בלוז לציפור הכחולה

פרק 1

מעולם המציאות לא הייתה כל כך חלומית והחלום לא היה כל כך מציאותי, כמו בשעת הצוהריים שבה אני מגיע לרחבת המרכז המסחרי המאובק.

המראה שונה מהרגיל. משאית אדומה ניצבת בפינה ומנועה הרועם מפיץ ריח דיזל שרוף. מלגזה צהובה מזגזגת בפראות הלוך ושוב, מובילה מהספרייה הציבורית משטחים עמוסי ספרים ומשליכה אותם לתוך הארגז האחורי כאילו היו חומרי בניין. אני מביט לעבר שעריה הפעורים של הספרייה האהובה עליי, זאת שפעם הייתה מלאה בקוראים. כעת דלתותיה זרוקות בצד הדרך והמקום הולך ומתרוקן מספרים. במשך שנים המקום היה לי כבית. כשהייתי מבקר בה, הייתי נדחק בין המדפים וחולם היכן הספרים שאכתוב יוצגו. דמיינתי אנשים אוחזים בהם בהתרגשות ועומדים בתור לקבל ממני חתימה. מאז התפכחתי מהאשליות הרבות. את הספר הראשון לא סיימתי, ומה שכבר כתבתי, רחוק משלמות. ועדיין, ליבי נשבר מהמחזה.

אני נתקף בדחף לעמוד מול המלגזה ולעצור בעדה, אך הנהג מתקדם לעברי בלי היסוס, ולא משאיר לי ברירה אלא לקפוץ הצידה. תוך כדי אני מביט בכמה משטחים שנפלו מהמלגזה, ורואה שהספרים שהיו עליהם התפזרו על אבני המדרכה. הולכי הרגל המעטים בועטים בהם בזלזול והופכים אותם לפגרי כריכות מעוכות ודפים תלושים. כמה טוב שהסופרים לא רואים את יצרי דמיונם הופכים למציאות רמוסה. אני מתכופף, אוסף ספר ועוד ספר ועוד כמה – הדפים קרועים וכריכתם מוכתמת ומאובקת. אני מלטף אותם כאילו יש בכך כדי להצילם ומניח אותם בצד, כמו מכבד את המתים, עד שגוויית דף מקומט אחד נדבקת לקצות אצבעותיי, מסרבת להשתחרר. אני סקרן לדעת מי העקשנית, מקרב אותה לעיניי המסונוורות מבוהק השמש ומתחיל לקרוא:

"בימים עתיקים, כשהגבול בין חלום למציאות היה דק כקורי עכביש, חי סופר צעיר ושמו לי יאנג. חייו היו מלאי אכזבות – אהבות שלא צלחו וסיפורים שלא מצאו את סופם.

'מה משמעות כל זה?' שאל את אנשי הכפר.

הם שתקו במבוכה, ורק סבו הזקן ענה לו:

'המתן לשירת הציפור הכחולה ותדע את התשובה.'

הם ישבו בשקט תחת עץ התאנה, והעולם סביבם דמם.

עיניו של לי יאנג נעצמו, ובחלומו רדף אחרי מילים שהתפזרו ממנו כמו עלים ברוח. הוא טעם אהבות מתוקות שהפכו למרירות, בנה והרס, הצליח ונכשל. רוחות אבותיו סיפרו לו על קללה עתיקה – סבל שעובר מדור לדור, שנוגע בו ובסובבים אותו. הוא המשיך לנוע בדרכו, עד שלפתע שמע את שירת הציפור הכחולה ופקח את עיניו.

העולם סביבו נותר כפי שהיה, אך משהו בתוכו השתנה.

'האם קיבלת תשובה לשאלתך?' שאל הסבא.

'כן, החיים הם חלום,' ענה לי יאנג וקולו עדיין מנומנם.

'או לא,' ענה הסבא אחרי הרהור קצר.

לי יאנג שתק לרגע, ואז הבין שלעולם לא ימצא את התשובה המוחלטת ומשמעות החיים היא החיפוש אחריה"

אני אוחז בכוח את הדף ומרגיש שיש בסיפור הזה מסר חשוב עבורי.

שתי נשים צעירות ונאות מאוד, בערך בנות גילי, עוצרות ומתבוננות בי בפנים תמהות.

