הם שזורעים בשלג

פתח דבר

"תספר את הסיפור על נוקד האיילים שפגש בהַלדִי אָנאַוּ¹!"

קולו של הילד דחק והתגלגל על הרצפה כמו חופן פירות בר קפואים.

מָרִידגָ'ה שכבה בכוך הסמוך ושמעה את בִּיאָרָה שואב קפה דרך קוביית סוכר שאותה החזיק בין שיניו לפני שהניח מידו את הספל על השולחן.

"טוב, שמעת את הסיפור הזה הרבה פעמים אבל אספר לך אותו שוב," ענה לילדון בהבעת כניעה מעושה.

אשתו ידעה שהוא אוהב לספר סיפורים, שירש את התשוקה לכך מהוריו, שבתורם קיבלו אותה מאלה שפסעו בשבילי החיים לפניהם. זאת הייתה דרכם לזכור, דרכו של עם ללא מילים כתובות על נייר להותיר את חותמו על פני האדמה שאותה ביקשו לנצור. יותר מכול אהב ביארה לספר סיפורים לילד, שישב על ספסל המטבח בעיניים קרועות מעייפות וסובב בין ידיו את קערת הסוכר העשויה נצרים. מרידג'ה היטיבה את הכרית תחת לחיה, שלפה את צמתה ועצמה עיניים באפלה השלווה.

גם היא אהבה את הסיפורים שלו, בייחוד כשסופרו לבקשתו של הילד. שם, באפלולית הכוך, היא שחזרה את עיניו החולמניות של ביארה שננעצו בנקודה עלומה בעודו תר בתוכו אחר הנוקד הצעיר וכשמצא אותו, קולו היה כשל אדם אחר. הוא גישש את דרכו מהקמין במטבח והסתנן מתחת לסדק של הדלת לחשכה שמחוץ לחלון. לבסוף הרעים קולו בכל פינות החדר, פיתה את הצלליות להתגלות באפלולית. בקולו המחיש ביארה את צלילי הפרסות הדוהרות ואת המולת האיילים השועטים במרחבים, את הרוח שפרעה את פרוותם ודגדגה את חוטמם. והנה הגיע הנוקד הצעיר הוא נחפז לעבר המאזינים, רתום אל כלבו בקשר הדוק ללא מילים. החבל עם הלולאה התעופף סביבו והאולר הכה בירכו.

"היֹה היה," פתח ביארה בקול עמום וכבד כקולו של פעמון הכנסייה. המילים היו מודגשות, ככל שנטענו בקולו הדי המורשת המשפחתית. בשלב הזה אי אפשר היה לדעת אם הלך שבי אחר הכוח שהיה במילים או שמא רק נסחף אחר הנוקד שהוביל את הסיפור. היה נראה שאפילו האורלוגין העתיק על הקיר עוצר את נשימתו בציפייה כשביארה הקריא מתוך הספר שמעולם לא נכתב.

"קיץ אחד, נוקד איילים צעיר וכלבו רעו את העדר בהרים. העבודה הייתה מתישה והנוקד וכלב הרועים היו עייפים כשעלו על יצועם במחסה הזמני. האש כמעט כבתה אבל הפחמים הלוהטים עדיין רחשו בין האבנים שתחמו את המדורה. הוא עצם את עיניו וכמעט נרדם כששמע שריטות על בד האוהל. הוא פקח את עיניו, צמצם את מבטו באור העמום וראה שמשהו נדחק אל הבד, ואז מזדקף. הוא שמע קול צחוק מצטלצל ומילים שנאמרו בנימה מקניטה כדרכן של נערות. הוא התאמץ למקד את מבטו כששלוש דמויות נראו לעיניו. הן התקוטטו ותווי גוף נדחפו אל הקוטה² המחודד.

'כל היום הצצת מרחוק. עכשיו תסתכלי כמו שצריך!'

"באותו רגע הנוקד הבין שמחוץ לאוהל שלו מסתודדות נערות הַלדי, שכן לא היו אנשים אחרים במרחק עשרות קילומטרים. בזיכרון ובאגדות העם הסאמיות ישויות אלה חיו לצידם של בני אנוש אך התגלו רק ליחידי סגולה. היו הרבה סיפורים והוא הכיר את כולם. בני הוִויטרָה³ כינו את הסאמים בני דודים, והיו דרכים ליצור איתם קשר, לפעמים אפילו לעכב אותם ולגעת בהם...

