סודות הריפוי

דברי הבן

ישי אביטל

אימי, ימימה אביטל ע״ה, הייתה - כמו אימהות רבות אחרות - טובת לב, מסורה ודואגת, ובעלת חסד, רחמים ונתינה ללא גבול. היא ידעה לשמור על רגשותיה ועל מקומה, ולהתגבר על סבלי החיים ומכות הגורל. מעל הכול הייתה צנועה ויראת שמיים.

אימי ניחנה בכבוד עמוק לזולת וברצון כן לעזור לכל אדם. היה בה שקט פנימי, יכולת התבוננות מעמיקה, הבנה דקה, שמירת מרחק נכונה ושליטה מלאה בדבריה. היא הבינה שהתברכה ביכולות רוחניות גבוהות ובעוצמה נדירה; הדבר הפעים אותה, אך מעולם לא ראתה בכך זכות אישית. כאישה מאמינה, נהגה לומר תמיד: "הכול מאיתו יתברך".

את עצמה תפסה כשליחה שניתנה לה הזכות לעזור לאנשים - כלי המקבל ומעביר שפע מן העולמות העליונים אל המציאות שלנו, אל הקרקע.

יחד עם תלמידיה ותלמידותיה הרבים והנאמנים זכיתי לפעול להנחלת מורשתה ולהנצחת זכרה. הקמנו ציון נאה בבית העלמין החדש בבאר שבע, והוכנסו שני ספרי תורה על שמה - בקרני שומרון ובירושלים. כן הוצאנו לאור את הספר "ימימה", הכולל עשרות הספדים, תודות וסיפורים אישיים שנכתבו לזכרה על-ידי בני משפחתה, תלמידיה ומכיריה.

בעזרת השם, לאחר מחשבה של שנים, זכיתי להגשים ולהוציא לאור את תשעת ספרי תורת ימימה, ספרון "אמרות ימימה" שיעורים מפיה בקולה, היא, וכעת ספר סודות הריפוי של אימי ע"ה.

הכול מפיה כדברה ולשונה.

הספר כולל דברי הסבר קצרים, 10 שיעורי סודות הריפוי מפי ימימה, לקט חדש של שיעורי ימימה לנשים, ותובנות — אמרות ימימה.

אין לי ספק, שכשם שזכו תלמידיה בעבר ובהווה בלמידה פורה ובונה, בהבנה עמוקה, ברוחניות גבוהה, בריפוי, בחיזוק ושיפור אישי ותיקון המידות, כך בעזרת השם יתברך יזכו לכך גם הקוראים והלומדים בספר זה - תורת ימימה ספר שישי - סודות הריפוי. הספר סודות הריפוי הוא ספר שמחובר לאור האלוקי, מבורך, מואר ובמילותיו כפי שנאמרו ע״י ימימה ע״ה יש כבר ברכה וריפוי.

בעזרת השם, זכות מעשיה הטובים ומורשתה הנסתרת והגלויה של אימי ימימה אביטל ע״ה תגן עלינו, נזכה לקיים "ואהבת לרעך כמוך" ולקבל אחווה בינינו, אחדות בעם ישראל, שלום והצלחה וברכה בכל מעשי ידינו. אמן כן יהי רצון.

אני מבקש להודות מקרב לב לידיעות ספרים על בחירת הספר ובמיוחד לעמיחי ברהולץ ולצוותו על העריכה העיצוב ועבודת ההכנה של ספר חשוב זה.

פועלה של ימימה אביטל ע״ה

יראת השם

מעיין הברכה

ידע האמת

מורכבות החלקים

הכרת הטוב

קורות חיי ימימה ע"ה

ימימה אביטל ע״ה נולדה לפרחה (פאני) ויעיש אביטן בעיר קזבלנקה שבמרוקו בשנת 1929, בת למשפחת רבנים מפוארת - משפחת סבג מהעיר מרקש.

בשנת 1951 נישאה לאליעזר אביטל ז"ל, יליד מרוקו, שעלה לארץ בשנת 1946 והיה ממייסדי קיבוץ ברור חיל, שליח עלייה, מפעילי ההסתדרות בתקופתו, איש רוח ומעשה, צנוע, חרוץ ורב פעלים. בשנת 1958 עברה ימימה ומשפחתה להתגורר בבאר שבע. ימימה סיימה תואר ראשון מאוניברסיטת בן גוריון ולמדה גם באוניברסיטת תל־אביב. היא החלה לקבל קהל וללמד את מורשתה באמצע שנות השבעים. מדי יום טיפלה, קיבלה ולימדה מאות אנשים שהגיעו אליה מכל גוני החברה ומכל רחבי הארץ, נשים וגברים, חילונים ודתיים כאחד.

