תולדות האור והחושך – ההתחלה

פרולוג

בממלכה שבה דרקונים זינקו בשמיים צבועים בגוונים של אחלמה וברקת, שבה בתולות ים שרו מנגינות קסומות בממלכות אלמוגים וענקים שוטטו בארצות של פסגות נישאות, חושך מתפשט איים לכבות כל אור.

צללים נמתחו כמו טפרים נועצים, מכלים את הצבעים העזים של העולם, מותירים אחריהם רק ריקנות מצמררת.

בתוך הייאוש המתקרב, שרידים אחרונים של אור שהחושך לא הספיק לכבות, נמשכו יחד כמו מגנט.

התחברותם גרמה לניצוץ והבזק של אור ואבק כוכבים.

מתוך הבזק האור, הופיע כוכב אחד קטן, מגדלור זעיר של תקווה, שהבהב בהתרסה.

הכוכב הכיל את שרידיו האחרונים של האור. מולו החושך, שרצה לכלות כל זכר מהאור, שינה את צורתו לנחש שחור שזחל אל תוך הכוכב. התנגשות הכוחות גרמה לפיצוץ אדיר של גזים ואבק, שהדפו את כל הכוחות מסביב. כך הממלכה נותרה שוממת וללא רוח חיים.

בתוך כל השממה הזאת, בין הערפל והאבק, נותר לכוכב מוצא אחרון.

רוחות חזקות נשבו סביב הכוכב והוא שאב לתוכו את כל אנרגיית החיים שנותרה בממלכה. העצים התפוררו לאבק, וכל היצורים שריחפו ולא נהרגו מהפיצוץ נהפכו לרסיסים של אור. האנרגיה שלהם נאספה לתוך הכוכב שזהר באור מסנוור ונחשולים של אנרגיה ריחפו מסביבו. כוחו של הכוכב שהתעצם הפך לבלתי יציב והתפוצץ בהבזק של אור, שהותיר שממה מוחלטת של חושך.

כך הוא התפצל לשני יסודות: זוהר קורן וחושך מאיים.

מתוך החושך המבשר רעות צמחה דמות של רוע וייאוש ושמה טבצם.

פניו החיוורים היו אפורים כמו צל הלילה ועיניו אדומות כדם קורבנותיו. גלימתו השחורה כיסתה את כל גופו. בתנועה קלה לצד גופו, טבצם הפנה את ידו מעלה ושרשראות של דם יצאו מהאדמה והסתחררו סביבו.

ממה שנותר מזוהרו הקורן של הכוכב, צמחה דמות בעלת יופי עוצר נשימה ועוצמה – אויקו, גבירת האור.

דמותה זהרה באור, וגופה כוסה הילה צהובה. שערה האדמוני ועיניה הירוקות חשפו יופי מושך. מגבה צמחו כנפיים מלאכיות עשירות, שהדפו את החושך מסביבה. בידה האחת, אויקו אחזה מגן זהב זוהר. בידה האחרת הייתה לה חרב אור קורנת.

טבצם הבחין באויקו מתממשת מולו והרגיש שהיא הניגוד לכל מה שהוא מייצג. בעוד הוא רצה לשלוט על החושך, אויקו רצתה להציל את שארית האור שנותר. כך החל הקרב על השליטה בממלכה, "הממד".

לאחר שנים רבות של קרבות, טבצם ניצח, ידו הייתה על העליונה. החושך, שהלך והתחזק בזכותו, כילה את כל הטוב שנותר בממלכה, וכמעט שלא נותרה לאור אנרגיה להיאחז בה בממלכה.

אויקו, נציגת האור, נותרה במיעוט אל מול החושך, שצבר עוד ועוד כוח. כדי לבסס את שליטתו, טבצם יצר דמויות אפלות שישרתו תחתיו, ושדים מרחבי היקום הצטרפו לשורותיו. כך הוא הפך את הממלכה ל"ממד האפל", ומי שסרב להיכנע נידון להשמדה.

באחד הקרבות בין אויקו וטבצם, האנרגיה שהתפשטה זעזעה את הממד ויצרה קרע במרקם היקומי. קסם הממלכה החל לחדור לשדה הלא־יציב, "הבין לבין" – אזור ריק ומסוכן שאליו יקומים קרסו והושמדו. אויקו, שהבחינה בקרע, הבינה שזה עשוי לשנות את הכול.

גבירת האור, שכוחה היה מועט, נזקקה לדרך לגרש את טבצם מהעולם ולהחזיר את הטוהר והיופי לממלכה. תקוותיה היו להפוך את הממלכה ל"ממד האור" – מקום שבו כולם טובים ואכפתיים, שבו האור ישוב לשלוט בעוד החושך ייסוג לפינה רדומה בנבכי היקום.

