לאן אתם צריכים?

פרק 1

הוא הסתכל עליי, וראיתי שבעיניים שלו משתקף מטומטם. הוא לא אמר את זה, לא במפורש, אבל יכולתי לראות שהוא מרגיש שאפילו לגנוב אוטו, לדרוס בן אדם ולא לעצור לבדוק אם הוא חי, זה לא מטומטם כמו מה שאני עשיתי.

לפני שהכניסו אותו לפה קיוויתי להישאר לבד. אפילו שהייתי לבד לא הרגשתי בטוח ויכולתי להרגיש את הנוכחות של אלו שהיו פה לפניי. עדיין, עדיף להרגיש נוכחות מאשר להרגיש אגרוף לפנים. שמעתי שריקות וקריאות מחוץ לתא "הלו, מניאק". הצצתי מבעד לחרך קטן ומסורג, ושני נערים ערבים עם אישונים שחורים בלי ברק צעקו לי: "תביא מצית". "אין לי", אמרתי, ניסיתי להישמע גבר, שלא יחשבו יש פה איזה ילד. "תביא מצית או שאני חותך לך ת'צוואר יא שראמיט". עשיתי צעד אחורה והעלמתי את הראש שלי מהחרך כמו ילד. שמעתי אותו צועק עוד כל מיני קללות ומתתי מפחד. ברגע הזה שמחתי להיות מאחורי דלת ברזל כבדה. התיישבתי על המיטה; מיטה, מזרון שהיה בד מלוכלך שעטף בקושי ספוג דק, צהוב ומסריח. המבט שלי עבר על הקירות, על התקרה, על הדלת והתחלתי להבין לאן הגעתי. חשבתי על כל מה שקרה שהוביל אותי למקום הזה, על איזה מטומטם הייתי. בטח לירדן ואייזיק אין מושג שנתפסתי, אין להם מושג לאיפה נעלמתי. אולי הם בכלל כבר לא בארץ, בזמן שאני נגררתי מהבוסתן, הם חגרו את עצמם לפני המראה. אולי מחר בבוקר הם ירוצו למים לתפוס גלים בחוף עם עצי קוקוס ובחורות עם בגד ים קטנטן, שכל היום יושבות על החוף ועושות כאילו הן קוראות ספר. יכולתי לשמוע את השחפים צורחים מעל מים בצבע כחול במקום שאף פעם לא ראיתי — עם כוכבי ים כתומים.

זה היה הלילה הכי גרוע שהיה לי בחיים, וזה אחרי היום הכי גרוע שהיה לי. בינתיים. כל הלילה וידאתי הריגה למי שהיה צריך וחזרתי לישון. מיטת הברזל הייתה מוברגת לקיר, ככה שלא ממש יכולתי לטפל בשורש הבעיה. הבני זונה האלה יצאו ברווח שבין הרגל של המיטה לקיר והתרוצצו לי מול הפנים ברמה שאם אחד מהם היה מועד, הוא היה נוחת לי על הלחי. בחיים לא ראיתי ג'וקים בגודל כזה, הם רצו על הקיר במהירות כאילו זאת רצפה. יצורים חומים אדמדמים ושמנוניים שנראה כאילו מצאו פרצה בגדר של גיהינום ועכשיו משתחלים לכדור הארץ דרך המיטה שלי. כל הג'וקים היו באותו גודל ענקי, מה שאולי אומר שהם נולדו באותו יום וכולם שם אחים. אף פעם לא פחדתי מג'וקים, אפילו להפך, אני זה שהיו קוראים לו אם היה מתגלה ג'וק, לטאה, עכביש או כל סוג חרק שפלש הביתה. בכל זאת, להירדם ככה כשכל הלילה אני שומע צעדים של ג'וקים, ותאמינו לי שאם תתקרבו מספיק אפשר לשמוע את הצעדים שלהם, הקִרבה הזו הייתה טיפה יותר מדי אפילו בשבילי. בכל פעם שג'וק עלה, דפקתי לו אחת, והוא נפל לרצפה. בכל פעם כשמחצתי ג'וק חשבתי שהנה, הורדתי להם את האחרון, אבל הם לא הפסיקו לבוא. קול פיצוח הבטן ומיצי הגוף המסריחים שלהם התערבבו לי עם החלומות. בבוקר מצאתי עשרות מהם שרועים על הרצפה שמתחת למיטה שלי עם איברים פנימיים כלפי חוץ. זה נראה כמו זירת פיגוע. לפחות שניים מהם עוד הזיזו רגל או מחוש. וידאתי בדריכת כפכף שהם לא מחלימים וחוזרים לרוץ לי לתוך החלומות גם הלילה. לא היה לי מושג כמה לילות עוד מחכים לי במקום הנורא הזה. חשבתי שאם הייתי יודע שאמצא את עצמי במקום הזה, הייתי מגיע עם נעליים.

