מבוא לתולדות המלחמה - כרך ב

שער 6

צבאות

נקודת המוצא של דיוננו בשער זה היא אחד מן הפרדוקסים הרבים המאפיינים את המלחמה שהזכרנו בפתיחת הספר.

מחד גיסא, מסגרות צבאיות חייבות להיות בעלות רמת ארגון ורמת משמעת גבוהות כדי להצליח במלחמה. בל נשכח שהמלחמה אינה קטטה פתאומית הפורצת בין בודדים אלא התמודדות בין מוסדות שהתאמנו לקראת עימותים אלימים. ארגונים אלה מקפידים הקפדה ניכרת על היררכיה נוקשה של סמכויות, על תיאום קולקטיבי בין ענפי ביצוע שונים ועל האצלת משימות ביניהם, לפני הקרב ובמהלכו.

מאידך גיסא, צבאות אינם מורכבים מרובוטים נטולי רגשות. לכן שרטוטי קרב שבהם מזיזים ארמיות שלמות מנקודה א לנקודה ב על המפה, או תיאורים על הזזת אלפי בני אדם כאילו היו לא יותר מכלים על לוח שחמט, אינם משכנעים כלל.

מי שהבין כי קיים פער בין תכנון המלחמה להתנהלותה בפועל, וכי הדבר נובע מעצם אנושיותם של החיילים, היה לב טולסטוי (Lev Tolstoy, 1910-1828), מגדולי הסופרים הרוסים בכל הזמנים, מחבר הרומן מלחמה ושלום, המכיל כמה מתיאורי הקרבות המרשימים ביותר בספרות. בבואו לנתח את מהלך קרב בורודינו (Borodino, 1812), שבו ניסו הרוסים לחסום את דרכו של הצבא הצרפתי 'הגדול' שנפוליאון הוביל לעבר מוסקבה, מדגיש טולסטוי כי אפילו נפוליאון, למרות גאונותו המוכחת, לא היה מסוגל להשפיע הרבה על מהלך הקרב לאחר שהתחיל:

נאפוליאון בקרב בורודינו לא ירה באיש ולא הרג איש. את כל הדברים הללו עשו החיילים, משמע, לא הוא הרג בני אדם.

חיילי הצבא הצרפתי הלכו להרוג את חיילי רוסיה בקרב בורודינו לא בגלל פקודתו של נאפוליאון, אלא מרצונם שלהם. כל הצבא כולו: הצרפתים, האיטלקים, הגרמנים, הפולנים - רעבים, ממורטטים ומיוגעים מן המסע, הרגישו למראה הצבא, הגודר בפניהם את מוסקבה, שהקנקן נפתח, ויש לשתות את יינו. אילו היה נאפוליאון אוסר עליהם עתה להילחם עם הרוסים, היו רוצחים אותו והולכים להילחם ברוסים, משום שדבר זה היה להם בחזקת הכרח.¹

היסטוריונים רבים, מהרודוטוס (Herodotus, 484-425 לערך לפנה"ס) ותוקידידס (Thucydides, 460-395 לערך לפנה"ס) ביוון העתיקה ועד ג'ון קיגן (John Keegan, 2012-1934) האנגלי במאה ה־20, כתבו בנימה דומה, בהישענם על הבנת המורכבות האנושית של הלוחמים. הם הבינו כי חיילים משרתים ממניעים שונים. מידת הנכונות להרוג ולהיהרג משתנה מאדם לאדם, ומעל לכול, הבדלים ביכולות הפיזיות, השכליות והנפשיות משפיעים על פוטנציאל התרומה האישי של כל חייל למאמץ המשותף. אפילו משטר האימונים הקשוח ביותר אינו מסוגל לנטרל לגמרי את אישיותו של החייל, והדבר אף אינו רצוי, שכן במקרים רבים גורל ההתמודדות בין צבאות תלוי פחות במידת המשמעת של הגייסות ויותר ביכולתם של החיילים ומפקדיהם להפגין תכונות אינדיבידואליות של יוזמה, אומץ לב, תושייה ומנהיגות.

