ותישאני רוח

פתח דבר

"גשם זלעפות ירד. חזרתי מקניות בסופר וידיי עמוסות שקיות כבדות. הבחנתי באורות פנסי רכב המגיעים מאחוריי והתפללתי בליבי שלא אקבל ממנו 'שפריץ' הגון.

הרכב עצר לידי, ומתוכו יצא יהודי מבוגר ופתח מהר את תא המטען. עוד לא הבנתי בדיוק מה קורה, ומידיי נלקחו השקיות הכבדות בעדינות רבה והונחו אחר כבוד בתא המטען. הרמתי את עיניי, ומבין טיפות הגשם המכסות את משקפיי ראיתי את הרב אליעזר ולדמן מסיים את העמסת השקיות.

'תיכנס, ר' שאול', אמר לי בטבעיות. נכנסתי בשקט לא אופייני לי, ואמרתי לרב, 'לא נעים לי, הרב, אני לא רוצה להטריח, וגם לא נעים לי שאני מרטיב לרב את הרכב'.

'אתה לא מטריח', ענה לי בקולו הרך, העדין והאיטי, 'אני מקיים מצווה מדאורייתא של הכנסת אורחים', הוסיף. 'בימינו מקיימים את המצווה הזו גם בעצירה לטרמפיסטים', אמר בעליצות של מקיים מצווה בחדווה".

בחסדי ה' אנו זוכים להביא את סיפור חייו של אבא ועימו סיפורה של תנועה השזור בסיפורם של עם ומדינה. זה סיפור של בית מדרש ותורה דרכם מתגלה ונפרש עולם פנימי עשיר ודרך חיים מתפתחת, מתמודדת, ובונה 'ציונות של גאולה'.

הספר יוצא לאור בימי מאבק קיומי, ימים של עוז ותעצומות נפש, אהבת חינם ואירועים "תנ"כיים" גדולים עם קרני אור של גאולה מצד אחד, ומצד אחר — ימים של כאב, של מלחמות ומאבק קיומי, אתגרים גדולים, ייסורים, ומה שנראה כפירודים ומחלוקות קשים לגישור. בתוך כל אלה מאירה דמותו של אבא. כבר בשחר ימיו קבע לעצמו משימה העולה במסילת הישרים: "להתבונן בכל יום באהבת ישראל ולהצטער בצער ישראל... וצער השכינה". בראשית חייו ובאחריתם אמר: "פשוט רציתי להיות עם עמי, במצוקותיו ובמאבקו על קיומו", "רציתי מאוד להיות שותף לתהליך ההיסטורי של בניין הארץ וקיבוץ הגלויות..." וכך גם פעל ועשה. אבא, ברוממות רוח עסק בגדלות גם בפרטי החיים של היום־יום וגישר בפועל על תהומות מפרידים.

הספר והמאורעות שבו מתחילים בשלבי השיבה של עם ישראל לארצו ונפרשים על פני שנות דור של תקופת התקומה והבניין של עם ישראל בארצו ובמדינתו, כפי שחווה אותם אבא, ולעיתים אף הוביל אותם או היה שותף להובלתם.

אבא ראה את עצמו כשליח, וגם לספרו על פרשיות השבוע קרא "וישלחהו מעמק חברון". שליח להאיר את דבר ה' ותורתו אשר דיבר טוב על עמו במעשה התקומה והגאולה; שליח לחבר את הגוונים השונים באומה ובעם; שליח להאיר את האור והטוב שבמהלך ההיסטורי הלאומי על כל הקשיים והסיבוכים שלו; ושליח להאיר את האור והטוב שבכל אדם מישראל ובכלל, ובכל מפלגה, חברה ויחיד באשר הוא.

ועם זאת גם שליח לפעול במעשה, לקדם את קיבוץ הגלויות ויישוב הארץ, ולהיטיב לכל אדם ולכל ציבור.

ראשיתו של הספר בעשרות שעות של ראיונות שערכה עם אבא הסופרת הילה וולבורשטיין, ולעיתים גם עם אמא. את הראיונות, כמו את כל הוצאת הספר, יזמה ודחפה אחותנו חדוה, שהייתה שותפה לחזונו של אבא, שבאחרית ימיו הדגיש את חשיבות העברת הסיפור לדורות הבאים.

