אנדה ועיר הקרח

אני די בטוח שלא תאמינו לי. לפעמים אני לא מאמין לעצמי. כשסיפרתי הכול לאבירם, הוא רק הסתכל עליי במבט מוזר.

"אבירם," אמרתי, "זה קרה בדיוק ככה."

"אני לא יודע," אמר אבירם, "ובכלל, אני צריך ללכת."

ולמרות שאבירם הוא החבר הכי טוב שלי, יותר לא דיברנו על זה. אבל אני נשבע לכם שזה מה שקרה.

פרק 1

ולחשוב שהכול התחיל ביום שלישי רגיל לגמרי...

"תום! אתה תאחר!"

יכולתי לשמוע בקול שלה שהיא מתחילה להיות עצבנית, אבל לא היה לי אכפת.

ידית הדלת הסתובבה קלות. דחפתי את השידה עם הצעצועים של דביר כך שהיא חסמה את הדלת וחזרתי לשכב על המיטה שלי. ליתר ביטחון, אטמתי את אוזניי בידיי.

הם החרימו לי את הנייד. והעניין לא היה זה שהם החרימו לי אותו. טוב, גם זה. איך אני אמור להסתובב יומיים בבית הספר בלי הנייד? אבל היה כאן חוסר צדק משווע. הרי דביר מחק לי את המשחק, ואף אחד לא חשב להחרים את דולפי שלו, הדולפין המסמורטט הזה שלדעתי הוא נולד איתו. ואז היא ניסתה לפייס אותי: "תום, הוא בן חמש. והוא ממש לא התכוון. ואתה הרשית לו לשחק חמש דקות."

הנזק שהילד הזה יכול לעולל בחמש דקות! ממש כישרון. וזכותי להגיד לו שאני לא סובל אותו! אנחנו מדינה דמוקרטית. מותר לי להגיד מה שאני חושב, אבל אז נזכרתי איך הוא הסתכל עליי, במבט כמעט מבוהל, אומלל כזה. ומשום מה הרגשתי ממש רע. ואז פשוט כעסתי על דביר עוד יותר.

היא ויתרה. איך שאני מכיר אותה, היא פשוט הסתכלה על השעון וראתה שאין טעם. השיעור הלך. בשיעור הבא אספר לשלומי שהיא איחרה לחזור מהעבודה ולא היה מי שיסיע אותי לג'ודו, והוא ישטוף אותה. שלומי הוא כזה – שוטף אותך, ולא משנה אם אתה תלמיד או הורה, ואף אחד לא מעז לענות לו. טוב, הוא המורה הכי טוב באזור. חסר לך שיחליט שאתה לא מתאים לקבוצה.

בינתיים נהיה שקט. חשבתי מה אעשה בשעה הזאת שהתפנתה לי, ולא היה לי שום רעיון כי הנייד היה אצלה. אז פשוט פתחתי את החלון וקפצתי החוצה. זה נשמע כמו מעשה נועז, אבל לא במקרה שלי – אנחנו גרים בקומת קרקע. חבל שזאת לא קומה שנייה. מעניין איך זה לקפוץ מקומה שנייה. אולי הייתי שובר רגל ואולי לא – אני די גמיש. אבל זאת קומת קרקע, וזה לא מאוד מעניין.

אחרי שנָחַתִּי בערוגת הבגוניות עמדתי רגע וחשבתי מה לעשות הלאה. ברור שהייתה רק אפשרות אחת – הזוּלה שלי. עברתי דרך השביל (הסודי) שמוביל מהחניה שלנו לגינה של השכנים, ומשם יצאתי לרחוב.

הרחוב שלנו צדדי, שקט ואף פעם לא קורה בו כלום. טוב, כמו ברוב הרחובות במושבה שלנו. לפעמים אני אוהב את זה, אבל לפעמים מתחשק לי שבכל זאת יקרה משהו. נגיד, שרֵפה, או משטרה שתבוא לעצור מרגל. אולי זה עוד יקרה פעם.

אם פונים ימינה מהשער שלנו ועוברים שלושה בתים, מגיעים לבית האבן הקטן של דויד שלֵו. דויד שלֵו הוא סופר שלפעמים כותב גם לילדים. אימא שיגעה אותי חודש שאקרא את אחד הספרים שלו. משהו כמו "ארבעה צעדים אחורה", ואולי "הבתים בחלל", מי זוכר. אבל אני עקרונית לא קורא ספרים שמכריחים אותי לקרוא אותם. היא בחיים לא תספר לאבא, אבל היא אפילו ניסתה לשחד אותי בעשרים שקלים. אמרתי לה שתמורת שלושים אולי הייתי קורא, אבל היא אמרה: "עד כאן!"

