המניא"ק

פאול

או

גילוי האי־רציונלי

בבוקרו של יום 25 בספטמבר, שנת 1933, נכנס הפיזיקאי האוסטרי פאול אֶהְרֶנפֶסט למכון הפדגוגי לילדים פגועים באמסטרדם, בניהולו של פרופסור יאן ואטֶרינק, ירה בראשו של בנו בן החמש־עשרה, ואסילי, ואז הפנה את קנה האקדח אל עצמו.

פאול מת מיד ואילו ואסילי, שסבל מתסמונת דאון, התייסר במשך שעות בטרם הוכרז מותו בידי אותם רופאים עצמם שטיפלו בו מאז הגיע למכון, בינואר של אותה שנה. הוא הגיע לאמסטרדם כי אביו החליט שהמרפאה שבה בילה הנער כמעט עשור, מרפאה בעיר יֶנה שבלב גרמניה, כבר לא הייתה בטוחה עבורו אחרי עליית הנאצים לשלטון. ואסילי — או ואסיק, כפי שקראו לו כמעט כולם — נשא בעולן של נכויות מנטליות וגופניות קשות בחייו הקצרים; אלברט איינשטיין, שאהב את אבי הנער כמו אח ושהתארח דרך קבע בבית אהרנפסט בליידן, כינה את ואסיק ״זחלני סבלני״, כי התקשה כל כך לנוע ממקום למקום, ולפעמים ברכיו כאבו עד כדי כך שלא היה מסוגל לעמוד. ולמרות זאת, גם אז לא איבד הילד את התלהבותו, שנראתה חסרת גבולות ממש, וגרר את עצמו על השטיח, כשרגליו חסרות התועלת נשרכות מאחוריו, כדי לפגוש בדלת את ה״דוד״ החביב עליו. ואסיק בילה את מרבית חייו במוסדות, ובכל זאת היה ילד עליז, שלעתים קרובות נהג לשלוח להוריו בליידן גלויות עם נופים גרמניים מוזרים, או מכתבים שבהם תיאר ביד לא מיומנת את חיי היום־יום שלו וסיפר להם אילו דברים חדשים למד, איך חלה חברו הטוב ביותר, כמה התאמץ להיות ילד טוב, בדיוק כפי שהם חינכו אותו, ועד כמה התאהב לא באחת בלבד מבנות כיתתו אלא בשתיים, ופרט להן גם במורתו, מרת גוטליב, שהייתה האדם האכפתי והנפלא ביותר שפגש מעודו, מחשבה שהביאה את אביו לידי דמעות, משום שפאול אהרנפסט היה, מעל הכול, מורה.

פאול סבל כל חייו ממלנכוליה קשה ומהתקפי דיכאון משתק. כמו בנו, גם הוא היה ילד חלוש, שחלה תכופות. כשלא טיפל באפו המדמם, השתעל בגלל האסתמה, או סבל מסחרחורת וקוצר נשימה לאחר שנמלט מבריונים שלעגו והציקו לו בבית הספר — ״אוזן חזיר, אוזן חמור, ליהודי נשמח למסור!״ — הוא היה בודה מכאוב אחר כלשהו, חום, צינון, או כאב בטן בלתי נסבל, רק כדי להישאר בבית בזרועות אמו, חבוי מן החוץ, עטוף בבִטחה בחיבוקה, כאילו עמוק בפנים יכול פאול הקטן, בן זקונים בין חמישה אחים, לחזות מראש איכשהו שאמו תמות כשיהיה בן עשר, ושכל סבלותיו עד אז לא יהיו אלא אות מבשר, הטרמה של אובדן שלא העז לדבר עליו, עם עצמו או עם אחרים, מחשש כי אם יבטא אותו בקול רם, אם ימצא את העוז לנסחו במילים, ימהר מותה לפגוש אותו; וכך נותר שָקט, מפוחד ועצוב, ונשא עול שאף ילד לא צריך לשאתו, ידיעה מוקדמת אפלה שרדפה אותו גם לאחר מותה, גם לאחר מות אביו כעבור שש שנים, ושעקַב אחריו כדנדון פעמון עד יום כיליונו שלו, מידו שלו, בגיל חמישים ושלוש.

