כוכבת

1

"זה פשוט לא פייר שכל המשפחה צריכה לעבור בגללה," אני מתעוררת לקול הצעקות של נטע.

"ששש," אמא מנסה להשתיק אותה.

"למה? למה להיות בשקט?" הצרחות של נטע מתגברות. עכשיו אני כבר ערה לגמרי. "אתם לא קולטים שזה דפוק לגמרי."

אני מתיישבת במיטה כדי לשמוע טוב יותר. אני קולטת שהקולות שנכנסו לי לחלום, שנעלם בשנייה שפתחתי עיניים, הם כנראה הקולות של הסבלים שמסתובבים בבית — גוררים דברים, מדברים ברוסית ובעברית בקול רם. ובכל זאת, מתוך כל ההמולה אני שומעת את אבא אומר: "נטע, זה לא הזמן לזה עכשיו."

"היא הרסה לי את החיים וזה לא הזמן לזה עכשיו?" על מי היא מדברת? מי הרסה לה את החיים? "אני לא רוצה לעבור דירה! אני לא אשמה שהיא ילדה חרא!"

אני יוצאת מהחדר, לא מבינה למה נטע מדברת ככה. אמא מנסה להשתיק אותה, אבל נטע קולטת אותי. הפנים שלה רטובות מדמעות והעיניים שלה אדומות ועכשיו היא צועקת ישירות עליי: "בגללך! הכול בגללך!"

"מה?" אני נדהמת, מנסה להיזכר אם עשיתי משהו אתמול או אפילו מתוך שינה. "מה אני עשיתי?"

"נטע, מספיק," אמא נוזפת בה, "אין מה לעשות עם זה עכשיו."

"אבל מה עשיתי?" אני מתעקשת. אני חייבת להבין למה היא מדברת עליי ככה. אולי זאת הסיבה שהיא לא נחמדה אליי בכלל כבר מלא זמן, לא נותנת לי להיכנס לחדר שלה, מתעצבנת עליי על כל שטות וחושדת בי כל הזמן שאני נוגעת לה בדברים, אפילו שאני לא.

"חרם על ילדה מסכנה. זה מה שעשית!" נטע צועקת.

"די עם זה כבר," אמא מנסה להרגיע אותה שוב.

"לא רוצה! היא כזאת מטומטמת שהיא לא מבינה את זה אפילו?"

"זה לא נכון. לא רק בגלל זה אנחנו עוברים, יש הרבה סיבות," אמא אומרת לי ומוסיפה, "לכי תשטפי פנים ותתארגני, השעה כבר שמונה בבוקר עוד מעט." זה אמור להרגיע אותי כאילו? לא רק בגללי עוברים? לא ידעתי בכלל שזה קשור אליי באיזושהי צורה, זה לא נאמר בשום שלב לפני המעבר, מהרגע שאמא ואבא הודיעו לנו שאנחנו עוברים דירה.

"אני שונאת אותך!" נטע צועקת, ובתוכי אני מרגישה כאילו הכול נהיה חמוץ וצורב בגרון. איך יכול להיות שלא ידעתי שזו אשמתי.

"בשביל מה זה טוב?" אמא כבר מתחילה להתעצבן על נטע ומנסה להרגיע אותי עכשיו במבט.

"שהיא תדע," היא הולכת בעצבים לכיוון החדר שלה שעוד מעט כבר לא יהיה שלה, "שהיא תדע שבגללה ובגלל החרם המטומטם שלה אנחנו צריכים לעבור דירה" וטורקת את הדלת חזק כל כך עד שחתיכות של טיח נופלות על הרצפה.

אני נשארת לעמוד ככה עם הפיג'מה, כל הבית הפוך, כמו שאני מרגישה עכשיו גם בתוך הגוף.

"אל תעמדי פה באמצע," אבא חסר סבלנות ומזיז אותי בזמן ששני גברים מיוזעים סוחבים את המיטה שלהם מחדר השינה. "אם את לא עוזרת, לפחות אל תפריעי."

2

החרם הזה הרס לי את החיים.

זה נכון שאני הייתי חלק ממנו, אבל זה לא נכון להגיד עליי שאני עשיתי אותו.

זה היה עוד אחד מהמקרים האלה שהבנות עושות מה שאני אומרת. ולמרות שכולם חושבים שזה כיף, לרוב אני די שונאת את זה. כשהייתי בכיתה ב' אחת הבנות אמרה שאני מלכת הכיתה. זה נשמע לי משהו טוב, מי לא רוצה להיות מלכה. אבל זה לא משהו שבחרתי להיות, זה מה שאמרו לי שאני. ואני כנראה לא יכולה להיות משהו אחר.