לאור כל זאת ניתן לומר שצבאות הם בסופו של דבר תערובת של גורמים סותרים לעתים. מטרת השער הנוכחי היא לסקור כיצד עיצבו גורמים אלה את התפתחותם של צבאות שונים במהלך ההיסטוריה. כדרכנו, לא נציג את הנרטיב הזה באופן כרונולוגי אלא נאמץ גישה אנליטית שבאמצעותה ייבחנו תהליכי היווצרותם של ארגונים צבאיים לאור שני אשכולות של משתנים:

סוגי המשרתים בצבא, המובחנים על פי מסלולי גיוסם.
העקרונות שלפיהם משובצים חיילים במערך הלוחם.

חלק א

הרכבֵי צבאות

פרק 1

המשרתים בצבא

המודעוּת הציבורית לסכנות הכרוכות בהשתתפות במלחמה מעולם לא הביאה למחסור בכוח אדם צבאי. בכל חברה, שיעור האנשים שהתנגדו לגיוס, שסירבו להילחם גם לאחר שהיו במדים או שהניחו את נשקם וערקו מיחידותיהם במהלך הקרבות היה תמיד נמוך בהרבה מאלה שהתנדבו לשרת, שנענו לצווי גיוס ושהמשיכו להילחם גם כאשר סיכויי הישרדותם היו נמוכים.

לאורך ההיסטוריה התאמצו רוב הצבאות לנצל תכונה זו. רק לעתים רחוקות בחרו מפקדים לגייס רק חלק קטן מן המאגר האנושי שעמד לרשותם ולשחרר את כל השאר. אחד הבודדים שעשו זאת היה השופט המקראי גדעון. לפי המסופר בפרק ז בספר שופטים, יצר גדעון יחידת לוחמים קטנה אך איכותית. ערב המתקפה הלילית על צבא מדיין, דילל את כוחותיו במצוות האֵל מ־32,000 ל־10,000, ולאחר מכן ל־300 לוחמים נבחרים. לרוב הייתה המגמה הפוכה: עיבוי מרבי של הכוחות בהתבסס על ההנחה כי לרבים יש סיכויים טובים לנצח את המעטים.

בשונה מן ההסכמה הכמעט מוחלטת בנוגע לצורך בגיוס נרחב ככל האפשר, ניתן להבחין בגיוון רב בהסדרי הגיוס. על סמך דוגמאות היסטוריות, נציע להלן חמש קטגוריות של משרתים בצבא (ראו איור 6.1): (א) אנשי מלחמה; (ב) חיילים אידיאולוגיים; (ג) שכירים; (ד) משרתים בכפייה; (ה) מגיני האומה.

איור 6.1 קטגוריות המשרתים בצבא

בחלק הראשון של שער זה נדון בארבע הקטגוריות הראשונות בטבלה. את הדיון בקטגוריה החמישית נדחה לשער 7, העוסק בזיקה שבין המדינה המודרנית למלחמה. בטרם נפרט את תכונותיהן של ארבע הקטגוריות האלה, חשוב לציין שלוש הבהרות מקדימות.

ראשית, אין הכוונה להציג את המעברים בין הקטגוריות כהתפתחות היסטורית אבולוציונית. כפי שנראה, ניתן למצוא דוגמאות לכל הקטגוריות בתקופות שונות בהיסטוריה. לכל היותר ניתן לזהות עדיפות של קטגוריות מסוימות בתקופות שונות בחברות מסוימות.

שנית, הקטגוריות שנדון בהן אינן מופרדות בהכרח זו מזו. במקרים רבים אדם מסוגל לנוע מקטגוריה לקטגוריה בתקופות שונות ובמצבים שונים בחייו. כך למשל, בשלב מסוים בקריירה הצבאית התנהגותו של אדם יכולה להתאים להגדרה של איש מלחמה, ובשלב אחר לזו של שכיר חרב.