אויקו החליטה לחקור את "הבין לבין". דרך הקרע היא עברה לעולם חשוך שנראה כמו מיליוני כוכבים מנצנצים בשחור וסגול ומערבולות לממדים נוספים. כשנכנסה לשם, כוחה נחלש והיא יצאה מייד. היא הבינה שתזדקק לדרך לשרוד שם או לנוע בתוך "הבין לבין". בין מיליוני ממדים היא החלה לחפש גיבורים שיסייעו לה בקרב נגד טבצם.

אויקו הבינה שתוכל להגיע אל הגיבורים דרך מערבולות אנרגיה דמויות חורים שחורים. כיוון שהכילה את כל האור שנותר בממלכה, אויקו יכולה ליצור הבזק אנרגיה צהוב, שנראה כמו קרן אור מהשמיים, והוא אפשר לה לנוע ללא פגע בין הממדים. היא אספה את גיבורה הראשון מממד מורטינור. לאחר מכן הופנו עיניה לממד נוסף – מקום רגיל וחסר קסם, "ממד כדור הארץ".

היא ידעה שהקסם ששמור בתוכה יוכל לעורר יכולות מיוחדות בבני האדם שבממד כדור הארץ.

היא החליטה שמשם היא תאסוף את יתר גיבוריה.

אויקו ידעה שעליה למהר, אם היא יכולה לעבור ב"הבין לבין" הרי גם טבצם יגלה בסוף דרך לעבור.

בממד כדור הארץ היו כמה גיבורים. אחד מהם היה לוחם צעיר, נער שנועד לשאת כוח המסוגל לגרש את החושך לנצח.

זה סיפור מסעו.

פרק 1:

היום שבו הכול התחיל

הכול התחיל בלילה אחד. היה זה לילה חסר כוכבים וחשוך יותר מכל לילה אחר. ערפל כבד כיסה את האופק, ורוח קרירה נישבה באוויר. על צלע ההר הייתה תחושה של בדידות. זה לא היה לילה שבו היית רוצה להימצא לבדך.

ג'יין יצאה ממכוניתה, אדי קור נישבו מפיה. לפתע פתאום הסתחרר משב רוח סביבה כמו נשימה קפואה. שערה סמר, וצמרמורת החלה להתפשט ברחבי גופה. חזיית הספורט שלבשה החלה להידבק לגופה מזיעה קרה.

צליל מוזר ומטריד הדהד מהצללים מאחוריה, אנחה חלושה ששלחה צמרמורות לאורך עמוד השדרה שלה. היא קפאה במקום, כל שריר בגופה היה מתוח.

היא רצתה להסתובב, להתעמת עם כל מה שאורב בחושך, אך הפחד שיתק אותה. הדופק שלה האיץ ודמה בעבע בתוך עורקיה, היא רצתה להילחם, אך גופה התנגד ובחר לעמוד בקיפאון. היא מצמצה בעיניה לאט והחלה לסובב את ראשה באיטיות למשמע הרחש מאחוריה.

קול של ברק מתנפץ וזמזום חלש.

לאחריו קול יניקה וסחרור.

היא רצתה להגיב.

ואז זה הופיע.

שלוש שעות לאחר מכן

“אימא! תזדרזי, אני אאחר!" צעק דני, קולו מהדהד ברחבי הבית.

הוא לא יכול היה לאחר שוב. עוד איחור אחד והוא ייכשל בציון הסופי של הכיתה.

דני סילבר היה בחור חרוץ. הוא רצה לשמור על ממוצע הציונים שלו. תמיד הוא היה בין הילדים המובילים בכיתה, והמורים היו מרוצים ממנו, למעט מורה אחד, מר גרובר. איכשהו תמיד היה מאחר דווקא לשיעור של מר גרובר.

כיוון שהיה זה שיעור שעליו להצליח בו, כדי להוציא תעודה טובה ולשמח את אימו הוא עשה את כל מאמציו להצליח גם אצלו.

לכן הבוקר הוא רצה להזדרז ולהגיע בזמן.

הוא היה חייב להראות למאט, דורי וג'יין מה הוא מצא, משהו שסוף־סוף יגרום להם להאמין לו. לאחר שמצא את החפץ, תמיד שכח להביא אותו עימו, ומאט לעג לו שהוא סתם מדבר שטויות. דורי רצתה להאמין לו, משום מה תמיד האמינה למה שאמר, אבל לפעמים קשה האמונה ללא הוכחה מוחשית. ודאי כשמדובר בדבר שאינו טבעי ורגיל. ג'יין הייתה חברה קרובה של דני כבר שנים, לכן תמיד תמכה במה שאמר והגנה עליו מפני השמצותיו של מאט. לפעמים היה נדמה שמאט, על אף שהיה חברו, תמיד ניסה להבליט את עצמו בקרב החברים.

דני תמיד הרגיש שמקור אנרגיה כלשהו עושה דברים מוזרים בדרמון הדרומית.