"את זוכרת שעבדתי כאן פעם? פיטרו אותי כשאנשים הפסיקו לקרוא," אומרת האחת לחברתה הנמוכה והמתולתלת. "אני זוכרת אותך," היא פונה אליי פתאום, "היית בא להחליף ספרים."

מהרגע הראשון היא נראתה לי מוכרת. שערה החום גולש עד לכתפיה, עיניה בגוון כחול עמוק וחיוכה מדגיש שתי גומות חן. ראיתי אותה מדי פעם בספרייה. היא מצאה חן בעיניי כבר אז. "נכון, ואני זוכר אותך. באמת חבל שככה זה נגמר."

"מה רצית? היום כולם בטלוויזיה או בטלפונים," אומרת חברתה.

"לא כולם. אני עוד קורא ספרים, וגם כותב," אני מצהיר ומכוון את פניי אל הספרנית. לאכזבתי, לא נראה שמישהי מהן מתרשמת מעובדה זו.

הספרנית מביטה בי בשתיקה במשך כמה שניות, ואז מפנה את מבטה אל ידי ופולטת, "מה זה הדף הזה?"

בטרם אני מספיק להשיב, חברתה מושכת אותה בידה, "בלה, את באה?"

זו מסתובבת והן מתחילות ללכת לדרכן.

"זה משל דאואיסטי!" אני שומע את עצמי עונה לה באיחור בהתלהבות מזויפת, מקווה שלא ילכו וישאירו אותי לבד בבית הקברות לספרים.

הן עוצרות ומסתובבות לעברי, מביטות בי כעל מי שיצא מדעתו. "מה אמרת?" שואלת הנמוכה.

"רוצות לשתות משהו קר?" אני מחליף נושא במהירות והן צוחקות. הספרנית מביטה ישירות בעיניי ומתקדמת לעברי. אני מכניס את הדף לכיס. אמצא את הזמן לקרוא אותו שוב בבית, אני חושב לעצמי. כרגע אני מתרכז רק בה.

"תיזהר!" צורחת לפתע הנמוכה.

אני מביט בה בחוסר הבנה, עד שפתאום נשמע רעש חריקה חזק. אני מסתכל מעלה ורואה את המלגזה מתנדנדת וכמעט מתהפכת. נראה שהנהג כלל לא רואה אותי, ולפני שאני מצליח להתחמק – משטח שלם נופל מטה וגשם כבד של ספרים ניתך עליי. חושך.

פרק 2

"אלי, קום! אתה צועק מתוך שינה!" קול נשי מעיר אותי.

כמה שניות עוברות, אולי דקות, עד שאני מבין איפה אני ומי מדבר אליי.

"מה השעה?"

"שמונה וחצי."

"בבוקר?" אני שואל.

"לא, בערב."

"בערב? ישנתי המון."

"נכון. הגיע הזמן לקום, יש לנו אורחים."

"מי הגיע בלי לתאם?" אני קובר את ראשי המתפוצץ מכאב, כאילו שזה עתה חטפתי מכה נוראה, עמוק בתוך הכרית.

"הפתעה!" היא מטלטלת אותי בחוזקה ומזכירה לי כמה אני שונא הפתעות.

"תגידי להם שאני מת," אני עונה, וידיי מתנופפות באוויר בתנועות התנגדות. אני פוקח עין אחת ורואה אותה מבעד לאור המסנוור, שמלתה הלבנה ממלאת את החדר. שערה הכתום מציץ מתחת למטפחת צבעונית, שפתיה צבועות בכתום בוהק, שפעם כל כך אהבתי וכעת איני יכול לסבול, מסכה על עיניה ורעשן בידה השנייה.

"חג שמח ומזל טוב!" היא אומרת ומסובבת את הרעשן, שמשמיע טרטור מעצבן. היא יוצאת מהחדר וטורקת את הדלת בחוזקה, כך שהדפים משולחן המחשב עפים וצונחים באיטיות על הרצפה, יוצרים שטיח לבן המוביל לסל האשפה העמוס בכדורי נייר מקומטים.

עכשיו אני נזכר, היום פורים וגם יום ההולדת שלי. אני שומע מבעד לדלת רעש שירה ודיבורים שמגיעים מהסלון.

