שיעורים בהתנהגות

מר אודנהיימר, חצר תיאטרון החאן, ירושלים.

אביבה, אני מסיים את הנאום הזה ועוזב אתכם במנוחה. את יכולה לנשום לרווחה בזמן שאת מעמיסה עוד פחמימות ריקות לצלחת. רק אל תסתובבי פה זורחת, כאילו שאת לא חלק מהבעיה. את לא יודעת על מה אני מדבר? שנים התחננת שאלמֵד בכיתה שלך. רדפת אחריי בהפסקות, "לפחות ביום השואה," אמרת לי, "תבוא לספר את הסיפור המשפחתי שלך." ואני בנימוס סירבתי. וידעתי למה. יש סיפורים שלא מספרים סתם כך. אני הרי בגילם נלחמתי על הארץ הזאת. הם לא עשו עדיין דבר. חלקם גם לא יעשו. מה הם יכולים בכלל להבין על מלחמות ועל סבל? אבל את התעקשת. ואני הגעתי. והכיתה הייתה ריקה, אביבה. אל תסתכלי עליי מופתעת. את יודעת טוב מאוד מה היה! הזיכרון שלי אינו במיטבו? שלושה תלמידים הגיעו. אני זוכר גם איפה היו כולם. באילת! אתם שומעים נכון, ביום השואה! והתלמידים שנשארו בהו בי בעיני עגל. כן כן, את, אביבה, אם תסלחי לי, לא הצלחת להחזיק את הכיתה שלך ביום השואה.

את לא רוצה לשמוע את זה? תאמיני לי שגם אני לא שש לספר. גם לא התכוונתי להגיע הערב. מבחינתי, עם בית הספר הזה סיימתי כבר לפני חודש, כשהסתיימה בחינת הבגרות בהיסטוריה. אבל מורים שנוכחים כאן הערב פנו אליי והתעקשו שאגיע. כי המקום הזה היה פעם מוסד ראוי. וגם להם כואב מה שקורה פה. ואתם יודעים מה אני מבין בימים האחרונים? פתאום, כשיש לי מעט זמן, אחרי שנים של עבודה בלתי פוסקת, אני מתפנה להתבונן על כל השנים האלו ואני מבין. זה לא רק התיכון הזה שחולה. זו מערכת החינוך כולה. היום כל תלמיד חשוב יותר מהמוסד עצמו. דור של נרקיסיסטים. ויהיו דוגמאות. בוודאי. אני לא זורק האשמות חסרות ביסוס. את הכול אני אפתח הערב עד הסוף. תמתינו בבקשה. ותסלחו לי. אני נסער. אני מבקש להתחיל מההתחלה.

ערב טוב,

אני עומד לפניכם הערב לשאת את דברי הפרֵדה שלי. אני יודע, חלקכם נושמים כעת לרווחה. אני מבקש מכם, תניחו את כלי ההגשה ותקשיבו.

אנחנו נפגשים כאן, בחצר תיאטרון החאן, כמדי שנה. המורים הפורשים נושאים דברי פרֵדה. שורות אחדות שאינן יכולות למצות קריירה שלמה. אני לא מתכוון לשאת כאן הערב עוד נאום פרדה עם תודות וחיבוקים. לא באתי לחבק. באתי לספר לכם איך במשך שנים שקע המוסד המכובד הזה. אני יודע, השמועות על אודותיי רצות. בחדר המורים הזה, רכילות היא תחום הדעת העיקרי שמורות מתמחות בו. אבל אם אתם רוצים לשמוע את האמת, תקשיבו לי הערב. ולא בשבילי; אני על הנאום המפוקפק הזה הייתי מוותר, תאמינו לי. אבל לכם יש עוד שנים לשרוד במערכת החולה הזאת. והצעירים — אתם, יותר מכולם - כדאי מאוד שתקשיבו. היו ימים שהתואר מורה היה מקור לגאווה. והיום אנחנו עומדים למבחן כל העת, אם לא גרוע מכך - לחקירה. מעניין שדווקא את קוטעת אותי שוב, אביבה. כי שלי, התלמידה המהוללת שלך, היא בדיוק הדוגמה: בכל ברית מילה רוצה להיות הנימול, ובכל לוויה רוצה להיות הנפטר. ובמקום לחנך אותה, את משתפת איתה פעולה! תמתינו בסבלנות ותקשיבו. אלו דברי הפרדה שלי, והפעם תיאלצו להקשיב. כן, אני אדבר גם על תלמידים ועל הצוות. וגם עלייך, אביבה.