ימימה הקדישה חייה לאנשים שביקשו את עזרתה, את כל כולה בנתינה, בחסד, בשפע ומעל הכול בברכת האל. היא עשתה ימים כלילות להטיב, להשפיע ולהעביר חסד, ברכה, ריפוי, תיקון, וללמד תורה רוחנית מיוחדת ומבורכת לאלפי אנשים.

כל זאת עשתה מתוך אמונה חזקה, יראת שמיים, שקט פנימי, איזון נפשי, צמצום ביטול עצמי, הסתפקות במועט ובבדידות מזהרת.

ימימה הגביהה עוף בראייה גבוהה ורחוקה להאיר, להתפלל, לבקש ולהוריד את החומר שלה לתלמידיה ותלמידותיה כמעיין המתגבר של שפע אור, הכוונה וברכה.

תורת ימימה ממשיכה לפרוץ כמעיין עלום ומתגבר ונלמדת כיום בקרב עשרות אלפי יהודים בארץ ובחו"ל.

ימימה אביטל ע״ה ראתה בכל פועלה שליחות וזכות גדולה, שנעשתה ללא יומרה, בצניעות ובענווה. בכך היא מזמינה את הקורא לעמוד על עומקם של הדברים וללמוד את נושאי תורתה מתוך פתיחות והבנה.

להלן כמה שורות שנאמרו על ידה במהלך שיעור:

"...אני קוראת לעצמי פועלת פשוטה כמו פועלים כמו פועל שעושה נקי נקי כל הזמן כדי שיהיה טהור טהור תפקיד של כל יהודי מאמין כל אחד מאיתנו כל מי שמאמין באמת עושה תפקידו ככה.

אני לא רואה דבר אחר אני רואה אמונה שלמה וחיבור שלם עושים את העבודה יומיום מתוך הבנה ויחד עם זה הכול מאיתו יתברך. כל אשר קורה מאיתו יתברך".

תורת ימימה

תורת ימימה - המבורכת, המוארת, הנעלה ולעיתים גם העלומה - הועברה על ידה בעל-פה לאורך עשרות שנים לתלמידיה ותלמידותיה במכון "מעיין" בתל אביב ובהרצליה. תורתה ממשיכה להתפשט כמעיין המתגבר, ונלמדת כיום בכל רחבי הארץ ומחוצה לה. מדובר בים של עושר רוחני, שנמסר בשפה רוחנית גבוהה ומדויקת, הנלמד כיום על-ידי עשרות אלפי תלמידים.

תורת ימימה היא מורכבת ועמוקה, בעת ובעונה אחת נסתרת וגלויה. היא פועלת לחיזוק הטוב שבאדם, לניקוי המיותר, וליצירת איזון, שקט, שמחה ואחווה. דרכה נשענת על הבנה עמוקה, קשב, תיחום, תמצות, תיקון פנימי, פיתוח החשיבה ההכרתית והתקרבות למהות היהודית.

אלפי יהודים שזכו להיות במחיצתה וללמוד את מורשתה - בארץ ובחו"ל - שואבים מן המעיין הנקרא "תורת ימימה" ברכות רבות: ברכה של גאולה אישית, של תיקון המידות, של שלוות נפש, של דיוק המחשבה, של העצמת הטוב באדם, של איזון הנפש ואף של ריפוי הגוף.

הברכות הגלומות בתורת ימימה ממשיכות לפעול בקרב אלפי תלמידיה ותלמידותיה של ימימה ע"ה. עדות לכך מצויות במאות העדויות האישיות שכתבו תלמידיה בספר "ימימה", שהוצא לאור לזכרה לאחר פטירתה בכ"ה באייר תשנ"ט.

מאות רבות תלמידים ותלמידות זכו ללמוד מימימה ע״ה את משנתה הייחודית: לשמוע את קולה, להפנים את דבריה, ליישם את הנלמד ולחולל שיפור ניכר בחייהם. חשוב להדגיש כי הבנת החומר מצריכה שינון, התקדמות איטית והדרגתית וקצב לימוד מכוון. ההכרה של הלומד או הלומדת לזהות את אמיתות הדברים, להתחבר אליהם ולקבל את השפע הטמון בתורה זו.

כל אחד לפי יכולתו ומידתו. והחשוב מכול הוא המעשה - יישום החומר הנלמד בחיי היומיום.