עם כל כמה שהייתה נפשו מסוכסכת עם עצמו ועם העולם, פאול היה האדם המוכשר ביותר במשפחתו, והתלמיד הטוב ביותר בכל כיתה שאי פעם למד בה. חבריו אהבו אותו, בני כיתתו כיבדו אותו ומורים העריכו אותו, אבל דבר לא יכול היה לשכנעו בדבר ערכו שלו. ועם זאת, הוא גם בשום אופן לא היה אדם מופנם; נהפוך הוא, הוא היה שופך החוצה את כל מה שקלט, מענג את הסובבים אותו במפגנים מרהיבים של ידע וביכולתו הבלתי רגילה לתרגם את הרעיונות המורכבים ביותר לדימויים ומטאפורות שהכול יכלו להבין, לשזור יחדיו מושגים משדות שונים שאותם שאב מן המִספר ההולך וגדל של ספרים שזלל בתבונתו הרעבתנית, הספוגית. פאול היה מסוגל לבלוע בלי הבחנה את כל מה שסביבו. מוחו היה נקבובי כולו, ואולי חסַר דווקא קרום מסנן חיוני כלשהו; יותר משהתעניין בעולם, הוא נפלש בידי כל צורותיו. באין לו דבר שישמור על ביטחונו, הוא חש חשוף ופגיע למידע שזרם הלוך ושוב בלי הרף דרך מחסום הדם־מוח שלו. אפילו עם תואר דוקטור בידו ולאחר שרכש לעצמו מעמד איתן כפרופסור מכובד, אפילו אחרי שירש את הקתדרה לפיזיקה תיאורטית של הנדריק לורנץ הדגול באוניברסיטת ליידן, הדבר היחיד שעורר בפאול שמחה אמיתית היה התמסרות לאחרים, עד כדי כך שכדברי אחד מתלמידיו האהובים הרבים, ״אהרנפסט חילק את כל מה שהיה חי ונמרץ בתוכו״, כך שלעתים נדמה היה ש״הוא מוסר את כל מה שאי פעם מצא או ראה, מבלי לצבור לו עתודה או לבנות מעוז כלשהו בתוך עצמו״.

כפיזיקאי הוא לא גילה תגליות מרעישות, אבל נהנה מהערכתם הרבָּה של אישים דגולים כמו נילס בּוֹהר, פול דיראק, וּווֹלפגנג פָּאוּלי. אלברט איינשטיין כתב, ששעות ספורות לאחר שפגש את פאול, כבר חש ״כאילו חלומותינו ושאיפותינו נועדו זה לזה״. חבריו אלה של פאול הוקירו לא רק את כישוריו הביקורתיים והאינטלקטואליים, אלא משהו שונה למדי, סגולה שחסֵרה למרבית ענקי הרוח: אתיקה, אופי, וכן תשוקה עמוקה — אולי אף סוחפת — להבין, לתפוס את לוז הדברים. אהרנפסט רדף בלא לאות אחר מה שכינה der springende Punkt, ״נקודת הזינוק״, לב העניין, כי הוא לעולם לא הסתפק בהשגת תוצאות באמצעים לוגיים: ״זה כמו לרקוד על רגל אחת,״ היה אומר, ״כאשר המהות היא זיהוי קשרים, משמעויות, וחיבורים בכל כיוון.״ מבחינת אהרנפסט, הבנה אמיתית הייתה חוויה שהגוף כולו משתתף בה, משהו שמְערב את כל ישותך ולא רק את כוחות המחשבה או ההיגיון. הוא היה אתאיסט, ספקן וקטן־אמונה, והתעקש על אמות מידה נוקשות כל כך לבירור האמת עד שלפעמים התבדחו עמיתיו על חשבונו: בשנת 1932, בסוף מפגש בין מעל שלושים הפיזיקאים הטובים בעולם במכון נילס בוהר בקופנהגן, הם העלו פרודיה על פאוסט לציון 100 שנים למותו של