הטלתי על התלמידים לכתוב חיבור קצר על קרבות המפנה במלחמת העולם השנייה. מילא שלא הבינו את המילה 'מפנה', לא הצליחו להבין איך כותבים פסקה. "מי קורא היום ספרים?" שאלו והביטו בי בבעתה. "אבל איך להביא לך את העבודה? אני לא מבינה!" התלוננה התלמידה שאַת, אביבה, מחשיבה למצטיינת. "תביאי לי ביד!" הרמתי קול כדי לסיים את הסאגה הזו. פרץ של צחוק רעם בכיתה, ואני, שעשרות שנים מנהל את הכיתה ביד רמה ומוביל את תלמידיי להישגים - על כך אין חולק - לא הצלחתי להדוף את המתקפה.

עוד באותו הערב התקשרה המפקחת למנהל בית הספר, ואתה, מר שלום אמסלם, במקום לעמוד מול המפקחת בביטחון, התקשרת אליי. "אני מאמין לך. אבל אני רוצה להגן עליך," אמרת לי. להגן? למה מורה זקוק להגנה? במקום לספק למורים שלך הגנה מהמפקחת, תחנך את התלמידים שלך. היועצת פוגשת את שלי לשיחות, כדי לדבר על ההטרדה שחוותה! לאן הידרדרנו? כל הסצנה הזאת - כדי לא לכתוב עבודה! אני מדבר נכוחה, ואביבה קמה כבר בפעם השלישית למלא את הצלחת שלה. אין בושה.

זומנתי לשימוע, לאחר עשרות שנות הוראה. ואל תגידי לי לא לצעוק, מירה. כן, כן, ברור שאת דואגת לי. איפה היית כל השנים האלה? "יש תלונות שאתה מכשיל תלמידים בכוונה," רקפת המפקחת הטיחה בי בשיחת השימוע. בטח בכוונה. מה היא חשבה? שנתתי 40 לתלמיד בטעות? הבדיקה שלי יסודית וקפדנית! "לצטט בעל פה מתוך האודיסיאה?" היא מתפלאת, כאילו שהאודיסיאה היא חומר פוגעני. "אנחנו כבר מזמן לא מתמקדים בשינון בעל פה, אלא בהבנה והבעת דעה," היא מטיפה לי.

גבירתי המפקחת הנכבדה, אם הוזמנת לכאן הערב ואם לא, כדי להביע עמדה צריך לדעת עובדות. את היית מורה להיסטוריה, גבירתי המפקחת? באיזה טנקים השתמשו הגרמנים במלחמת העולם השנייה, יש לך מושג? איך אפשר להבין את הבליצקריג הגרמני במלחמת העולם השנייה בלי לדעת שטנק פאנצר סימן 3 היה מחומש בתותח? בטח שאת "לא מתכוונת לקחת חלק במופע האימים הזה". אין לך מושג!

ולמישהו מהמורים הצעירים כאן יש מושג? שקט ודממה! כולם תוקעים את הראש בצלחת! תאכלו את הפסטה המוקרמת שלכם. מורים ממכללות. כבר אין אקדמאים פה. כולכם בוגרי מכללות, שפותחים את ספר הלימוד בהפסקה, לפני השיעור, כדי לדעת מה ללמד. מורות לאנגלית שלא יודעות אנגלית. איפה נשמע דבר כזה? את מורה לספרות, אביבה. את 'מלחמה ושלום' או איזשהו ספר של לב ניקולייביץ' טולסטוי קראת? אל תתנצלי. אני יודע שלא. איך אני יודע? כי ספרות לא מעניינת אותך. ואת בכלל לא מלמדת. את מנסה להיות איזו מנטורית, "ללוות את התלמידים", כמו שאת אומרת. מדברת איתם ומדברת, והם מבולבלים מרוב דיבורים. 'שׂיח', נכון? כל היום מקיימים 'שיח' ומדמיינים שזו למידה.

לא שכחתי אותך, גברת מפקחת. זימנת אותי לשימוע. בהתחלה דיברת על תלמידים שנכשלים. אבל אז יצא המרצע מהשק! "אחת האימהות טוענת שאתה מכנה את הבן שלה 'חסר אופק'."

אחת האימהות, שמעתם? מי אם לא תמי לוי, אימא של אופק! דוגמה ומופת לתלמיד בישראל. שש שנים נלחמה בכל מורי בית הספר במקום לחנך את הבן שלה. הבחור הצעיר שנקרא אופק הסתובב בכיתה וצעק במקום לשבת בשקט. דרשתי ממנו לשבת, והוא המשיך לטייל בכיתה, וחשב שהוא מצחיק מישהו כשקרא לי אוזן־היימר."