"הכלב התעורר וזקף את אוזניו. עד כה הוא נחר ממעמקי גרונו והשתתק רק כשהנוקד העביר את ידו על פרוותו הסמורה. בידו האחרת האיש הצעיר תר אחרי האולר שבחגורתו ובשקט־בשקט, כאילו היה שד בעצמו, שלף את להב הפלדה החד. כשבת ההַלדי שבה ונדחקה אל הקוטה הוא היה מוכן. הוא דקר אותה בעדינות בישבן כך שפרח זעיר של דם התפשט על יריעת העור של האוהל.

"דממה השתררה בחוץ, כאילו ערפל כבד ירד על ההרים. הרוח עצרה את נשימתה, הנחל חדל להתרונן והקול הרך של הזרדים המתפצחים נדם. ואז הוסטה היריעה והאישה הצעירה רכנה פנימה ובתנועות רכות התיישבה מצידה השני של המדורה. ההלדי תלתה בו עיניים בוהקות וכהות כמו ביצות, עד שנשמתו כמעט פרחה.

"היא חקרה אותו ממושכות במבטה, כאילו ביקשה לחדור לתוכו. לבסוף חייכה ואמרה בקול חזק: 'רצית לאחוז בי. עכשיו בוא נראה אם תצליח להחזיק בי.' הסאמית שלה הייתה עתיקה וקולה נותר חזק ורגוע כשהמשיכה לדבר. 'אני אהיה אשתך ויחד איתי תקבל כנדוניה את כל העדר אעניק לך בנים בריאים ובנות חזקות ואנחנו נהיה מאושרים. אבל עליך להבטיח לי דבר אחד.'

"ליבו של הנוקד פעם בחוזקה. לא נותר לו אלא להנהן, כולו אושר וציפייה.

'אסור לך לספר לאף אחד כיצד נעשיתי שלך או מי אני. לעולם אל תקרא לי בשם שאינו שייך לעולמך.'

"הצעיר כחכח בגרונו והבטיח בהתרגשות וברצינות לנהוג כבקשתה. ואז הוא ניגש למקום הסיאדי⁴ של משפחתו, כפי שההלדי הצעירה הנחתה אותו, וצמצם את עיניו אל נוכח ליל הקיץ הבהיר. אפילו היתושים לא חגו בשעה הזאת של היממה.

"לפתע שמע עדר איילים שועט לעברו. עם הרצועה בידו הוא עקב במבטו אחרי התכונה המרשימה, בדיוק כפי שהצעירה הורתה לו. ואז הוא כיוון והשליך את הרצועה. וכשהצליח למשוך אליו את הזכר החזק והגאה העדר נחצה לשניים ומחציתו המשיכה בעקבות הזכר.

"האיילים זקפו את צוואריהם ונשאבו אחר מנהיגם אל עבר הנוקד הצעיר.

"וכל מה שאמרה ההלדי הצעירה אכן קרה. השניים התחתנו, אם כי במהלך הטקס שניהם צעדו בגבם אל השמש והשמאן קרא את התפילה הפוך. השמאן רב־העוצמה כנראה עמד על טיבה של הכלה אבל השכיל לא להזכיר זאת. ילדיהם נולדו בזה אחר זה והמשפחה התעשרה הודות לעדר הגדול. הם הלכו בדרך הישר וידעו עושר."

שתיקה פתאומית השתררה במטבח. ביארה סובב בידו את הספל ובהה במשקעי הקפה בתחתיתו.

"ומה קרה אחרי זה?" שאל הילד.

"אתה יודע מה קרה אחרי זה. ערב אחד הבעל העביר את ידיו בשערה השחור של אשתו ולחש באוזנה, אשתי האהובה, אהובתי... הלדי שלי... ובו ברגע האישה התאבנה. ובאותה איטיות שבה חולף ענן על פני השמש ברקיע, היא הפנתה לו את גבה, משכה אליה את ילדיה ומבלי לזכות אותו אפילו במבט הם יצאו בדממה מפתח האוהל. והאיש ראה לחרדתו כיצד משפחתו, וכמוה גם העדר שרעה במרחק מה, התפוררו והתלכדו עם קרני השמש שהכו באדמה."

מרידג'ה הצטמררה מתחת לשמיכה והמתינה שהקסם יפוג, כפי שתמיד קרה כשביארה השתתק. ואז נפתחה בנקישה קופסת הטבק ללעיסה. ביארה צבט חופן טבק באצבעותיו המיובלות. הילד שתק. ואז שאל:

"אבל למה היא נעלמה? אם היא אהבה אותו למה היא והילדים לא נשארו איתו?"

