זה לא הבית

פרק 1

לונדון, ספטמבר 2000

היא נשענת על דלת של חנות, רגל אחת מונחת חשופה על המדרגה והשנייה מכוסה בשק שינה. היא תוהה למה לא התמקמה סמוך יותר לכיכר טרפאלגר, שם אולי יזרוק לה מישהו כמה פרוטות. אמצע ספטמבר, כבר קר. שק השינה לא מספיק עוד כדי לחמם אותה בלילה. השיניים כואבות מרוב נקישות. במאמץ היא סוחבת את רגלה אל מתחת לשק השינה, מרימה אותו קצת, עכשיו היא מכוסה עד החזה, משפשפת מתחת את האיברים הקפואים, קצת חום מתחיל להתפשט בגופה. עוד יום, איה אומרת לעצמה ומושכת את שק השינה עד שהוא מכסה גם את סנטרה. עוד יום, אחר כך נראה.

הרחוב הומה. עוברים ושבים נועצים לרגע מבט בפניה הבהירות, ואז נודד מבטם הלאה. עיניה גדולות, שערה חלק ובהיר וקצר, אפה ישר ודק, עצמות לחייה מתוחות על עורה החיוור הזרוע כתמי קור אדמדמים. על שפתה התחתונה גלד נפוח, פצע קור שהזדהם. מדי פעם היא מלקקת אותו, אבל הצינה שבה ומייבשת את השפה והכאב שב בבת אחת, בעוצמה. גם כעבור שנים תישאר הצלקת, חיוורת ודהויה, ותזכיר לה כמה קר היה אותו סתיו.

היא ברחוב מסוף אוגוסט. כבר שלושה שבועות היא בוחרת כל לילה מקום אחר, פתח של בית או חנות, סמטה צדדית או רחוב ראשי, תלוי בתחושה. היא מנסה להישאר קרוב למרכז. היא רגישה לקולות הרחוב, מבחינה בין סכנה לסתם רעש. היא יושבת זקופה בתוך שק השינה, עוצמת עיניים, שוקעת במעין בהייה ממושכת, צוללת לתוך שינה בעל כורחה. היא שונאת את היקיצה, תמיד נדמה לה שמישהו רוכן אל פניה. בבוקר היא מגלגלת את שק השינה, קושרת לתרמיל שלה ויוצאת לחפש בית שימוש ציבורי. אם מספיק מוקדם ריק שם, במיוחד בסופי שבוע, אז היא מתפשטת לגמרי, גם בקור. יש לה סבון ושמפו שגנבה “מטסקו“, וגם כפפת מגבת קטנה, והיא מתרחצת. אחר כך מכבסת את הג׳ינס, התחתונים והחזייה בכיור, דוחפת לתוך שקית ניילון, מאוחר יותר תמצא מקום לייבש אותם. היא לובשת תחתונים נקיים, חזייה, גופיה וגם סוודר אחר. מלבד נייד, מטען ושק שינה לא לקחה איתה כלום, אבל תוך כמה ימים כבר היתה מצוידת. הורידה מחבלי כביסה, גנבה מסלים שהיו מונחים מחוץ לחנויות. לפני שבוע חלפה על פניה נערה בערך בת גילה, ואחרי שהגיעה לפינת הרחוב הסתובבה וחזרה לשבת לידה. הן פטפטו קצת, איה סיפרה לה שהיא נודדת ככה מלפני סוף חופשת הקיץ. הנערה הביטה בה בהערצה, אמרה, יו, את כזאת אמיצה, וסיפרה שהיא גרה בבית ענק, המון חדרים ריקים, היא וההורים שלה, שנעלמים לפעמים לשבועות, ואז הם שוכרים בשבילה מטפלות שמנסות לחנך אותה או לגעת בה, הלוואי שיכלה להצטרף גם היא, הרחוב נראה לה מעניין. לרגע חשבה איה לשאול למה את מתכוונת במעניין, להגיד, טוב שיש לך בית, אבל גם לה יש, או שאולי אין לה. תראי, היא אמרה לנערה, יש סכנות ברחוב, אבל גם חופש. ורצתה גם להגיד, אני לא אהיה ככה לתמיד, אבל לא אמרה, והנערה בהתה נכחה במשך דקות ארוכות כמו שוקלת חיים מול חיים, ולבסוף קמה והלכה, מותירה מאחוריה שקית בגדים שזה עתה נקנו, ג׳ינס וסוודר משבצות בשחור לבן, פפיטה כמו שאמא של איה קוראת לדוגמה הזאת, עם כפתור צמר שחור בחזית. את הסוודר היא לבשה מיד, רך וחם והדוק לגופה. את התחתונים הזעירים, האדומים, השליכה לסלסילת קש שניצבה בפתחה של חנות לבגדי תינוקות. בחורה עם סטייל, חשבה כשדחפה את הג׳ינס לתרמיל.