אולי זה בגלל שאני שונאת שמחליטים בשבילי. תמיד חשוב לי להשמיע את דעתי ואני לא מפחדת להגיד אותה לחברות, למורות, להורים. בחיים שלי לא הייתי ביישנית. אפילו אמא מספרת שכבר כשהייתי בת שמונה חודשים והיא הלכה איתי לפעילות כזאת של אימהות ותינוקות, אני התינוקת היחידה שזחלה עד המפעילה והתיישבה מולה ומחאה כפיים. אני אוהבת את
עצמי ואני לא מסתירה את זה, ואולי בגלל זה ממש קשה להעליב אותי, למרות שתמיד יש מי שמנסה. אני יודעת שיש בנות שמדברות עליי מאחורי הגב, שמקנאות בי או סתם לא אוהבות אותי, אבל בכל זאת, בכל דבר שקורה בין הבנות הן מחכות שאני אחליט.

"שליאור תחליט מי יכולה להשתתף בהצגת סוף שנה שאנחנו עושות."

ואם אני מחליטה שמישהי לא תשתתף — אז אני הרעה ולא בסדר. אם אני מחליטה שכן — אז עכשיו צריך לחלק תפקידים וגם אז יהיו טענות ויהיו בנות שיבכו.

למה אף אחת אחרת לא יכולה להחליט? למה הן תמיד מחכות שאני אגיד את המילה האחרונה? אף פעם לא הבנתי את זה. לי אין בעיה להחליט ולהגיד מה אני חושבת שצריך לעשות.

בכל הספרים שקראתי, בכל הסרטים שראיתי, תמיד יש ילדה דחויה או חדשה או מוזרה שמלכת הכיתה ממררת לה את החיים. היא רעה, היא סנובית, היא הכי יפה והבנים אוהבים אותה וזה מעצבן את כולם, בעיקר את הילדה המסכנה שכל חלומה זה להיות מלכת הכיתה.

אני אוהבת מאוד לקרוא ספרים, אבל תמיד הגיבורה היא הילדה הזאת שאף אחד לא שם לב אליה. וזו לא אני.

אני בטוחה שכל מי שכתב את הספרים והסרטים האלה לא מבין כלום מהחיים שלו.

להיות מלכת הכיתה זה לא משהו שבוחרים להיות.

את לא קמה בוקר אחד ואומרת לעצמך "אני אהיה מלכת הכיתה" או "אני אהיה הכי מקובלת בשכבה", ויש איזה סרטון ביוטיוב שמלמד אותך איך לעשות את זה ומבטיח שאם תמלאי אחר ההוראות ותתמידי אז בסוף תהיי.

זה לא עובד ככה.

בגיל ממש קטן את מגלה, שלא משנה לאן את הולכת ומה את עושה, כולם שמים לב אלייך, רואים אותך, מתפעלים ממך, ואז גם מצפים ממך להיות הכי טובה, להוכיח את עצמך, למרות שלא ביקשת את זה. את כל הזמן צריכה להצדיק את התואר שנתנו לך.

כבר ניסיתי לשנות את זה, כי הרבה פעמים האשימו אותי בזה שמישהי נפגעה, ועשיתי כמו שאמא הציעה לי ואמרתי שנחליט ביחד או שהפעם אני לא אהיה זאת שמחליטה, אבל זה אף פעם לא ממש עבד.

לא משנה מה, תמיד יגיע רגע שבו ישאלו אותי מה דעתי, ואני פשוט לא מסוגלת לא לומר את דעתי.

ויש גם את העניין הזה שאי אפשר באמת להחליט ביחד. יש בנות שאין להן שום דעה משל עצמן, הן תמיד חוזרות על מה שאמרו לפניהן. יש כאלה שיש להן דעה, אבל זה סתם כדי להגיד ההפך ממני ותמיד מתברר שאני צודקת בסוף, אז בשביל מה?

פעם עשיתי עם עצמי תרגיל. ניסיתי במשך שלושה ימים לא להביע את דעתי על שום דבר שקורה בהפסקות ובווטסאפ בין החברות. זה היה כמו מה שפעם הראו לנו בסיור בית ספר במכוורת דבורים. כל הדבורים מתבלבלות אם המלכה לא מתפקדת. הן לא הצליחו להגיע לשום החלטה ורק נהיו קבוצות קטנות של בנות, בלי שום חיבור ביניהן. בשנייה שחזרתי מהניסוי הקטן שעשיתי עם עצמי ואמרתי את דעתי, זו הפכה להיות הדעה של כולן וכל אחת שוב מצאה את מקומה. וככה זה תמיד.

אז ככה זה היה גם במקרה הזה, של החרם על ענבר.

זה היה סתם יום שלישי. יום שהתחיל בשיעור ספורט ומדעים והמשיך במעגל בנות, שזה מפגש שגלית עשתה כל שבוע, פעם עם הבנים ופעם עם הבנות, בנפרד. זה היה השבוע של מעגל הבנות. בדרך כלל היא הייתה מתחילה עם איזה משחק חברה כזה, שואלת אם יש נושאים שאנחנו רוצות לדבר עליהם.