אני מזדחל החוצה מהמיטה ומגלה שאני לבוש בחולצה ובמכנסיים מלוכלכים מאבק. אין לי מושג איך התלכלכתי ומתי נרדמתי בבגדים האלה. כשאני פושט אותם אני מרגיש משהו מוזר בכיס. אני שולף משם דף נייר מודפס, אבל לא מוצא את המשקפיים כדי להצליח לקרוא. אני מניח אותו על שולחן המחשב ונכנס להתקלח, נותן למים החמים לזרום על גופי ומנסה לשטוף מעליי את תחושת האי־ודאות.

גופי נדחס בקושי לחולצת טי־שירט כחולה ולמכנסי ג'ינס, שפעם נשרו מגופי. מביט במראה ומזמזם לעצמי משירו של מאיר אריאל: "לוקח את עצמי לשירותים להירגע, גונב איזו הצצונת בראי, רואה שם משוגע".1 השקיות מתחת לעיניים התכהו לאחרונה והבלורית שפעם כה התגאיתי בה, בקושי מצליחה להסתיר את מפרצי הקרחת. אני מוצא בחדר האמבטיה מטפחת אדומה של ריטה ויוצר ממנה בנדנה.

במעבר שבין המקלחת לשירותים אני שוב שומע את הרעש מהסלון ורוצה לברוח חזרה למיטה, אבל אז כמה אורחים רואים אותי וצועקים, "הינה הוא!" "הינה אלי!" "בוא תצטרף!" "מחכים לך!" אין לי ברירה אלא ללכת לסלון.

כשאני מגיע לסלון אני רואה המון אורחים רוקדים במעגל וצורחים, "חג פורים, חג פורים, חג גדול ליהודים!" ריטה מושכת אותי למרכז המעגל ומנשקת אותי בפי. לשפתיים שלה יש טעם של קליפת תפוז ואני מושך את ראשי לאחור. מאז האסון לא התנשקנו.

"למי שלא יודע, יש לנו עוד סיבה למסיבה! אלי שלנו חוגג יום הולדת."

"מזל טוב!" נשמעות צווחות שמחה וכולם פוצחים בשיר, "היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יומולדת לאאלי!"

לעזאזל, היא יודעת שאני שונא הפתעות, הן מזכירות לי את הסיפור על סבתא שיינה. ביום הולדתה ה־80, כל המשפחה חיכתה לה בתוך הבית החשוך כדי לחגוג לה, וכשהיא פתחה את הדלת ונכנסה עם סבא חיים, שרנו במקהלה “Happy birthday to you" ומהבהלה היא חטפה התקף לב.

"תודה רבה," אני אומר ומנסה להבין למה ריטה החליטה לארגן השנה, בפעם הראשונה מאז שאנחנו מכירים, מסיבת פורים אצלנו בבית ולספר לכולם שיש לי יום הולדת. בכלל, אף פעם לא הבנתי מה השמחה הגדולה בזה שאני מתקרב בשנה נוספת לקו הסיום. איש לא מחכה לי שם עם מדליה.

"HELP" צורחים הביטלס מהרמקולים. האורחים מפוזרים ברחבי הבית, חלקם עומדים בקבוצות ומדברים, ואחרים ממלאים צלחות כיבוד וזוללים אוזני המן תוך שהם מתנועעים לצלילי המוזיקה.

בלי משקפיים כולם נראים לי מעוותים ומוזרים, כמו דמויות מסרט של פליני שמתמזגים עם תמונות הנשים המשונות התלויות על הקירות, שריטה ציירה כשניסתה להעתיק את סגנונו של פיקסו. אחד אחד הם ניגשים אליי, לוחצים יד, טופחים על השכם, מברכים אותי וצוחקים בקול מזויף וחלול. הינה דורותי מארץ עוץ ולידה הדחליל, איש הפח והאריה, והינה הארנב הלבן עם השעון, פו הדב ואיה החמור. איני מכיר אף אחד מהם, גם כשהם מסירים את המסכה. מוזר שריטה לא הזמינה אפילו אדם אחד שאשמח לפגוש.