ביארה התלבט ארוכות לפני שענה, "אני מניח שבתוך־תוכה היא השתוקקה למשהו אחר, למרות שאהבה את האיש שלה. אני חושב שאדם לעולם לא יפסיק להתגעגע למקום שממנו הגיע. לא משנה לאן פניו מועדות והיכן יסיים את דרכו, הלב שלו יישאר מושרש לנצח במקום שבו גדל."

הוא דיבר בקול על־זמני, גורלי, ואשתו נזכרה במה שידעה זה מכבר, שביארה ניחן ביכולת נבואית.

הערות

1 במיתולוגיה הסאמית: ישות דמוית אנוש שמתגלה רק ליחידי סגולה, יכולה להתחזות לאדם. (כל ההערות מאת המתרגמת).

2 אוהל שמשמש את הסאמים במסעותיהם. בסיסו רחב וקצהו העליון צר ומחודד.

3 במיתולוגיה הסאמית, שדים שנראים כבני אדם.

4 גלעד מאבנים או סלעים, בעל משמעות פולחנית למשפחה שעורכת בו טקסים.

1

אור ירוק ליַאבּמֶאמאָקֶה, אלת המתים

בלב־ליבו של החורף הקפוא האישה הזקנה קיבלה את גזר דינה. בחדר שקירותיו מעוטרים בעבודות אמנות צבעוניות ומטושטשות היא סירבה בעקביות לפגוש את מבטה של הרופאה. סביר להניח שציורי הנוף המחרידים האלה נבחרו בכוונה כרקע לשיחות מעין אלה, חשבה מרידג'ה בציניות.

ד"ר סקרוֹבלֵנִיוֹס המתינה לתגובתה ותלתה בה מבט חומל מתחת לגבות עיניה, שזהרו בירוק בתאורת החדר.

למען האמת, היה נראה שהגבות של הרופאה סובלות ממחלת ים, הן בשל צבען והן בשל צורתן, דבוקות מעל משקפיה כמו לטאות אבודות. או אולי שממיות. שממיות זריזות ונטולות ערך תזונתי שחצו את מצחה לאורך ולרוחב, כשהרופאה דיברה אליה בקול מתורגל ואיטי להחריד.

אולי זאת התאורה? בחדר עמדו ניחוחות של חומר חיטוי לידיים ושושנים. מרידג'ה זקפה את סנטרה כדי להיטיב ולראות. שיער אדום יכול להיראות ירוק אם מתקלחים במים חמוצים. או להפך? לא! מים מלוחים הם שהפכו את שׂער הגוף לירוק. היא ראתה את זה בטלוויזיה, זאת הייתה האמת.

הרופאה המשיכה להמהם משהו. הישישה שמולה הרגע קיבלה בשורה עצובה ומטלטלת והיא ללא ספק בהלם.

"אני מבינה שזה קשה, מריה, ולמרבה הצער אין דרך קלה לבשר בשורה כל כך עצובה."

הגבות הבהבו בצבע זוהר לפני שהתכנסו שוב לצורת אות ירוקה ומשולשת מעל עיניה של הרופאה.

מרידג'ה הרימה בתגובה את גבותיה שלה כדי לבדוק אם גם הן נעות כמו לטאות, אבל לאכזבתה גילתה שלא. מיומנות כזאת הייתה משמחת אותה. נחיריה התרחבו כשעשתה מאמץ נוסף לחקות את הבעות פניה המרשימות של הרופאה. הגבות המרוטות בדייקנות כירורגית שחו מתחת לעפעפיים בניסיון ללכוד את המבט החומק של הפציינטית.

האם זאת מיומנות שאפשר לפתח? תהתה מרידג'ה, רכונה בעניין לפנים בכורסה הלא נוחה והעמוקה מדי. היא הבחינה שהיעדר התגובה שלה החל לעורר ברופאה אי־נוחות.

"ומה קורה בבית?" שאלה ד"ר סקרובלניוס כשראשה מוטה הצידה באמפתיה מעושה. "יש בן זוג או קרוב אחר שיוכל לתמוך בך?"

לרופאה הייתה נטייה לנסח את השאלות שלה באופן מרגיז למדי, כאילו מרידג'ה קשת הבנה.

"אנחנו כמובן נעשה ככל יכולתנו לתמוך בך בתקופה המורכבת הזאת. אנחנו יכולים להציע שיחות וגם להוציא לך מרשם למשככי כאבים אם לדעתך זה יעזור."

למרות הטון המפייס מרידג'ה נדרכה. היא תפסיק לנתח את מבנה הגבות של הרופאה לרגע.

