המטפל המכור

הקדמה

אחרי שנים של טיפולים, של הקשבה עמוקה ושל נשיאה באחריות לחיים של אחרים, התעוררה בי שאלה פשוטה וכנה: מה קורה למי שמקדיש את עצמו לריפוי?

כשנכנסתי לעולם הטיפול האמנתי שמי שנותן לאחרים מרפא גם את עצמו. שדי להיות נוכח, קשוב ומסור כדי לעשות טוב. אבל עם השנים הבנתי שיש גם צד אחר למטבע: הצד שבו הנתינה הופכת לצורך, והחמלה למנגנון הישרדות.

גיליתי שבתוך כל מטפל מסתתר אדם עייף. אדם שאוהב באמת, אך גם נזקק. אדם שמרגיש חי דרך סבלם של אחרים, אך שוכח לעיתים להרגיש חי מתוך עצמו.

המטפל המכור אינה הגדרה קלינית, אלא מצב קיומי. זהו אדם שזקוק לאחר כדי להרגיש משמעות, שנשען על כאבו של הזולת כדי לשכוח את שלו, ששואב כוח מהיכולת להציל אך נשחק מן הצורך להחזיק תמיד. ובו בזמן, הוא גם אדם אמיץ, כי רק מי שנוגע שוב ושוב בכאב של אחרים מוכן לפגוש לבסוף את שלו.

הספר הזה איננו מדריך טיפולי ואיננו אוסף כלים. הוא מבקש להאיר את המרחב הפנימי של המטפל. המקומות השקטים, הפצועים, והאנושיים שבהם נולדת החמלה האמיתית. זהו מסע שמתחיל בפצע הילדי שמוליד את הרצון לטפל, ממשיך דרך הבושה, ההזדהות, הצורך בהצלה וההתמכרות לקשר, ומסתיים בהכרה הפשוטה שאין ריפוי בלי הדדיות, אין אהבה בלי גבול, ואין חמלה אמיתית בלי הכלה עצמית.

בכל פרק אני מבקש לפגוש פן אחר של ההתמכרות הזו. ההתמכרות למשמעות, לקרבה, לאהבה, לאינטימיות ולגלות מתוכה את הדרך לריפוי. ריפוי שמתרחש לא רק אצל המטופל, אלא גם אצל המטפל. ריפוי שנולד כשהגבול ביניהם מתרכך ושניהם מבינים שאפשר להתרפא יחד, לא דרך תיקון אלא דרך נוכחות.

הספר נכתב כשיחה בין שני קולות: הקול המטפל, שיודע ומחזיק, והקול האנושי, המבולבל, המבקש נחמה. שני הקולות אינם נפרדים. הם נעים זה אל זה, וביניהם נוצר מרחב חי שבו מתרחשת ההקשבה המרפאת.

בסופו של דבר, זהו ספר על אהבה. על אהבה שלא נולדת מתוך אידיאל אלא מתוך עייפות. אהבה שמבינה שהדרך היחידה להמשיך להעניק היא ללמוד גם לקבל.

אני מזמין אותך להיכנס איתי אל המקומות שבהם טיפול וריפוי הופכים לאותו דבר, ואל הנקודה שבה איננו רק עוד מטפל או מטופל, אלא פשוט שני לבבות פועמים, שנולדים מחדש זה לצד זה.

אלון קפלן

קריית טבעון

פרק 1

הודאה ראשונה

יש משפט אחד שהולך איתי כבר שנים, כמו לחישה שמסרבת להיעלם. "המטפל האמיתי נולד כשהוא מוכן להודות שהוא בעצמו פצוע." אני לא יודע מי אמר את זה לראשונה, אולי גאבור מאטה, אולי מישהו אחר, אבל בכל פעם שאני מתיישב מול אדם שמכור לסם, לאלכוהול, למסך או לאהבה, אני יודע שהמשפט הזה נכון. אני יודע, משום שגם אני מכור. לא לחומר מסוים, לא לאבקה לבנה או לבקבוק, אלא לריפוי. לעשייה. להרגשה שאני מועיל. לרגע שבו אני מצליח לגעת בכאב של מישהו אחר ולגרום לו לנשום.

