו ביצירותיהם מוטיבים של מדע בדיוני, דוגמת ג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי, אף כי נהוג לטעון כי התחזיות שלו אינן כה פסימיות כשלהם. דוגמה לנימה האופטימית שלו ניתן למצוא בספרו הרובוטים, שם מתוארת השתלטות רובוטים על האנושות, אך הסיפור מסתיים בנימה מפוייסת כאשר האהבה הופכת את הרובוטים לאנושיים.‏ צ'אפק הביע חשש מפני הסכנות האורבות בדיקטטורות, בארגונים בעלי כוח בלתי מוגבל ובאובדן פרופורציות, תוך שהוא מנסה לעתים להצביע על החיוב ולמצוא נקודות אור שבהן טמונה תקווה למין האנושי. בספרו המלחמה בסלמנדרות ניתן לראות את חששו זה ואת ההשלכות מרחיקות הלכת אשר צפה כי ינבעו מסכנות אלה, דבר ההגיוני לאור הביוגרפיה שלו והתנגדותו העזה למשטר הנאצי.
לאחר השתלטות הקומוניסטים על צ'כוסלובקיה, נאסרה הדפסת יצירותיו של צ'אפק, ורק בהדרגה הותרו שוב לפרסום. אחרי מותו ראו אור כל כתביו.

תקציר

בעל מצפה שמאהבה של אשתו ישתתף בהוצאות הבית; קצין מתייסר עד שגעון מעונש מוות שגזר; אדם מתנצל על שתפס את עוזרת הבית שלו גונבת; בעל מקורנן זוכה ללעג בעודו מקונן על מותה של בתו החורגת. 

סיפורים מביכים? לעתים אלה דווקא סיפורים עצובים או מהורהרים, ולעולם עם קריצה, בתיבול מקאבריות וחיוך – הרי ידוע שמדובר בסך הכל בנקודת מבט, וגם לגורל יש מקום מן הסתם.

קארל צ׳אפק נחשב בצדק רב לגדול הסופרים הצ׳כים של המחצית הראשונה של המאה ה־20 – בדרכו הייחודית הוא מתבונן בעולם סביבו, בדברים הטריוויאליים והיומיומיים ביותר ומעניק להם חיים נוספים. כתיבתו עשירה, מסוגננת ועם קורטוב הומור, ותמיד טומנת בחובה תפנית מפתיעה שמעניקה לקורא חוויה עוצמתית.

בסיפורים מביכים מתאר קארל צ'אפק רגעים של הקיום האנושי עם שלל דמויות שכל אחת מהן ניצבת על פרשת דרכים ונדרשת לקבל החלטה. בין אם מדובר בבחירה של קשרים ומערכות יחסים, בסוגיות מוסר, אמון וצדק – אבחנותיו של צ׳אפק רלוונטיות היום לא פחות משהיו עת נכתבו ופורסמו בכתבי עת שונים.

זהו ספרו השני של קארל צ׳אפק שרואה אור בהוצאת אפרסמון, קדם לו קובץ הסיפורים על הדברים הקרובים (2020).

פרק ראשון

האבות

מן הבוקר קרנה הכיכר כאבן תנור מלוהטת תחת שמֵי אין־עב. קמרונות בתים עטורי סמלים לבנים, קקטוסים וגרניום פורחים בחלונות, כלבלב אדום שיער מתנער על המדרכת. חזיתות מעוננות של בתי־מוֹתָרות מַשיבות קרירוּת אל היום היוקד; מבעד חלונות גדולים, מוגפי תריסים, נשקפת החוצה אפלולית שופעת. סן־ברנרד ישֵן כספינקס לפני בית הרוקח. דממה שוררת, תמיד שוררת דממה בכיכר הזו; דממת גשמים, דממת להט צהריים, דממת יום ראשון, דממת ימי עבודה. כספינת אדירים תלולת צדודית מתנשאת כנסייה אל מרכז הכיכר. כאן הייתה הַילדה פוסעת, כל עוד חיה.

היא מתה, וכאב גדול מכאבו של אביה לא ראתה העיר הקטנה מעולם. בימיה האחרונים שוב לא מש מאצל מיטתה; רק כאשר יָשְנה היה עומד ליד החלון ומביט אל הכיכר. כאן היה פוסע עימה, כל עוד חיה, מוביל אותה בידה ומדבר עימה; כַּלבו של הרוקח, אותו סן־ברנרד, היה מבריש את הארץ בזנבו הכבד ומתרומם כדי שתוכל הילדה ללטפו. הרוקח הזקן היה שולח ידו אל צנצנות הזכוכית ומגיש לה חופן לכסניות אפרפרות. אז הייתה הילדה יורקת אותן בגועל, ועוד זמן רב אחר כך היו אצבעותיה האומללות דביקות ומִדַבּקות.