בכל אופן, עברתי על פני ביתו של דויד שלֵו בלי לעצור. לא התעכבתי להציץ בחלונות המוגפים למחצה, למרות שלפעמים אני עושה את זה. לרוב הוא מסוגר בבית, מטרטר על מכונת הכתיבה שלו. כאילו, מי משתמש במכונת כתיבה בימינו! אולי באמת רק סופרים... אבל הפעם הבית היה שקט. אולי הוא מתכנן עלילה של ספר חדש, ואולי הוא בכלל לא שם.

עוד שני בתים, והייתי ליד הזוּלה שלי. פעם זה היה הבית של משפחת שקדי. "השקדים", כמו שקראנו להם, עזבו מזמן לעיר הגדולה, כלומר לחדרה. הם השאירו מאחוריהם בית עם טיח מתקלף ומחסן עץ בחצר. ושם הקמתי את הזולה.

הדלת של המחסן הייתה נעולה במקור, אבל פרצתי את המנעול די בקלות. המקום היה מדהים. גדול, יחסית למחסן, עם חלון אמיתי באחד הקירות. דבר ראשון, גררתי לכאן שטיח ישן שאימא הגלתה מהבית. היו בו כמה חורים, אז היא הוציאה אותו מחדר העבודה של אבא והניחה אותו במחסן שלנו, כמו כל דבר שהיא לא מצליחה להחליט מה לעשות איתו. אבא אומר שהמחסן שלנו נראה בהתאם. בקיצור, לקחתי אותו, ואף אחד לא שם לב. לי אין בעיה עם כמה חורים. זה דווקא מעניין – אני יכול לדמיין שמישהו ירה בשטיח והחורים הם בעקבות הירי. אז השטיח כאן. דחפתי לפינה כמה דברים שהשקדים לא טרחו לקחת. הם היו כל כך ישנים, שאפילו לא ידעתי מה הם או למה הם נועדו. חלקם היו די כבדים, אבל התאמצתי. ואז הנחתי על השטיח שתי כריות – אחת מהמחסן שלנו, ואת השנייה מצאתי ברחוב והיא הייתה לגמרי במצב תקין. וזהו – אתה לא צריך יותר מזה לזולה טובה. עכשיו יכולתי לבוא מתי שהתחשק לי. הייתי משתרע על השטיח, שם את הרגליים על אחת הכריות ושולף את הנייד. ואף אחד לא הפריע.

מה שהטריד אותי לפעמים היה השלט "למכירה" שהתנוסס על השער הקדמי, ועליו פרצוף מחייך של מתווך בשם דודו בָארְקָס. ביני לבין עצמי קראתי לו "דודו ברֵקס", והוא די הדאיג אותי – כי ברגע שימכור את הבית, מה יהיה עם הזולה שלי? פעם אפילו הורדתי בחשאי את השלט וזרקתי לפח מרוחק. לקח לברקס שבועיים לשים שלט חדש. לשמחתי, בינתיים אף אחד לא רצה את הבית – חוץ ממני. בצדק – הוא היה אחד הבתים הראשונים במושבה. מאז שהשקדים עזבו, רוב הטיח נשר מהקירות החיצוניים, והתריסים בקומה הראשונה התעקמו לגמרי. בהתחלה חשבתי שהחלונות הם שהתעקמו, אבל אז הבנתי שהחלון לא יכול להתעקם. רק אם מישהו מפציץ את הבית. טוב, באזור שלנו לא מפציצים. קצת מאכזב לפעמים. ראיתי בטלוויזיה בתים אחרי הפצצה, וזה די מעניין – אתה רואה את הפנים של הבית, רהיטים והכול. אבל ברור שאני לא רוצה שמישהו יפציץ את החדר שלי, ואז כולם יראו שיש לי ציור של פו הדוב על הקיר. אימא מסרבת להוריד אותו. היא אומרת שדביר קשור לציור הזה, ובגלל שאנחנו חולקים חדר אי אפשר להיפטר ממנו.

