ממדי הנפש - איך פועל עולמנו הפנימי?

מבוא

שפת היומיום שלנו רצופה במושגים שמובנים לנו הבנה אינטואיטיבית, אבל אנחנו מתקשים להגדיר או להסביר אותם. כולנו "מבינים" מהו "זמן", מהו "חופש" ומהו "יופי", אבל מעטים יכולים להגדיר את המושגים האלה במדויק או להסביר את אופן השימוש בהם. אל רשימת המושגים הללו ניתן להוסיף את המושג העומד במרכז ספר זה — "נפש".

ממש כמו "זמן", "חופש" או "יופי", גם "נפש" הוא מושג שהפער בין מידת השימושיות שלו (כמה אנחנו משתמשים בו בחיי היומיום שלנו) ליכולת ההגדרה וההסבר שלו (למה בדיוק מתכוונים כשאומרים "נפש" ואיך אנחנו משתמשים במושג הזה?) גדול. משום כך חקר ה"זמן", ה"חופש", ה"יופי" וה"נפש" אינם מצויים במחוזות האקדמיה. במקום "הפקולטה לחקר הזמן", "מעבדת חופש", "המכון לניתוח היופי" או "המרכז לחקר הנפש" תמצאו את השירה, הציור, המוזיקה, הפיסול, התיאטרון ושדות אמנות נוספים. כך, לדוגמה, השירה. במקום להתמודד עם ההגדרה ה"מדעית" של המושגים הללו, היא בוחנת את החוויה האנושית הקשורה אליהם באופן סובייקטיבי ומופשט: היא יכולה לחקור זמן באמצעות חוויית המקצב, חופש באמצעות שבירת מוסכמות הכתיבה, יופי באמצעות דימויים ומבנים פואטיים, ונפש באמצעות ניסיונה לחבר רגש, מחשבה וחוויה אנושית. במקום שבו המדע מהסס, האמנות פוסעת לה בבטחה, ובלי להגדיר או להסביר חושפת משהו מאותם מושגים.

ספר זה עניינו הנפש. הוא מבקש לצמצם את הפער שבין השימושיות (הגבוהה) ליכולות ההגדרה וההסבר (הצנועות) של הנפש, על ידי הצעה שיש בה פשטות מבהירה: הנפש בנויה מחמישה ממדים — פעולה, מחשבה, רגש, חוויה והוויה — המקיימים ביניהם מערכת יחסים מוסדרת המושתתת על חמישה עקרונות הפעלה. מחד גיסא, ההצעה הזו מכבדת את מורכבותה של הנפש ונמנעת מפתרונות נאיביים להגדרתה ולהסברה; ומאידך גיסא, היא אינה מוותרת על האפשרות להגדיר ולהסביר את הנפש מתוך עצמה. חמשת הממדים שמהם בנויה הנפש וחמשת עקרונות ההפעלה המתווים את מערכת היחסים שבין הממדים השונים בכוחם להגדיר ולהסביר את הנפש במונחים שאינם "מוחיים" (הנפש היא התהוות דינמית ורב־ממדית של דפוסים חשמליים וכימיים במערכת העצבים המרכזית) או חווייתיים (הנפש היא התשתית הכוללת של החוויה שלנו), אלא במונחים פונקציונליים (הנפש היא מערכת הממדים, על עקרונות ההפעלה שלהם). הגדרה פונקציונלית זו, שיש בה ממדים ועקרונות הפעלה, עשויה לאפשר לנו לא רק להבין את פעולתה של הנפש, אלא גם לנהלה בדרך הטובה ביותר.