כאן היה צועד עימה למטה אל הנהר. כמה מן הבתים הטילו עליה מורא והיא מעולם לא אמרה מדוע; היא פחדה מאנשים ומכלבים רעים, מבארות עם שלשלות פלדה, מגשרים, מקבצנים ומסוסים; היא פחדה מנהרות וממכונות. עם כל רטט־פחד הייתה לופתת את ידו של אביה, והוא היה עונה בלחיצת מגן עזה: אל פחד, אני פה. כאן היה צועד עימה אל היער, מדרדר אצטרובלים במדרון ומחלץ מעצמו הלצות; הילדה מעולם לא הייתה שואלת שאלות. כולם הכירו אותם: הוא — אב כבד ראש, עב בשר, כפוף קומה וחיישני; היא — ילדה בת שש בהירת שיער, לבושה ברישול, לחייה רזות. הילדים היו קוראים אחריה "גווייה מהלכת"; הוא היה מאדים אז, מתייסר והולך אחר כך להתלונן אצל הוריהם. כאלה היו טיוליהם.

הסן־ברנרד התרומם וסקר את סביבתו. שלושה שבועות הייתה חולה ואז מתה. כמה קבצניות כבר עומדות לפני בית האֵבל; באי־הלוויה נאספים, נצְלים לרגע בכיכר ואז נכנסים פנימה. כבר ממתינים הנגנים, ונערי כנסייה נושאי צלבים קטנים ועששיות; את אלונקת הקבורה, עטופה תכריך שחור, נושאים ארבעה פועלים מסדנתו של האב, לבושים חליפות שחורות חדשות. ארבע ילדות שושבינות באות, למחצה נבוכות, למחצה נרגשות, באה המקהלה ותווים תחובים תחת בית שחיה, ריבות נישאות מחייכות, שמלות לבנות וזֵרים. לאט נאספים נכבדי העיר במעילים שחורים ארוכים ובשמלות משי, מגבעות צילינדר כבדות, פנים רציניות, חגיגיות. באה כל העיר, כי כאן יש לאב נחלות ותארים. לבסוף באים דֶקן הכנסייה ועוד שני כמרים בגלימות לבנות, סמל לאושר שמימי. למעלה, בחדר־הסבה רחב ידיים, שוכבת הילדה, על שְׂערהּ הבהיר זֵר, ובידי־השעווה שלה נר שבור.

דממה שוררת בכיכר והסן־ברנרד נשכב, ראשו מורם אל עבר הבית השוקט. אז נישא קולו החזק של הכומר מבעד לחלון הפתוח: Sit nomen Domini. הקבצניות צונחות אל ברכיהן. Laudate, pueri, Dominum: laudate nomen Domini. מקהלת הגברים מצטרפת: Sit nomen Domini benedictum. הקבצניות שלפני הבית פוצחות בתפילה מבולבלת, ממולמלת, שממנה נולדת לאיטה תפילת האדון. Hic accipiet, שר קולו העז של הדקן. Kyrie eleison. Christe eleison. Kyrie eleison. Et ne nos inducas in tentationem. Sed libera nos a malo. הסן־ברנרד נס הביתה, זנבו שמוט. Oremus. דממה בבית, אפילו הקבצניות נאלמו. רק המזרקה מפכה באמצע הכיכר.

מתה הילדה, חלושה הייתה ולא יפה כלל; היא פחדה מן הכיכר רחבת הידיים ומן הכלב הגדול ומן המזרקה, שהייתה בעיניה חסרת תחתית. היא פסעה בשבילי החיים מובלת בידו של אביה, בחיקו שכבה חולה, ועתה ברכו את שם האלוהים על שמתה בגיל שש, רכה בשנים, ותוכל להיות למלאך.

דרך הכיכר המלוהטת מתקדמת תהלוכה בשחור: נערי הכנסייה נושאים צלבים קטנים ועששיות, התזמורת מקוננת, ריבות עם זרי רוזמרין ונרות שבורים על כרים, הכמרים עם נרות דולקים, ועתה ארון הקבורה הקטון עצמו, קל משקל חרף כל הדרו, עטור סרטים קשיחים רחבים, זרי שעווה ושנצים מבד שחור דקיק; האב הכפוף, אשר תווי פניו כמו נמחקו באבל; האֵם, קטנת קומה, תחת הינומה שחורה, ואז האנשים, שחורים וקדורניים, פדחות בשמש, נושאים מטפחות לבנות, המון איטי ומלחש, ומאחור, כמו אי נפרד וממלמל, הקבצניות בתפילתן שאין לה סוף.