זה התחיל מזמן, הרבה לפני שלמדתי טיפול, הרבה לפני שידעתי לקרוא לזה בשם. בילדות ניסיתי להרגיע את אבי כשהוא התפרץ. קראתי את הבעת הפנים שלו כמו נווט שמנסה להבין את מזג האוויר כדי לדעת לאן לברוח. משהו בי הבין אז שהדרך היחידה לשרוד היא לדעת לרפא.

מאז חיי נמדדו במונחים של תיקון. כל מי שסבל סביבי הפך להזדמנות לגאולה של האחר, ושלי דרכו. זה עבד יפה במשך שנים. קיבלתי מחמאות, תפקידים, אחריות. אבל לאט, מבלי ששמתי לב, נהייתי חולה בעצמי.

יש רגעים בחדר הטיפול שבהם אני מרגיש את זה בגוף. אני יושב מול מישהו שנכשל שוב, שהבטיח לעצמו שלא יעשן, שלא ישתה, שלא יברח, והוא שוב ברח. ואני מרגיש את הגוף שלי מתכווץ. לא מתוך שיפוט, אלא מתוך חרדה. כי אם הוא לא מצליח, מה זה אומר עליי. אם הוא נופל שוב, אולי גם אני נופל יחד איתו.

זו התמכרות עדינה וחמקמקה. ההתמכרות להיות זה שיודע. זה שמחזיק את התקווה כשלאחרים אין כוח. כל עוד אני מצליח להחזיק את זה, אני שווה. וכשאני לא מצליח, אני מתפרק.

אני זוכר את הפעם הראשונה שזה קרה באמת. מטופל שלי, בחור צעיר בשם עידן, שהיה נקי שנה שלמה. הוא היה מאלה שנכנסים לך ללב, לאט אבל חזק. הוא צחק במין מבוכה ילדותית, סיפר על החלומות שלו לעבוד עם ילדים, ללמוד, להחזיר לאמו את האמון. והוא באמת הצליח. שנה שלמה. עד אותו ערב שבו קיבלתי טלפון בשעת לילה מאוחרת.

״אלון," אמרה לי העובדת הסוציאלית של המסגרת, "עידן חזר לשתות. הוא נעלם יומיים, מצאנו אותו שיכור ברחוב." לא הצלחתי לדבר. לא ישנתי כל הלילה. ולמחרת, כשפגשתי אותו, כל מה שרציתי היה לצעוק. לא עליו, אלא עליי. איך לא ראיתי, איך לא עצרתי את זה בזמן.

אבל לא צעקתי. הסתכלתי עליו וראיתי ילד שמפחד. וראיתי גם את הילד שבתוכי, זה שמרגיש שכל האחריות של העולם מונחת על כתפיו. באותו רגע הבנתי משהו: שהרבה פעמים, כשאני מנסה להציל מישהו אחר, אני בכלל מנסה להציל את הילד הזה שבתוכי. זה שלא הצליח להציל את אביו, או את הילד ההוא מהכיתה שהפסיק לבוא לבית ספר.

כל אחד מאיתנו המטפלים נושא בתוכו רשימה ארוכה של אנשים שלא הצלחנו להציל. וההתמכרות הגדולה ביותר שלנו היא לנסות שוב ושוב, בתקווה שהפעם זה יעבוד.

התמכרות היא לא רק עניין של חומרים. היא תבנית קיומית. מנגנון שמנסה למלא חלל עמוק. וכשאני מסתכל על חיי כמטפל, אני רואה כמה פעמים מילאתי את החלל הזה בעבודה, בפרויקטים, באחריות, בתנועה מתמדת.

אני זוכר תקופות שבהן עבדתי מהבוקר עד הלילה. לא הייתי רעב, לא עייף, רק דרוך. כל שיחת טלפון של מטופל הייתה זריקת אנדרנלין. כל הצלחה הייתה אופוריה. כל כישלון, נפילה חדה.

יום אחד חבר אמר לי בחצי חיוך: "אלון, אתה יודע שאתה קצת מכור לעבודה שלך, נכון?" צחקתי ואמרתי "כן, ברור", אבל בלב הרגשתי שזה לא מצחיק בכלל. ידעתי שהוא צודק. ידעתי שאני משתמש בטיפול כמו שאחרים משתמשים בבקבוק, כדי לא להרגיש.