בתחילת הספר מוצגים האתגר — השאלה "מהי הנפש?" — וקווי המתאר של הפתרון, שעיקרם המעבר מהשאלה "מהי הנפש?" לשאלה "איך הנפש פועלת?". בפרק השני מוגדרים חמשת ממדי הנפש — פעולה, מחשבה, רגש, חוויה והוויה — והפרק השלישי בוחן את האופן שבו הממדים השונים מאורגנים בינם לבין עצמם. הפרק הרביעי עוסק בעקרונות הפעולה המסדירים את היחסים שבין הממדים השונים. הפרק החמישי בוחן את ממדי הנפש ואת עקרונות הסדרתם בהיבט ההתפתחותי. שני הפרקים הבאים, השישי והשביעי, בוחנים את ממדי הנפש ואת עקרונות הפעלתם בחיי היומיום (פרק שישי) ובחדר הטיפול (פרק שביעי). הפרק השמיני חוזר אל ראשיתו של הספר ואל הדיון ביחס שבין שאלת המהות של הנפש לשאלת תפקודה. כך נע לו מהלכו של הספר: מהאתגר (פרק ראשון) אל שאלת מרכיביה של הנפש (הפרקים השני והשלישי), אופן פעולתם (פרק רביעי), ביטויים בהתפתחות, בחיי היומיום ובטיפול (הפרקים החמישי, השישי והשביעי), ומשמעות כל אלו בהגדרתה ובהבנתה של הנפש (פרק שמיני).

'ממדי הנפש' מכוון לקורא המתעניין. הוא ממעט בשימוש במונחים מקצועיים, ובבסיסו עומדת ההנחה שמה שאינו פשוט דיו לאדם המתעניין פעמים רבות אינו שימושי לאיש המקצוע. משום כך גם הוחלט לוותר על רשימת מקורות ועל הפניות אליהם. אנשי מקצוע בתחום הנפש והטיפול עשויים לגזור ממנו מסקנות מרחיקות לכת לתחומם, אך זוהי רק נגזרת מבורכת של הספר ולא מטרתו הראשונית. בהיבט זה יש לראות בספר, ראשית לכול, הזמנה לחשיבה אחרת על הנפש, על האדם, על האנושי, ואולי, חשוב מכול — על עצמנו.

1

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "נפש"?

צ'אנקי־מנקי

גלידת צ'אנקי־מנקי של בן & ג'ריס היא קנוניה. הֶרְכֵּבָהּ נשמע תמים למדי. בבסיסה גלידה בטעם וניל, ומשוקעים בה בננות, חתיכות פאדג' ואגוזי מלך. האופי הזדוני של קופסת הגלידה הזו אינו בא לידי ביטוי בהרכב המצטבר שלה, אלא באופן שבו מרכיביה הממכרים מאורגנים בקופסה העגולה והמפתה שלה. הבננות, הפאדג' ואגוזי המלך מפוזרים בה באי סדר, ומזמינים אותך, הסועד הרעבתן, לחפור בקופסה. בתוך זמן קצר מתגלה לך עומק האתגר. אתה עסוק בשאלה: מה יותר טעים, הבננות הנימוחות? הפאדג' המתוק? ואולי אלה דווקא אגוזי המלך, שההקפאה הממושכת הופכת אותם לפריכים באופן שהדעת אינה סובלת?

הניסיון לפתור את חידת הגלידה המופלאה הזאת רק מחמיר את מצוקתך: אתה יוצא למסע שמטרתו ללקט, באופן קפדני וחסר פשרות, את המרכיב שאליו יצאה נפשך. המסע מנווט את תנועות הכפית. כְּחַכָּה השלוחה במעמקי אוקיינוס הגלידה אתה דג את מרכיביה השונים ובורר אותם. אתה מנסה לחשב את דרכך, מעמיק בנתיב אחד, מוסט לנתיב אחר, ומתפתה לנתיב שלישי שממנו אתה מקווה שפעולת הדיג תהא קלה יותר. בתום המסע המרתק הזה אתה מגלה שהגלידה כולה, על מרכיביה המענגים, "עברה דירה" מהקופסה התמימה, וכעת היא ספונה לבטח בתוכך.