בשביל צרוב חמה עולה התהלוכה אל גולגולתא של תלאובות־אֱנוש. מאחורי החומה החשופה שוכן בית הקברות החדש, לבן ויבש, ארץ מתים חולית שדבר לא עולה בה — לבד מצלבים לבנים, שושני פח ומגדל כחוש של קפּלת בית העלמין. הכול חשוף ולבן כעצם. צהריים לבנים דוויים. דרך לבנה מלוּבֶּנת. הארון הקטון מתקדם ועולה ומושך אחריו קהל שחור; הארון הקטן, המוות הזעיר בשמלתה הלבנה עם נרהּ השבור; כאן הייתה פוסעת יד ביד עם אביה —

— מסכן, כמה אהב אותה! מאוחר לקח לו אישה וציפה לילד ראשון; ואז, הלוא תדעו, הגיע מנצח חדש למקהלת הכנסייה וסחרר את האישה. כל העיר יודעת. על כן נולדה ילדונת זהובה להורים שחורי שיער; דומה הייתה בדיוק לנגן העוגב, דומה לו כשתי טיפות מים. כמו הייתה מורה באצבעה על אביה האמיתי.

הארון קל המשקל הפך, נדמה, עשוי עופרת; נושאי הארון עוצרים ומניחים את אלונקת הקבורה על הארץ. אכן, עד הנה הייתה פוסעת עם אביה; כאן היו יושבים ומתבוננים למטה אל הכביש שעליו קרונות שחקנים נודדים, עגלות חקלאים וכרכרות, מביטים היו מכאן אל הרחובות ומנחשים מי צועד שם —

כל העיר ידעה אל מי ממהרת אשתו, רק הוא עיוור היה; הייתה לו ילדתו, ילדונת בהירת שיער ועין, אשר בה היה טרוד בעוד אשתו מתרוצצת ומדגימה התקפי קנאה בפני כל נערונת שהמוזיקאי שלה היה מלמד להלום על הקלידים. לבסוף מוכרח היה להיפרד ממנה, אם לא ביקש לאבד בעבורה את כל שיעורי המוזיקה שלימד; ואחר כך הניח לכל מי שרצה בכך לקרוא במכתביה, ולא נמצא מי שלא רצה בכך —

הנגנים שוב מקוננים במארש אפל, והתהלוכה האיטית שוב נעה בכבדות במעלה הגבעה לקול רעם פעמונים. הגברת הקטנה שמתחת להינומה, שפתיה חשוקות בעוז, מועדת על שולי שמלתה; היא מחזיקה עצמה זקופה ועומדת בכל אותם המבטים, בטרם תסתגר שוב בביתה ותשב עד אין סוף לרקום ליד החלון, דוהָה בבדידות ובתיעוב.

אכן, הוא עזב אותה אז, וכך נותרה עם אותה ילדה שכבר עוררה בה דחייה קרה, ועם בעלה, אשר לא ידע עוד טעם לחייו לבד מן הילדה חסרת החיים, שלא הייתה בתו. הוא דבק בה בכל חיבתו המלנכולית; וכל העיר שוב לא ידעה אם לצחוק לו או לרחם עליו, כשהיה מוביל אותה בבגדיה הנלעגים, חיוורת ומבולבלת, מחדרי הבית הקרירים אל הכיכר. לפתע השתתקו הפעמונים בהלמות ענבל קצרה.

הארון הקטון הולם בשערי הנצח. הוא נח על קורות מעל הקבר הפעור בלב קהל אדיר, אילם; בדממת המוות רק המקהלה מרשרשת בתוויה והדקן מדפדף לאט בספרון שחור. ילד פורץ בבכי בקהל. צילו הכחוש של המגדל מפלח את שממת המתים הלוהטת. זו אך השנה הראשונה שקוברים כאן; וּלְוַאי שבית הקברות גדול הוא מדי, לוואי שלעולם לא נְמלאו, אולי לא יגדל אף פעם, אולי עד עולם ייאלץ להיוותר ריק כל כך וחשוף. הקהל מתנשף כבדות באי־שקט. מה מתרחש? מדוע לא מתחילים? הדממה נמתחת מייסרת, כבדה, דכאנית —

Laudate Dominum de coelis, laudate eum in excelsis! – Laudate eum omnes angeli eius, מרעימה המקהלה, laudate eum omnes virtutes eius. הקהל נושם לרווחה. Laudate eum sol et luna; laudate eum stellae et lumen. – Laudate eum caeli caelorum… — רוח רכה, שכמו נעורה ממקהלת הקולות הגבריים, נושאת הקלה אל הפנים החיוורות, מרימה עננת קטורת, הסרטים והֵזרים נרעשים, וצינת אדמה ננשפת מן הקבר. האב מתבונן בלא ניע בארון הקטון, כפוף כמו מט לנפול; אנשים מתרוממים על קצות אצבעותיהם כדי להיטיב לראותו: עתה, עתה יגיע רגע הפרידה.