"אני נשואה והזקן יטפל בי היטב. אנחנו לא צריכים שום דבר, עכשיו כשאנחנו יודעים מה המצב." מרידג'ה התכוננה לקום. "אני מודה לך על העזרה."

ד"ר סקרובלניוס עצרה אותה ביד מושטת. שתי הלטאות התקרבו ורחרחו זו את זו מעל שורש אפה.

כף ידה המעודנת של הרופאה נחה על ידה המיובלת והמקומטת של מרידג'ה, כמו עלה כותרת על ענף צחיח.

"אני מבינה שזה קשה לעיכול, מריה, אבל אם את מוכנה לשמוע אשמח לספר לך מה אנחנו כן יכולים להציע. אולי לכל הפחות נוכל להציע תמיכה לבעלך?"

מרידג'ה נבהלה כל כך ששכחה להתרגז על הרופאה ששוב התבלבלה בשמה. היא התנערה מידה של סקרובלניוס וענתה, "לא, הוא לא איש שיחה. הוא יקבל את הבשורה הזאת בנחת. אני לא חושבת שיהיה לו קשה."

כעת השממיות קיפצו וניתרו ממקום למקום. הן שקעו לתוך קמטי הפנים כדי להסתיר תדהמה או זעזוע.

לאישה הזאת יש כישרון, חשבה מרידג'ה בהתפעלות ואיבדה את חוט השיחה.

"אבל בוודאי יהיה לו קשה... להסתדר לבד ללא רשת תמיכה בסיטואציה שכזאת זה בכלל לא מומלץ, בטח לא לאדם קשיש כל כך!" קולה המונוטוני של סקרובלניוס החל לטפס.

"זאת טראומה גדולה לאבד את החצי השני שלך אחרי כל כך הרבה שנים ביחד!" הוסיפה.

מרידג'ה הנהנה בהסכמה ואחר כך אמרה, "למרות שהוא נפטר לבד מכל הכלבים שלו, ותדעי לך שהוא בכיין! הוא היה קשור מאוד לרובם. כמובן הוא בכה קצת כשחשב שאף אחד לא רואה אבל הוא חזר לעצמו די מהר."

הלסת של הרופאה נשמטה. "אבל אני מקווה שאת לא משווה את המצב הזה להרדמה של חיית מחמד. כלומר..." עיניה היו בגודל של צלחות והיא הייתה קרובה לאבד את ארשת הפנים המקצועית שלה. "ככלות הכול, את לא כלב, את אשתו... אני בטוחה שלא..." היא השתתקה. ואז המשיכה בקול יציב, כמי שהחליטה להיצמד לפרוטוקול הקבוע הנדרש במעמד מסוג זה.

"אז. איך נראה הבית שלכם? אתם בבית אבות או שאתם גרים בבית? יש לכם עוזרת בית?"

הלב של מרידג'ה ניתר בבית החזה, בפיה עמד טעם של חיטה רקובה והיא דיברה במילים חדות ומהירות.

"לא, שום עוזרת בית. אנחנו לא אוהבים שזרים מתרוצצים סביבנו. האמת שאנחנו מסתדרים מצוין. אף פעם לא היינו צריכים עזרה מאף אחד. אנחנו בכלל לא חולים או חלשים," הבהירה לרופאה, היא כבר שכחה את העדכון האחרון על אודות מצבה הבריאותי.

סקרובלניוס כחכחה ארוכות בגרונה ונעצה אצבע מורה בסנטרה במחווה של התלבטות.

"אני עדיין חושבת שכדאי שנשמור איתך על קשר, מריה, כדי להבין איך הדברים מתקדמים. כפי שציינתי יש עוד הרבה דברים שנוכל לעשות למענך, למרות שהסוף הוא בלתי נמנע," הוסיפה בעדינות אך באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

"אז סיימנו כאן?" שאלה מרידג'ה וקמה בתנועה נטולת חן מהכורסה הלא תומכת. ברכיה נקשו כשהתכופפה להרים את כובע הצמר מהרצפה.

"כרצונך. יש לנו את פרטי הקשר שלך אז נתקשר בעוד כמה ימים כדי שיהיה לך מספיק זמן לעכל."