ואת, גבירתי המפקחת, במקום לגבות - חקרת אותי! "אני דורשת לדעת האם כינית אותו חסר אופק." בדור שלי ברור היה שילדים אמורים לרַצות את המבוגרים, ולא להפך! ומי שאמור היה להיחקר ולתת את הדין הוא לא אני, אלא חסר האופק! שאלת אותי, "אתה לא חושב שכדאי לך לשקול פרישה?" באותו היום גילו לרינה אשתי את המחלה.

ואיפה אופק היום? מישהו יכול לספר לי? העוּבדות מדברות בעד עצמן. איפה היה בשבוע שעבר, בטקס סיום י"ב? אה, אסור לדבר על זה? למה, מר אמסלם? אני רואה שאתה מחליף מבטים עם המפקחת. אתם רוצים לספר לנו משהו? הנה, גבות מורמות. פתאום הפסטה המוקרמת לא מעניינת! אתם חושבים שסתם אני עומד פה וצועק? אני מדבר מדם ליבי! לי אכפת מהמוסד הזה! מה אתה אומר, מר אמסלם? זה לא מתאים לערב פרדה? דברי פרדה מלוקקים לא תשמעו ממני הערב. בועטים אותי מפה כמו כלב, אחרי שנתתי לבית הספר הזה הכול. כמדי שנה אנחנו נפגשים לערב פרדה בתיאטרון החאן. הצגה אחת גדולה! אבל השנה לא יהיו כאן הצגות. תהיה האמת לאמיתה! בלי חנופה, בלי פחד! כן, פחד. היום ההורים מפחדים מהילדים שלהם, והצוות החינוכי מפחד מההורים ומהתלמידים גם יחד. כן, את, אביבה, וגם אתה, מר שלום אמסלם, ואת, גברת מפקחת, מפחדים לשמוע את האמת, כאילו שאינה ידועה. אבל הערב הזה לא תהיה לכם ברירה, ואתם תשמעו הכול!

חלק ראשון

אופק שנא ערבים, ודווקא לאופק היא חיכתה כשיצא מבית הספר. על פניה איפור כבד, כמו ערביות מודרניות. הוא הביט בה ולא הבין מה יש לערבייה לעמוד בכניסה לבית ספר יהודי, ועוד להצהיר עם החיג'אב הזה שהיא מוסלמית. בזמן האחרון הערבים מרימים ראש, חשב אופק ויצא מבית הספר. אבל אז היא קראה בשמו. חברים הסתכלו עליו ולא הבינו, מאיפה הערבייה הזו מכירה אותו בכלל?

אופק שנא את הערבים. מסופרים כמו ערסים, נוהגים עם המוזיקה שלהם בווליום אצלו בשכונה וצופרים לנערות. שנא אותם כשהלכו בחבורות, גבוהים וחסונים. הם היו בכל מקום, הערבים. קנו בתים ברחוב שלו. הסתובבו בקניון. תפסו את כל המושבים ברכבת הקלה, כאילו המדינה הזו שלהם. חדר הכושר החדש בשכונה שלו היה מלא ערבים מנופחים משרירים, שדיברו ביניהם בקול רם ובערבית. רק כשעמד עירום מול המראה בחדר שלו, רצה להיראות קצת יותר ערבי.

עומדת לה הערבייה הזו בכניסה לבית הספר שלו, נועצת בו מבטים, וקוראת בשמו. "כוסית," נתי אמר לאופק בחיוך ותקע מרפק במותניו. "לא הולך לך עם יהודיות אז אתה מסתובב עם ערביות?" אבל אז נתי השתתק. כולם השתתקו, כי אופק באמת לא הבין מי זו, והיא עמדה שם זקופה ובטוחה. ובכף ידה נאחזה כף יד קטנה ועדינה של ילדה בת שלוש, מפוחדת וסקרנית, שעמדה לצד האימא הערבייה שלה ושתיהן הביטו באופק.

תמי, אימא של אופק, הייתה אישה שנשאה את הבדידות כמשא יומיומי, כבד ופוצע. בערב ישבה לבדה בקצה הספה, בסלון הרחב מדי, וציפתה שמישהו יבוא, שהבית יתמלא, שיהיה לה מישהו לטפל בו. אליהו בעלה היה אגדה ירושלמית בפיהם של שוטרי מחוז ירושלים. לא בשל טוב ליבו המופלג ותשומת הלב היתרה שהקדיש לשוטרים הצעירים בחניכה וליווי, אלא בגלל המכות שדפק לערבים.