פעם, באחת מהדרכות שהעברתי, אחת המטפלות הצעירות שאלה אותי: "איך אתה מצליח להחזיק כל כך הרבה כאב ולא להתפרק?" נשארתי בשקט רגע, ואז אמרתי לה: "אני לא תמיד מצליח." היא נראתה מופתעת. "יש ימים," המשכתי, "שאני חוזר הביתה מרוקן לגמרי. אני יושב באוטו מחוץ לבית, לא מצליח לצאת. לפעמים אני אפילו מדמיין שאני לוקח שלוק גדול מהליקר שהיה פעם להורים שלי בארון, רק כדי לכבות קצת את הראש.״

היא הסתכלה עליי בהלם ואז חייכה. "תודה שאמרת את זה," היא אמרה, "זה גורם לי להרגיש אנושית." באותו רגע הבנתי שיש משהו מרפא יותר מהכול, והוא לא שיטה או תיאוריה, אלא האומץ להודות שאנחנו בני אדם.

לכולנו יש סמים. יש מי שמעשן, יש מי שגולל שעות בטלפון, יש מי שמתרגל מדיטציה עד שהיא נהפכת לבריחה. אצל מטפלים הסם הוא לא פעם היכולת להיות מועיל. אנחנו שואפים כל כך להיות שם בשביל האחר, עד שאנחנו שוכחים להיות שם בשביל עצמנו.

זו התמכרות מתוחכמת, כי החברה מעודדת אותה. היא מוחאת לנו כפיים על המסירות, על ההשקעה, על השליחות. אבל אף אחד לא שואל מה המחיר. המחיר הוא שהנפש מתייבשת, שהגוף נחלש, שהלב מתחיל לפעום רק בתוך סיפור של מישהו אחר.

יש לי חברה טובה, מטפלת מדהימה, שקוראת לזה "המחלה המקצועית". היא אומרת שאנחנו נרקומנים של משמעות. אני צוחק, אבל יודע שהיא צודקת.

פעם, אחרי יום ארוך של טיפולים, הגעתי הביתה ואשתי אמרה לי: "אתה מדבר עם כולם כל כך יפה, אבל איתי אתה שותק." המילים האלה היו כמו סטירה. הבנתי שאני נותן את כל הקול שלי לעולם ומשאיר שקט בבית.

להודות בזה זה לא קל. אנחנו נבנים סביב תדמית של חוזק, של הבנה, של נוכחות. אבל בפנים גם לנו יש חורים. גם אנחנו לפעמים נעלמים לעצמנו.

אני זוכר לילה אחד, אחרי שמטופל צעיר התאבד. ישבתי מול המסך ובהיתי בקיר. ואז, בלי לחשוב, לקחתי את האוטו ונסעתי לים. ישבתי שם שעות, שמעתי את הגלים, הרגשתי הכול מתערבב, האשמה, הכעס, העצב, השקט. ופתאום עלתה בי מחשבה חדה: אם לא אתאבל באמת, אתמכר עוד יותר לעשייה רק כדי לא להרגיש.

נשמתי. נתתי לעצמי לבכות. לא כמטפל, אלא כבן אדם. וזה היה הרגע שבו הבנתי שההחלמה שלי תלויה ביכולת שלי להיות פצוע.

מאז אני משתדל לשים לב. כשאני מתעורר בבוקר עם צורך עז להיות שם בשביל כולם, אני עוצר רגע. שואל את עצמי: בשביל מי אני באמת רץ עכשיו. האם אני רוצה לעזור או שאני פשוט לא רוצה לפגוש את הריק שלי. לפעמים אני עונה בכנות, לפעמים לא, אבל עצם השאלה מחזירה אותי לעצמי.

בהדרגה למדתי שגם הריפוי שלי לא מגיע מלמעלה. לא מהתפקיד, לא מהידע, לא מהמעמד. הוא מגיע מהמפגש האנושי, מהאמת הקטנה שמתרחשת בין שני אנשים שמפסיקים להעמיד פנים. יש רגעים בחדר שבהם אני מרגיש את זה קורה. המטופל בוכה ואני לא ממהר להרגיע. אני פשוט שם, שותק, ופתאום גם בי עולה דמעה. לא מתוך הזדהות מופרזת אלא מתוך שותפות.