בדרך כלל לא היה ממש נושא וכולנו, כולל גלית, די השתעממנו. ובכל זאת, הרוב העדיפו את זה על לימודים רגילים, אז זה היה נחמד.

אבל באותו בוקר זה היה שונה. גלית ישבה זקופה והיה ברור שהיום יש לה תוכנית. היא מיהרה להשתיק אותנו, ואני הרגשתי מהרגע הראשון שהעיניים שלה רק עליי: "ליאור, אני מבקשת ממך לשבת ולא לדבר עם כולן" ו"ליאור, את שמה לב כמה תשומת לב את מושכת?" כשבסך הכול ביקשתי משי־לי לזוז קצת כדי לפנות לי מקום. כבר התרגלתי לימים שבהם העובדה שהיא לא סובלת אותי מורגשת בכל רגע. התיישבתי וגלגלתי עיניים לענבר שישבה מולי. בדרך כלל היא הייתה צוחקת מזה, אבל הפעם היא השפילה מבט.

ואז גלית פתחה ואמרה: "הגיע אליי מכתב עם בקשה לנושא דחוף למעגל בנות."

התחילו התלחששויות ואני ממש הסתקרנתי לשמוע במה מדובר. לא היה לי מושג. גלית ביקשה שוב הקשבה, הסתכלה עליי במבט קפוא ועשתה עצירה בדיבור שגרמה לי להיתקע עם הרוק בפה ולא להצליח לבלוע אותו.

"מי כתבה את המכתב?" שאלתי, וגלית ענתה לי בכעס שזה לא משנה, מה שמשנה זה מה שכתוב שם, ושוב עשתה עצירה כזאת.

פתאום הרגשתי פחד מוזר בגוף והסתכלתי סביבי, אף אחת לא הסתכלה עליי וכולן שתקו.

גלית המשיכה: "מסתבר שביום שישי האחרון הייתה מסיבת כיתה ושיחקתם 'חבילה עוברת'," היא ניסתה להסתכל גם על הבנות האחרות, אבל לא כל כך הצליחה, המבט שלה היה תקוע בעיקר עליי. הרוק בפה שלי הפך לתחושה של קיא שעומד להתפרץ, אבל לא הורדתי ממנה את העיניים גם אני. גלגלתי בראש מה היה במסיבה הזאת, שהייתה היומולדת של ענבר, ולא הצלחתי לחשוב על משהו שקרה שם. אני יודעת שענבר בכתה בסוף היום הולדת ולא ממש הבנתי למה וגם לא חשבתי שזה קשור אליי. אבל ברגע הזה חשבתי שאולי קרה משהו שפספסתי.

"במשחק הזה," גלית המשיכה, "החבילה עברה כל הזמן רק לילדה אחת." טוב, בשלב הזה כבר היה ברור שהיא מדברת
עליי. נכון שדווקא ברגע שהיא אמרה שהחבילה עברה רק לילדה אחת היא לא הסתכלה עליי, אבל כולן ידעו שאני נושא השיחה עכשיו.

זה באמת קרה. החבילה עברה בהתאם לשאלות מבן לבת וכל הזמן הבנים העבירו לי. "הילדה עם השיער הכי יפה", "התלמידה הכי טובה", "הילדה הכי יפה", "הילדה שהכי תצליח בחיים". אפילו כששאלו מי הילדה שמציירת הכי יפה, שכולם ידעו שזו ענבר והיה ברור שהשאלה הזאת הייתה בשביל שהחבילה תעבור אליה, מתן שקיבל את החבילה בתור הילד שרץ הכי מהר, הסמיק והעביר לי את החבילה. אני צחקתי ואמרתי שלא ידעתי שאני יודעת לצייר יפה. זה היה כבר סוף החבילה והפרס בפנים היה חבילת צבעי מים שווים עם מכחולים, לא משהו שממש מעניין אותי, אבל שמחתי כי זה היה מאוד נעים לקבל את תשומת הלב הזאת מהבנים. כולם ביחד כאילו החליטו להעביר רק לי ולהראות לי שאותי הם הכי אוהבים מכל הבנות.

"אותה ילדה," גלית המשיכה כאילו היא מספרת סיפור אגדה, "לא חשבה שזה לא בסדר שהיא מקבלת את החבילה כל הזמן ולא עשתה שום דבר כדי לשנות את זה."

הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת לשתוק. בלעתי את הרוק שהצטבר לי בפה, ושמעתי בתוכי קול שאני לא מכירה בעצמי שאומר לי להיות חזקה, לא להראות שכואב לי. "אני יודעת שאת מדברת עליי," אמרתי בקול יציב, וגלית ענתה כאילו היא חיכתה לזה: "ומה יש לך להגיד על זה?"