גֶתה, שבה גילם פאול את המלומד הדגול היינריך פאוסט עצמו, המסרב להשתכנע בצדקת טיעוניו של השטן מפיסטופלס, בגילומו של וולפגנג פאולי, בדבר קיומו של הנייטרינו — חלקיק יסודי שאז היה רק בגדר השׁערה. הם קראו לאהרנפסט ״מצפון הפיזיקה״, ואף שהייתה בכינוי הזה עקיצה סמויה, בשל התנגדותו העיקשת לדרך שבה נראה היה שהולכים לא רק הפיזיקה אלא כל המדעים המדויקים בעשורים הראשונים של המאה העשרים, הרי רבים מעמיתיו פקדו בקביעות את ביתו בליידן, מעבר לנהר וממש מול האוניברסיטה, כדי לבדוק איתו רעיונות חדשים — וגם עם אשתו, כי טטיאנה אלכְּסֵיֵיבְנה אפָנָסְיֵיבה הייתה מתמטיקאית מדופלמת בזכות עצמה. היא השתתפה בכתיבתם של כמה מן המאמרים המדעיים החשובים ביותר של אהרנפסט, לרבות זה שפרסם אותו לראשונה (אף שלקריירה שלה לא תרם רבות) והוביל בסופו של דבר למינויו כיורשו של לורנץ הנערץ: היה זה מאמר מסכם במכניקה סטטיסטית, נושא חביב על המנחה שלו, לודוויג בולצמן האומלל. בולצמן היה מן התומכים התקיפים ביותר בהשערה האטומית, פורץ דרך אמיתי שגילה לראשונה את התפקיד שממלאת ההסתברות בהתנהגותם ובתכונותיהם של אטומים. בדומה לאהרנפסט, גם בולצמן סבל רבות בחייו העגומים וחסרי המנוחה, כי לקה בהתקפים קשים של מאניה בלתי נשלטת ודיכאון תהומי, שהשפעותיהם התעצמו עקב ההתנגדות המרושעת שעוררו רעיונותיו המהפכניים בקרב עמיתיו. ארנסט מאך, פוזיטיביסט בלתי מתפשר שטען שפיזיקאים אינם צריכים לדבר על אטומים כעל יותר ממבנים תיאורטיים — מאחר שבאותה עת לא הייתה ראָיה ישירה כלשהי לקיומם — רדף את בולצמן ולעג לו בלי סוף, והתפרץ לאחת מהרצאותיו בנושא האטומים בשאלה הנבזית: ״האם אי פעם ראית אטום?״ הפּר, כפי שכּונה בולצמן בפי חבריו, משום שהיה גדל גוף וקשה עורף, נואש מן הפראות של מבקריו, ואף שניסח את אחת ממשוואות היסוד של הפיזיקה המודרנית — פרשנותו הסטטיסטית לחוק השני של התרמודינמיקה — בחייו האישיים לא הצליח להימלט מן ההתקדמות האיטית והעקבית של הפרעתו הנפשית, אשר כמו האנטרופיה של היקום, שאותה לכד נהדר כל כך במשוואתו, נראתה כהולכת ומתחזקת באופן בלתי הפיך, ומובילה בהכרח לאקראיות ולניוון. הוא הודה בפני עמיתיו שהוא חי בפחד מתמיד פן יאבד את שפיותו פתאום במהלך הרצאה. לקראת סוף חייו בקושי נשם בגלל אסתמה, ראייתו התעמעמה עד שלא היה מסוגל לקרוא, וכאבי ראש ומיגרנות עינו אותו באופן בלתי נסבל כל כך, עד שרופאו הורה לו להימנע כליל מֵעשייה מדעית. בספטמבר 1906 התאבד בולצמן בתלייה באמצעות חבל קצר שחיבר למסגרת החלון בחדרו במלון פְּלֶס שבדוּאינוֹ הסמוכה לטרייסְטֶה, בעוד אשתו ובתו הצעירה שוחות במימי הטורקיז השקטים של הים האדריאטי.