שעת לילה מאוחרת, והיום העמוס, שהתחיל בשעת בוקר מוקדמת ומסתיים ממש עכשיו, נאסף לו. אני יוצא מהקליניקה, המקום שאני מסיים בו רבים מימי השבוע שלי, נועל אותה ועולה הביתה. "יום עמוס," אני אומר לעצמי, בונה מבלי דעת את הטיעון שיקרב אותי לגלידה הממתינה לה במעמקי הפריזר. וממש ברגע הזה, שמבקש הכרעה (לאכול או לא לאכול, זאת השאלה!) אני מתחיל להתחבט. היד נשלחת לפריזר וחוזרת אחור. אני מתחיל לחשב (זה שווה את הקלוריות?) וכמעט מתפתה לערוך רשימת "בעד ונגד", רשימה שאפילו התואר "מגוחכת" גדול מכפי מידותיה. מתוסכל מהיעדר פתרון שכלתני לשאלת פתיחת הפריזר, אני מנסה לברר את לבטי הנפש שלי; אני שואל את עצמי מה יש בה, בגלידת הצ'אנקי־מנקי הזדונית הזאת, שמושך אותי כל כך. ואני מתמלא בגעגוע לסצנה משולחן שישי, כשהגלידה הייתה עוברת בין ארבעת ילדיי, ואלו היו חופרים בה, כל אחד בתורו. אני נזכר בהם, מחייך וממשיך לצלול פנימה, לתוך עצמי. אני נזכר בחוויית האכילה המיוחדת של גן העדן הזה שקוראים לו צ'אנקי־מנקי; בחריפות המתקתקה של הבננות הבשלות, בפאדג' שמתפשט בחלל הפה ובאגוזי המלך שמתפצפצים להם בפה בכל נגיסת גלידה. לצד חוויית גן העדן הזו עולה בי חוויה אחרת, גיהינומית, של אחרי, של "הרעלת המתוק הזה", של רגשות האשם, של פיכחון כואב. בתוך מהומת היד המהססת, המחשבות המייסרות, זיכרונות הגעגוע והחוויות שיש בהן גם גן עדן וגם גיהינום, עולה בי השאלה הכמעט פילוסופית: "הצ'אנקי־מנקי הזה, הוא באמת 'אני'?" כלומר, "התענוג המייסר הזה הוא 'אני'? מי ש'אני באמת'?" השאלה הזו, שמלטפת את הפילוסופי, מזכירה לי שהרחקתי לכת, קוטעת את הגיגיי ושולחת אותי לדרכי: לעיתים לפריזר, ולעיתים לשנת לילה שיש בה גם סיפוק (על כוח האיפוק שלי) וגם תסכול (על חוסר היכולת שלי להתמסר לתאוותיי).

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "נפש"?

בשיח השגור המושג "נפש" משמש אותנו להגדיר "מי אנחנו" ו"מה באמת חשוב לנו". לכן כשאנחנו אומרים "זה בנפשנו" אנחנו מבקשים לציין שמשהו הוא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו, וכשמישהו אומר על אדם אחר שהוא "נפש תאומה" שלו כוונתו היא שיש לו חיבור עמוק ומיוחד לאותו אדם. "נפש" היא אפוא מושג בעל עומק שנדמה לנו אינטואיטיבי. ולמרות זאת, השאלה "למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים 'נפש'?" מאתגרת. נפש, מסתבר, היא אחד מאותם דברים שאנחנו מרגישים אבל לא יכולים לומר שום דבר משמעותי על אודותיו, ויש לכך שתי סיבות.

ראשית, הנפש מצויה "מתחת למילים". אנחנו יצורים חושבים, שמורגלים בניסוח מחשבותינו בדיבור, ולכן קל לנו כשניתן להגדיר משהו במילים. כולנו יכולים להגדיר שעה: "שעה היא יחידת זמן השווה ל־60 דקות, שהן 3,600 שניות; שעה היא גם בערך החלק העשרים וארבעה של אורך היממה". אבל מה קורה לנו כשאנחנו מנסים להגדיר משהו שהמילים אינן יכולות לתאר? איך נגדיר, לדוגמה, "אהבה"? היכן נמצא במילון האנושי מילים שיצליחו לתאר אותה? ננסה וננסה, עד שבסוף כנראה נכריז: "אהבה זה לא משהו שמגדירים; אהבה זה משהו שמרגישים". ההכרזה הזו תהא כנראה צודקת. "אהבה" גדולה ממילים, או אולי קודמת להן, והן, המילים, פשוט אינן יכולות לה. כך אהבה, וכך גם הנפש. הנפש מצויה "מתחת" למילים, במקום שקודם למילה המנוסחת. וגם אם יש בנפש מרכיבים שאפשר להגדיר, כמו מודעות, חשיבה, הבנה, תפיסה, זיכרונות, דחפים, צירופם של כל אלו בכל זאת אינו מצליח להגדיר במדויק מהי נפש. יש בנפש משהו שחורג מרשימת מרכיביה הניתנים להגדרה. אותה תוספת, שאינה נתונה במרכיבים המנוסחים של הנפש, היא למעשה "מה שהנפש היא", ואותה המילים מתקשות כל כך לתאר.