האור מתעצם ומעניק תחושה שחם יותר, למרות חיוורונה היציב של השמש. איה מרימה את פניה אל השמיים, עיניה עצומות, געגועים לקיץ הבוער של תל אביב מציפים אותה. רוח פתאומית מעבירה בה צמרמורת, ודמעות נקוות בעיניה. היא אוספת בכעס את חפציה, מקפלת את שק השינה ומתחילה ללכת במהירות לעבר תחנת הרכבת. פניה מוּעדוֹת אל ג׳יימס. היא מחישה את צעדיה ומקווה לא להחמיץ אותו. ביום ראשון הוא עוזב מוקדם, כי קלארה מחכה לו, והוא אף פעם לא יודע מה יפגוש כשיגיע הביתה. אני פוחד מהן, הוא אמר לאיה, והיא ידעה שהוא מתכוון לקלארה אשתו ולנורה הבת שלהם. כשהוא אמר את זה הוא צחק, פיו נפער וחשף שיניים צחורות, ואיה הביטה בו וחשבה שהוא בכלל לא צוחק.

פרק 2

יא פגשה את ג׳יימס כמה ימים אחרי שברחה מהבית. באותו בוקר היא צעדה לאיטה, סוקרת את חלונות הראווה, וכשעברה על פני חנות הירקות הציצה פנימה. גבר כהה עור וגבוה, עם כתפיים רחבות, לבוש חולצת צווארון כחולה וסוודר אדום, ישב אל שולחן גדול. היא סקרה את החלל המואר, המסודר להפליא. לא רחוק מהחלון ניצב ארון מדפים כחול שכותרתו פרחי עץ מגולפים, עמוס בצנצנות ריבה אדמונית ואולי רוטב, ושקיות תבלינים, ופסטה, וקופסאות קרטון מעוטרות ויפהפיות מונחות זו על גבי זו. פירות וירקות נחו בארגזי עץ לבנים, והקירות בהקו כאילו זה עתה נמשחו בשכבת צבע רענן. איה התקשתה להתנתק מהמראה, והתעכבה עוד, בוחנת את האיש שישב שם, מעיין בערימת ניירות. ובעוד היא מנסה לנחש אם הוא בעליה של החנות, זקף אליה את מבטו, היטה את ראשו, חייך ונופף לה לשלום. היא הזדקפה במהירות, חושבת שכדאי להמשיך ללכת, אבל הוא סימן לה בתנועת ראש קלה, בואי היכנסי, וחיוכו היה רך ונעים, והיא חשבה, בוקר, הכל מואר, אנשים ברחוב, ואמרה לעצמה גם, כל כך קר. האיש קם והתקרב אליה, חיוכו מכווץ את עיניו לסדקים, פתח את הדלת, הושיט לה יד ענקית ואמר, נעים מאוד, אני ג׳יימס, בעל חנות הירקות. ברוכה הבאה לממלכה שלי. בואי שבי קצת. היא לחצה את ידו, העור היה מחוספס והיד חמה, והיא נכנסה והתיישבה בלאות על ארגז שהצביע עליו. הוא בחן אותה בתשומת לב ואמר, אני מכין לעצמי משהו חם לשתות. רוצה גם? והמילה חם המיסה שאריות של היסוס.