המוטו האישי של בולצמן היה ״אמור אמת, כתוב אותה בבהירות, והגן עליה עד יומך האחרון״, ופאול, תלמידו, הפנים אותו היטב. הכבוד העצום שאהרנפסט זכה לו בקרב מספר גדול כל כך של פיזיקאים בולטים נבע מיכולתו לחדד רעיונות של אחרים וללכוד את מהותם היסודית, וגם למסור הלאה את הידע הזה בתשוקה ובמרץ רבים כל כך, עד שקהלו נכנס בסוד חשיבתו כמעט כאילו כושף. ״הוא מרצה כמו רב אומן. מעולם כמעט לא שמעתי אדם מדבר באופן מרתק ומבריק כל כך. משפטים משמעותיים, נקודות שנונות ודיאלקטיקה — הוא מפליא להשתמש בכל הכלים האלה. הוא יודע איך להפוך את הדברים המסובכים ביותר לקונקרטיים ולבהירים באופן אינטואיטיבי. הוא מתרגם טיעונים מתמטיים לתמונות שאפשר לתפוס בקלות״, כתב הפיזיקאי התיאורטי הגרמני הדגול ארנולד זומרפלד, שגם העריך את תהילתו של אהרנפסט בתור האינקוויזיטור הגדול של הפיזיקה וגם חשש מפניה. פאול לא נרתע מלציין פגמים בטיעוניהם של אחרים — באותה ביקורתיות חסרת רחמים שבה נהג להלקות את עצמו; תפקידו זה היה חשוב במיוחד בכנס סולְוֶוה הגורלי של שנת 1927, שבו הפיזיקה הקלאסית ומכניקת הקוונטים התנגשו חזיתית, ושינו לעד את יסודות הענף המדעי הזה. אהרנפסט תיווך בין שני השחקנים המרכזיים בהתנגשות הזו — איינשטיין, שתיעב את המשקל שהעניק מדע הקוונטים החדש למזל, לערפול, להסתברות ולאי־ודאות, ובוהר, שביקש להכתיר סוג חדש של פיזיקה עבור העולם התת־אטומי. בנקודה מסוימת עלה אהרנפסט לבמה בתוך חבורה בת כשלושים זוכי פרס נובל שעמדו שם וצווחו זה על זה בצרפתית, אנגלית, גרמנית, הולנדית ודנית, ושרבט על הלוח פסוק מן התנ״ך: שם בָּלַל ה' שפת כל הארץ. כולם פרצו בצחוק, אבל הוויכוחים ניטשו עוד ימים רבים, ובסופם יצאה מכניקת הקוונטים וידה על העליונה, למרות, או שמא בגלל שהייתה מנוגדת לחלוטין לשכל הישר. אהרנפסט אמנם צידד בהחלט בתפיסה החדשה, והיה פתוח בהרבה מחברו איינשטיין לעקרונות המהפכניים שהציגו בוהר, הייזנברג, בורְן ודיראק, אבל הוא התקשה להתנער מן התחושה שנחצה שם גבול יסודי כלשהו, ששד או רוח רעה נכנסו כדיבוק בנשמתה של הפיזיקה, ושלא דורו ולא שום דור מן הדורות הבאים יצליחו להחזירו אל הבקבוק. שהרי על פי החוקים החדשים ששלטו בעולם הפנימי של האטום, העולם כולו חדל פתאום להיראות מוצק וממשי כפי שנראה פעם. ״ודאי שָמוּר מדור מיוחד בכור המַצרֵף לפרופסורים למכניקת קוונטים!״ כתב פאול לאיינשטיין כשחזר מכנס סולווה לליידן, אבל ניסיונות ההתבדחות שלו לא הצליחו לבלום את שקיעתו אל תחתית הבור האפל שלתוכו נראה היה שהוא מסתחרר במהירות גוברת והולכת, במידה רבה בגלל הכיוון המוזר שאליו פנתה הדיסציפלינה המקודשת שלו, שהלכה והתמלאה כעת בסתירות לוגיות, באי־ודאות ובאי־קביעות, שכעת כבר לא היה מסוגל להסבירן לתלמידיו האהובים, משום שהתקשה להבינן בעצמו. בחודש מאי 1931 חשף אהרנפסט את פחדיו במכתב ששלח לנילס בוהר: ״איבדתי כל מגע עם הפיזיקה התיאורטית. כבר איני יכול לקרוא שום דבר ואני מרגיש לחלוטין בלתי כשיר לתפוס ולו באופן קלוש מה מתקבל על הדעת ומה אינו מתקבל על הדעת בתוך שטף המאמרים והספרים המתפרסמים. אולי כבר אין לי תקנה. כל גיליון חדש של Zeitschrift für Physik או של Physical Review מציף אותי בהלה איומה. אני לא יודע כלום!