תמי ראתה אותו לראשונה מול מדפי הפיצוחים בסופר, והוא הזכיר לה בית. שישיות הקולה, החטיפים, הקלות שבה העמיס אבטיחים לעגלה, הפיסטוקים, כמה זמן לא ראתה מישהו אוכל פיסטוקים. הבית שלהם היה לנקודת מפגש. שוטרים עצרו לתדלק קולה באמצע משמרת, ותמי הייתה מאושרת.

הגסות של אליהו לא הרתיעה את תמי מעולם. היה מרים את קולו כשפתח את המקרר ולא מצא בקבוקי בירה או קולה קרים. צעק כשלא מצא זוג גרביים מקופלים במגירה. מעולם לא חשב להרים בגדים שפשט והשליך על רצפת חדר השינה. לא גרף את המים לאחר שהתקלח. ערם לצד מיטתו חתיכות של נייר טואלט. כשיבשו, עשה בהן שימוש חוזר, אם תמי טרם השליכה אותן לפח האשפה. באמצע כביש מהיר היה עוצר את הרכב על אי תנועה או בשולי הכביש, שולף בקבוק פלסטיק ריק, משתין לתוכו וסוגר. תמי נגעלה מהבקבוקים הללו, שמי יודע כמה זמן כבר מתגלגלים באוטו, אבל קסם לה והצחיק אותה שהפייה הצרה של הבקבוק לא הספיקה מעולם לגודל הזין שלו, איך התאמץ לדייק, איך סגר את הבקבוק תוך כדי נהיגה, והשליך לאחור. הוא היה תינוק שצורח כשהוא רעב, והיא אהבה כל כך את תאוות החיים שהשתוללה בו.

אופק נולד בקושי, ותמי לא הייתה מוכנה לכאב הזה. נשבעה לאליהו שעכשיו היא יולדת, אחרי שלוש פעמים שכבר נסעו לשווא לבית החולים, ואליהו הגיע שוב ולקח אותה להר הצופים. "תביני, תפסת אותי באמצע אירוע משוגע בעיסאוויה. את יודעת איזה סלעים העיפו עלינו הבני זונות?" ושוב האחות בדקה אותה, חצי שעה אחרי שהגיעו, כי היה עומס מטורף במחלקה, ואמרה שיש לה עוד זמן ועדיף שתלך הביתה.

ואליהו יצא גבר, ולא אמר מילה, אבל איך שיצאו משער בית החולים - תמי נשבעה לאליהו שהיא יולדת, והוא לא האמין לה אבל הצעקה שלה איפסה אותו, והוא הסתובב בחזרה לבית החולים. המחלקה הייתה עמוסה עוד יותר מקודם, והאחות ששלחה אותם הביתה הצביעה להם כעת על מיטה במסדרון, הבטיחה שיש עוד זמן עד ללידה, וביקשה שימתינו. אבל אופק - ממש לא עניין אותו שכל האחיות מיילדות עכשיו בחדרים אחרים. תמי תפסה את הפנים של אליהו בצעקות כאב, ואליהו רק חשב איך לגרור מחיצת בד, כדי להסתיר את תמי. עשרים דקות אחרי זה, ממש כשאופק יצא החוצה, לידיים של אליהו, האחות נזכרה להגיע, ועוד הביאה לאליהו מספריים. "אני עשיתי הכול עד עכשיו, את חבל הטבור תחתכי את," אליהו אמר לה, וכבר חשב איך הוא מספר את המור"ק הזה לחבר'ה.

אופק נולד, והגוף של אליהו אהב את תמי. הזרועות שלו נמשכו לעטוף אותה, מותניו רעדו מולה בחשק, אך מעולם לא היה בכוחו להפיג את בדידותה. ותמי הרי ציפתה שיתעניין בחשכת לילותיה. תמי אהבה את אליהו וכעת אהבה גם את אופק.

ככל שהלך הילד וגדל, אליהו רצה לתקן את אופק. "הפינוק שלך מקלקל אותו. הוא לא יוכל להיות עצמאי ולהסתדר בלעדייך." על זה תמי לא התווכחה עם אליהו. "תני לו סטירת לחי, ושיתחיל לסדר את החדר," אליהו פקד על תמי כשהגיע בערב ונתקל בחלקי פאזל שהושלכו לכל עבר ובכיסאות שנטו על צידם. תמי הסתכלה על אליהו ולא הבינה.