שלישית, בהתאם לאמור לעיל, אין לצפות כי צבא שלם יהיה אחיד באופיו מבחינת תכונות המשרתים בו ומניעיהם. ניתן להניח כי בהרכבו יימצאו נציגים של לפחות כמה מארבע הקטגוריות הראשונות שבטבלה. במקרים רבים, אישיותו ומזגו של החייל, היחידה שהוא משרת בה ותפקידו בה יקבעו את הקטגוריות שאליהן ישתייך. נצפה למשל למצוא חיילים העונים על הגדרה של אנשי מלחמה ביחידות שדה לוחמות, שבהן נדרשים להתייצב פנים אל פנים אל מול כוחות האויב, יותר מאשר ביחידות של תומכי לחימה או חיילי סב"ר (סביבה רשתית; נדון בכך בהמשך הספר), אשר בדרך כלל חשופים במידה פחותה בהרבה לפגיעה מצד כוחות האויב.

■ חוו את דעתכם על ההנחה שחיילים המשרתים ביחידות סב"ר אינם עונים על הקריטריונים של אנשי מלחמה. ■

פרק 2

אנשי מלחמה

מבחינות רבות, איש המלחמה הוא הדגם הבסיסי של המשרת בצבא - זה הנלחם לא מתוך כפייה ולא מתוך מניע אידיאולוגי מובהק אלא עקב תשוקתו לעצם פעולת המלחמה, על כל המשתמע מכך. הגם שעל פי העדויות ההיסטוריות תשוקה זו אינה נחלת הכלל מלכתחילה, מוכרת היטב הנטייה להיסחף לעבר התפיסה כי המלחמה היא אירוע אטרקטיבי ורצוי שהמנצחים בו זוכים בתהילה חברתית ובסיפוק תאוותיהם המיניות והרכושניות. נוסף על כך מתווספים למניע זה דחפים פסיכולוגיים, שהחשוב בהם הוא התחושה כי השירות הצבאי מספק הזדמנות מיוחדת במינה להעניק משמעות לחיים (ואף למוות; ראו מסגרת). החוקר הבריטי ריצ'רד הולמס (Richard Holmes, 2011-1946) והחוקר הישראלי מרטין ון קרפלד (Martin Van Creveld, 1946-), למשל, עמדו בהרחבה על תופעה זו. ההתייחסויות הרבות אליה מחזקות את הסברה כי מדובר בתשוקה אנושית כלל־עולמית שנצפתה לכל אורך ההיסטוריה, המבטאת מאפיינים של הרבה מהמתבגרים הגברים.²

הענקת משמעות למוות. הכמיהה למוות, בפרט בקרב, העסיקה את הפסיכולוג הנודע זיגמונד פרויד (Sigmund Freud, 1939-1856) כבר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.³ לאחר תום המלחמה, בשנת 1919, ניתן ביטוי עוצמתי במיוחד לכמיהה למוות בשיר בשם "טייס אירי מנבא את מותו" שפרסם ויליאם בטלר ייטס (William Butler Yeats, 1939-1865), גדול משוררי אירלנד בכל הזמנים.

אֲנִי יוֹדֵע שֶׁאֶפְגֹּשׁ אֶת שְׁעָתִי/ אֵי־שָׁם בָּעֲנָנִים שֶׁבַּמֶּרְחָב.

אֵינִי שֹוֹנֵא אֶת הַיּוֹצְאִים לְעֻמָּתִי/ וְאֶת אֵלֶה עֲלֵיהֶם אָגֵן לֹא אֹהַב.

[...]

לַקְּרָב קְרָאוּני לֹא חוֹב, לֹא הַכָּרַת תּוֹדָה/ לֹא אַנְשֵׁי־צִבּוּר וְלֹא הָמוֹן מֵרִיעַ,

דַּחַף בּוֹדֵד שֶׁל חֶמְדָּה/ הֱבִיאַנִי לַמְּהוּמָה הַזֹּאת שֶׁבָּרָקִיעַ.