בראיונות אלה אבא, שזכר כל פרט בחייו המלאים, דיבר באופן חופשי ואסוציאטיבי. השיחות שהוקלטו תומללו ושוכתבו על ידי ברוריה גפן ונערכו על ידי הילה בעמל רב למסכת רציפה, שבה הושמו הפרטים על מכונם. החומר הגולמי עבר לחברנו יהודה עציון, שאבא אהב והעריך. יהודה ערך את התוכן, העיר הערות והארות, ויצר את התשתית לספר. על גבי תשתית זו רקמה הסופרת חיותה דויטש את המעטה הסיפורי. חיותה הרחיבה והעמיקה חקר בפגישות רבות עם אבא ועם אנשים רבים נוספים, הפליאה והטיבה לאפיין ולהאיר את דמותו של אבא ואת רוממות רוחו, הוסיפה פרקי חיים, וטוותה ביד אומן את סיפור חייו לצד סיפור בית המדרש שבו צמח, סיפור ההתיישבות כולה וסיפור הדור, על האור והחושך, הקשיים, הצללים, הטוב והבניין שנכללו בו, והוציאה מתחת ידיה יצירה מרתקת. הסיפורים והמאורעות שמופיעים בספר סופרו על ידי אבא, והם נאמנים להתרחשויות, למציאות ולמה שסיפר. עם זאת, הסופרת ערכה את הסיפורים ומדי פעם הוסיפה נופך ספרותי משלה.

עם הספר חובה נעימה לנו להודות לכל השותפים בלידתו ובהוצאתו לאור. תודה לחיותה דויטש על כתיבת הספר, ליהודה עציון על העריכה הראשונית, להילה וולבורשטיין תודה על הראיונות ועריכתם, ולברוריה גפן על השכתוב והתמלול, לציפי פינגלה תודה על העריכה הלשונית, ולעוד רבים וטובים שהשקיעו מזמנם לעבור על הספר בשלביו השונים, להעיר ולהאיר ובהם חברי הטוב הרב חן חלמיש, מטי אליצור ובתנו רבקה.

הוצאת ידיעות ספרים נטלה על עצמה את הוצאת הספר ונתנה לו מעטפת ובית מכובד. תודה מיוחדת לעמיחי ברהולץ מהוצאת ידיעות ספרים על הליווי, העצות וההכוונה. תודה לגרשון אלינסון ז"ל, צלם ההתיישבות המסור שהיה חלק מקבוצת מתיישבי חברון כמעט מתחילתה, וליווה בצילומיו את ההתיישבות לאורך שנים רבות. כמו כן, תודה לאשתו על ההרשאה והרשות לשלב תמונות מעזבונו. בנוסף מודים לאוסף קלמן וייס ולארכיון ירושלים בעל הזכויות של האוסף, זום 77, ולאשר קורלק על הסכמתם. שאר התמונות המובאות בספר נאספו מאלבומי המשפחה וחברים. שמות הצלמים/חברים מופיעים ליד התמונות.

על גבי התוויית רוח הספר וכתיבתו על ידי הסופרת העניקה רעייתי זהבה ולדמן לתוכן את עיצובו בכלי נאה, ותבוא על הברכה.

בתקווה שהספר והסיפור יהיו עדות נאמנה לרוחו של אבא והשראה לדורות.

דוד ולדמן

פרק א

ניו יורק

אורח מארץ ישראל

הבחור הצעיר נעמד בפתח הדלת, מביט סביבו בחניכי בני עקיבא ששוחחו זה עם זה בנעימים, מאזין לצלילי השפה האנגלית הבוקעים מכל פינה בחדר.

"שלום", הוא אומר בחום באנגלית רעועה. "אני חיים, הגעתי מארץ ישראל".

אליעזר הרים את ראשו בהפתעה ונעץ באורח את מבטו. "ברוך הבא", אמר לו בעברית צחה ובמבטא כמעט ישראלי.

"אתה מדבר עברית", קבע חיימק'ה הצעיר בפתיעה. לפני זמן לא רב הוא סיים את שירותו הצבאי בנח"ל, האנגלית בפיו הייתה חלקית למדי, והוא העדיף לדבר עברית. מישהו התבקש לתרגם את דבריו לאנגלית עבור החניכים, אבל אליעזר בן השבע עשרה הבין את שתי השפות. האנגלית בפיו הייתה מושלמת, שכן מגיל שלוש הוא חי בארצות הברית, ועם זאת, העברית הייתה ונותרה שפת אמו ואף קרא בה ספרים. הוא לא נזקק לתרגום. הוא הבין היטב את שפת הדובר. פתאום נזכר בביקורו בניו יורק של השר משה שפירא, כשהוא עצמו היה ילד, איך הבין מצוין את הרצאתו בעברית. כך גם עתה. ואמנם, אחרי המפגש הראשון הוא ניגש אל הבחור שבא מארץ ישראל, פונה אליו בשפתו, עברית. פניו של השליח אורו. כמה טוב לדבר עם מישהו שמבין אותך. באותו רגע ממש נולדת חברות אמיצה בת כשבעים שנה.