״ בוהר ניסה לנחם את חברו בתשובתו, וציין שלא רק אהרנפסט אלא כלל הקהילה הפיזיקלית מתקשה להתמודד עם התגליות האחרונות, ובתגובה קיבל מכתב ארוך עוד יותר, שבו התאונן פאול על שהוא מרגיש כמו כלב מותש הרודף אחר קרון חשמלית הנושא את בעליו אל מחוץ לטווח ראייה. בניגוד למי שראו במהפכה הקוונטית אש פרוטֶאית המלבּה בלי הרף עוד ועוד תוצאות חדשות, אהרנפסט ראה בה בעיקר קיפאון, ועוד יותר מכך — ניוון: ״ההפשטות הנוראיות האלה! ההתמקדות הבלתי פוסקת בתעלולים ובטכניקות! המגפה המתמטית שמוחקת את כל כוחות הדמיון!״ הוא הזדעק במרירות בפני תלמידיו בליידן. הכיוון שבו פנתה הפיזיקה התיאורטית סתר לחלוטין את נטייתו הטבעית: אינטואיציה פיזיקלית ממשית הוחלפה בהדרגה בהרעשה כבדה, ונוסחאות מתמטיות הוצבו במקום חומר, אטומים, אנרגיה. פאול תיעב את בני דמותו של ג'ון פון נוימן, ילד הפלא ההונגרי, עם ״תותחי המתמטיקה המחרידים שלו ומנגנון הנוסחאות הבלתי קריאות שלו״, לא פחות מששנא את כאבי הבטן שגרם לו ״מפעל הנקניקיות הפיזיקלי הבלתי נלאה של הייזנברג־בורן־דיראק־שרדינגר״. הוא ביכה את גישת תלמידיו הצעירים יותר, ש״כבר אינם שמים לב שראשיהם הפכו לממסרים ברשת טלפונים שמטרתה לתקשר ולהפיץ ידיעות פיזיקליות סנסציוניות״, ושאינם מבינים שבדומה למרבית הפיתוחים המודרניים, המתמטיקה עוינת את החיים: ״היא לא אנושית, ככל מכונה שטנית באמת, והיא דורסת את כל מי שלשד עצמותיו לא הותאם מראש להלום את תנועות גלגליה״. הביקורת העצמית ותסביך הנחיתות שלו, שממילא גרמו לו ייסורים קשים, נעשו בלתי נסבלים באמת, כי אף שידע מתמטיקה, היא לא הייתה לו קלה. הוא לא היה מחשב. הוא לא היה מסוגל לחשב בקלות, ואי יכולתו לעמוד בקצב ההתפתחות המדעית תדלקה בו מגמה הרסנית שהייתה לו בת לוויה קבועה ומייסרת, קול פנימי שלחש לו ובגד בו בלי הרף. בשנת 1930, מכתביו לחבריו כבר לא הזכירו דבר פרט למוות וייאוש: ״אני חש בבירור שאהרוס את חיי אם לא אצליח להתעשת. בכל פעם שניתנת לי הזדמנות לבחון את מצבי, אני רואה מולי כאוס כלשהו — מהמרים או אלכוהוליסטים ודאי רואים תמונות דומות לנגד עיניהם כשהם פיכחים״. סערתו הפנימית שיקפה את הסערה הכלכלית והפוליטית שהחלה לקרוע את אירופה. פאול היה מבּחינה רשמית בן בלי דת; יהודים לא הורשו להינשא לנוצרים באימפריה האוסטרו־הונגרית, ולכן גם הוא גם טטיאנה ויתרו על השתייכותם הדתית כדי להינשא בשנת 1904. אבל אל מול האנטישמיות הגוברת מכל עבר, החלו לעלות במחשבתו הרהורים מורבידיים יותר ויותר. ב-1933 הוא רקם במכתב לחברו סמואל חאודְסְמיט מזימה מקאברית שנועדה לנער את החברה הגרמנית מן הטראנס שנכנסה אליו תחת ההשפעה הנאצית: ״תאר לעצמך שקבוצה של אנשי אקדמיה ואמנים יהודים מבוגרים ומכובדים יתאבדו כולם יחד, בלי שום הפגנת שנאה או הצגת דרישות, רק כדי לדקור את המצפון הגרמני?