Kyrie eleison – Christe eleison – Kyrie eleison. הכומר הצעיר מניף אנה ואנה את כלי הקטורת; השרשרות האוחזות בו מרשרשות חלושות, עשן עולה ומתרעד. Oremus. השמיים הרחבים הבוערים עומדים דומם, נפתחים מעל בית הקברות הלבן, שניית נצח חרד, רק הלב פועם במתח הרגע הנורא, האדיר, המביך. Per omnia saecula saeculorum — אמן. טיפות מים קדושים נוחתות על הארון, האב צונח על ברכיו בזעקה רמה; בתנועה איטית גולש הארון אל הקבר, והמקהלה מצטרפת במתק, בעגמות, מעדנות, במזמור "האל קרא".

הגברת הקטנה בהינומה מאזינה כנטועה במקומה. הקול הזה מוכר לה היטב, הקול העשיר הזה, המבריק, המרוצה מעצמו, השמח בעצמו. פעם הייתה מאזינה לו במקום אחר, מתאדמת ונמסה למגעו המוחש. העיר כולה מאזינה בראש כפוף: זהו המנצח עצמו השר עתה עם מריה, הזמרת המובילה במקהלה, ונוס של העיר, עלמה פרחונית חסונה. מכל המקהלה נשמעים רק שני הקולות הללו. אומרים שהיא נוהגת ללכת אליו, אותה מריה. שני הקולות נאהבים, מתחבקים בשמש העזה; הדקן בעצמו מאזין בעיניים עצומות, הגברת הקטנה מתייפחת בעוויתות של בכי, עננה כחלחלה של קטורת נישאת אל השמיים, ובשקט, בדומי, נישא הפינאלה מעל בית הקברות. הדקן נֵעור מחלומו ורוכן אל האדמה. חופן, חופניים, שלושה.

אחד, שניים, שלושה; כולם נדחפים אל הקבר הפתוח, אל המקום שבו רוכן האב מעל ערמת אדמה ובוכה מרה, כמו לא יוכל שוב לחדול לעולם. כולם השליכו שלושה חופני אדמה אל הקבר ורוצים כבר היו לעזוב. הם ממתינים רק לאב שיקום, כדי ללחוץ את ידו. הכמרים מעבירים משקל מרגל לרגל: צריך עוד ללכת אל הקפלה; הקברן קינח את אפו בקול והתחיל להעביר באתו אל הקבר אדמה יבשה ולוהטת. הקהל כולו שותק בהיסוס פרוזאי.

לפתע גועשת המקהלה בדגדוג צחוק. עיני המנצח בורקות, הוא שמח שהבדיחה עלתה יפה. אַנֶזְ'קָה החיוורת מסמיקה, מטילדה נושכת את מטפחתה, ומריה מתקמרת במפץ דמום. המנצח מחליק בסיפוק את שפמו ושערו, רוכן אל מריה ולוחש לה דבר־מה. מריה צווחת בצחוק ומסתלקת בריצה. הקהל כולו מביט, למחצה בחיוך, למחצה בזעף.

האב קם באחת, הוא רועד ומבקש לומר דבר־מה. "לכם — לכם כולכם — אשר באתם ללוות את בתי — את בתי היחידה, האהובה —" אך להמשיך אין הוא יכול. הוא בוכה מרה, ומבלי שיושיט ידו לאיש הוא עוזב את המקום כאפוף חלום. בלבול אוחז בכול; בעוד הכמרים צועדים אל הקפלה, הקהל נחצה ומתפזר. יש הממהרים להצטלב בחטף מעל קברי מכריהם, אחרים עוצרים לרגע ליד איזו מצבה, ואיש כמעט אינו ממתין לסוף הטקס. רק המנצח, עם מריה והזמרות, פוסעים בצחוק גדול אל מרפסת העוגב שבקפלה.

כמה נשים בשחור מתפללות לצד קברים, מוחות את עיניהן ומיישרות פרחים כמושים, אומללים.

מן הקפלה הפתוחה נישאת זמרת הדקן: Benedicite omnia opera Domini Domino.

Benedicite angeli Domini Domino, מהדהד המנצח.

Benedicite caeli Domino.

באדמה מלוא האת קובר הקברן את בתם של שני אבות.