הַַכֹּל אִזַּנְתִּי בִּמְשֹוּרָה, הַכֹּל הֻסְבַּר,/ שָׁנִים שֶׁיָּבֹאוּ יִהְיוּ כְּהֶבֶל פֶּה,

כְּהֶבֶל פֶּה הָיוּ כָּל הַשָּׁנִים שֶׁבֶּעָבָר,/ לְעֻמַּת חַיִּים אֵלֶּה, מָוֶת זֶה.⁴

דפוס איש המלחמה טבוע עמוק בנרטיבים המלחמתיים בספרות היוונית הקלאסית, ובעיקר באיליאדה, שכזכור מגוללת את תולדות מלחמת טרויה. לפי התיאור שם, רבים מהגיבורים המרכזיים - בני האנוש והאלים - לחמו על מנת להשיג תהילת עולם, אף שידעו מה עלול להיות מחירה. טרם יציאתו לקרב מסכם אכילס את שתי החלופות - החיים והתהילה - שהציגה לפניו אימו, האלה תטיס: "אם אשאר כאן ואלחם על סביבות עיר הטרויאנים, כי אז אבד לי יום שובי אך תהילתי לעולם תיכון. אולם אם אשוב לביתי, אל ארץ מולדתי האהובה, אזי אבד לי חלקי בתהילת עולמים, אך ימי חיי יארכו".⁵

החלטתו הסופית, המתקבלת במרחק של תשעה כרכים של החיבור, אינה מפתיעה: "אלך עתה ואשיג את הקטור [...] אזי אקבל גם את מותי שלי [...] אך ארכוש תהילת עולם".⁶

להערכת חוקרי תרבות הלחימה, השקפת העולם ששורות אלה מבטאות לא הייתה בלעדית לעולם ההלניסטי. תיאורי המלחמה כזירה המאפשרת הוכחת גבריות ואומץ מאפיינים גם תרבויות וזמנים אחרים, רחוקים מאוד זה מזה, כפי שניתן לראות בשירה שנכתבה ברומא במאה ה־3 לספירה (שהושפעה במידת מה מהומרוס [Homerus, המאה ה־8 לפנה"ס]) וחיבורי ההגות שהופיעו בצפון הודו כאלף שנים לאחר מכן.⁷

לא נוכל כמובן לערוך ניתוח פסיכולוגי של רוב החיילים בהיסטוריה, ולא נוכל לשקלל את משקלן ואת מקורותיהן של התכונות האמורות לעיל בהחלטה שקיבל כל איש מלחמה בבואו להתנדב לשירות צבאי. עם זאת, עומד לרשותנו מאגר עשיר למדי של ספרי זיכרונות שכתבו חיילים מן השורה, ובמקרים רבים הם מספקים צוהר לנפש מחבריהם. את התועלת שניתן להפיק מחומרים אלה מדגים מחקר שפירסם ב־2018 איליה ברקוביץ (1981-), הסוקר יומנים וספרי זיכרונות שחיברו, כבר במאה ה־18, חיילים רבים בצבאות מערב אירופה (בעיקר בצרפת, בריטניה והולנד), רובם ממעמד חברתי נמוך.⁸