״ חאודסמיט השיב לו במכתב זועם שביטא מיאוס מאובססיית ההתאבדות של חברו וגועל מן האבסורדיות המוחלטת של הרעיון שלו: ״חבורת יהודים מתים לא תוכל לעשות דבר, ומותם רק ישמח את ההמון הטבטוני״. שלושה ימים לפני שכתב אהרנפסט את מכתבו חוקק משטרו של היטלר, שהיה אז בן חודשיים בקושי, את ״החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי״, שאיים על משרותיהם של כל עובדי הציבור היהודים, ומהלך זה שכנע את אהרנפסט כי ״התוכנית הגלויה להפליא והמחושבת ביותר להדביר את 'המגפה' היהודית מן האמנות, המדע, המשפט, והרפואה הגרמנית תגיע במהירות לאפקטיביות של 90 אחוזים״. בשנה האחרונה לחייו הוא ניצל את קשריו והשפעתו כדי לעזור למדענים יהודים למצוא עבודה מחוץ לגבולות גרמניה, אף שאיבד כל אמון בעתידו שלו. מחשבותיו הסתחררו במעגל קוצף, ושאלות של כסף לא חדלו להעסיק אותו: ביתו בליידן מושכן כמה וכמה פעמים. הוא השתוקק לשים קץ לסבלו, אבל לא יכול לשאת את המחשבה שיותיר את הטיפול בוואסיק האומלל לאשתו — שהפסידה את כל השקעותיה בשוק ההון הרוסי בעקבות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית — או שיטיל עול חיים כזה על שתי בנותיו הגדולות, טטיאנה וגלינקה, או על בנו האחר, פאול הבן. הפנטזיות האובדניות שלו, שעד נקודה זו התמקדו כל־כולן במותו שלו, החלו לכלול גם את בנו הצעיר: ״ודאי תביני את רצוני שגלינקה וטניטְשְקה לא יצטרכו בעתיד לעבוד עד כלות כוחותיהן רק כדי לקיים בחיים את אחיהן המפגר?״ הוא כתב לנֶלי פּוֹסְטוּמוּס מָיֶס, היסטוריונית של האמנות שעימה ניהל רומן אהבים סוער שגרם לו מידה כלשהי של שמחה ואושר, אבל שגם הדליק עוד יותר את מצבו הנפשי המשובש.

הרומן החל בהסכמה שבשתיקה מצד אשתו: בראשית היחסים, טטיאנה אפילו הייתה שולחת לנלי דרישות שלום. כמו כולם, היא הייתה מודאגת מהתמוטטות העצבים של בעלה, וחשבה שהרפתקה מחוץ לנישואים, אף שטמנה בחובה סיכון מובן, תוכל אולי להרגיע את נפשו ולהרחיקו מאובססיית השחמט שלו ומשורה בלתי נגמרת של תחביבים אחרים — דגם מטוס שבנה, גן הירק שהרקיב בינתיים, אוסף הבולים שנזנח, טלסקופ תוצרת בית ומִבשלת השיכר שבמרתף — שעליהם כילה פאול את זמנו כדי להימנע מסיום מחקריו הפיזיקליים והמאמרים שמועד הגשתם עבר מזמן: כי עצם המחשבה לשבת ולעבוד עליהם עוררה בו לעתים קרובות בהלה עצומה. עד אז, טטיאנה הייתה כל מה שפאול רצה אי פעם, ואף שנהגה לבלות עונות שלמות הרחק ממנו, ברוסיה עם משפחתה, נישואיהם היו תמיד נישואים מאושרים, שהתבססו על הבנה הדדית עמוקה ועל שלל תחומי עניין אינטלקטואליים משותפים. לטטיאנה היה מוח חריף, וכל עמיתיו של פאול כיבדו והעריכו אותה מאוד. נלי מְאהבתו, לעומת זאת, לא רק שהייתה חכמה, אלא היה לה צד אפל שהתחרה במשאלת המוות של אהרנפסט עצמו, אם כי במקרה שלה, נדמה היה שהיא שולטת בצד הזה לחלוטין. לראשונה נתקל בה באחת מהרצאותיה במוזיאון טיילרס שבעיר ההולנדית הארלם: פאול הוקסם מתבונתה ומיופייה, וכן מנושא ההרצאה שלה — מיתוס פיתגוראי שעסק בדיסהרמוניה של העולם ובגילוי האי־רציונלי, שנעשה מוקד מרכזי לעיסוקיו הכפייתיים בשנה האחרונה לחייו, וקונטרפונקט מושלם לדאגותיו הגוברות בדבר עליית הנאצים בגרמניה.