משונה, כבר חודשיים שאני מחזיק כאן זולה, ועדיין לא הייתי בתוך הבית של השקדים. אולי אפשר לפרוץ את אחד החלונות ולהיכנס? משום מה לא בא לי. הצצתי פעם פנימה, והבית נראה חשוך ולא מזמין. אבירם אמר שאפשר להעביר את הזולה לבית אבל לא הסכמתי איתו. בכלל, מספיק שהוא יודע על המקום, אין לו שום זכות להעלות רעיונות.

נשכבתי על השטיח ותהיתי מה לעשות. הייתי מצלצל לאבירם, אבל לא היה לי איך. ובכלל, המשפחה שלו נסעה לנופש. שכבתי לי כמה דקות עם הרגליים על הכרית – ואז החלפתי ושמתי את הראש על הכרית ואת הרגליים על הכרית השנייה, וחשבתי על כמה דברים. ואז, תוך שהתלבטתי מה לעשות הלאה, דלת המחסן נפתחה בחריקה. הסתכלתי מזועזע לראות מי פולש למרחב שלי. וזה היה גרוע. כי זאת הייתה יערה.

יערה גרה מול השקדים. אולי היא ראתה אותי נכנס והסתקרנה, ואולי אפילו עקבה אחריי. איתה אי אפשר לדעת. אבל עכשיו הייתי בבעיה כי יערה היא... טוב, היא יערה.

גילה, המורה שלנו, לרוב מקפידה להתעלם מידה המורמת אל על של יערה. "טוב, אז מי יכול להגיד לי... (המבט של גילה עוקף את יערה בקפידה) לא, יערה, בואי ניתן הזדמנות למישהו אחר!"

כאילו שיערה תיתן פעם הזדמנות למישהו אחר! מה שמדהים זה שאף פעם לא החרימו אותה. כאילו, מה, להחרים את יערה? היא פשוט לא תשים לב. היא בעצמה תחרים את כל הכיתה. נועה ניסתה פעם. אחרי יומיים כל הבנות החרימו את נועה, עד שיערה הזמינה את נועה למסיבת הפיג'מות שלה. וכשהיא באה לשחק כדורגל עם הבנים, לא העזנו להגיד מילה. בהפסקה, אחרי שני גולים שהיא הכניסה בקלי קלות, אני ואבירם, שהוא הקפטן השני, כמעט רבנו עליה. אבל אחרי משחק אחד היא איבדה עניין. בקיצור, זאת יערה. ובסולם דירוג מאחת עד עשר של מעצבנים, יערה נמצאת בדרגה שמונה. דביר נמצא בדרגה תשע, אבל לפעמים אני מעלה אותו לעשר.

ברגע זה הייתי מוכן להעלות את יערה לדרגה אחת־עשרה כי היא נכנסה בלי שום כוונה לבקש רשות. מייד עברתי למתקפה. "אסור לך להיות פה!" אמרתי.

"אז מה! גם לך אסור."

היא המשיכה להסתובב במחסן, התיישבה על אחת הכריות שלי, שעד היום אף אחד לא התלונן עליהן (כי לא היה מי שיתלונן, חוץ ממני ואבירם), אבל יערה מייד עיקמה את האף. אחר כך היא לחצה על מתג החשמל, אבל כמובן כלום לא קרה.

"יש לי פנס," אמרתי, "רוצה לראות?"

"לא," אמרה יערה, "איזה מקום עלוב! במקומך הייתי עוברת לתוך הבית."

"אחשוב על זה," אמרתי, בעיקר כדי להוריד אותה מהראש שלי.

היא הסתובבה עוד קצת במחסן ואז יצאה החוצה. חשבתי שהיא תחצה את הגינה בכיוון הבית שלה, אבל היא פנתה אל בית השקדים הנטוש. מתוך סקרנות הלכתי אחריה.

בהתחלה היא ניסתה את דלת הכניסה הראשית, אבל הדלת צפצפה עליה. יערה לא התייאשה והתחילה להקיף את הבית, כשהיא בודקת את החלונות אחד אחד. בחלון החמישי זה הצליח לה – הוא נפתח בחריקה. יערה תפסה את אדן החלון ומשכה את עצמה כלפי מעלה. אחר כך היא פשוט קפצה פנימה לקול מחאותיה של רצפת העץ הישנה. התלבטתי אם לטפס אחריה או לחזור לזולה שלי. בסוף נתליתי על אדן החלון והצצתי פנימה.