טקסטים מרתקים אלה, שבהם החיילים מגוללים את סיפורי חייהם ומתעדים את חוויותיהם הצבאיות, מגלים את חוסר הדיוק של ההיסטוריוגרפיה המקובלת שהציגה אנשים אלה בהכללה כחיילים בעל כורחם שגויסו בכוח על ידי שליחי הרשויות (press gangs באנגליה), לאחר שהורשעו בהתחמקות מתשלומי חובות או הוגדרו כבעלי כושר פיזי שאינם מוכנים לעבוד, אם כי היו אמנם גם כאלה. הדוכס מוולינגטון (Wellington, 1852-1769), שפיקד על הצבא הבריטי שניצח את נפוליאון בקרב ווטרלו (Waterloo) בשנת 1815, כינה את חייליו "חלאות הארץ" (scum of the earth).⁹ על סמך החומרים שברקוביץ אסף, הוא מוכיח כי רבים מהחיילים לא היו בעלי עבר פלילי אלא פנו מרצונם ללשכות הגיוס או לנציגיהן המקומיים. כמו כן, רבים מהם, בדומה לאנשי המלחמה בעולם העתיק, עשו זאת מתוך מניעים אישיים ברורים. גם אלה שלא הודו ברצון ברברי לשפוך את דמם של אחרים, מגלים ביומניהם כי ביקשו לחוות את ההרפתקאות הפיזיות והנפשיות שלדעתם הציעו החיים הצבאיים בשפע - בייחוד בשירות מעבר לים. שיקולים חומריים, כגון הבטחת הכנסה קבועה ואספקה יומית של ארוחה חמה, מילאו תפקיד משני בלבד. דוגמה אחת מני רבות המובאת במחקר זה היא חייל בשם רובין בטלר (Robin Butler), שהתגייס במחצית השנייה של המאה ה־18 לאחד הגדודים הסקוטיים בצבא הבריטי. בספר הזיכרונות שפרסם לאחר שפרש מהשירות בדרגת סמל, מגלה בטלר כי בצעירותו היו לו שתי תאוות: האחת לנגן בחליל סקוטי בתנאי סכנה (הוא דמיין כי אבות אבותיו זכו לחוויה כזאת), והשנייה - לגלות את העולם. הצבא היה המקום היחיד שאפשר לאדם במעמדו לספק את שתי התשוקות האלה, לפעמים בעת ובעונה אחת.¹⁰

ברקוביץ מראה כי רשויות הגיוס היו מודעות לשאיפה למיצוי עצמי אצל בטלר ודומיו. משום כך השקיעו מאמץ רב בחיבור פרסומים, בדרך כלל מודעות קיר, שבהם ההבטחה למשכורת קבועה הייתה משנית לתיאורי ההטבות האחרות.¹¹ כפי שניתן לראות מאיורים 6.4-6.2, ההכרה באטרקטיביות של ההטבות האלה נותרה בעינה גם במאה ה־20. ההנחה הייתה ככל הנראה כי פנייה לרגשות פטריוטיים או לצדקת המאבק האלים נגד האויב בוודאי חשובה, אולם מתגייסים פוטנציאליים רבים, מהסוג שאנחנו מכנים כאן "אנשי מלחמה", יכולים להתגייס ממניעים נוספים, והפרסומאים הנבונים ידעו לנצל זאת.

■ מיהו קהל היעד של הכרזות המופיעות באיורים 6.4-6.2? ■

איור 6.2 כרזת גיוס בריטית, המחצית הראשונה של המאה ה־20

איור 6.3 כרזת גיוס אמריקנית, מלחמת העולם השנייה

איור 6.4 כרזת גיוס אמריקנית, תחילת המאה ה־21

סקירת הרכבי הצבאות השונים המוזכרים בהיסטוריה מראה פערים גדולים בשיעור אנשי המלחמה ששירתו בהם. ככל הידוע, ברוב המקרים אנשי המלחמה, לפי הגדרתנו, היו אחוז קטן בלבד מסך המגויסים במערך הלוחם. אפילו הומרוס, שללא ספק ביקש לפאר באיליאדה את המסורת ההרואית של הלחימה, הדגיש כי מניעיהם הייחודיים (כמו השאיפה לתהילה אישית) של הגיבורים המרכזיים, דוגמת האויבים המושבעים אכילס והקטור, לא ייצגו את כלל המשתתפים במלחמת טרויה; הם היו היוצאים מן הכלל.