תורת ימימה היא ים של עושר רוחני והיא מדריכה את הלומדים דרך חלקיה הרבים והמורכבים בתהליך עמוק והדרגתי שבבסיסו ההכרה שלכל דבר, מלבד האין סוף, יש תיחום, גבולות, מהות מוגדרת הכרוכה בצירה.

השמירה על מידתיות והכרת התיחומים שבכל דבר יאפשרו לכם דיוק, איזון, שקט ושמחה. ככל שתלמדו ותעמיקו בלימוד תגדל הבנתכם ויתגלה לכם עוד. מידת הצלחתכם מותנית ביכולתכם ליישם את הלימוד.

התורה נמסרה בשפתה הרוחנית הגבוהה, ועם זאת, כדבריה על ידי שינון וחזרה על החומר תוכלו להבין להפנים להכיר וליישם. והחשוב מכול הוא היישום. אין הבנה ללא יישום.

נסתרת וגלויה - קשורה בסוד, בראייה רוחנית, בשפע מעולמות עליונים אבל עם זאת מסבירה בפשט בשפה ברורה חדה ועקבית את העיקרים שלה, בהכוונה מעשית המיועדת ליישום בחיינו היום-יומיים.

מורכבת - כל חלק קשור בחלק אחר. כל משפט עיקרי הוא עולם ומלואו שהבנתו, הפנמתו ויישומו הם תהליך שלם והדרגתי שיביא אתכם לקבלת המידות הבאות:

לקבלת עצמכם - כדי שתוכלו לאהוב אחרים, אתם קודם צריכים לאהוב ולקבל את עצמכם.

לניקוי העומס שבכם - המיותר, המשקעים, הכעסים, הכאבים והמתחים שנצברו בכם, מאז ילדותכם.

לשיפור אישי - לשיפור הנפש והרוח, לשיפור המידות שלכם, שיפור ההבנה שלכם כלפי הסובב אתכם.

לגילוי היכולת האישית הטובה הטבועה בכם - לגילוי המהות והייעוד שלכם, להעצמת הטוב שבכם.

לאיזון וחיזוק הרוח שלכם - תוך שמירה על מקומכם, על הכרת קיומכם, על תיחום דבריכם, מבטכם ושיפוטכם.

לבניית הכרה והבנה מעמיקה של העיקר מול הטפל בחיים, באמת מול השקר, בקיים מול הנדמה, בטוב מול הרע ביום יום ובכל דבר.

לקבלת האחר השונה מכם - "ואהבת לרעך כמוך", לכיבוד הזולת.

לענווה, לצניעות, לחסד ורחמים - להרכנת ראש, לביטול הגאווה, היומרה וההתהדרות.

להבנה עמוקה שרואה ואינה שופטת. להודיה על כל מה שיש לכם.

ליצירת שקט, שמחה ואחווה - דרך הבנה עמוקה, קשב, תיחום, תמצות, דיוק, תיקון הפנימיות שלכם, פיתוח החשיבה ההכרתית והתקרבות למהות היהודית. (נכתב ע״י ישי אביטל)

להלן דברי ימימה על החומר ועל פועלה שנאמרו על ידה במהלך שיעור:

...יש חלקים שניתנים שאפילו מילים מעטות פורצות חסימות, גם מילים שלא נותנות לשחק עם עצמך, לשקר לעצמך. להיות ישר עם עצמך. להפסיק לשחק עם הקיום האישי.

...עיקר המלאכה - לבנות, להשתחרר. המשקלים שהוא לומד בונים. תרומתם למערכת - להחזירה לאיזונה.

...השפה שלי, לא יכולה לשנות, זו שפה שהיא מורכבת. מבנה שורשי, שנותנת יציבות, שחרור, אחדות פנימית. אי אפשר בשפה הרגילה. זה לא שייך לידיעות או לשיפור אלא לרוחניות הבונה.

השפה לא נבחרת על ידי, היא מאוד מורכבת אבל אין חלק מורכב שאינו מקבל פשט, כי צריך מהמורכבות לתת לשכל להבין. ממהות הנמצאת בך יש אפשרות להבין. מספיק שמקשיבים דרך הקשב הפנימי אפשר להבין.

אם הייתי מתיימרת לשנייה זה לא היה קורה. אני מדברת בגלל עניין השפה שהיא גם ראייה.

אסור להאמין בזה בלי העובדות, התוצאה הממשית. גם בלימוד אין להשתכנע מכלום, רק מתוצאה שהיא עובדתית כשיש תוצאה מתחיל להיות רצון הכרתי לא מתנדנד לתיקון, כי מבינים באותו זמן שזה נכון.