אהוד הגדול, האמרגן של ריטה, כשעל פניו מסכה של שועל, מושיט לי יד ענקית, שעירה ורטובה מזיעה. קל מאד לזהות את ההיפופוטם הזה. אני מביט בו ומחליט לשתוק ולא להעלות כעת את החשדות שלי שקורה משהו בינו ובין ריטה.

"מה קרה לך? כל סיבה טובה למסיבה," אומרת דודה רוזה, המחופשת למכשפה הרעה משלגיה, בקול צרוד כשמבטה מופנה מטה, כהרגלה. היא אוחזת בצלחת ענקית עם חתיכה מעוגת שכבות טורטה־רוזה ספוגית, שעליה מונחים תותי שדה מצופים בקרם ורוד בניחוח ורדים וחתיכות תפוח עץ. "קח, זה לא משמין," היא אומרת בעודה תוקעת עמוק לגרוני מזלג ועליו נתח רוטט ומגעיל.

“טעים, נכון? לא תאמין, זה בלי סוכר. שרהל'ה, בת דודה של נחמיה, שלחה לי ממתיק מיוחד מליברפול," אומרת רוזה. אני לא מספיק לענות שאין לי מושג מי זאת, והיא כבר דוחפת לי לפה חתיכה נוספת מהעוגה.

"ריטה!" אני קורא לעזרה, אבל היא חולפת לידי והולכת לכיוונו של אהוד, כאילו איני קיים.

פתאום הנסיכה הקסומה מופיעה מולי, לבושה בשמלה סגולה ומרחפת באוויר כמו מתוך חלום. אני מזהה אותה בכל החושים שלי גם בלי המשקפיים. למרות התחפושת, היא נחשקת כמו באלף החלומות שחלמתי עליה. בבת אחת הרוק שבפי מתייבש והלב מסתנכרן עם קצב התופים של רינגו. מרוב התרגשות אני לא שואל את עצמי איך זה ייתכן שחוק המשיכה לא חל עליה.

חלף זמן רב מאז אותה פגישה אחרונה ואומללה בתחנת הרכבת. שערה החום עדיין גולש עד לכתפיה, עיניה בגוון כחול עמוק. החיוך הקטן שלה מבליט גומות חן וגופה העגלגל מפיץ ריח נרקיסים. האם זה הבושם שקניתי לה אז ליום ההולדת שלה? היא אהבה אותו כל כך. לחתונה שלה עם איציק שלחתי לה בקבוק נוסף, קיוויתי שכשתתיז ממנו על גופה, תחשוב עליי.

"מזל טוב אלי וחג שמח. מה שלומך?" היא נוחתת באיטיות לרצפה ומושיטה לי יד. אני חש כאילו אני נוגע בטעות בחוט חשמל חשוף, מרגיש שזרם חזק עובר בתוכי בלי הכנה מוקדמת, ואני מתנתק במהירות. היא מביטה ישירות לתוך עיניי, כאילו שואלת מה קרה. "הכול דבש," אני עונה, והחיוך שלה מתרחב כמעט כמו הריאות שלי, המתמלאות אוויר רק מלהביט בה. אני מנסה להתעלם מכאב הראש הנורא שלא מפסיק להציק, כאילו מישהו חבט בי. "ואיך את?" אני שואל ואוחז שוב בידה. הפעם אני אוחז בה היטב, מרגיש את פעימות הלב ולא עוזב, רוצה להיות בטוח שהיא אמיתית. "אתה רואה, מרחפת באוויר מרוב שמחה לפגוש אותך. כמה שנים חלפו מאז?" היא שואלת ומשאירה את ידה בידי גם כשאנו מתיישבים.

"בדיוק 15," אני עונה וחושב על אותו יום הולדת שהשתבש, שלמרות רצוני מעולם לא הצלחתי למחוק מזיכרוני. הרעש מסביב נעלם לחלוטין, כאילו מצאנו לעצמנו בועה של שקט.

"נכון, אתה צודק, הזמן רץ. היית מאמין שיש לי כבר ילדה גדולה, קצת אחרי בת מצווה?"

“מזל טוב," אני עונה בהפתעה. “הבן שלנו יכול היה להיות היום בערך בן שמונה," אני אומר בשקט לעצמי, ומתחרט מייד כשאני שם לב ששמעה ופניה מתכווצות מכאב.