השנה הייתה ת"ש (1940) כשאליעזר, יצחק אחיו התאום והוריהם יואל ודינה, ירדו מארץ ישראל לניו יורק. מלחמת העולם פרצה זה לא מכבר ובעיות הפרנסה בארץ ישראל היו קשות מנשוא. "בוא אליי", אמר משה יוסף, אחיו הבכור של יואל, לאחיו הצעיר. "תעבוד אצלי במפעל הבייגלך, תרוויח קצת כסף, ותחזור".

אליעזר ויצחק היו בני שלוש. גדולים מספיק לדעת עברית ולהתגעגע למקום שעזבו. בשנים שתבואנה יגדלו בניו יורק, ילמדו בישיבת "תורה ודעת", ולאחר מכן ימשיך אליעזר לבדו ללמוד בישיבת "הרב חיים ברלין" של הרב הוטנר. לצד לימודיו בישיבה, ובעידוד ראש הישיבה, יצטרף לסניף בני עקיבא כמדריך והוא בן שש עשרה בלבד.

המפגשים בבני עקיבא התנהלו באנגלית. השיחות שהעביר אליעזר כמדריך עסקו במאבקיה של מדינת ישראל הצעירה, באתגרים הביטחוניים שלה. לאחר התקפת המחבלים על האוטובוס לאילת ליד מעלה עקרבים, דיברו על כך אליעזר המדריך וחניכיו בני העשר ברצינות רבה ובדאגה. חלק חשוב מן הפעילות היה מחנות הקיץ שהתקיימו בשלושה מחזורים לאורך חופשת הקיץ. הילדים ומדריכיהם היו רגילים לניו יורק העמוסה, אפופת זיהום האוויר, לבנייניה הגבוהים ולעומס המכוניות, אבל במחנה הקיץ של בני עקיבא, מרחק שעתיים וחצי נסיעה בלבד מהעיר הגדולה, הם ראו שדות, יערות ושמיים. קבלת השבת במחנה הקיץ, המִפקדים שבהם החניכים והמדריכים לבושים בבגדי כחול־לבן ושרים "התקווה" — כל אלה נסכו באליעזר רוממות רוח, מושג מפתח בחייו. רוממות רוח זו נתקשרה בליבו לאמונה, לתורה ועבודה, לעם ישראל ולארץ ישראל.

והייתה גם המוזיקה. אליעזר אהב מאוד מוזיקה. הוא ניגן בכינור ולמד קורס במוזיקה באוניברסיטה. הוא התחבר מאוד למנגינות הרב משה צבי נריה שלמד במחנות בני עקיבא, וכששמע את השירה הרגועה של "ידיד נפש" לפני קבלת שבת — חש התעלות אמיתית. הוא לא יכול היה להימנע מההשוואה לבית הכנסת שבו התפלל בניו יורק, לקינות תשעה באב, שנראו כאילו נאמרו בו מן השפה ולחוץ, בהשוואה לכאב החורבן שחש כשאמרו מילה במילה את הקינות במחנה הקיץ. ויותר מכול ליוותה אותו מנגינת חליל עדינה, צליל מופלא שקשה לתארו, צליל של ארץ ישראל, שניגנה אחת המדריכות במחנה ועורר בו געגוע לא מוסבר לארץ. שמה של המנגנת היה הדסה ליכטנשטיין, לימים יעלה ארצה אחיה, אהרון, ויהפוך לראש ישיבה בגוש עציון המתחדשת. נגינת החליל הפכה למרכיב מרכזי בגעגוע ובזיכרון ארץ ישראל אצל אליעזר, ונפשו נקשרה בה. בכל הזדמנות היה מוציא מכליו חליל ומנגן.