קארל צ'אפק

קארל צָ'אפֶּק (צ'כית: Karel Čapek, 

9 בינואר 1890 – 25 בדצמבר 1938) היה מהחשובים שבסופרי צ'כוסלובקיה במאה ה-20. צ'אפק טבע את המילה "רובוט" במחזהו "R.U.R" משנת 1920.
סיפוריו של צ'אפק מאופיינים בהומור, שנינות ואירוניה מפוכחת, אך גם בנקודת מבט אופטימית על בני האדם. יש המחשיבים אותו כאחד החלוצים של המדע הבדיוני האירופי, שעוסק בהשפעה של טכנולוגיות חדישות על החברה האנושית. ניתן להשוותו עם כותבים נוספים ששילבו ביצירותיהם מוטיבים של מדע בדיוני, דוגמת ג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי, אף כי נהוג לטעון כי התחזיות שלו אינן כה פסימיות כשלהם. דוגמה לנימה האופטימית שלו ניתן למצוא בספרו הרובוטים, שם מתוארת השתלטות רובוטים על האנושות, אך הסיפור מסתיים בנימה מפוייסת כאשר האהבה הופכת את הרובוטים לאנושיים.‏ צ'אפק הביע חשש מפני הסכנות האורבות בדיקטטורות, בארגונים בעלי כוח בלתי מוגבל ובאובדן פרופורציות, תוך שהוא מנסה לעתים להצביע על החיוב ולמצוא נקודות אור שבהן טמונה תקווה למין האנושי. בספרו המלחמה בסלמנדרות ניתן לראות את חששו זה ואת ההשלכות מרחיקות הלכת אשר צפה כי ינבעו מסכנות אלה, דבר ההגיוני לאור הביוגרפיה שלו והתנגדותו העזה למשטר הנאצי.
לאחר השתלטות הקומוניסטים על צ'כוסלובקיה, נאסרה הדפסת יצירותיו של צ'אפק, ורק בהדרגה הותרו שוב לפרסום. אחרי מותו ראו אור כל כתביו.

סקירות וביקורות

ההמלצה היומית

מה הסיפור: קובץ מיצירותיו של גדול סופרי צ'כיה במחצית הראשונה של המאה העשרים, שהתפרסמו במגזינים שונים במהלך חייו.

קל/ כבד: די מושלם.

למה כן: צ'אפק הגאון מציב את גיבוריו בצמתי החלטה קריטיים ובמצבים לא נעימים, החושפים רגעים אנושיים משעשעים, אך גם נוגעים ללב.

למה לא: לפעמים כל העולב הזה די עצוב.

השורה התחתונה: אלו הנקודות המדויקות שבין ליטוף לסטירה – להבין את הטרגדיה הקיומית, אבל גם לבחון אותה מרחוק בעין עקומה, ומאוד חכמה.

רן בן נון ההמלצה היומית 03/02/2026 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Trapné povídky
  • תרגום: פאר פרידמן
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: ינואר 2026
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 27 דק'

סקירות וביקורות

ההמלצה היומית

מה הסיפור: קובץ מיצירותיו של גדול סופרי צ'כיה במחצית הראשונה של המאה העשרים, שהתפרסמו במגזינים שונים במהלך חייו.

קל/ כבד: די מושלם.

למה כן: צ'אפק הגאון מציב את גיבוריו בצמתי החלטה קריטיים ובמצבים לא נעימים, החושפים רגעים אנושיים משעשעים, אך גם נוגעים ללב.

למה לא: לפעמים כל העולב הזה די עצוב.

השורה התחתונה: אלו הנקודות המדויקות שבין ליטוף לסטירה – להבין את הטרגדיה הקיומית, אבל גם לבחון אותה מרחוק בעין עקומה, ומאוד חכמה.

רן בן נון ההמלצה היומית 03/02/2026 לקריאת הסקירה המלאה >
סיפורים מביכים קארל צ'אפק

האבות

מן הבוקר קרנה הכיכר כאבן תנור מלוהטת תחת שמֵי אין־עב. קמרונות בתים עטורי סמלים לבנים, קקטוסים וגרניום פורחים בחלונות, כלבלב אדום שיער מתנער על המדרכת. חזיתות מעוננות של בתי־מוֹתָרות מַשיבות קרירוּת אל היום היוקד; מבעד חלונות גדולים, מוגפי תריסים, נשקפת החוצה אפלולית שופעת. סן־ברנרד ישֵן כספינקס לפני בית הרוקח. דממה שוררת, תמיד שוררת דממה בכיכר הזו; דממת גשמים, דממת להט צהריים, דממת יום ראשון, דממת ימי עבודה. כספינת אדירים תלולת צדודית מתנשאת כנסייה אל מרכז הכיכר. כאן הייתה הַילדה פוסעת, כל עוד חיה.