"מצטערת לשמוע, לא ידעתי..." היא אומרת בקול שקט ומהנהנת בראשה, כמו אותם מנחמים לוחצי הידיים בבתי העלמין. "הקשר בינינו התנתק במשך כל השנים האלה."

"אבל את נשארת יפיפייה כמו אז," אני אומר לה ולא מסוגל להסיר ממנה את המבט. אני עדיין מכיר אותה טוב ויודע שמעבר לחיוך מסתתרת עצבות עמוקה.

"תודה לך, וגם לריטה שהזמינה אותי," היא אומרת ועונה ביוזמתה על השאלה שניקרה בראשי ולא הספקתי לשאול.

"האמת שהיא הפתיעה אותי פעמיים. גם עם המסיבה וגם עם ההזמנה שלך," אני אומר.

"כן, נפגשנו במקרה במשרד שלי, היא הגיעה עם הבוס שלה," היא מסבירה.

"בלעדייך הערב הזה היה קודר," אני מצטט משפט משיר שכתבתי לה פעם.

"אני זוכרת טוב מאוד את השורה הזאת." היא אומרת ומהנהנת בראשה.

“כן, כבר לפני כמה שנים הכנסתי אותה לספר השירים שהוצאתי. קראתי לו 'כחולות', כמו העיניים של המוזה שלי." אני מביט בה ורואה שהיא מחייכת ומסמיקה.

"ומה היה איתו?" היא שואלת בסקרנות.

"כל המהדורה נחטפה," אני משקר בלי למצמץ.

"תיארתי לעצמי," היא אומרת. "ראיתי אותו בחנות הספרים ליד הבית שלי וקניתי עותק. אחרי כמה ימים הגעתי כדי לקנות עוד אחד, מתנה לחברה, והמוכרת אמרה לי שכבר לא נותר..."

תמונת המפיץ, כשפניו נבוכות, עולה מול עיניי. אני זוכר שעזר לי להעמיס על מכוניתי את קרטוני הספרים שהוחזרו מהחנויות. פרקתי אותם במחסן שבחצר של סבא חיים, שם הם כורסמו על ידי עכברים ומקקים, עד שנקרעו והושחתו בלי היכר. מאז לא פתחתי את דלת המחסן.

אני חושב על זה שעומדת מולי לא רק אהבתי הראשונה, אלא גם הקונה של העותק היחיד שנמכר.

"אתה מתכוון להוציא עוד ספר?"

"לא, עכשיו אני כותב רומן." אני אומר בהתלהבות מזויפת ולא מגלה לה שכבר יותר משנתיים אני מנסה לכתוב. אני מחליט שכשאסיים אשלח לה עותק עם הקדשה, ונסחף עם הדמיון של הרגע שבו היא תפתח את המעטפה, תעזוב את כל עיסוקיה, וברגע שתסיים לקרוא תתקשר אליי, תבכה ותתנצל. אבל נתקעתי בעמוד 42, עם אפס השראה, אפס יצירתיות, פשוט אפס.

"וואו, אשמח לקרוא. על מה הספר?" היא נשמעת מסוקרנת ונלהבת.

"זה עדיין סוד," אני משקר, "אבל כשאסיים אתן לך לקרוא."

פעם חשבתי שידעתי על מה אני רוצה לכתוב, היום כבר אין לי מושג.

"אני בטוחה ששווה לחכות," היא עונה בחיוך שממיס אותי. רק בזכותו אני מוכן לסלוח לה על הכול.

"אני מקווה, אבל זה ייקח עוד זמן." כעת יש לי סיבה טובה להמשיך לכתוב, או לפחות לנסות.

"אחכה בסבלנות. רק שתדע שלפני שנה התחלתי ללמוד עריכה לשונית וספרותית," היא אומרת בגאווה.

"כל הכבוד! כבר בצבא אהבת ספרים." אני נזכר בשיחות הנפש שלנו שנמשכו לתוך הלילה, מנתחים יחד למה התכוון המשורר או מה רצה לומר הסופר.

"למרות שזה עולם שהולך ונעלם... כולם ממילא רואים טלוויזיה, מי בכלל קורא ספרים?" היא אומרת, ונדמה לי ששמעתי את המשפט הזה לאחרונה אבל אני לא זוכר מתי.