הסיבה השנייה לכך שהתשובה לשאלה הזאת מסובכת כל כך נעוצה באופן שבו הנפש מתגלה. הנפש אינה מתגלה מתוך עצמה. לעומת הגוף, המצוי בחלל, נצפה לעין וניתן למדידה ולהערכה חיצונית, הנפש חייבת מִישֶׁהוּ אחר, המצוי מחוץ לה, כדי להגדיר את עצמה. כדי להכיר אותה ולחקור אותה, אנחנו חייבים "מִישֶׁהוּ", אחר משמעותי, אדם המצוי מחוץ לנו, שיאפשר לנו לגלות אותה. אותו "אחר" מהדהד, משקף, חוקר, מבקר, מסמן גבולות, מאתגר, דוחף, מושך ומקיים עוד אינספור צורות של אינטראקציה שדרכן הוא מאפשר לנפש שלנו לגלות את עצמה. חשבו, כדוגמה אחת מני רבות, על שלל האינטראקציות שמקיים נער מתבגר המאפשרות לו, לאחר שוך סערת גיל ההתבגרות, לגלות מיהו או מהי אותה נפש הפועלת בו. ואם תהליך שבו ה"אחר" הכרחי לגילוי הנפש נראה לכם מורכב, זכרו שמדובר בתהליך דו־צדדי, ושממש כפי שנפש האחד מתגלה דרך האחר, נפש האחר מתגלה דרך נפשו של האחד. המורכבות הסיבובית הזו, שבה נפש אחת מגלה נפש אחרת, הופכת את הגדרת כל אחת מהנפשות למורכבת.

לכן הקושי בתשובה לשאלה שלנו הוא קושי כפול: הנפש מצויה "מתחת" למילים ודורשת אחר שיגלה אותה. ובכל זאת, למרות הקושי, שאלת הנפש חשובה לנו. הנפש איננה מונח "אקדמי", "מחקרי" או "הגותי". בהיותה מכרעת עבור מי שאנחנו, הנפש היא מוקד לעניין האישי והיומיומי שלנו. הכרעות גדולות שלנו (היכן לחיות? לאיזו קהילה להשתייך?), מסלולי החיים המשמעותיים לנו (כיצד לחנך את ילדינו?) ואפילו ההחלטות הפשוטות ביותר שאנחנו מקבלים בחיינו (לאיזה סרט ללכת היום?), כולן מושפעות מ"מי שאנחנו", כלומר מהזהות שלנו ומהמרחב הפנימי המאפשר לנו להיות "מי שאנחנו". מכאן שסוגיית הנפש אינה יכולה להיוותר בשדה העיון האקדמי; עליה להיות במרכז העניין האישי והפרטי שלנו. ולכך נוסיף כי מלבד העובדה שהנפש "פעילה בחיי היומיום שלנו", היא גם שדה של פעולה טיפולית. פסיכותרפיה, "טיפול בדיבור", עוסקת בנפש, ולכן נדרשת להגדרתה ולהבנת אופן פעולתה. ואם הפסיכותרפיה עניינה הנפש, האתיקה המצויה בתשתית הפסיכותרפיה מחייבת אותנו לפעול מתוך הבנת הנפש, ובכך הופכת את סוגיית הגדרתה לדחופה עוד יותר.

מ"מהי הנפש?" ל"איך היא עובדת?"