יערה עמדה במרכז החדר הריק. הטיח שהתקלף מהקירות נערם בפינות החדר כמו איזה שלג אפור. הרצפה הייתה שחורה מלכלוך. המקום נראה עלוב מדי אפילו בשביל זולה. רציתי להגיד לה את זה, אבל היא פסעה קדימה לעבר פתח רחב ממול שהוביל לאנשהו. היא הספיקה לעשות שני צעדים, לא יותר, כשזה קרה: קול שבירת עץ נשמע. יערה ניסתה לקפוץ לאחור אבל גם הקרשים מאחוריה לא היו אמינים כל כך.

האמת, לא מאוד הופתעתי. היה ברור שהרצפה רקובה, כך שהעובדה שהיא התפוררה תחת רגליה לא הייתה מפתיעה במיוחד. מה שהפתיע הוא שיערה לא צרחה. שמעתי רק את קול ריסוק הקרשים ואז רעש של גוף מתנגש במשהו שם למטה. ירדתי אל תוך החדר והתקרבתי בזהירות לבור שנוצר.

"יערה!" קראתי. "את בסדר?"

שתיקה ארוכה ענתה לי. התחלתי לדאוג ברצינות. אם אצטרך לקרוא לעזרה כדי להוציא אותה משם, הלך על הזולה שלי.

"אמרתי לך לא להיכנס לכאן!"

ביני לבין עצמי הוספתי "מטומטמת". לא רציתי להגיד את זה בקול כי אולי היא מתה, ולא מדברים ככה על מתים.

אחרי עוד כמה דקות שבהן ממש לא ידעתי מה לעשות, הקרשים של הרצפה חרקו ויערה הופיעה בצד השני של החדר. חולצתה הייתה קרועה, אחת מלחייה נשרטה וקצת דיממה, וזנב הסוס הבהיר שלה התכסה בקורי עכביש. מעבר לזה היא נראתה בסדר גמור.

"תום," היא אמרה, "אתה לא תאמין מה יש שם!"

בהיתי בעיניים שלה שנצצו בהתרגשות והייתה לי תחושה לא טובה. כלומר, שזה לא ייגמר טוב. ידעתי את זה בוודאות, אם כי לא ברור איך.

"תביא פנס מהזולה שלך!" פקדה יערה. "אמרת שיש לך."

"יש לי, אבל אני לא מתכוון לקפוץ לתוך הבור הזה."

"לא צריך לקפוץ. יש מדרגות שיורדות למטה מהפרוזדור. איך אתה חושב שהצלחתי לצאת משם? מהר, אנחנו חייבים לברר מה זה."

כמו אידיוט הלכתי לזולה וחזרתי עם הפנס. יערה סימנה לי להתקדם לעברה. עקפתי בזהירות את החור ברצפה. בפרוזדור מאחורי הסלון באמת היו מדרגות צרות שהובילו למטה. יערה חטפה מידי את הפנס, ואני ירדתי אחריה.

החלל למטה היה גדול, למרות שהתקרה הייתה נמוכה. אפילו לא ידעתי שלשקדים היה מרתף כזה. הוא לא היה עמוס מדי. ממש בכניסה ניצבה מכסחת דשא חלודה ולידה כמה כיסאות שלרובם חסרו רגל או שתיים. באמצע היו כמה קרשים שנפלו פנימה עם יערה. הדבר החריג היחידי היה החפץ הזה בפינה, והמילה "חריג" התאימה לו בול. עמדנו זמן מה ובהינו בו בשתיקה. המילים פשוט נגמרו לנו.

אפשר היה לקרוא לזה ביצה. ביצה בקוטר של שני מטר ואולי יותר. כאילו איזו ציפור ענקית הטילה אותה והסתלקה אחרי שהחליטה לא לדגור על המפלצת הזאת. יכולתי לדמיין שזו ביצה של דינוזאור ענק, רק שלא היה לי ספק שהיא עשויה ממתכת. ולא הייתי בונה על דינוזאור שמסוגל להטיל ביצים ממתכת.

"מה שאני לא מבין," אמרתי, "זה איך הדבר הזה הגיע הנה. כלומר, איך הם הכניסו אותו לתוך המרתף."

"אם זה כל מה שאתה לא מבין, אז מצבך טוב," אמרה יערה. "ומי זה 'הם', לדעתך?"

לא הייתה לי תשובה על כך. אלה בטח לא היו השקדים – משפחה לגמרי נורמטיבית (שמעתי פעם את הביטוי, והוא מצא חן בעיניי), והאמת, די משעממת.