"אבל אנחנו לא מוותרים," אני מבטיח לה. "גם כשנישאר בעולם רק שנינו, עדיין אמשיך לכתוב ואת תמשיכי לקרוא."

"נכון. כמו שאמרת, תמיד אהבתי לקרוא," היא מחייכת וממשיכה, "וגם אהבתי לתת הוראות." היא מביטה בי בדיוק באותו מבט שעלה על פניה בפעם הראשונה שנפגשנו, בכניסה לצריף המפקדה. הייתי אז טוראי צעיר שזה עתה סיים טירונות ולה היו כבר שני ארונות על הכתף. "שמי סֶגֶן בלה בר-טוק ואתה תקרא לי המפקדת!" היא הציגה את עצמה בטון קשוח, שלא התאים לדמותה העדינה.

מהטרנזיסטור הקטן שבכיס החולצה שלי שרו הביטלס “Yer Blues".

הבטתי עמוק בעיניה הכחולות והעצובות, חייכתי ואמרתי, "קוראים לי אלי ואני אקרא לך בלוז."

"המפקדת," ענתה, "אתה תקרא לי המפקדת." היא הזדקפה והביטה בי בארשת פנים רצינית, ואני ידעתי שהיא עוצרת את עצמה בכוח שלא להתפוצץ מצחוק.

"וכבה את הרדיו, טוראי."

"אלי," עניתי, "קוראים לי אלי, ואלה הביטלס."

"אני יודעת ואוהבת אותם, אבל זה לא הזמן והמקום." היא הסתובבה והמשיכה לדרכה.

עמדתי המום. היה בה משהו שהזכיר לי בחורה מהעבר הרחוק, שרק המחשבה עליה גרמה לי לתחושת געגוע. אני רק לא זוכר מי היא, אני מנסה להפעיל את שרירי הזיכרון ונכשל.

"אני נזכר בפגישה הראשונה שלנו," אני אומר לה.

"גם אני. היית חצוף, אבל חמוד," היא מחייכת.

מעל שידת הטלוויזיה מביטים בי המשקפיים האבודים. אני מרכיב אותם וכעת מזהה את סימני הזמן שחלף, אבל שנינו מנומסים מדי מכדי לציין זאת. מרחוק אני מבחין בריטה שעוקבת אחרינו. כששמה לב שאני מביט בה, היא מצביעה על בלוז ומסמנת בשפתיה לאט־לאט את המילה "מ־ת־נ־ה", ואז מסבה את פניה ומתקדמת לכיוון אהוד בצעדי ריקוד, נושאת עימה שתי כוסות קפה והריח ממלא את האוויר.

"נורא חם," אני אומר לבלוז.

"ברדיו אמרו שזה הפורים החם ביותר מאז שהחלו במדידות."

"להביא לך משהו קר לשתות?"

"אני מעדיפה קפה," היא עונה.

"כפית טורקי, שליש כפית סוכר, כוס חרסינה קטנה עם ידית?" אני שולף.

"וואו! כל הכבוד על הזיכרון," היא מפרגנת, ואני חושב על כמה שניסיתי לשכוח כל מה שקשור בה.

בדרך למטבח אני רואה את הרוקדים רומסים פירורי בורקס, אוזני המן ותותי שדה אדומים, שנפלו על הרצפה ונראים כמו לבבות מרוסקים, ובצד ריטה ואהוד מסתודדים.

אני מצפה לחזור אל בלוז בהקדם ולהזמין אותה לרקוד בהתרסה צמוד אליהם, אבל במקום זאת, אני מתחיל להרגיש שהעוגה של דודה רוזה מנסה לפלס את דרכה מתוכי החוצה. שיעול חונק אותי, המטבח מתחיל להסתחרר סביבי וכאב הראש מתגבר. המים סיימו לרתוח ואני מכין את הקפה. ברגע שהספל בידי אני רועד, וכתם קפה שחור וגדול מתפשט על הרצפה והופך לבולען שהולך ומעמיק, מתרחב ומאיים לבלוע אותי לקרבו. אני מצליח להתרחק, להתיישב על כיסא באפיסת כוחות ולהתנשם בכבדות, מקווה שכולם ייעלמו – האורחים, ריטה, אהוד. מייחל שנישאר רק שנינו, בלוז ואני, כמו בפנטזיות שלי מתקופת השירות הצבאי, כשחלמתי על הימים שאשתחרר, אכתוב לה שירים והיא סוף־סוף תתאהב בי. אך השנים האלה חלפו ואני נותרתי עם החלומות והיא עם בעל וילדה.