מסביבי הייתה דממה. כל העיניים היו עליי ועכשיו הייתי צריכה להגיד את דעתי, אבל בקושי הצלחתי לדבר. המחשבות רצו לי בראש בקצב מסחרר. למה ענבר כתבה מכתב למורה ולא באה לדבר איתי? למה גלית לא קראה לי אליה לשיחה כמו שהיא עושה תמיד כשיש בעיות בין הבנות בכיתה? למה זה קורה עכשיו וכולן שותקות? הן ידעו שזה מה שיהיה במפגש הזה? כולן ידעו ורק אני לא? לא רק שלא ידעתי כלום, ענבר התנהגה אליי רגיל. עברו כבר כמה ימים מאז היומולדת, באותו בוקר אפילו היינו זוג במדעים והתפוצצנו מצחוק מאיזו שטות ולא הצלחנו להפסיק, והמורה הענישה אותנו ואמרה לנו להישאר לסדר את המעבדה במקום לצאת עם כולם להפסקה. איזו צבועה. איך זה יכול להיות? אסור לי להישבר עכשיו, אין מצב שאני בוכה או מייללת או אומרת משהו ממה שעובר לי בראש, אני לא אתן לאף אחת להשפיל אותי.

"אני לא העברתי לעצמי את החבילה," עניתי, ואני כמעט בטוחה שלא שמו לב שהקול שלי רעד.

גלית לא אהבה את התשובה הזאת ובכל זאת המשכתי: "הבנים לא כאן כדי לשאול אותם למה הם העבירו לי את החבילה כל הזמן."

זה עוד יותר הרגיז אותה והיא אמרה: "לא, ליאור, הבנים הם לא העניין עכשיו. זו אחריות שלך להיות הוגנת כלפי החברות שלך." לא ידעתי מה לענות על זה. ניסיתי לחשוב איך זאת הייתה האחריות שלי ומה הייתי צריכה לעשות אחרת. אולי זה ששמחתי וצחקתי היה לא בסדר? אולי הייתי צריכה בשלב מסוים להגיד שלהילי יש שיער יותר יפה משלי לדעתי, או שענבר מציירת הכי יפה?

"יכול להיות שהייתה עוד דרך למשחק הזה?" גלית ניסתה לפתוח את השיחה, אבל שוב פנתה אליי. בכוונה לא עניתי. שהבנות הצבועות והשקרניות יענו לה. ואז דורון אמרה: "לדעתי ליאור הייתה צריכה להפסיק את המשחק כי היא ראתה שזה לא הוגן." ועוד לפני שהספקתי לענות שי־לי הצטרפה אליה ואמרה: "היה נראה שהיא נהנית מזה שמתייחסים רק אליה." ועוד בנות הצטרפו ודיברו עליי כאילו אני לא שם, פונות לגלית ומדברות עליי וגלית רק מהנהנת ומדי פעם שואלת: "ליאור, את מקשיבה?" אבל כבר לא הקשבתי, לא הצלחתי להבין איך בבת אחת כולן התהפכו עליי, כשנעמי אמרה: "בסדר, היא הכי יפה אולי, אבל זה ממש מעליב שהבנים התייחסו רק אליה."

גלית מיד ענתה בטון מלא חשיבות: "יופי זה עניין של טעם וזה בטח לא הדבר הכי חשוב." היה לי ברור שהשיחה הזאת שימחה אותה מאוד. היא רק חיכתה לרגע שהיא תוכל להעליב אותי מול כל הכיתה. "מה שחשוב יותר מיופי זה להיות נעימה וחברה טובה." היא שוב עצרה והסתכלה עליי, וכל מה שהתחשק לי זה לצרוח: כן? לכתוב מכתב על חברה שלך ולהשפיל אותה זו דוגמה לחברה טובה? התחשק לי לפנות לענבר ולשאול אותה למה היא עשתה את זה, למה ככה? הכעס והעלבון הסתובבו לי בבטן, התחילו לעלות לגרון והרגשתי שאני עומדת לבכות, אבל הייתי חייבת בכל מחיר לעצור את הדמעות. אין מצב שאני בוכה. אין מצב שאני בוכה, ובכל זאת אמרתי: "למה אף אחת לא אמרה לי כלום?" הסתכלתי על ענבר והיא אמרה בשקט, "את ראית שאני בוכה כשאת קיבלת את הצבעים." הרגשתי ממנה כל כך הרבה שנאה. נדהמתי איך היא הסתירה את זה טוב כל כך מאז ולא אמרה לי אף מילה ורק כתבה מכתב לגלית, היא הרי יודעת כמה גלית שונאת אותי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*