רמון התיישב על המיטה שלו והסתכל על מה שהתחולל מתחת למיטה שלי. "לילה של כיף היה לך", הוא אמר, העיניים החצי סגורות שלו מסתתרות מאחורי שיער של בוקר. היה לו מבטא צרפתי, אבל הוא התעקש שאין לו שום קשר לצרפת, אף בן משפחה צרפתי, ושהוא וכל המשפחה שלו טבריינים. "אני לקחתי את האוטו של אבא שלי ודרסתי בן אדם, אחר כך ברחתי. לא בגלל הבן אדם, פחדתי מאבא שלי", הוא אמר לי במבטא הצרפתי שלו. "אחר כך אמרו לי שהוא מת, הבן אדם". הוא דיבר על זה כאילו הוא נכנס בתמרור. לא ידעתי אם ככה זה, אם בגלל הזמן שהוא כאן, הסיפור שלו בסוף הופך לעובדה יבשה.

רק יום קודם הכרנו, אז לא היה לי מושג מי הוא באמת. בהתחלה הכניסו אותי לתא לבד. שמחתי, אחרי כל הסיפורים המחרידים על ג'למה, הדבר שהכי הפחיד אותי זה נערים אחרים שיהיו איתי בתא. בזמן שהסוהר נעל מאחוריי את דלת הברזל בחנתי את החדר החדש שלי. לא היה הרבה לראות. זה היה חדר קטן עם שתי מיטות קומתיים מברזל מקובעות לקיר וונטה כזו שנעוצה במין פתח גבוה עם סורגים שאי אפשר להגיע אליו. השירותים היו חור, חור מגעיל בבטון כאילו אנחנו לפני המצאת האסלה או שמישהו פשוט עקר אותה ואתה מחרבן ישר לביוב, בלי תיווך. על הקירות היו מריחות חומות־שחורות שהיה ברור שזה לא שוקולד עם 85% קקאו. מישהו מרח חרא על הקיר. על כל הקירות. זו הייתה התפאורה של המקום החדש שלי.

קול קרקוש מפתח בדלת החזיר אותי למציאות. הסוהר שעמד בפתח הסתכל על החדר במבט כאילו הייתי צריך לסדר פה ואמר: "הבאנו לך אורח". נעמדתי ואז חזרתי לשבת ורציתי שוב לעמוד. לשבת כי אני לא סופר אותו או לעמוד כדי לא להיות בנחיתות מבחינת הגובה? דבר ראשון ראיתי שהוא בהיר. זה לא חמודי הכושי. מאז שקצת גדל לי המוח, אני לא קורא לילדים או לאנשים כושי, בטח גם כמה סטירות מאתיופים עזרו לי להבין שזה לא בסדר. לפעמים חינוך שלא קיבלת בבית, תקבל בשכונה. בכל אופן, ככה החוקרים תיארו לי את מה שאני אמור לחשוש ממנו יותר מכול, "חמודי הכושי". אז מה אני אמור להגיד, רק שזה לא חמודי הכהה עור? חמודי האתיופי? הוא לא אתיופי. או אולי חמודי האפרו־אמריקאי? נראה לי שאיך שלא נסובב את זה, לחמודי כנראה לא היה אפרו והוא בטח לא היה מאמריקה. למזלי שום חמודי לא הוכנס אליי לתא. ילד שמנמן עם שיער לא קצר אבל גם לא ארוך מספיק כדי לאסוף בקוקו נכנס לתא בצעדים חסרי פחד, אבל גם לא מאיימים. אפילו שהוא לא נראה מאיים, הוא ללא ספק היה שייך. הוא נכנס ישר בלי להיגעל או להתפעל מהחרא על הקירות, ראה על איזו מיטה אני ישן ותפס את המיטה ממול. היו לו שפתיים עבות וחמוצות ועל הסנטר היה לו חיוך, מין קיפול בעור כזה שיצר לו סנטר נוסף, מתחת לסנטר הרשמי. גור של סנטר.