גם בתקופות מאוחרות יותר, ניתן לזהות אנשי מלחמה שלמרות היותם מיעוט בצבאות שבקרבם נלחמו, נחשבו לדמויות מופת בתרבות של תקופתם. כזה היה יוהאן מלך בוהמיה (Jan Lucemburský, 1346-1296), אחד השליטים הססגוניים באירופה בימי הביניים. את התואר הרוזן של לוקסמבורג ירש מאביו, ובשנת 1309 הוכתר למלך בוהמיה. הודות לכישוריו הדיפלומטיים הרחיב יוהאן את השטחים שבשליטת חבל ארץ זה, ובוהמיה הייתה בתקופתו לאחת המעצמות במרכז אירופה. אולם את עיקר תהילתו רכש יוהאן כלוחם. הוא הצטרף לאבירים הטווטונים במלחמתם נגד פולין בשנים 1332-1326. משוררי זמנו כתבו כי נוסף על כך לחם גם בשדות קרב במרכז אירופה, בצפון איטליה, בסקנדינביה ובהונגריה. ספק אם הרקורד הזה היה מקנה מעמד של גיבור תרבות אילולא הדרך ההרואית שבה נהרג. לפי העדויות שהגיעו לידינו, הוא נפל בגיל חמישים בקרב קרסי (Crécy) שהתרחש בצפון מערב צרפת, במהלך מלחמת מאה השנה בין אנגליה לצרפת. ליוהאן לא היה עניין פוליטי או אישי ישיר בתוצאות המאבק הזה, ובעת התרחשותו כבר היה עיוור לגמרי, ולמרות זאת התעקש להשתתף במערכה לצד הצרפתים. כאשר נודע לו כי הכוחות הצרפתיים בקרסי נסוגים בפני האנגלים (שבסופו של יום אכן ניצחו), ציווה יוהאן על עוזריו להוביל אותו לשדה הקרב. בתוך זמן קצר נהרגה כל הפמליה, אך לא לפני שהמלך העיוור הצליח להפיל ולהרוג לפחות ארבעה אבירים אנגלים.¹²

חוקר תולדות ימי הביניים פיט פפורטה (Pit Péporté, 1979-) מראה כי חייו ומותו של יוהאן, המכונה "העיוור", היו לאחת האגדות המרכזיות בתרבות הצבאית האירופאית. מקום קבורתו בלוקסמבורג היה לאתר של עלייה לרגל עד אמצע המאה ה־20,¹³ וגם באנדרטאות נוספות הוא מוצג כאיש מלחמה טיפוסי (ראו איור 6.5).

איור 6.5 אנדרטה לזכרו של יוהאן 'העיוור', מטלאך, דרום מערב גרמניה, ליד הגבול עם לוקסמבורג. הוצב במקום בשנת 1838

כאמור, אפילו בתרבות המיליטנטית של ימי הביניים, שבה היכה שורש אידיאל האביר (שבו נעסוק בהמשך הספר), היה יוהאן 'העיוור' דמות יוצאת דופן. לעומת זאת, בשתי חברות מסוג אחר היו אנשי המלחמה רוב בקרב הלוחמים: (א) חברות לוחמניות (warrior societies), שבהן הליך החִברות לקראת הבגרות הכין את כל הגברים ללחימה; (ב) קבוצות קטנות שהתנהגותן האלימה מצדיקה את הכינוי "טורפים".¹⁴

בקטגוריית החברות הלוחמניות בלטה ההערצה להתנהגות מלחמתית לא מרוסנת ואכזרית במיוחד. הדעה המקובלת הייתה כי מעשים כגון שפיכת דמו של הזולת, הרס מוחלט של רכושו ופגיעה אלימה ומכוונת בחלשים ובחסרי ישע (ובראשם, אזרחים ואזרחיות לא חמושים ושבויים) הם דפוסי התנהגות לגיטימיים וראויים. מקובל לכלול בקבוצה הזאת את העמים ההוּנים, המונגולים והוויקינגים. על אלה מוסיף קיגן בספרו תולדות הלחימה את הקוזקים, קבוצות נוודים שמוצאן בדרום רוסיה ובאוקראינה של ימינו. הוא מספר שבימי הביניים המאוחרים, הקוזקים "ברחו מעבדות תחת שליטי פולין, ליטא ורוסיה, ובחרו לקחת את גורלם בידיהם: לפשוט בחופשיות על פני הערבות הגדולות והעשירות אך פרועות החוק של אסיה התיכונה".¹⁵ מכל העמים הללו, רק הוויקינגים השאירו תיעוד כלשהו המאפשר הצצה לעולמם הפנימי והיכרות עם יחסם החיובי ללחימה. על סמך התיעוד הזה אפשר לטעון כי הערצתם של הוויקינגים לדמויות העונות על הקריטריונים של אנשי מלחמה הייתה גדולה אף מזו של גיבורי הומרוס. טקסטים המתעדים את המיתולוגיה העתיקה של עמי סקנדינביה חוברו באיסלנד במאה ה־13 לספירה על סמך מסורות קדומות הרבה יותר. טקסטים אלה מתארים את ולהאלה (Valhalla) - היכל המתים בשפה הנורדית העתיקה. זהו מקום מושבם של הלוחמים הוויקינגים שמתו מות גיבורים בקרב, והובאו לשם לאחר מותם בידי הוולקיריות (Valkyries, בנות לוויה שמימיות) להתייצב לצד האל אודין (Odin), שבהנהגתו יילחמו במלחמת אחרית הימים.¹⁶