הם לגמו לאט מהתה שהכין, עם חלב ושלוש כפיות סוכר. זה המנהג הכי אנגלי שאימצתי, הוא חייך. הכי אנגלי שיש, היא אמרה. הוא קירב אליה פרוסת עוגה חיוורת, והיא בצעה ממנה. היה בה תבלין מוזר כלשהו שהיא לא חיבבה, ובכל זאת סיימה הכל. אחר כך הם שתקו שעה ארוכה, הוא מאחורי שולחנו והיא על הארגז. הוא סידר את הניירות, כתב כמה דברים, ומדי פעם הביט בה והניע במתינות את כף ידו כמסמן, אל דאגה, הכל בסדר. תנוחי. והיא בהתה בצבעוניות הנעימה שנחה סביב, מבקשת להישאר עוד אבל גם תוהה אם כדאי בכל זאת ללכת, אולי המקום לא בטוח כמו שהוא נראה. קר נורא בחוץ, הוא אמר פתאום, הסוודר שלך לא מספיק. את תחלי. הוא השתתק לרגע ואז שאל, אז באיזו כיתה את? והיא אמרה, סיימתי כבר בית ספר. והוא הנהן, אהה... אמר מהוסס, יש לי בת קצת גדולה ממך, נורה שלי. התחילה אוניברסיטה. ואת אוהבת ללמוד? תלוי, היא תהתה לרגע אם היא באמת אוהבת ללמוד. וג׳יימס לא המתין לתשובתה, ניגש אל ארגז של תפוזים, קילף אחד, פער אותו לפלחי פרח, הגיש לה ואמר, תוצרת ג׳אפה, הכי טוב. הרבה ויטאמין סי שנחוץ לנו בקור הלונדוני. היא לקחה את התפוז, קרעה פלח והכניסה לפיה, טיפות מיץ השפריצו לכוונו, היא כיסתה את פיה בידה והוא צחק ואמר, תאכלי תאכלי, ליטל סיסטר. טעים, היא לחשה ותחבה עוד פלח לפיה. והוא אמר, יש עוד אחד אם את רוצה, וגם דברים בריאים אחרים. והיא אמרה, אני משם. משם? שאל. מג׳אפה, היא צחקה. כלומר מליד, מתל אביב. מידל איסט מקום בעייתי, ענה ג׳יימס, אבל שמש ואדמה טובות לתפוזים. פה אף אחד לא מבין כלום. אוכלים בלי לשאול באיזו אדמה צמח. והמשיך ושאל, אז את מהגרת? והיא הבחינה באלפי הקמטוטים שחורצים את חיוכו. לא, השיבה, אני עוד מעט חוזרת הביתה.

ואחרי הביקור הראשון בחנות של ג׳יימס היא שבה וחזרה לשם, סייעה לו קצת. הבקרים הלכו ונמתחו עד שעות אחר הצהריים, היא סידרה ומיינה את הירקות והפירות שחלקם נראו לה מוזרים, הבריקה את החלון וניגבה את האבק מהשולחן הגדול ומהצינצנות שעכשיו כבר ידעה שיש בהן ריבת גויאבה ובננה. ויותר מפעם ביום הכין להם ג׳יימס את התה המתוק, והם ישבו ולגמו ממנו בשתיקה. היא סיימה את התה לפניו, וכשביקשה להמשיך לסדר הוא סימן לה בכף ידו, ואמר, שבי עוד קצת, איה, כלום לא בוער.

באחד הימים לפני שעזבה, כאשר היתה כבר בדלת, נשמה עמוק והחליטה שזה הזמן המתאים, סבה אליו וזרקה, תקשיב, ג׳יימס, אתה צריך עוזרת כמוני לחנות שלך, למקרה שיהיו לך עניינים לסדר או שתצטרך לחזור מוקדם הביתה. היא לא המתינה לתשובתו ויצאה. כעבור כמה ימים הוא קיבל את פניה בשמחה, הניע את רגליו בתנועות ריקוד קטנות, מחא כפיים כמריע לאיזו כוכבת ידועה וקרא, הלו ליטל סיסטר, וולקאם! אני רוצה להגיד לך שאת חרוצה וחכמה ולפעמים מסבירת פנים. אולי באחד הימים אלך לבנק או לשתות קפה עם חבר ואת תנהלי פה את העניינים, והיא חייכה והשיבה, אמרתי לך.

מהרגע הראשון חיבבה את הענק השחור ואת החנות היפה שלו. אולי בגלל התפוז, השתיקה, החיוך שלו, והאור הרך, והחום. כשהיא מגיעה הם מיד מתחילים לעבוד, פורקים סחורה, ממיינים שאריות שאפשר עדיין למכור, ואת השאר משליכים לזבל. ג׳יימס מקפיד להשאיר רק את התוצרת היפה באמת. כשהיא טועה במחירים, כותבת פאונד ושלושים במקום פאונד ושישים ומהדקת את השלט לחזית מֵיכל העגבניות החיוורות, הוא צוחק, פולט שאגה שמתרוממת ועפה דרך הדלת אל הרחוב הקפוא. פעם טפח לה בעדינות על גבה ואמר, את ממש סוציאליסטית בנשמה.