הוא התיישב על המיטה שלו והסתכל אליי לרגע והעביר את המבט למקום אחר. הוא לא בחן את החדר, המבט שלו צף באוויר, אולי דמיין תפאורה אחרת למצב שלו. לא היה לי מושג אם הוא לא מדבר כי הוא פוחד ממני. אני פחדתי ממנו. גם אם הוא לא נראה מאיים, צריך סיבה להגיע לכאן, והסיבה הזו צריכה לכלול פשע. פשע בדרך כלל פוגע במשהו או במישהו. היה לי ברור שכל עוד אני לא אדע מה הוא עשה, אני אפחד ממנו. הבעיה היא שיכול להיות שהוא עשה משהו יותר מפחיד אפילו ממה שאני מסוגל לדמיין. פחדתי ללכת לישון, לעצום עיניים, ושאולי המטורף הזה יחנוק אותי בלילה. בגלל שקמתי בארבע וחצי בבוקר ועבר עליי עוד יום שלם של חקירות, הייתי מותש והייתי חייב לוודא שאני יכול להירדם ובעיקר שאני יכול להתעורר מחר בבוקר. חשבתי שאולי השתיקה שלי יכולה להיתפס כחוסר ביטחון אז החלטתי לדבר ראשון. "מה זה כל הניירות השרופים האלו שתקועים בקיר?" שאלתי. "אתה חדש פה", הוא אמר במבטא צרפתי. איזה טמבל, רציתי להפגין ביטחון ויצאתי "חדש פה".

"אנשים שאין להם מצית, מסובבים נייר טואלט, דוחפים לקיר ומדליקים וזה נשאר כמו פתיליה. ככה מעבירים מצית בין התאים ולכולם יש אש".

"משוכללים", אמרתי. איזו המצאה של שורדים, נראה שזה משהו שהמציאו בגטו כשרצו להדליק סיגריה להרוג את הרעב. מעניין איך היא עוברת בין עצורים ואם יש מישהו שמשתמש בהמצאה הזו לא בבית מעצר.

"יום ראשון שלך?" הוא שאל. האישונים השחורים שלו היו קטנים והסתכלו עליי דרך עיניים שמתו להיסגר. הוא נשמע בסדר, אבל אם הוא בסדר, מה הוא עושה פה? "כן", אמרתי, יודע שזה יכול לעלות לי ביוקר, למרות שהרגשתי שזה לא אחד שינסה להפוך אותי לשפחה שלו. זה היה הדיבור על ג'למה, ילדים חלשים הופכים לשפחות.

"נשפטת כבר?"

"לא".

"מחר יובילו אותך להארכת מעצר, תקבל אוטומטית עוד כמה ימים, השופט אפילו לא יקשיב לעורך דין שלך", הוא אמר כמו אחד שעבר כמה הארכות מעצר בחיים.

"אין לי עורך דין", אמרתי.

"יצמידו לך אחד משלהם, זה לא טוב, אבל זה עדיף מכלום".

"ואז מה?" רציתי לדעת לקראת מה אני הולך.

"לא יודע, אני בהארכות מעצר כבר ארבע חודש, מחכה כבר להיכנס לכלא האמיתי או לאיזה מוסד שיקומי. בית מעצר זה הכי גרוע".