אין ברירה, הגיע הזמן להשתחרר מהקללה שדבקה בי כמו מסטיק שנדבק לנעל. זה הזמן לארוז מזוודה ולהיעלם לכולם, כמו בילדות, כשהסתתרתי מאבא, רועד מפחד מתחת לשולחן השחור בבית של סבא חיים. התכווצות חזקה מאוד בחזה משתקת אותי, הגוף שלי צורח מכאב ואני משתעל, מזיע וגונח, כמו לוויתן שנפלט אל החוף. דווקא כעת אני הולך למות מהתקף לב.

אני פוקח את העיניים ורואה את בלוז צמודה אליי, מלטפת לי את הפנים בטישו רטוב ועוזרת לי לקום וללכת לסלון. מעניין אם ראתה אותי בעליבותי. ריטה משתיקה את המוזיקה ומכבה את האור, דודה רוזה מניחה על השולחן עוגת שוקולד עגולה ועליה המון נרות. "כבה אותם, קדימה תכבה!" נשמעות קריאות מצידם של המחופשים, ואני מנסה, רוצה לסיים את הסאגה הזאת. "נו, כבה כבר!" אומרת ריטה, אבל במקום אוויר משתחרר מגופי הכואב שיעול. אני מנסה שוב, פולט נשיפה חלשה, אבל שום נר לא כבה. כולם יחד באים לעזרתי, נושפים לכיוון שלי, פו... פו... פו... הרוח הודפת אותי לאחור ומצמידה אותי לקיר, והם ממשיכים לנשוף עד שהנרות כבים. בלוז מביטה בי וזזה הצידה, מאפשרת לריטה להתקרב אליי, להסיר את המסכה מהעיניים ולומר לי ברכות לא שגרתית, "הוא מת."

גופי מתכווץ. "מי?"

"סבא שלך. סבא חיים מת, אבא שלך התקשר להודיע," היא אומרת ואני יודע שהיא מתאמצת להיות נחמדה. אני מרגיש כאילו שקית מלאה באשפה נשפכת על ראשי, והמיץ המגעיל מטפטף על פניי, זולג על צווארי ומלכלכך את החולצה בטינופת מסריחה.

במשך חודשים ידעתי שהסוף מתקרב וכל יום דחיתי את הביקור אצלו. שנאתי את המקום, את המיטות שמתרוקנות ומתמלאות בגוססים חדשים מדי יום. לא יכולתי להגיע ולשמוע אותו כאילו כרגיל, כששנינו יודעים שכל ביקור יכול להיות האחרון.

"עצוב לשמוע. אבל אלה החיים, בסוף הכול הופך לחסר משמעות, גם האהבות והאכזבות." בלוז אומרת לי בלחישה, נוגעת בידי בעדינות ומביטה עמוק בעיניי, כאילו רומזת משהו.

אני שותק. הכאבים בגופי מתחלפים בבת אחת בייסורי נפש, ובראשי עולה הידיעה שיום אחד כולנו לא נהיה כאן – היא וריטה, אהוד ואני, וגם האורחים, שמהדקים עוד יותר את המסכות לפנים, מנסים למנוע ממלאך המוות לזהות אותם. הם מקשקשים כמה משפטים בנאליים ובורחים מהבית הנגוע בריח של סוף, חושבים שההתעלמות מבטיחה שלהם זה לא יקרה.

בלוז נותרת אחרונה. היא מניחה בידי כרטיס ביקור ומלטפת את כתפי הלוך ושוב בתנועות נחמה. זו אותה כתף שבימים רחוקים הייתה משעינה עליה את הראש ובוכה. "מצטערת," היא אומרת ויוצאת בזריזות. אני מכניס במהירות את הכרטיס לכיס המכנסיים וחש מוזר, אולי אפילו נסער, מכך שיכול להיות שקורה כאן משהו אחר, לא מתוכנן. בעודי מדמיין מה עלול להתרחש, אני מתמוטט לידיו של סבא, שממתין לי בתוך הבולען שנפער במטבח.