...אילו רציתי שתתייחסו אליי הייתי מולכם. אני לא יכולה גם להתקרב להיות חברה זאת אומרת אני יכולה להיות ידידית אבל לא ליצור תלות כי זו נתינה לטובתו של השני, לקיומו. פרט לזאת אינני מתערבת. אם הייתם מתייחסים אליי לא הייתם מקשיבים, לא הייתם רושמים, לא הייתם מיישמים.

כך התוצאות יותר מורכבות, מעמיקות, כי יש חוקיות וכדי להבין ניקח למשל את העומס, כל חלק יש לו את השרשרת שלו והשפעותיו על חלקים אחרים. אפשר ליצור מה מביא את מה את מה. סגירות יתר — נוקשות — היסוס בלב, במחשבה, בהבנה - מתנגדים - כועסים - דוחים וכו', זה הרבה מאוד.

גם עומס אפשר להבין כאשר הוא מתרחש, הוא לא יקבע לך את קיומך. לאט לאט אפשר להתנקות ממנו וככל שתבין אפשר להתנקות בחלקים גדולים יותר.

ההתקרבות לחומר מתאפשרת דרך החזרות, למי שזקוק לחזרות, גם דרך הפשט איך ללמוד איך לא להיאבק.

היום זה ה"איך". את החלקים שקיבלנו זה גם ה"מה" וגם ה"איך" אך בעיקר ה"איך". החלקים יובנו בפשטות יותר אם ניתן לכל חלק את הפשט שלו.

הקדמה

דברי ימימה על הריפוי

בַּנְתִינָה הַקְּשׁוּרָה לְרִפּוּי — זוֹ יָד עֲטוּפַת אוֹר הַנּוֹתֶנֶת לַיָּד הַמּוּשֶׁטֶת לְלֹא חֲשִׁיבָה שֶׁל הָרוֹאֶה.

יֵשׁ הָעוֹמֵד לָמוּת וְזֶה זְמַנּוֹ — סַעַד כֵּן וְלֹא רִפּוּי, הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁזֶּה עָצוּם מִמֶּנּוּ וְלֹא יָכוֹל לְרַפֵּא, שֶׁלֹּא יִתֵּן, שֶׁיִּפְנֶה, הַמַּחֲזִיק נֶפֶשׁ בְּצַעֲרָהּ לְבַטָּלָה רַק כִּי לְנַסּוֹת לְרַפֵּא, מַחֲזִיק עַצְמוֹ בְּצָרָה, תָּקוּם זַעֲקָתוֹ וְנַפְשׁוֹ שֶׁל הַנִּרְאֶה בְּרוֹאֶה.

הַחוֹלֶה הוּא כְּיֶלֶד סוֹבֵל, הוּא מְאַבֵּד אֶת כָּל בִּטְחוֹנוֹ לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ לְעִתִּים, כְּשֶׁמְּאַיֶּמֶת עָלָיו מַחֲלָה — סַעַד יֵשׁ לָתֵת, וְרִפּוּי יֵשׁ לָתֵת, לֹא לַעֲשׂוֹת אַף נִסָּיוֹן — אוֹ יוֹדְעִים אוֹ לֹא יוֹדְעִים, אַתָּה יוֹדֵעַ תְּרַפֵּא וָלֹא אַל תְּרַפֵּא, דַּיֵּק — בְּלֹא דִּיּוּק תְּחִלָּה.

וְלִשְׁאֹול אוֹתוֹ עַל הִשְׁתַּקְּפוּתוֹ, אֶת הַמַָּה וְלֹא אֶת הָאֵיךְ - וְאִם הַמָּה הַפְּנִימִי מֻרְכָּב מִדַּי, לְהָכִין אֶת קַרְקַע הָרִפּוּי רַק אִם הוּא רוֹצֶה.

יֵשׁ בְּעָיָה בַּטִּפּוּל, יֵשׁ רִפּוּיִּים שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּבַת אַחַת, יֵשׁ לְהָבִיא אֶת הַחוֹלֶה לִידֵי הַכָּרָה לִבְחִירָה חוֹפְשִׁית בְּאִם לִרְצוֹת לְקַבֵּל עֶזְרָה, הַפְּנִיָּה הִיא לֹא דֶּרֶךְ הַמַּחֲשָׁבָה אֶלָּא הַכָּרָה נִפְגֶּשֶׁת בְּהַכָּרָה, הָרוֹאֶה מֵבִין וְרוֹאֶה אֶת הָעִוּוּת, וְרוֹאֶה אֶת הָאִזּוּן וּמֵבִיא אֶת הַהַכָּרָה שֶׁל הַמְּטֻפָּל לִרְצוֹת לִהְיוֹת מְרֻפָּא.