לפעמים כשהלך בדרך הביתה מהתיכון, הרגיש משהו עוקב אחריו, מעין תחושה של עיניים המסתכלות עליו. עם זאת, כאשר הסתובב לאחור, לא היה שם דבר. גם הבקרים היו מוזרים. כשהתעורר היה רואה דברים מפוזרים על הרצפה של חדרו, כיוון שסידר הכול לפני שנרדם. ואז, כאילו יש להוסיף עוד יותר מסתורין לחייו, הופיע החפץ שמצא. הוא צריך מישהו שיעזור לו לחבר את כל הנקודות.

“נו, אימא! אין לי זמן!" הוא זירז אותה.

אימו הייתה עסוקה בארגון האוכל בתיק הגב שלו. החיים ללא בן זוג שיעזור לה בסידורי הבוקר הקשו עליה, בייחוד עם ילד אנרגטי מתבגר כמו דני. דני ראה שאימו סיימה, רץ ותפס את תיק הגב שלו. מוודא שאימו לא הוציאה בטעות את החפץ.

דני קפץ למכונית, ואימו האיצה לכיוון התיכון. הוא התנועע במושבו, להוט לספר לחבריו על תגליתו.

הפעם מאט חייב להאמין לו.

הם הגיעו לבית הספר. דני זינק מהמכונית, ואימו נסעה משם.

הוא מיהר לכניסה רק כדי לגלות לתדהמתו ששכח את תיק הגב שלו במכונית.

הוא פגש את דורי ומאט בכניסה לבניין התיכון. היה זה בניין ישן בן שלוש קומות, המחולק לכיתות לפי שכבות גיל. בקומה העליונה למדו הכיתות הבוגרות, בקומה האמצעית היו כיתות ט–י, שבהן למדו דני וחבריו, ואילו בקומה התחתונה למדו כיתות ז–ח. חזית הבניין התאפיינה בשתי דלתות גדולות בצבע כתום, בכל אחת מהן שובץ חלון להצצה. מחוץ למבנה השתרעה חצר גדולה, שבה התלמידים נהגו לשבת ולשחק בהפסקות. כל מתחם בית הספר היה מגודר בעצים גבוהים שהזכירו יער.

דני הסתכל סביב על התלמידים הרצים לכיתות, אבל ג'יין לא נראתה בשום מקום.

“ראית את ג'יין בסביבה?" שאל דני את מאט, שהיה עסוק בלהסתכל על הבנות.

דורי עמדה לידו בפרצוף מיואש מהתנהגותו של מאט, אבל שמחה על בואו של דני.

“לא," ענה מאט, אפילו לא מביט בו. "לא ראיתי אותה, כנראה עדיין ישנה."

דני קימט את מצחו. זה לא היה אופייני לג'יין לאחר.

היא תמיד הייתה מגיעה לפניו לבית הספר מאז השיגה את המכונית שלה. לפעמים אפילו חשב לבקש ממנה טרמפ, כדי לא להטריח את אימו בבוקר.

אולי... לא. אני לא יכול לחשוב ככה, הוא אמר לעצמו.

“בואו נלך לכיתה, בסדר?" אמר דני, מנסה לנער את דאגתו.

כשעמדו בכניסה לבניין בית הספר, צרחה מחרידה ניפצה את השקט של הבוקר.

דני הסתובב במהירות, עיניו סורקות את עצי היער הגובלים בשטח בית הספר.

מאט פקח את עיניו לרווחה וזיעה קרה החלה לרדת על מצחו, הוא לא אהב דברים מפחידים. הוא ניסה להראות שהוא לא מפחד ותפס את ידה של דורי. הייתה זאת הזדמנות מצוינת בשבילו לאחוז בידה של דורי מבלי לחוש מוזר.

“מה לעזאזל הייתה הצרחה הזאת?!" קרא דני.

הוא הסתכל על מאט ודורי, מאט שחרר במהירות ובערמומיות את ידה של דורי.

“אין לי מושג, ואני לא נשאר כאן כדי לגלות. בואו נלך!" רטן מאט בעקשנות, מושך את דורי לכיוון הבניין.

דורי הסתכלה על דני בדאגה. "בוא, דן. אין לנו מה לעשות כאן. אנחנו נאחר."

היא חששה שהוא יחליט פתאום ללכת לבדוק מה פשר הצעקה. כיוון שהייתה בעלת חוש הרפתקני, ידעה לזהות זאת גם אצל דני.

למרות דבריה, דני היסס.

הצעקה הזאת הטיחה צמרמורות בכל גופו. משהו בה עורר בו אי־שקט, מוחו ריחף במחשבות. הוא הסיט את ראשו לצדדים בניסיון להבין מה מוחו לא מצליח לעכל. רטט של קור חלחל מרגליו, טיפס אל בטנו, התפשט אל כתפיו והגיע עד ראשו.

פתאום זה הכה בו. הבנה מצמררת עלתה בו:

הקול הזה... אני מזהה אותו.