"אתה רוצה שארביץ לו?" מבטה התעכב על פניו שניות ארוכות.

"לא סטירה ממש. אבל הבית, תסתכלי על הבית," אליהו אמר לתמי. "זה לא נורמלי."

"לך תתקלח. אני אסדר."

"זה לא העניין, תמי. תסתכלי על הבית."

"היה יום קשה," אמרה תמי לאליהו. "לא יודעת מה עבר עליו. הוא העיף דברים, צעק. לקח לי המון זמן להרגיע אותו." העיניים שלה שקעו ממילה למילה, ואליהו רצה לתת לתמי כוח. התבוסתנות שלה קוממה אותו.

"סטירת לחי!" אליהו אמר שוב בקול תקיף. אבל תמי לא העזה אפילו להרים את הראש. התקרב אליה, הניח יד על כתפה. "תמי, אין ברירה, הוא חייב להבין שאת גם רעה."

"רעה?" תמי שאלה.

"כן! את רק טובה אליו, בלי מעצורים ובלי גבולות. ילד צריך אימא שיודעת להיות גם רעה וכועסת." אליהו לא סיפר לתמי על סדרת ההרצאות 'הורות עם גבולות' שהאזין לכולה ברצף לפני יומיים, בשעת סיור הלילה בניידת המשטרה. זו הייתה סדרת הרצאות שחברה מהמשטרה שלחה לו קישור אליה, וכתבה לו שהיא בטוחה שהוא מחנך את הבן שלו למופת, אבל היא שולחת לו בכל זאת.

אליהו צבר שעות רבות של האזנה לפודקאסטים. ידע שחמישים אחוזים מאוכלוסיית הדבורים בעולם נכחדו בשנים האחרונות. הוא הסביר לחבריו בארוחת הצהריים על הסכנות שבהיעלמות הדבורים וציין נתונים מספריים שגררו קריאות התפעלות. הוא ידע שרק בשנת 1971 נשים בשווייץ קיבלו זכות הצבעה בבחירות לפרלמנט, ולחבר שלקה בדלקת גרון סיפר שהשימוש באנטיביוטיקה החל לפני רק פחות ממאה שנה. הוא הכיר שיטות חינוך מודרניות והיה מאזין נלהב וקבוע לפודקאסט 'על גידול ילדים וחתולים'. החיים שלו היו יפים, ובמשטרה העריכו אותו כולם.

אך בכל הנוגע לבנו, אליהו היה מאוכזב. אכזבה שלא מדברים עליה. אכזבה שיודעים עמוק בפנים, ואי אפשר לומר במילים. אופק הרי היה פוטוגני כל כך, ואליהו הראה את התמונות שלו לכל שוטר שפגש במחוז ירושלים. והוא ידע, לגמרי ידע, איך צריך לגדל ילדים בעולם הזה. אבל המציאות שבה חי לא אפשרה לו לממש את התורות שרכש. תמי הרי דחקה אותו הצידה, והפכה את אופק לחסר אונים מרוב חיבוקים והגנות.

"גבר, תהיה גבר," אליהו אמר לאופק. "תפסיק לבכות כמו ילדה. מה אתה בוכה?"

אופק צחק. "אני לא ילדה, אבא," תיקן אותו כשהיה בן שנתיים וחצי. "אני בן. אבא, אני בן. יש לי בולבול. לאימא אין בולבול, נכון?" אופק אמר.

"אתה גבר," ענה לו אליהו, וצחק. "גברים לא בוכים ככה."

בערב גילה אופק שהרגל של הדובי נקרעה. ניסה לחבר אותה, דחף בחזרה למקום. נפלה שוב. פרץ בבכי. רץ עם הדובי ביד אחת ועם הרגל הקרועה ביד השנייה והגיש לאביו.

"לא נורא," אליהו אמר. "נקנה חדש."

"לא רוצה חדש," אופק ייבב יבבות שטמטמו לאליהו את המוח.

"נקנה חדש, אמרתי לך. עוד פעם כמו ילדה? מה יש לך? תהיה גבר!" ציווה. הפעם אופק לא צחק. הסתובב, התיישב על הרצפה, ובכה בכי חנוק ובודד.

אליהו שנא בכי. הוא אהב לחתוך דברים ולהיות חד־משמעי, כשם שהנחו בפודקאסט 'על גידול ילדים וחתולים'. ככלל, הוא אהב לגמור עם דברים כמה שיותר מהר. להיכנס, לצאת ולגמור.

*המשך העלילה זמינה בספר המלא*