בטבע, הסבירה נלי, יש דברים חסרי פרופורציה שאי אפשר להשוותם לשום דבר אחר. אין להם מידה ואי אפשר לסווגם, כי הם מתקיימים מחוץ לסדר המקיף את כל התופעות. מקרי הקיצון הללו, הנקודות הסינגולריות, הפַּלצוּיוֹת, ממאנים להישלט בידי מספרים ואי אפשר להשוותם באמצעות מספרים, כי הם עומדים בשורש כל מה שהוא דיסהרמוני, כאוטי ובלתי נשלט בעולם. היוונים, הסבירה, ראו בגילוי האי־רציונלי פשע נתעב, חילול קודש בלתי נסלח, וחשיפת הידע הזה הייתה לדידם עבירה שדינה מוות. נלי הרצתה על שני סיפורים ששרדו על החכם הפיתגוראי שהפר את המצווה היסודית הזו: בגרסה אחת, האדם שגילה את האי־רציונלי נודה מקהילתו, וחבריו הקימו לו מבנה קבורה, כאילו כבר מת; בגרסה האחרת, הוא הוטבע בים בידי בני משפחתו שלו, או שמא בידי האלים עצמם שהתחזו לאשתו ושני ילדיו. אם מגלים משהו דיסהרמוני בטבע, הסבירה נלי, משהו שסותר כליל את הסדר הטבעי, אסור בתכלית האיסור לדבר עליו, אפילו לא עם עצמך; עליך לעשות כל שביכולתך לסלק אותו ממחשבותיך, לקרצף את זיכרונך, לנצור את לשונך, ואפילו להישמר שלא לחלום עליו — פן יכה בך זעם האלים. את ההרמוניה הטבעית יש לשמר מעל כל הדברים, משום שהיא עתיקה יותר מן הטיטאנים, נבונה יותר מן האורקל, נשגבת יותר מן האולימפוס, ומקודשת כדם החיים המניע את העולם הזה ואת כל שאר העולמות. הכרה בעצם ההיתכנות של האי־רציונלי, זיהוי של דיסהרמוניה, מסכנים את מרקם הקיום, משום שלא רק המציאות שלנו אלא כל היבט והיבט של היקום — הפיזי, המנטלי, או השמיימי — תלוי בחוטים בלתי נראים הקושרים את כל הדברים יחדיו. הטאבו הזה לא העסיק רק את הקדמונים, הסבירה נלי, אלא ניצב בלב הפילוסופיה והמדע במערב: קאנט כתב שהמדע דורש שנוכל לחשוב על הטבע כעל כוליות. מתחילים בסיווג הפָּנים הפשוטים ביותר של העולם — קנוקנות נוצצות של צמח מטפס, גופה הזוהר של חיפושית — וממשיכים בסידור התופעות הללו לפי מינים, סוגים, משפחות, סדרות, מחלקות, מערכות, ממלכות, על־ממלכות, והכול מתוך הנחה שכל כנף, נוצה, שורש, פלג, סליל וגף שניתן להעלותם על הדעת ישתכנו בנקודה כלשהי בסדר הזה, יתפסו את מקומם ההולם במערכת שמקיפה את היקום כולו, כפְרי חוכמה עמוקה כל כך עד שהיא מעגנת ומקיימת את כל הצורות הגלויות והנסתרות של המציאות. אבל אולי לא זה המצב באמת, הזהירה נלי את קהל השומעים שלה; אולי הטבע הוא כאוטי לגמרי, ואין חוק כלשהו שיקיף את מלוא ההטרוגניות שלו, או מושג שיצמצם את מורכבותו הגוברת. מה אם אי אפשר לתפוס את הטבע ככוליוּת? הציוויליזציה שלנו טרם השלימה עם האפשרות המבעיתה הזו, ונלי הטילה ספק רב ביכולתה להשלים איתה — כי תהיה זו מכת מוות למדעים, לפילוסופיה ולרציונליות. בינתיים, אמרה נלי, אמנים כבר אימצו את האפשרות הזו לחיקם; היא סברה שהגילוי מחדש של האי־רציונלי היה הכוח המניע מאחורי כל תנועות האוונגרד, תנועות שאפילו בעיני הצופה ההדיוט נגדשו בבירור באנרגיה פאוסטיאנית בלתי נדלית, בתחושת דחיפוּת עצומה, כנפילה טרגית שבה הכול מותר. כי האמנות המודרנית לא הכירה בחוקים, בשיטה או באמת כלשהם, ולא הייתה אלא נחשול עיוור ובלתי ניתן להכלה, פרץ טירוף שלא יעצור עבור אף אחד ועבור שום דבר, ורק יניע אותנו קדימה גם עד קצווי תבל.

*ההמשך זמין בספר המלא*