ברגעים כאלה אני לא המטפל והוא לא המכור. אנחנו שני אנשים שמנסים לשרוד את החיים האלה יחד. ואני חושב שזה הריפוי ההדדי שעליו אני מדבר.

לפעמים אני חושב שהתמכרות היא בסך הכול ניסיון לאהוב את עצמך בדרך עקומה. כשאדם מכור לסם הוא מחפש משהו חם שיכסה את הפצע. וכשאני מכור לריפוי אני מחפש להרגיש חי דרך מישהו אחר. שנינו רוצים אותו דבר: הקלה, מגע, שקט.

ההבדל הוא שאני למדתי להפוך את זה למקצוע, אבל הגבול בין מקצוע להתמכרות דק מאוד. הוא עובר בדיוק במקום שבו אני מפסיק להקשיב לעצמי בשם האחר.

יום אחד, באחת הקבוצות שהנחיתי, אחד המשתתפים אמר: "אני מרגיש שאני מתמכר לכל דבר שמזכיר לי שאני קיים." המילים האלה תפסו אותי לא מוכן. חשבתי עליהן הרבה. האם גם אני עושה את זה. האם כל המאמץ הזה להיות נוכח עבור אחרים הוא בעצם ניסיון להוכיח לעצמי שאני חי.

מאז, בכל פעם שאני מרגיש את הדחף להציל, אני נושם רגע. שואל: מה יקרה אם לא אתערב. אם לא אהיה המושיע. לפעמים מתגלה שם משהו עדין, פחד מהיעלמות, פחד לא להיות משמעותי. ואני נשאר איתו. לא ממהר לתקן.

יש לי וידוי קטן. לפעמים אני מקנא במטופלים שלי. לא על הסבל שלהם, אלא על הפשטות שבה הם נכנעים. הם מודים שאיבדו שליטה, שהם זקוקים לעזרה. ואני כל כך עסוק בלשמור על תדמית המחזיק, שאני שוכח כמה כוח יש בהודאה.

וזו הסיבה שהפרק הזה נקרא "הודאה ראשונה". כי גם לי מגיעה הזכות להודות. לא מתוך חולשה אלא מתוך אנושיות. אני מכור. מכור להקשיב, להבין, לשנות, להיות חשוב. ומאז שהבנתי את זה אני מתחיל להחלים.

ההחלמה שלי לא נראית דרמטית. אין בה גמילה, אין בה הפסקה חדה. היא מתרחשת לאט, בין המילים, בין הנשימות. היא מתחילה כשאני לומד להגיד לא למטופל שרוצה עוד פגישה, כשאני בוחר ללכת הביתה מוקדם, כשאני שותה קפה בלי טלפון, בלי תכניות. כשאני נוכח עם עצמי כפי שאני נוכח עם האחר.

וזה קשה. לפעמים אני עדיין נופל, לתוך הצורך להיות נאהב דרך המטופלים שלי, או להרגיש חי דרך הסבל של מישהו אחר. אבל אני מזהה את זה. וזה כבר הרבה.

אני כותב את השורות האלה כדי להזכיר לעצמי למה אני כאן. אני לא מטפל מושלם, אני לא גורו. אני אדם שמנסה יום יום לאזן בין הרצון לעזור לאחרים לבין הצורך לעזור לעצמי. ואני מגלה שכשאני נותן מקום גם לעצמי, דווקא אז אני נעשה מטפל טוב יותר.

המטפל המכור שבי כבר לא אויב. הוא מורה. הוא זה שמזכיר לי להקשיב לגוף, לנשום, לעצור, להתגעגע. הוא זה שמזכיר לי שהריפוי האמיתי לא נמצא במרחק מהתשוקה, אלא ביכולת לשאת אותה בלי להיבלע.

בסוף כל יום אני מנסה להיזכר בשלושה דברים: בפנים של מי שנגעתי בהם באמת, ברגע שבו בחרתי לעצור ולא לרוץ, ובנשימה אחת שלמה שהצלחתי לקחת בלי לחשוב על אף אחד אחר. אולי זה הרגע שבו אני לא רק מרפא, אלא גם נרפא.