צלילים מארץ רחוקה

עם צלילי החליל נפגשתי לראשונה בהיותי בן שבע עשרה בפעילות בני עקיבא. במוצאי שבת שמעתי צליל מיוחד של נגינה אשר נשמע לאוזניי כמו צלילים מארץ רחוקה. התרגשתי לשמע הצלילים. זה עורר בנשמתי כיסופים לארץ ישראל. בהמשך היו כמה מדריכים שניגנו בחלילית במחנה קיץ של בני עקיבא. הרגשתי צורך לנגן בעצמי ולהתחבר באמצעות הצלילים לארץ ישראל. לא למדתי תווים אף פעם. מישהו הראה לי איך להפיק את הצלילים וניסיתי לנגן בעצמי. השיר הראשון שניגנתי היה "קול דודי", וכך לימדתי את עצמי לנגן. בהמשך, החליל ליווה אותי בהרבה הזדמנויות. ניגנתי לתלמידים בישיבה, בטיולים, בסמינרים של בני עקיבא בחו"ל וגם לרוסיה לקחתי את החליל. ניגנתי שם שירי ארץ ישראל לילדים בבית הספר שבמחתרת. הרגשתי שהחליל הוא כלי ביטוי לרחשי ליבי.

עלייה, הגשמה, קיבוץ — על דברים אלה דיברו איתם בבני עקיבא בכל הזדמנות. השאלות צפו ועלו — איך ייתכן שמתפללים בכל יום "ותחזינה עינינו בשובך לציון" בלי תשומת לב, איך אומרים "לשנה הבאה בירושלים" ולא מתכוונים לזה כלל וכלל?

ואז הופיע חיים דרוקמן מארץ ישראל והביא לסניף הניו יורקי רעיונות שאליעזר וחבריו טרם שמעו. הוא הרבה לדבר על "הרב", ובתחילה היו אליעזר וחבריו בטוחים שהוא מתכוון לבעל התניא, שאת חיבורו "שולחן ערוך הרב" הכירו. באמריקה לא קראו לאיש מלבדו בכינוי זה, לרב סולובייצ'יק קראו בבית מדרשו "דער רב", ביידיש, ולרב יצחק הוטנר, שאליעזר החל לפקוד את שיעוריו, קראו "דער ראש־ישיבה", תואר שחשיבותו הייתה גדולה יותר. מדי מוצאי שבת היה אליעזר הולך לשמוע שיעורים בבית הרב הוטנר, ובשלב מסוים הצטרף לשיעורים אלה גם ידידו החדש, חיים דרוקמן. עד מהרה למדו אליעזר וחבריו שבדברו על "הרב", חיים דרוקמן מתכוון אל הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהיה רבה הראשי של ארץ ישראל, שהקים את ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, ושחיים דרוקמן הוא תלמידו הנאמן של בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק. הם למדו ממנו על האיש ומשנתו. באותם ימים לא ידע אליעזר שהרעיונות שהוא אוהב לשמוע מרבו, הרב יצחק הוטנר, שורשם בתורת הרב קוק.

חיים דרוקמן התפלל בדבקות עצומה, קרנה ממנו יראת שמיים מסוג שונה. חיים הוא נציג של ארץ ישראל האמיתית, הרהר אליעזר. זו החיה בתודעה של גאולה. סקרנותו באשר לארץ ישראל קיבלה תוספת חיזוק, וכמיהתו אליה הלכה וגברה. אם מטרת שליחותם של חברי בני עקיבא בסניפי התנועה בתפוצות הייתה להעמיק את הזהות היהודית בקרב חניכי התנועה, לחזק את החיבור של החניכים לערכי הציונות הדתית ולמדינת ישראל, וכמובן, לעודד את העלייה לארץ ישראל, אזי השליח מילא את תפקידו היטב.1 כשהתקרב יום הולדתו קנה לאליעזר אחד מחבריו במתנה עותק של "אורות", ספרו של הרב קוק. "איך ידעת שזה הספר שאני חפץ בו?" התפלא אליעזר, והחבר הצביע על חיים השליח, "הוא אמר לי שתשמח בזה". בספר הזה עתידים ללמוד השניים, אליעזר וחיים, בחברותא קבועה שנמשכה לאורך שישים שנה.

בינתיים, בניו יורק, הם נפרדים, זמנית. חיים דרוקמן נשאר בניו יורק לשנתיים נוספות של שליחות, ואליעזר עלה ארצה בגפו. בתחילה, חשב, יגור בארץ שנה אחת, ואחר כך יחליט. בפועל הפכה עליית הארעי לעליית קבע, ממש כפי שיקרה לימים עם העלייה לחברון. היו שחשבו שהם באים לחג הפסח בלבד, אבל נשארו בה כל חייהם.