רכנתי קדימה ובחנתי את הדבר הזה מכל זווית אפשרית. חשבתי שאולי אמצא איזה כפתור סודי שבעזרתו אוכל לפתוח אותו ולראות מה יש בפנים, אבל המשטח המתכתי פשוט בהק אליי בבוהק אטום ומסתורי. שום כפתור או ידית לא נראו.

"צריך להודיע למשטרה," אמרה יערה.

"תשכחי מזה. דבר ראשון, הם יסגרו לי את הזולה, ואולי את כל הרחוב. כי זה לגמרי חפץ חשוד."

יכולתי להמר שזה החפץ החשוד ביותר שהתגלה אי פעם במושבה שלנו, ולחשוב שאנחנו מצאנו אותו! ועוד בבית של השקדים. האמת, די הסכמתי עם יערה. אי אפשר להשאיר את הדבר הזה במקום. מה אם הוא יתפוצץ? מה אם זאת פצצת אטום? מכל המושבה לא יישאר זכר. ואני דווקא די אוהב את המושבה שלנו.

יערה העבירה אצבע זהירה על פני המתכת והמבט שלה התמקד במשהו.

"יש כאן חור! תראה, אני יכולה להכניס את האצבע הקטנה פנימה."

היא הדגימה לי. האצבע הקטנה שלה באמת נכנסה פנימה כמעט עד הסוף.

"מעניין," אמרתי.

יותר מזה לא הספקתי להגיד. שתי מחיצות מתכת דקות וזוהרות עלו מתוך שני צידי הביצה. החלק העליון שלה נפתח מול המבטים הנדהמים שלנו. וזאת לא הייתה פצצה, מה שדי הרגיע. החלל הפנימי של הביצה היה... טוב, חלל פנימי. אפילו מרופד בחומר רך כלשהו. עם שני מושבים. אילו רצינו, יכולנו להיכנס פנימה ולהתרווח. אפילו לשכב.

"יערה, אל תעשי את זה!" צעקתי.

אבל היא כבר נתלתה על דופן הביצה והעבירה רגל אחת פנימה, ואחריה את השנייה. עכשיו היא ישבה על אחד המושבים והפנים שלה נראו די מופתעות.

"זה כל כך נוח!" היא אמרה, "אתה חייב לנסות!"

אחרי שהיא אמרה את זה, באמת הייתי חייב לנסות, למרות שדי שקשקתי מפחד. רגע אחרי זה ישבתי לצד יערה על המצע הרך וניסיתי להבין ממה הוא עשוי. כעבור עוד רגע זה היה הדבר האחרון שעניין אותי כי המחיצות השמיעו זמזום קל ופשוט נסגרו מעלינו. עכשיו היינו נעולים בתוך הביצה הארורה. "תום, תפתח את זה!" צווחה יערה. "אני קלסטרופובית! אני לא סובלת מקומות סגורים!"

"אם את קלסטרופובית, לא היית צריכה להיכנס לתוך הדבר הזה," אמרתי לה בהיגיון, אבל היא ניסתה נואשות למצוא משהו, ידית, כפתור, משהו שיפתח את הביצה. הדבר היחיד שהיא מצאה היה בליטה זעירה מוסתרת היטב בחלק התחתון של הביצה.

"אל תיגעי בזה!" צעקתי, "אולי זה בכל זאת יתפוצץ."

"לא אכפת לי!" אמרה יערה. "אני חייבת לצאת מכאן!"

והיא לחצה על הבליטה בכל הכוח.

במשך שתי דקות לא קרה כלום חוץ מזה שהפרצוף של יערה נעשה יותר ויותר מיואש. ואז נשמע זמזום חד ומוזר. בחיים לא שמעתי צליל כזה.

"אני לא..." היא התחילה להגיד, אבל באותו רגע הביצה המוזרה פשוט זינקה כלפי מעלה. הרעש הנורא שליווה אותה היה כנראה ריסוק של שרידי הרצפה בסלון של השקדים.

לא נעים לי להגיד, אבל אני לא זוכר מה קרה אחר כך. מאוחר יותר שאלתי את יערה. היא אמרה שהיא זוכרת, אבל היא לא רוצה לדבר על זה. לדעתי היא שיקרה ושנינו פשוט התעלפנו – כך שאין לנו מושג כמה זמן היינו בתוך הדבר המפלצתי הזה.