חברות לוחמות אחרות לא הנחילו להיסטוריה תיעוד דומה, וכדי לעמוד על אופיים נאלץ המחקר להסתמך על הרושם המזעזע שהשאירו על משקיפים בני תרבויות אחרות (ראו מסגרת). בכל הנוגע למונגולים, למשל, יש חוקרים מודרניים הטוענים כי קיימת מידה גדולה של הגזמה בתיאורי ההתנהגות האלימה של גייסות ג'ינגיס חאן (Genghis Khan, 1227-1162 לספירה) שהשאירו לנו קורבנותיהם.¹⁷ אולם גם אם ביקורת זו נכונה, העדות הדוממת של הארכיאולוגיה מחזקת את הרושם שרוב חיילי צבאות המונגולים היו אנשי מלחמה טיפוסיים שההרס היה חלק בלתי נפרד ממסעותיהם. האם זה מקרה שכל הערים הגדולות שנפלו לידיהם במאה ה־13, במרחב העצום המשתרע מדרום סין במזרח ועד עמק הפרת והחידקל במערב, נהרסו עד היסוד, ומתוכן רק שתיים - בוּכָרה (Bukhara, באוזבקיסטן של ימינו) וקנאורגנץ' (Konye-Urgench, בטורקמניסטן של ימינו) - נבנו מחדש באתריהן המקוריים? אפילו את סמרקנד (Samarkand), אחת התחנות החשובות ביותר בדרך המשי, הרסו המונגולים כמעט עד היסוד, והיא הוקמה מחדש במיקום שונה ממיקומה של העיר הישנה.

איור 6.6 תחריט אבן, המאה ה־9 לספירה לערך, המוזיאון השוודי הלאומי, שטוקהולם. גיבור מלחמה ויקינגי מגיע לוולהאלה רכוב על סוסו של האל אודין בליווי ולקיריות (החלק העליון של הציור); חבריו יוצאים למסע ימי (בתחתית)

ההתנהגות האלימה של אנשי המלחמה

בתרגום המקרא ללטינית שביצע ג'רום (Jerome, 420-347 לספירה), אחד מאבות הכנסייה הנוצרית, כתב המתרגם פירוש לתיאור הנבואי של צבא גוג המופיע בספר יחזקאל (לח, 4-8). הפירוש מסתמך על הידיעות שמסרו לו בירושלים הפליטים הבודדים שהצליחו להימלט מהפלישה ההוּנית לאירופה במאה ה־4 לספירה:

תוך כדי דהירה הלוך ושוב על סוסיהם קלי הרגליים, הם [ההונים - ס"כ] מילאו את העולם כולו בבהלה ובדם. מהירות התקדמותם עלתה על זו של השמועות שהזהירו על בואם. כאשר הופיעו, הם לא התייחסו כלל לדת [של קורבנותיהם - ס"כ] או למעמדם וגילם. אף על ילדים בוכים הם לא חסו, והם המיתו גם את אלה שזה עתה נולדו.¹⁸

גם מעשי הקוזקים זכו לתיאור מפורט מפי קורבנותיהם המזועזעים. דוגמה אחת לכך היא הקינה שחיבר ר' שבתי הכהן (מכונה הש"ך, 1663-1622), מגדולי רבני פולין, שהיה עד לזוועות שביצעו הקוזקים ביהודים בעיר נמירוב שבדרום מערב אוקראינה, והיו תחילתו של מסע הפרעות וההשמדה בהנהגת ראש שבטם בוגדן חְמֶלניצקי (Bohdan Khmelnytsky, 1657-1595) בשנת 1648 (פרעות ת"ח-ת"ט).