שורשים

הוריו של אליעזר, יואל ולדמן ודינה כהן, הכירו זה את זה בבני ברק במסעדת פועלים שפתחה בריינדל, אמה של דינה, כדי לפרנס אותה ואת בתה. דינה עזרה לאמא שלה במסעדה, ויואל, שעבד בסלילת כבישים בעיר, בא לאכול. שניהם היו חלוצים, ציונים ורווקים. הם נולדו במקומות קרובים מאוד זה לזה, בסטרופקוב שבסלובקיה, הקרובה לגבול הונגריה. דינה גרה בסטרופקוב עצמה אבל יואל גדל בכפר קטן הסמוך אליה. יהודים מעטים כל כך חיו בכפר שבו חיו יואל ומשפחתו, שבחגים, כדי להתפלל במניין נאלצו לצעוד ברגל לסטרופקוב, שבה היה מרכז של חסידי צאנז בראשותו של האדמו"ר מסטרופקוב, אברהם־שלום הלברשטם. שניהם באו ממשפחות חסידיות, ולמרות שלא הכירו זה את זה, משפחותיהם הכירו. אנשל, אחיה של דינה, למד ב"חיידר" עם יואל. כשיואל, בן הזקונים להוריו, עלה ארצה בשנת 1933 כבר היה יתום. שמונת אחיו הגדולים ממנו היו בעלי משפחות. שישה מהם ייספו בשואה, שלושה יינצלו — אחיו הבכור של יואל, משה יוסף שהיגר לאמריקה, אח נוסף ששמו שמואל, ויואל עצמו. בניגוד ליואל, דינה לא עלתה לבדה אלא בחברת אמה בריינדל. השתיים הצטרפו לאנשל, האח שעלה לארץ קודם לכן כחלוץ על אף התנגדותו החריפה של אביו. אביה של דינה, אליעזר ליפא, נפטר ממחלת השחפת לפני שמלאו לו חמישים. אחרי מותו אימצו רעייתו ובתו את דרכו החלוצית של האח ובאו ארצה. לימים יקראו יואל ודינה לבנם הבכור על שמו של הסב שמעולם לא הכיר.

אל מול רצונו של יואל לעלות לארץ ישראל עמדה ההגירה ל"גולדענע מדינע" ("ארץ הזהב") של אחיו הבכור. כשעלה ארצה נשא בה אישה ובנה בה את חייו, עיצב יואל האידאליסט את סדר העדיפויות שלו בדרך שונה מזו של אחיו הגדול. זמן מה לאחר נישואיו לדינה החליטו בני הזוג לעבור לכפר יעבץ, מושב של הפועל המזרחי שבו גר הגיס והאח אנשל. ב־ל' שבט תרצ"ז (1937) נולדו ליואל ודינה ולדמן תאומים בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. לאחד קראו אליעזר ליפא, על שם אביה של דינה, ולשני יצחק, על שם אביו של יואל.

השנה הייתה ת"ש (1940). מלחמת העולם השנייה שפרצה זה לא מכבר גרמה לבריטים לצמצם מאוד את השקעתם בפיתוח הארץ, הבנייה החדשה כמעט נפסקה, וכישוריו של יואל כסולל ובונה כמעט שלא נצרכו. המשפחה נכנסה למצוקה כלכלית, יואל לא ידע איך יצליח לפרנס את אשתו ואת שני התאומים הקטנים בני השלוש. או אז פנה אליו משה יוסף אחיו הגדול, שהיה בעליו של מפעל לבייגלך בעיר קטנה ששמה סקרנטון, והציע ליואל ולמשפחתו לבוא אליו לאמריקה לזמן מה, שנה או שנתיים, להרוויח קצת כסף, ואז לחזור לארץ.

קשיי הפרנסה החמורים וההצעה שקיבל מאחיו הבכור העמידו בפני יואל ודינה התלבטות קשה, האם לוותר על האידאלים ולנסוע לארצות הברית לצורך הפרנסה? ההחלטה לא הייתה קלה. לפרנס משפחה זו אחריותו של גבר, חשב יואל בצער. האם אמעל בחובתי זו? הפתרון נמצא בהחלטת ביניים — הם ייסעו ל"ארץ הזהב", יואל יעבוד עם אחיו במפעל שלו, ירוויח קצת כסף, ויחזור.