כשהיא שאלה אותו, בן כמה אתה, ג׳יימסי? - כך תמשיך לקרוא לו עוד שנים רבות - הוא ענה, תנחשי, אחות קטנה. והיא חשבה, אולי הוא בן חמישים, אולי יותר. עורו בצבע קליפת קוקוס, ראשו עטור רעמה מכסיפה, חיוכו בוהק, שפתיו עצומות וסגולות, סגול עמוק כשל שזיף בשל, גבותיו מברשות שחורות שחוטי כסף שזורים בהן, עיניו עייפות אבל צעדו קליל. הוא סיפר שהגיע ללונדון כשהיה נער, ולמרות שתמיד חסרו לו הצבעים והשמש, התרגל. הכל כאן חיוור, אפילו הבתים, הוא אמר לה, אבל חשוב להסתגל, לאמץ גמישות. ואתה מצליח? היא שאלה. בדרך כלל כן, את יודעת, זה כבר הרבה שנים. ויש גם שגרה, והיא טובה לנפש. הוא השתתק והרהר דקה ארוכה לפני שאמר, כנראה לא לכולם. יש מי שלא יכול להניח לגעגוע והוא עלול לצרוב יותר מהשמש. ככה זה עם קלארה שלי. הגעגוע שורף אותה. גם אותי, היא לחשה בעברית.

הוא משלם לה חמישה פאונד על כמה שעות עבודה. כשהם משוחחים הוא לא שואל הרבה והיא לא מספרת, אבל בין הקירות האלה נעים לה, והיא אף פעם לא רעבה. דומה שג׳יימס מכיר את כל הלקוחות, הוא שואל לשלומם ולשלום הוריהם וילדיהם שנסעו או שבו, והם לומדים או עובדים, נישאו וילדו ולפעמים חלו, הוא זוכר הכל. היא מרגישה יותר ויותר בטוחה, וג׳יימס מפציר בה מדי יום שתישאר. את יכולה לישון על המיטה מאחור, בחוץ כבר חושך. ופעם אמר, אני אביא מצעים נקיים, יש שם כורסה נחמדה ומיטה ואפילו מקלחת, והחווה בידו לעבר החדרון שמאחור. עוד לא, היא פלטה, אולי מאוחר יותר. את הביטוי מאוחר יותר בשפה האנגלית היא מחבבת במיוחד, כי הוא לא מחייב. אני לא מבין אותך, אחות קטנה, אני בעצם פחות מבין את אמא שלך. אם נורה היתה נעלמת אפילו ליום אחד, הייתי שורף את העולם. אני בסדר, קטעה אותו, ישנה אצל חברה. אולי בכל זאת תישארי? הוא הפציר קלושות, הרחוב מסוכן. והיא חשבה, הוא עלול להסגיר אותי. זה לא לתמיד, תלתה בו מבט מפציר, בבקשה תאמין לי. ואם תתקשר למשטרה, הוסיפה בקור שהפתיע אותה, לא תראה אותי יותר.

הוא לא הסגיר אותה. לפעמים כשסיימה את עבודתה הוא הלך אחריה. היא הקפידה לא להסתובב אליו אבל אהבה לשמוע את צעדיו בעקבותיה. לא פעם החשיך בעודם צועדים, והוא דיבר אל גבה. אני צריך לחזור, את יודעת, אחות קטנה, קלארה לא בריאה. איה נעצרה לרגע, ואז החישה את צעדיה כנמלטת. והוא קרא אחריה, תבואי מחר, אני מכין לך תה מתוק! היא נופפה לו והמשיכה ללכת, אוזנה כרויה לצעדיו המתרחקים ונבלעים בחושך. כשלא שמעה אותו עוד החלה לרוץ, זיכרון קולו מתחרה בפעימות ליבה, הופך למנגינה שכמו משחזרת את קול צעדיו. לפעמים הפכה הרוח טובה, והיא היתה שוב איה קטנה ונטולת דאגות, ובגופה חופש.