היא מתה, וכאב גדול מכאבו של אביה לא ראתה העיר הקטנה מעולם. בימיה האחרונים שוב לא מש מאצל מיטתה; רק כאשר יָשְנה היה עומד ליד החלון ומביט אל הכיכר. כאן היה פוסע עימה, כל עוד חיה, מוביל אותה בידה ומדבר עימה; כַּלבו של הרוקח, אותו סן־ברנרד, היה מבריש את הארץ בזנבו הכבד ומתרומם כדי שתוכל הילדה ללטפו. הרוקח הזקן היה שולח ידו אל צנצנות הזכוכית ומגיש לה חופן לכסניות אפרפרות. אז הייתה הילדה יורקת אותן בגועל, ועוד זמן רב אחר כך היו אצבעותיה האומללות דביקות ומִדַבּקות.

כאן היה צועד עימה למטה אל הנהר. כמה מן הבתים הטילו עליה מורא והיא מעולם לא אמרה מדוע; היא פחדה מאנשים ומכלבים רעים, מבארות עם שלשלות פלדה, מגשרים, מקבצנים ומסוסים; היא פחדה מנהרות וממכונות. עם כל רטט־פחד הייתה לופתת את ידו של אביה, והוא היה עונה בלחיצת מגן עזה: אל פחד, אני פה. כאן היה צועד עימה אל היער, מדרדר אצטרובלים במדרון ומחלץ מעצמו הלצות; הילדה מעולם לא הייתה שואלת שאלות. כולם הכירו אותם: הוא — אב כבד ראש, עב בשר, כפוף קומה וחיישני; היא — ילדה בת שש בהירת שיער, לבושה ברישול, לחייה רזות. הילדים היו קוראים אחריה "גווייה מהלכת"; הוא היה מאדים אז, מתייסר והולך אחר כך להתלונן אצל הוריהם. כאלה היו טיוליהם.

הסן־ברנרד התרומם וסקר את סביבתו. שלושה שבועות הייתה חולה ואז מתה. כמה קבצניות כבר עומדות לפני בית האֵבל; באי־הלוויה נאספים, נצְלים לרגע בכיכר ואז נכנסים פנימה. כבר ממתינים הנגנים, ונערי כנסייה נושאי צלבים קטנים ועששיות; את אלונקת הקבורה, עטופה תכריך שחור, נושאים ארבעה פועלים מסדנתו של האב, לבושים חליפות שחורות חדשות. ארבע ילדות שושבינות באות, למחצה נבוכות, למחצה נרגשות, באה המקהלה ותווים תחובים תחת בית שחיה, ריבות נישאות מחייכות, שמלות לבנות וזֵרים. לאט נאספים נכבדי העיר במעילים שחורים ארוכים ובשמלות משי, מגבעות צילינדר כבדות, פנים רציניות, חגיגיות. באה כל העיר, כי כאן יש לאב נחלות ותארים. לבסוף באים דֶקן הכנסייה ועוד שני כמרים בגלימות לבנות, סמל לאושר שמימי. למעלה, בחדר־הסבה רחב ידיים, שוכבת הילדה, על שְׂערהּ הבהיר זֵר, ובידי־השעווה שלה נר שבור.

דממה שוררת בכיכר והסן־ברנרד נשכב, ראשו מורם אל עבר הבית השוקט. אז נישא קולו החזק של הכומר מבעד לחלון הפתוח: Sit nomen Domini. הקבצניות צונחות אל ברכיהן. Laudate, pueri, Dominum: laudate nomen Domini. מקהלת הגברים מצטרפת: Sit nomen Domini benedictum. הקבצניות שלפני הבית פוצחות בתפילה מבולבלת, ממולמלת, שממנה נולדת לאיטה תפילת האדון. Hic accipiet, שר קולו העז של הדקן. Kyrie eleison. Christe eleison. Kyrie eleison. Et ne nos inducas in tentationem. Sed libera nos a malo. הסן־ברנרד נס הביתה, זנבו שמוט. Oremus. דממה בבית, אפילו הקבצניות נאלמו. רק המזרקה מפכה באמצע הכיכר.

מתה הילדה, חלושה הייתה ולא יפה כלל; היא פחדה מן הכיכר רחבת הידיים ומן הכלב הגדול ומן המזרקה, שהייתה בעיניה חסרת תחתית. היא פסעה בשבילי החיים מובלת בידו של אביה, בחיקו שכבה חולה, ועתה ברכו את שם האלוהים על שמתה בגיל שש, רכה בשנים, ותוכל להיות למלאך.

דרך הכיכר המלוהטת מתקדמת תהלוכה בשחור: נערי הכנסייה נושאים צלבים קטנים ועששיות, התזמורת מקוננת, ריבות עם זרי רוזמרין ונרות שבורים על כרים, הכמרים עם נרות דולקים, ועתה ארון הקבורה הקטון עצמו, קל משקל חרף כל הדרו, עטור סרטים קשיחים רחבים, זרי שעווה ושנצים מבד שחור דקיק; האב הכפוף, אשר תווי פניו כמו נמחקו באבל; האֵם, קטנת קומה, תחת הינומה שחורה, ואז האנשים, שחורים וקדורניים, פדחות בשמש, נושאים מטפחות לבנות, המון איטי ומלחש, ומאחור, כמו אי נפרד וממלמל, הקבצניות בתפילתן שאין לה סוף.