הוא לא נראה לי מאיים. שקלתי להגיד לו לילה טוב ולהסתובב לישון אבל נראה לי שגם ככה לא הייתי נרדם. "על מה אתה פה?" שאלתי. הוא קרע חתיכת ספוג מתוך המזרון. הוא סיפר לי על התאונה. העיניים שלו התאמצו כל כך לא להיסגר, שיכולתי לראות לו את השרירי עפעפיים. לא נותנים לישון פה? קיוויתי שהעיניים שלי לא ייראו ככה בסוף. הוא דיבר ארבעים דקות בלי הפסקה. כל הזמן היה חשוב לו שאני אבין כל מיני מקומות בטבריה, שתהיה לי מפה מאיפה הוא נסע לאיפה הוא נסע. אולי הוא התאמן על הסיפור שלו לחקירות. אבל הוא גם אמר דברים שלא היה להם ערך ראייתי. פתאום התעכב על איזה דוכן של מיצים סחוטים וסיפר איך הוא אוהב מיץ תפורימון. ״אתה יודע מה זה עושה לך ללחץ דם?״ הוא אמר, ולא הבנתי מה לילד המבוגר הזה וללחץ דם.

שמתי לב שהוא מתחיל סיפור עם משפט רגיל ואז את כל המשפטים הבאים הוא מתחיל ב"אחר כך". תהיתי אם החקירות וזה שמבקשים ממנו כל הזמן לתאר איך הדברים קרו ברצף הזמן, זה מה ששיבש אותו. בטח כבר תקופה האנשים היחידים שהוא מדבר איתם זה חוקרים. אני אחרי עשר שעות של חקירה כבר לא בטוח מי הייתי לפני העשר שעות האלו. לא הייתי היחיד בחדר הזה שתלוי בין שמיים לארץ, ישב מולי בן אדם שלא יודע אם הוא הרג בן אדם. לא ידעתי לשער מי מאיתנו צפוי לקבל עונש יותר כבד. אתמול בטח הייתי אומר לו: למה שהשוטרים ישקרו בדבר כזה? למה שסתם יגידו לו שהוא הרג בן אדם? לא היום.

פרק 2

הכניסה לג'למה הייתה רק הקצה של היום הזה שבהתחלה שלו עוד הייתי אדם חופשי, ממש בהתחלה שלו. קצת אחרי הזריחה כבר הובלתי אזוק בידיים וברגליים ברכב בילוש מוסווה לתחנת מפלג הנוער של חיפה. כשהוציאו אותי מהרכב עמדתי מול מבנה שלא ראיתי מעולם, במקום בעיר שעד אותו יום לא הייתי בו. זה היה קרוב לשכונת חליסה, מין חצר אחורית בחצר האחורית של חיפה. אחרי שעתיים של חקירה מול החוקר הראשון, נכנס מישהו לחדר ואמר לו להחליש את המזגן כי השפתיים שלי כחולות. היה קיץ, והוא הושיב אותי ממש על מזגן גדול שנשב מאחוריי, מה שגרם לקול שלי לרעוד. אני חושב שהוא עשה את זה בכוונה, אבל לא אמרתי מילה, עוד הייתי המום מכל עניין המעצר. יכול להיות שהקול היה רועד גם בלי המזגן, והקול הרועד הזה חתך לי את הביטחון בחצי, ביטחון שגם ככה היה בחצי. התייחסו אליי כמו גדול הפושעים הישראלים בכל הזמנים, בלי לספר לי במה אני מואשם. יכולתי לנחש. העבירו אותי בין חדרים שרק שולחן וכיסאות היו בהם, לא חושב שהיה חוקר שרק דיבר איתי, חלק צעקו מהרגע הראשון, חלק חיכו כמה דקות. חוקר אחד דיבר איתי כשהוא מאחוריי ולא הרשה לי לסובב את הראש, חוקר אחר הצמיד לי אגרופן לרקה. הבטיחו לי שאני עומד לסבול כמו שלא דמיינתי שאני יכול לסבול, כמה חוקרים הבטיחו לדאוג לי באופן אישי, לדאוג לסבל שלי כמובן. דיברתי, אמרתי הכול, רק שאף אחד לא האמין לי עד שהתחלתי לפקפק בעצמי, בכוונות שלי.