צעד חשוב שעשוי לקדם אותנו במתן תשובה לשאלה למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "נפש" טמון בהתבוננות צנועה יותר על השאלה "מהי הנפש?". במקום לשאול שאלה מהותית, "מה זה? מהי הנפש?", נצטמצם לשאלה פשוטה יותר: "איך הנפש עובדת? איך היא מתפקדת? מהם 'עקרונות ההפעלה' שלה?" ההתמרה הזו, משאלה מהותית ("מה זה?") לשאלה פונקציונלית, "מכנית" ("איך זה עובד?"), יכולה לעזור לנו להתקדם בהבנתנו את הנפש. היא מתייחסת לסוגיות פשוטות יותר, הניתנות לחקירה מיידית יותר. שאלות של מהות "מקריסות" פעמים רבות את הדיון, ואילו שאלות של "תפקוד" עשויות לקדם אותו. חשבו לדוגמה (שוב) על אהבה: אני לא יודע להגדיר מהי אהבה, אבל אני יודע לומר איך היא עובדת: היא גורמת לנו לחוש תשוקה, קרבה, ביטחון, אכפתיות עמוקה והתמסרות. כך האהבה עובדת. את ה"עבודה" הזו, שאהבה עושה בחיינו, אפשר לבחון. אפשר לשאול עליה שאלות ("מהם התנאים הנדרשים כדי שנאהב ושניתן לעצמנו להיות נאהבים?") ולנהל אותה ("מה אנחנו יכולים לעשות כדי לממש את אהבתנו? להעצים אותה? להפוך אותה למשמעותית בחיינו?; ובכלל, איך אנחנו יכולים להפוך את האהבה לכוח בונה ומקדם בחיים שלנו?"). צמצומה של השאלה ממהות ("מה זאת אהבה?") לתפקוד ("מה אהבה עושה?") יכול ללמד אותנו רבות על אופייה של האהבה ועל מקומה בחיינו. כך באהבה, וכך גם בחקירת הנפש.

בהצטמצמנו מחקר המהות (למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "נפש"?) לחקר התפקוד (איך הנפש עובדת?) אנחנו עוברים מתחום הפילוסופיה לתחום הפסיכולוגיה, תחום שעניינו המרכזי הוא תהליכי הנפש. הפסיכולוגיה מבקשת לתאר, להבין, לחזות תהליכים נפשיים ולהשפיע עליהם ועל התנהגויות הנגזרות מהם באמצעות מחקר שיטתי. יתרונה הגדול של הפסיכולוגיה בכך שאינה נושאת על גבה את שתי המגבלות שמצמצמות את הפילוסופיה בדיונה בשאלה "למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים נפש?". בעוד הדיון הפילוסופי על מהותה של הנפש מצוי "מתחת" למילים, המחקר הפסיכולוגי על תהליכי הנפש עניינו תופעות גלויות ומדידות; ובעוד מהות הנפש מתגלה באמצעות נפש אחרת, תהליכי הנפש מתגלים באמצעות תצפית, שהיא ברובה אובייקטיבית.

בחוקרה את תהליכי הנפש הפסיכולוגיה משתמשת במהלך חינני כדי להתקדם בפתרון השאלה "איך הנפש עובדת?" — היא ממציאה מושגים. חשבו לדוגמה על החלוקה של הנפש ל"מודע" ו"לא מודע". החלוקה הזו, שהיא מרכזית כל כך בשדה הפסיכולוגיה משנת 1900 (השנה שזיגמונד פרויד פרסם בה את ספרו 'פשר החלומות'), מאפשרת לנו ללמוד תהליכים נפשיים ביעילות רבה. היא מעלה שאלות: מהו החלק המודע של הנפש? ומהו החלק הלא מודע שלה? והאם בין המודע ללא מודע קיים חלק נוסף, המווסת את המגע ביניהם? כיצד חומר מודע נעשה לא מודע? וכיצד חומר לא מודע נעשה מודע? ובכלל, מה "יש יותר", מודע או לא מודע? האם אנחנו יצורים מודעים המחזיקים טריטוריה מצומצמת של לא מודע? או שמא ההפך הוא הנכון — אנחנו יצורים לא מודעים, המאפשרים למעט מהתכנים הלא מודעים שלנו לשלוח תכנים מסוימים, שראוי שנסב אליהם תשומת לב, אל המודע? סדרת השאלות (המדגמית) העולה מהצבת המושגים "מודע" ו"לא מודע" במרכז חקר תהליכי הנפש מרחיבה את הבנתנו על תפקודה של הנפש. וזוהי כמובן רק דוגמה אחת. הפסיכולוגיה, שהיא שדה של עיון ושדה של פרקטיקה, ממציאה עוד ועוד מושגים שיש להם כוח להסביר את השאלה "איך הנפש עובדת?". המושגים האלה, המאפשרים לנו להבין את תהליכי הנפש, תורמים באופן עקיף, אבל מכריע, לשאלת היסוד: למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים נפש? הם "מציצים" לעומקה של הנפש. וגם אם אינם מתייחסים ישירות לשאלה המהותית "מהי הנפש?" הם מאפשרים לנו להיות במגע עימה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*