הרופאה שוב הושיטה לה את ידה. מרידג'ה הגיבה בקינוח אף בממחטה שהרופאה הושיטה לה בתחילת השיחה ואז נתנה אותה בחזרה לאישה האדמונית. הזוחלים הקטנים והבוהקים בחלק העליון של פניה נראו מבולבלים אבל הרופאה התעשתה, לקחה לידה את הממחטה ונפרדה ממנה. האונקולוגית רונה סקרובלניוס עקבה במבטה אחרי הקשישה הזעירה שחצתה במלמולים את רצפת השיש במעילה הפתוח, כמו עורב סמור נגד הרוח. נראה שלקשישה הזאת יש בעיות לא רק בגוף, חשבה כשהשממיות התנמנמו בעייפות בחסות גל החום שהרגע שטף את גופה. 

*** 

מרידג'ה מיהרה דרך מסדרונות בית החולים אל הכניסה ככל שרגליה הקצרות אפשרו לה. בדרכה לתחנה שבה האוטובוס יעצור בעוד שלושת רבעי שעה, שלפה את הטלפון הנייד הישן מכיסה והשליכה אותו לפח.

אף אחד לא יֵדע מה קרה פה היום. החרא הזה יישאר בין מרידג'ה לבין בוראה בלבד.

אף אחד לא יענה לצלצוליה של הרופאה הירוקה. הצלצול שנשמע כמו זמזום יתושים מודעים מדי לעצמם יהדהד בקבר הפלסטיק שלו, בין בדלי סיגריות ואריזות ממתקים ישנות. הסוללה של הטלפון תתרוקן לפני חייה של מרידג'ה. בזה היא הייתה בטוחה. 

*** 

באותו לילה מרידג'ה הקיצה מחלום וייבבה בדמעות שזלגו על לחייה הקמוטות. ביארה הסתובב והניח יד כבדה על מותנה.

"חלמת." הגבר שנשוי לה על פי חוק הביט בה בסבר פנים רציניות, בדומה לכומר קתולי שהרגע שמע וידוי יוצא דופן. "עליו, אני חושב."

מרידג'ה, שעדיין התנשמה בכבדות, אילצה את עצמה להסדיר את נשימתה. לא היו לה תשובות לתת לו, אבל היא הישירה מבט חפץ אל עיניו. היא לפתה את ידו המזדקנת וביארה צבט אותה ברכות.

"גם אני מתגעגע אליו." קולו של ביארה היה אפל כמו לפני הזריחה.

הם שכבו דוממים מתחת לשמיכה, זה מול זה, וחשבו על הרווח בין הגופים שלהם, רווח בגודל של ילד. מרידג'ה דמיינה שהיא מרגישה את כף רגלו הקטנה והחמימה נלחצת אל כף ידה. למרות שעכשיו הוא כבר היה צריך להיות אדם בוגר, שכף רגלו גדולה מכף ידה, ונוכחותו לא הייתה מזמנת תנוחת שינה נוחה, זאת בהנחה שהיה ישן ביניהם במיטה, מה שכמובן לא היה עושה. הוא היה ישן על ספת הספסל במטבח, אולי היא הייתה קצרה מדי אבל מרידג'ה הייתה מניחה כרית מתחת לקרסוליו כדי שלא יכאבו כשהיו נתלים מקצה הספסל. והיא הייתה גורבת לכפות רגליו גרביים עבים. היא הייתה דואגת שהן תמיד יהיו חמות, כי ידוע לכול שמי שכפות רגליו קרות בצעירותו יסבול ממכאובים בבגרותו.

"הכול עבר בסדר במרפאה היום?" שאל ביארה שכבר נשמע כאילו נרדם שוב.

מרידג'ה פזלה לעברו במבט קצר רואי והעמידה פני מפהקת. היא העבירה ליטוף מרגיע על גב כף ידו.

"היה בסדר גמור, אני בריאה כמו גלעין קשה של פרי. אין בכלל מה לדאוג!"

היא נישקה את ציפורן אגודלו ונפנתה ממנו כדי שמה שהיטיבה כל כך להסתיר לא ייראה בפניה. ידו של בעלה עדיין נחה עליה כששב ונרדם, פולט קולות זקנה ונשיפות כבדות מבין שפתיים רועדות.

כעת ביארה רִיגָ'ה ישן כמו ילד והידיעה הזאת הרגיעה והפחידה את אשתו בו־זמנית. כשהפכה את הכרית ונשימותיה העמיקו, הייתה יכולה להישבע שחשה את רקתו הפלומתית של הַייקֶה־יונָה על שפתיה. ואת הריח שלו. מרידג'ה שאפה את ריחו, כמו שנקבה אוצרת בתוכה את ריחו של הגור המנומנם שלה. היא הרפתה ומחשבותיה נהפכו לאוויר, פחמן דו־חמצני ושלווה מכאיבה, ששורשיה נעוצים מאחורי טבורה.