כבר עשר וחצי בבוקר כשהיא מגיעה, הוא יושב על דרגש ומעלעל בעיתון ספורט ישן. כשהוא רואה אותה הוא מזדקף בשמחה. דאגתי, אחות קטנה, הוא מניח את העיתון ומוזג תה לכוס שהמתינה על שולחנו. יום ראשון, אני צריך לעזוב מוקדם, את זוכרת? איה שורפת את כפות ידיה אבל לא יכולה להניח מידה את הספל. היא שותקת, נהנית מהחיבה במבטו המשתהה על פניה. איש מעולם לא הסתכל עליה ככה. היא לא יודעת לכנות את זה בשם. אולי משהו מהמבט שהיה פעם ליוני שהיה מסתכל עליה כאילו מלטף לה את העפעפיים הכאובים, הנפוחים מבכי. היא תוהה פתאום אם יש אפשרות שתיתקע כאן לחודשי החורף ומה יהיה אם לא תצליח לאסוף מספיק כסף לחזור לארץ. היא מסלקת את המחשבה המפחידה, לא לפני שפניו המלאות צער של אוּרי עולות בראשה. גם אותן היא מנסה לסלק, אבל ההבעה שבה ועולה, ליבה מתכווץ בבהלה והיא אומרת לעצמה, יום אחד אני אסביר להם הכל. היא מחייכת אל ג׳יימס, אומרת, תודה ג׳יימסי, זה טעים, מחמם אותי מבפנים.

בלילה האחרון לא עצמה עין. קולות מפחידים עלו מהבניין שהצטנפה בפתחו. זה היה מבנה ענק, עמודים משונים הזדקפו משמאל ומימין לגרם המדרגות כמלווים פמליה מלכותית עלומה. מרחוק נדמה לה המקום כפינה מוגנת. היא המתינה רועדת מקור בגינה ממול, וכשהחשיכו החלונות טיפסה מעל גדר הברזל, התיישבה מאחורי עציץ גדול, התכסתה בשק השינה שלה וכהרגלה חיכתה לאור יום. עם שחר שקעה לתוך נמנום חפוז, ואז החלו קולות מעיקים, עמוקים, משהו בין תלונה לנהמה, אולי יללה, לבקוע מבעד לחלונות. מדי פעם הבהב בחלון הקומה השנייה אור קלוש כמו של נר, וכעבור כמה שניות נשמעה מעין זעקת כאב בלועה. הדם קפא בעורקיה, אבל היא התקשתה לחשוב על נדידה נוספת. ישבה משותקת וחזרה ואמרה לעצמה, זה מחבוא טוב, עוד מעט אני מסתלקת. כעבור זמן גוועו הקולות, והיא המתינה עוד, עד שלבסוף חלחלה העייפות הגדולה והכניעה מחשבות מפחידות.

בשעת צהריים היא מבקשת מג׳יימס לנוח. בטח מותק, הוא אומר. לכי לך לחדרון.

היא פורשת את הסדין הפרחוני שג׳יימס הניח על המיטה, נשכבת ומתכסה בשמיכת הצמר, מניחה את ראשה על הכרית הרכה ומתכרבלת על המיטה הצרה. הצמר מעקצץ, אבל ריחה של השמיכה נעים. מבטה עוקב אחר המפה המסועפת ששרטטו סדקים על הקיר ממול, הר וערוץ נהר וקו חוף ארוך ומפותל, ואחר כך נמשך מבטה מטה אל המרבד הלבן המונח למרגלות המיטה, שעליו ציור של דקל ענֵף. היא קשובה לצעדיו של ג׳יימס, ואחר כך לתזוזה של חפצים שהוא גורר, עד שנתקל במשהו ומקלל בקול. במוחה משייטות מחשבות על המקום שממנו הגיע, ואיך התרגל לאנשים כאן, נוקשים ומכוערים וקרים, עורם חלקלק כשל צלופח, חיוורונם מזכיר תכריכים וגם כשהם מדברים הרבה הם לא אומרים שום דבר חשוב או מעניין. את צליל השפה המתנשאת היא שונאת, וגם את המילים שנאמרות באיפוק שדומה לשיהוק מרומז ולעגני. במוחה משתחזרות מילים שנואות במיוחד, כמו גשם ועוגייה וסמטה וענן, שפתיה מתעוותות, היא מלהגת לעצמה בשקט.