החוקר השני נצמד אליי מהצד ואמר לי באוזן: "אני יודע מי יוכל לעזור לך לדבר". יכולתי להריח את האפטרשייב שהוא שם בבוקר לפני שהוא יצא לעבודה, עבודה שהייתה הסבל שלי. לא ידעתי להבחין בין ריחות, אבל הריח הזה, כל פעם שאני מריח אותו שוב, מחזיר אותי לשם. מחזיר אותי לכיסא ההוא ולמשפט שהוא אמר לי בחיוך: "אין בעיה, נכניס אותך לג'למה, חמודי הכושי יזיין אותך קצת בתחת, תחזור תדבר כמו טטלה". החוקר השני שישב איתנו בחדר רק הרים גבות, בסוג של אכזבה, כמו מישהו שמכיר את השיטה: מכניסים מישהו לג'למה, וחמודי הכושי מזיין אותו בתחת, ולמחרת או אחרי כמה ימים שצריך לזיין אותו בתחת, בסוף הוא חוזר ומדבר. הייתי יכול לחשוב שזה תרגיל חקירה, שהם רק מנסים להפחיד אותי עם איזו אגדה, אבל בשכונה שלי הסתובבו סיפורי אימה על חמודי הכושי. יכולתי לחשוב איך זה ששוטרים משתמשים ככה במילה כושי, אבל שאלות כמו "איך אתה עם בולבולים? אוהב?" או המלצות כמו "תכין ת'תחת, למה הלילה הוא הולך לזכות לביקור" הטרידו אותי הרבה יותר באותו רגע. הרגשתי שמחזיקים אותי מעל כלוב עם חיית טרף, והדרך היחידה שיש לי להינצל מזה היא לדבר. העניין היה שאמרתי כל מה שידעתי וזה עדיין לא הספיק, הם רצו יותר.

הועברתי מחוקר לחוקר כמו צנצנת סגורה שכל אחד מהם בטוח שהוא זה שיצליח לפתוח. זה גרם לכל אחד שקיבל אותי לנסות יותר חזק. אף אחד לא חשב לרכך את המכסה, להשתמש במגבת, לא יודע. הסברתי להם שאני צנצנת ריקה, אבל אף אחד לא האמין לי. גם אני לא האמנתי להם. כל היום שמעתי שאני הולך לבלות בג'למה כמה שצריך עד שאני אתחיל לדבר, אבל לא האמנתי. לא האמנתי כי סיפורים על ג'למה אפשר היה לשמוע רק מהחבר'ה הגדולים בשכונה, כאלה שמכרו סמים, דקרו, גנבו אופנועים. מה לי ולזה? לא האמנתי כי אפילו פבל, האח של קטי שהיה מטר שישים של אכזריות מרוכזת, ישב בקושי שני לילות בג'למה. זה אחרי שעשו לו אספת תיקים, שזה לאסוף את כל העבירות שהיו לו שרובן היו אלימות, וזה הסתכם בשני לילות. לא האמנתי גם כשאימא שלי הגיעה עם שקית עם מגבת ותחתונים ובהמלצת החוקרים הורידה לי את השרשרת זהב הדקה שקיבלתי לבר מצווה. אימא שלי האמינה ואני לא. לא האמנתי גם כשהשוטר בזינזנה שר לי שיר שהכרתי מהשכונה "היום אתה בג'למה, ג'למה, ג'למה". הערב עמד לרדת, ג'למה עמדה לסגור עליי, בינתיים סגרו עליי סורגי הניידת שהובילה אותי לשם. מולי ישב נרקומן שהעיניים הסגורות שלו היו מוכרות לי מהשכונה. כשהשוטרים חתמו על טפסים והעבירו אותי לסוהרים, האמנתי. הם לא היו עושים את כל ההצגה הזו רק בשביל להפחיד אותי. בזה כן רציתי להאמין, שאפילו שהם מסתובבים והולכים, ושתי דלתות ברזל נסגרות מאחוריהם במנעול, תכף הם יסתובבו חזרה, המנעולים ייפתחו והם יבואו לקחת אותי. זו לא הייתה הצגה. הם לא חזרו. והאמת, היו להם את כל הסיבות לחשוב שאני מעורב בזה, שאני לא אומר את האמת. לא יכול להיות שלא ידעתי מזה. הם תפסו אותי בבוסתן בזריחה, היא בטח אמרה להם איפה לחפש. ואם היא אמרה להם, ואני עמדתי שם וצעקתי את השם שלה, הפספורט שלה היה בכיס שלי, מה יותר קל מזה?