וכן עשו [...] מעשי נבלות והרגו בעיר כמו ששת אלפים נפשות [ביניהם - ס"כ] רבנים, חכמים ונבונים וזקנים ושישים בחורים ובתולות חתנים וכלות טף ונשים [...] וכמה מאות טבעו במים ובכל מיני יסורים קשים, ובבית הכנסת לפני ארון הקודש שחטו בחלפות [...] ואחרי כן החריבו הבית מקדש מעט, והוציאו כל הספרי תורות [...] וקרעום [...] ונתנום [...] למרמס רגלי אדם ובהמה.¹⁹

2.1 אנשי מלחמה ואֵילי מלחמה

בקבוצה השנייה של היחידות הצבאיות שבהן רוב המערך הלוחם מורכב מאנשי מלחמה נכללות קבוצות אלימות קטנות שהתנהגותן חורגת מן הנורמות המקובלות במדינותיהן.

מדובר בחבורות חמושות מקומיות שבראשן עומדים אילי מלחמה (warlords) אוטונומיים מתחרים, הנאבקות באלימות זו בזו. חבורות אלה מונות בדרך כלל לא יותר מכמה אלפים. תופעה זו יכולה להתקיים בעיקר בחבל ארץ שבו נוצר חוסר משילות עקב היחלשותו של השלטון המרכזי, ובמקרים קיצוניים עקב התפרקותו. בתנאים הכאוטיים שבהם כל דְּאַלִּים גָּבַר צומח מעמד של אנשי מלחמה החיים על חרבם.

דוגמאות מן העת החדשה לפעילות כנופיות של אנשי מלחמה בהובלתם של בעלי זרוע מקומיים הן סין בשנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20 ולבנון במהלך מלחמת האזרחים שהתרחשה בשנות ה־70 של המאה ה־20. ניתן לזהות דפוס דומה של עימותים בין קבוצות חמושות בסומליה בשלהי המאה ה־20 ובין קרטלים שונים של סוחרי סמים בקולומביה בתקופה הזאת.

מבחינת הרקע הפוליטי, המכנה המשותף לכל המקרים שהזכרנו הוא התרחשותם במקומות שבהם נחלשו מוסדות השלטון המרכזיים שבעבר הטילו מורא על אוחזי הנשק ומיתנו את כוחם. במילים אחרות, פריחתן של כנופיות אנשי המלחמה התרחשה בקרב מה שמכונה בספרות התיאורטית "מדינות נכשלות" (failed states) או, במצבים מתונים יותר, במה שמכונה "מדינות שבריריות" (fragile states).²⁰

■ אילו ישויות במזרח התיכון של היום ניתן לדעתכם לכנות "מדינות נכשלות" או "מדינות שבריריות"? ■

רק מעטים מאנשי המלחמה ניסו אי פעם להתמודד עם התוהו ובוהו שנוצר במצבים כאלה ופעלו לחידוש הסדר השלטוני הישן או ליצירת סדר חדש. אדרבה, לרוב אנשים אלה העדיפו את אי־הסדר הפוליטי, שכן הודות לו יכלו לתת דרור לתאוותיהם הנפשעות ולרדוף אחר כל הזדמנות לבצע מעשי הרג, אונס ושוד. דוגמה בולטת לכך מספקת השתוללות הכנופיות שהפילו את חיתתן על אזורים נרחבים בדרום רוסיה ואוקראינה מייד לאחר התמוטטות האימפריה הרוסית ב־1917. רק השתלטות הבולשביקים על שתי גדות נהר הדוֹן (Don) בשנת 1921 שמה קץ למעשי הטבח ההמוניים שבוצעו במרחב זה ופגעו בעיקר, ולרוב במכוון, בקהילות יהודיות מקומיות.²¹

*המשך הפרק זמין בספר המלא*