כשהיא פוקחת עיניים היא תוהה לרגע איפה היא נמצאת. קמה ויוצאת אל חלל החנות. ג׳יימס בכיסאו, שואל אם ישנה היטב. הוא נראה לה פתאום זקן מאוד. כן, היא משיבה, צללתי כמו אבן. אבל תגיד, היא שואלת ושמה לב שקולה ילדי ומתפנק, אתה חושב שהאנגלים מכוערים וגאוותנים יותר מעמים אחרים? אני לא יודע, הוא עונה, לְמה את מתכוונת במכוערים? תווי הפנים שלהם? התרבות? ההתנהגות? גם וגם, היא אומרת. אז לגבי המראה - יש בזה משהו, הוא מצחקק נבוך כמתבייש שהוא מסכים איתה. ובכל זאת, הוא מוסיף, זה ייחשב להכללה גרועה למדי, לא? ולגבי כל השאר, הוא זוקף מולה אצבע ארוכה, זה יותר מעניין. כדאי לשאול את ג׳מייקה קינקייד. את מי? היא שואלת, והוא עונה, קינקייד, ג׳מייקה, סופרת קאריבית חשובה, ילידת אנטיגואה, שכתבה מה היא חושבת על האנגלים ועל מה שעשה הקולוניאליזם לעמים שלנו. פעם אספר לך עוד אם תרצי, וכשתגדלי קצת אולי תתענייני בספרים שלה. כדאי לך! הוא מכריז. הספר “מקום קטן“ מבהיר הכל. הוא מעביר יד על מצחו ואז מוסיף מהורהר, אני חושב שאם היית מספיק זמן עַם כובש, המוח שלך מתעוות, דברים איומים נראים לך בסדר, ואם העמים הנשלטים שלך צייתנים, אז השעמום משתעשע לך בתוך הראש ולאט נדחקים לשוליים דברים חשובים כמו הומניוּת. מן הסתם עדיף בכל מקרה להיות בצד המנצח, הוא מצחקק, והיא חושבת על המילים הומניוּת ושעמום ותוהה איך זה שמעולם לא עלה על דעתה שהיא עצמה לבנה. והיא שואלת, תגיד, ג׳מייקה היתה פעם כבושה? ג׳מייקה האדמה? הוא שואל וצחוק רך מתגלגל מגרונו, מותק, איפה שהאדם הלבן רואה עור שחור, מתחשק לו להתנחל. איה מצטרפת לרגע לצחוק שלו, ואז מרצינה ואומרת, אני חושבת שבגלגול קודם הייתי שחורה. באמת יכול להיות, הוא אומר ודוחף לפיו עוגיית חמאה ששלף מכיסו. רוצה אחת? הוא שב ונובר בכיס, אבל איה אומרת, לא, תודה, לא רעבה. והוא תוחב לפיו עוגייה נוספת ואומר, משועשע, תגידי, מאיפה לך מחשבות כאלה עמוקות? מאח שלי יונתן, היא עונה בגאווה וממתינה שישאל משהו על יוני, אבל הוא שותק, והיא אומרת, כל מה שאני יודעת זה ממנו. כל החיים היינו יחד, אותו אני הכי אוהבת. הוא לא רצה להתגייס לצבא. הוא אמר שלא בא לו לחטט מתחת לשמלות ולפוצץ ראשים ולארוב בסמטאות, אבל בסוף הוא כן התגייס כי זה היה החלום של אבא, וחוץ מזה בישראל חייבים. בגלל זה הוא לא פה. ופתאום היא מרגישה שהיא חייבת לכסות את פניה בכפות ידיה. מאז שאנחנו כאן, היא לוחשת, הוא כבר לא האח הכי טוב בעולם.

והוא עדיין לא שואל על יוני, פוצח בשיר, קולו שקט, קרוב ללחישה, היא לא מבינה את המילים אבל משוכנעת שהוא שר על הבית שהיה לו פעם באי המואר שהכל בו צומח פרא והחלונות ענקיים. והיא תוהה איך חיים עם כל הרוע הזה, ועוד חושבת שלקרוא לילדה ג׳מייקה זה כמו לקרוא לילדה שלך ישראלה. שמות מכוערים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*