בשביל צרוב חמה עולה התהלוכה אל גולגולתא של תלאובות־אֱנוש. מאחורי החומה החשופה שוכן בית הקברות החדש, לבן ויבש, ארץ מתים חולית שדבר לא עולה בה — לבד מצלבים לבנים, שושני פח ומגדל כחוש של קפּלת בית העלמין. הכול חשוף ולבן כעצם. צהריים לבנים דוויים. דרך לבנה מלוּבֶּנת. הארון הקטון מתקדם ועולה ומושך אחריו קהל שחור; הארון הקטן, המוות הזעיר בשמלתה הלבנה עם נרהּ השבור; כאן הייתה פוסעת יד ביד עם אביה —

— מסכן, כמה אהב אותה! מאוחר לקח לו אישה וציפה לילד ראשון; ואז, הלוא תדעו, הגיע מנצח חדש למקהלת הכנסייה וסחרר את האישה. כל העיר יודעת. על כן נולדה ילדונת זהובה להורים שחורי שיער; דומה הייתה בדיוק לנגן העוגב, דומה לו כשתי טיפות מים. כמו הייתה מורה באצבעה על אביה האמיתי.

הארון קל המשקל הפך, נדמה, עשוי עופרת; נושאי הארון עוצרים ומניחים את אלונקת הקבורה על הארץ. אכן, עד הנה הייתה פוסעת עם אביה; כאן היו יושבים ומתבוננים למטה אל הכביש שעליו קרונות שחקנים נודדים, עגלות חקלאים וכרכרות, מביטים היו מכאן אל הרחובות ומנחשים מי צועד שם —

כל העיר ידעה אל מי ממהרת אשתו, רק הוא עיוור היה; הייתה לו ילדתו, ילדונת בהירת שיער ועין, אשר בה היה טרוד בעוד אשתו מתרוצצת ומדגימה התקפי קנאה בפני כל נערונת שהמוזיקאי שלה היה מלמד להלום על הקלידים. לבסוף מוכרח היה להיפרד ממנה, אם לא ביקש לאבד בעבורה את כל שיעורי המוזיקה שלימד; ואחר כך הניח לכל מי שרצה בכך לקרוא במכתביה, ולא נמצא מי שלא רצה בכך —

הנגנים שוב מקוננים במארש אפל, והתהלוכה האיטית שוב נעה בכבדות במעלה הגבעה לקול רעם פעמונים. הגברת הקטנה שמתחת להינומה, שפתיה חשוקות בעוז, מועדת על שולי שמלתה; היא מחזיקה עצמה זקופה ועומדת בכל אותם המבטים, בטרם תסתגר שוב בביתה ותשב עד אין סוף לרקום ליד החלון, דוהָה בבדידות ובתיעוב.

אכן, הוא עזב אותה אז, וכך נותרה עם אותה ילדה שכבר עוררה בה דחייה קרה, ועם בעלה, אשר לא ידע עוד טעם לחייו לבד מן הילדה חסרת החיים, שלא הייתה בתו. הוא דבק בה בכל חיבתו המלנכולית; וכל העיר שוב לא ידעה אם לצחוק לו או לרחם עליו, כשהיה מוביל אותה בבגדיה הנלעגים, חיוורת ומבולבלת, מחדרי הבית הקרירים אל הכיכר. לפתע השתתקו הפעמונים בהלמות ענבל קצרה.

הארון הקטון הולם בשערי הנצח. הוא נח על קורות מעל הקבר הפעור בלב קהל אדיר, אילם; בדממת המוות רק המקהלה מרשרשת בתוויה והדקן מדפדף לאט בספרון שחור. ילד פורץ בבכי בקהל. צילו הכחוש של המגדל מפלח את שממת המתים הלוהטת. זו אך השנה הראשונה שקוברים כאן; וּלְוַאי שבית הקברות גדול הוא מדי, לוואי שלעולם לא נְמלאו, אולי לא יגדל אף פעם, אולי עד עולם ייאלץ להיוותר ריק כל כך וחשוף. הקהל מתנשף כבדות באי־שקט. מה מתרחש? מדוע לא מתחילים? הדממה נמתחת מייסרת, כבדה, דכאנית —

Laudate Dominum de coelis, laudate eum in excelsis! – Laudate eum omnes angeli eius, מרעימה המקהלה, laudate eum omnes virtutes eius. הקהל נושם לרווחה. Laudate eum sol et luna; laudate eum stellae et lumen. – Laudate eum caeli caelorum… — רוח רכה, שכמו נעורה ממקהלת הקולות הגבריים, נושאת הקלה אל הפנים החיוורות, מרימה עננת קטורת, הסרטים והֵזרים נרעשים, וצינת אדמה ננשפת מן הקבר. האב מתבונן בלא ניע בארון הקטון, כפוף כמו מט לנפול; אנשים מתרוממים על קצות אצבעותיהם כדי להיטיב לראותו: עתה, עתה יגיע רגע הפרידה.