לא קל היה לעזוב את הארץ, אבל לחזור ארצה היה קשה אף יותר. יואל התקשה להרוויח את סכום הכסף שנראה לו מספיק לצורך הביטחון הכלכלי שנדרש לעלייה מחודשת ארצה.

ובכן, משפחת ולדמן היגרה לארצות הברית — ההורים, התאומים, ואמה של דינה, הסבתא בריינדל. בחצי השנה הראשונה גרה המשפחה בסקרנטון ליד משה יוסף, ובהמשך עברה לוויליאמסבורג שבברוקלין, ניו יורק. יואל מצא את עצמו עוסק במסחר ביהלומים. מצבה הכלכלי של המשפחה הוסיף להיות קשה, והדבר גרם לו עוגמת נפש גדולה וקבועה. ההורים, הסבתא, והילדים גרו בדירה קטנה מאוד בשכונה החסידית שאוכלוסיית מצוקה ופשע החלה להיכנס לגור בה. דינה עבדה בבית חרושת לבגדים, ובתאומים אליעזר ויצחק טיפלה אמה של דינה, הסבתא בריינדל.

בשנים הראשונות לחייהם בארצות הברית, שנות המלחמה הגדולה באירופה, מלחמת העולם השנייה, התקיימה התכתבות מסודרת בין יואל ודינה לבני המשפחה שנשארו בסלובקיה. בשלב כלשהו ההתכתבות הזו נפסקה. הדאגה הייתה גדולה, השמועות על המתרחש באירופה היו קשות ונוראות. בזיכרונותיו של אליעזר חרוטה תמונת אביו, יואל, הפורץ בבכי מר ונורא כשנודעה לו האמת על ההשמדה הגדולה, וכשהבין שלעולם לא יפגוש עוד את אחיו ואת משפחתו. אליעזר היה אז בן שמונה שנים. שנתיים אחר כך, כשאליעזר ואחיו יצחק היו בני עשר, נולד להם אח קטן, גיצל מאיר שמו.

המשפחה התפללה בבית כנסת אשכנזי פשוט. התפללו בו יהודים רגילים, "עמך". במבט לאחור — אליעזר לא חיבב את התפילה בו, שכן, לדבריו, היא "לא התרוממה". התרוממות רוח הלכה והתבררה כמושג מפתח בעולמו של אליעזר כבר כילד צעיר.

בשנת 1945, כשהיה אליעזר בן שמונה, הלך פעם כדרכו עם אביו לבית הכנסת, ואחרי קריאת התורה נשא נשיא בית הכנסת דברים מעל הבימה, ולפתע התפתחה בבית הכנסת מהומה רבתי. מי שהחל במהומה היה אביו, יואל, שמחה בתוקף על הדברים שאמר נשיא הקהילה. "אתה חצוף", אמר לו היהודי החשוב והכועס, אבל לא עזר לו, כי אל יואל הצטרפו בהסכמה עוד צעירים מבית הכנסת. "על מה המהומה?" שאל אליעזר את אביו כשחזרו הביתה, והאב סיפר לו על אליהו חכים ואליהו בית צורי שהתנקשו בחיי הלורד מוין, שר המושבות הבריטי, כחלק מהמאבק היהודי בשלטון הבריטי. הלורד מוין היה מהאחראים למותם של שבע מאות שישים ושמונת מעפילי "סטרומה". הבריטים תפסו את "שני האליהו", דנו אותם למוות, ותלו אותם ימים אחדים קודם לכן. "נשיא בית הכנסת דיבר נגדם", סיפר יואל לבנו, "הוא קרא למעשה שלהם פשע ואמר, 'טוב שתלו אותם'. מול הדבר הזה לא יכולתי לשתוק ומחיתי בתוקף. דע לך, אליעזר, השניים היו גיבורים שעשו מעשה גבורה כשפעלו נגד אויבי היהודים. הם לא היו פושעים".

לימים, כשהעלו את עצמותיהם לארץ, התברר שגופותיהם נשמרו שלמות ללא דופי וקלסתר פניהם נותר ללא קמט, כאילו נולדו מחדש.

אליעזר הביט באביו, דבריו עשו עליו רושם רב. הוא ידע שאביו ציוני נאמן, אבל בחייו העסוקים לא היה ביטוי רב לעובדה זו. הוא עבד קשה, שעות ארוכות, וליד שולחן השבת היה עייף מכדי להאריך ולדבר עם משפחתו על הדברים שהעסיקו אותו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*