Kyrie eleison – Christe eleison – Kyrie eleison. הכומר הצעיר מניף אנה ואנה את כלי הקטורת; השרשרות האוחזות בו מרשרשות חלושות, עשן עולה ומתרעד. Oremus. השמיים הרחבים הבוערים עומדים דומם, נפתחים מעל בית הקברות הלבן, שניית נצח חרד, רק הלב פועם במתח הרגע הנורא, האדיר, המביך. Per omnia saecula saeculorum — אמן. טיפות מים קדושים נוחתות על הארון, האב צונח על ברכיו בזעקה רמה; בתנועה איטית גולש הארון אל הקבר, והמקהלה מצטרפת במתק, בעגמות, מעדנות, במזמור "האל קרא".

הגברת הקטנה בהינומה מאזינה כנטועה במקומה. הקול הזה מוכר לה היטב, הקול העשיר הזה, המבריק, המרוצה מעצמו, השמח בעצמו. פעם הייתה מאזינה לו במקום אחר, מתאדמת ונמסה למגעו המוחש. העיר כולה מאזינה בראש כפוף: זהו המנצח עצמו השר עתה עם מריה, הזמרת המובילה במקהלה, ונוס של העיר, עלמה פרחונית חסונה. מכל המקהלה נשמעים רק שני הקולות הללו. אומרים שהיא נוהגת ללכת אליו, אותה מריה. שני הקולות נאהבים, מתחבקים בשמש העזה; הדקן בעצמו מאזין בעיניים עצומות, הגברת הקטנה מתייפחת בעוויתות של בכי, עננה כחלחלה של קטורת נישאת אל השמיים, ובשקט, בדומי, נישא הפינאלה מעל בית הקברות. הדקן נֵעור מחלומו ורוכן אל האדמה. חופן, חופניים, שלושה.

אחד, שניים, שלושה; כולם נדחפים אל הקבר הפתוח, אל המקום שבו רוכן האב מעל ערמת אדמה ובוכה מרה, כמו לא יוכל שוב לחדול לעולם. כולם השליכו שלושה חופני אדמה אל הקבר ורוצים כבר היו לעזוב. הם ממתינים רק לאב שיקום, כדי ללחוץ את ידו. הכמרים מעבירים משקל מרגל לרגל: צריך עוד ללכת אל הקפלה; הקברן קינח את אפו בקול והתחיל להעביר באתו אל הקבר אדמה יבשה ולוהטת. הקהל כולו שותק בהיסוס פרוזאי.

לפתע גועשת המקהלה בדגדוג צחוק. עיני המנצח בורקות, הוא שמח שהבדיחה עלתה יפה. אַנֶזְ'קָה החיוורת מסמיקה, מטילדה נושכת את מטפחתה, ומריה מתקמרת במפץ דמום. המנצח מחליק בסיפוק את שפמו ושערו, רוכן אל מריה ולוחש לה דבר־מה. מריה צווחת בצחוק ומסתלקת בריצה. הקהל כולו מביט, למחצה בחיוך, למחצה בזעף.

האב קם באחת, הוא רועד ומבקש לומר דבר־מה. "לכם — לכם כולכם — אשר באתם ללוות את בתי — את בתי היחידה, האהובה —" אך להמשיך אין הוא יכול. הוא בוכה מרה, ומבלי שיושיט ידו לאיש הוא עוזב את המקום כאפוף חלום. בלבול אוחז בכול; בעוד הכמרים צועדים אל הקפלה, הקהל נחצה ומתפזר. יש הממהרים להצטלב בחטף מעל קברי מכריהם, אחרים עוצרים לרגע ליד איזו מצבה, ואיש כמעט אינו ממתין לסוף הטקס. רק המנצח, עם מריה והזמרות, פוסעים בצחוק גדול אל מרפסת העוגב שבקפלה.

כמה נשים בשחור מתפללות לצד קברים, מוחות את עיניהן ומיישרות פרחים כמושים, אומללים.

מן הקפלה הפתוחה נישאת זמרת הדקן: Benedicite omnia opera Domini Domino.

Benedicite angeli Domini Domino, מהדהד המנצח.

Benedicite caeli Domino.

באדמה מלוא האת קובר הקברן את בתם של שני אבות.