לְמַעֲשֶׂה לְרַפֵּא אָדָם, יֵשׁ לָתֵת לוֹ אֶת כֹּחַ הַחַיִּים חֲזָרָה וְלִגְרֹם לִתְקוּמָתוֹ, כְּלוֹמַר אִם אָדָם שָׁבוּר וְיוֹשֵׁב וְלֹא יָכוֹל לָקוּם, אָז אָסוּר מָסָּג' אוֹ אֶנֶרְגְיָה אוֹ לְחִיצוֹת, זֶה סִימָן שֶׁהַכֵּלִים שְׁבוּרִים. אֶפְשָׁר לְהָקֵל, לָתֵת סַעַד כְּדֵי שֶׁהוּא יָקוּם לְרַפֵּא אֶת עַצְמוֹ — בְּלִי הִשְׁתַּתְּפוּת אֵין רִפּוּי.

אֲפִלּוּ בְּמַצָּב שֶׁל שְׁבִירָה לְגַמְרֵי, מַסְפִּיק לָגַעַת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם בְּחִיּוּךְ הַמַּתְאִים וּבְמַגָּע יֵשׁ זִיק שֶׁעָשׂוּי לְרַפֵּא, רַק כְּשֶׁהַגִּישָׁה הִיא בִּשְׁלֵמוּת, אִם הַמְּנִיעִים אָנֹכִיִּים אָז הָאָדָם הַמְּרַפֵּא יִכָּשֵׁל.

אִם אָדָם רוֹצֶה רִפּוּי, הָאָדָם מִמּוּל הַחוֹלֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׁלֵם וּבָנוּי וְהָאֶנֶרְגְיָה יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ כָּךְ שֶׁהַחוֹלֶה מַגִּיעַ לְשָׂדֶה, הוּא כְּבָר נִרְגַָּע.

הַמְּרַפֵּא צָרִיךְ לִהְיוֹת שַׁיָּךְ לְחֻקִּים כָּאֵלֶּה שֶׁבְּהַכָּרָה מַכִּיר בָּהֶם וּפוֹעֵל לְפִיהֶם, וְאָז הוּא נִפְגַָּשׁ בְּדַרְגָּה מְסֻיֶּמֶת עִם הַחוֹלֶה, כְּשֶׁקֹּדֶם הוּא נוֹתֵן חֹם, שֶׁהוּא שָׂדֶה שֶׁבּוֹ הָאָדָם בְּאֹפֶן טִבְעִי מָתוּחַ וְכוֹאֵב — הוּא כְּבָר מַרְגִּישׁ טוֹב יוֹתֵר, זֶהוּ הַצַּעַד הָרִאשׁוֹן וְהָעִקָּרִי.

הַחוֹלֶה בְּמַצָּב רָגִישׁ וְהוּא פּוֹגֵשׁ קֹדֶם אֶת עֵינֵי הַמְּרַפֵּא, עֵינֵי הָרַחֲמָן הֵן עֵינַיִם עֲמֻקּוֹת, הֵן הַפּוֹגְשׁוֹת אֶת הַחוֹלֶה שֶׁמַּרְגִּישׁ אֶת הָרַחֲמָנוּת וְהַחֹם בַּשְּׁכָבוֹת הָעֲמֻקּוֹת.

גַּם אֹזֶן הַחוֹלֶה רְגִישָׁה לְהַקְשָׁבָה, אִם הוּא לֹא רוֹצֶה לְהַבְרִיא הוּא לֹא יַקְשִׁיב, אֲבָל אִם הָאֶנֶרְגְיָה שֶׁיּוֹצֵאת הִיא חִיּוּבִית וּנְכוֹנָה, אָז הַקּוֹל הוּא עִם וִיבְּרַצְיוֹת אֲחֵרוֹת וְהוּא מַגִּיעַ לַנֶּפֶשׁ וְלַמַּעֲמַקִּים, וְיֵשׁ כְּבָר שִׁפּוּר רִאשׁוֹנִי בְּמַצָּבוֹ וְהַתְחָלָה שֶׁל רִפּוּי וּרְגִיעָה.

וְאִם זוֹרֵם הַמְּרַפֵּא וְיָדוֹ נְתוּנָה לַיַָּּד הַמְּבַקֶּשֶׁת, אָז הוּא מְקַבֵּל מִלְּמַעְלָה עוֹד כֵּלִים אֲחֵרִים לְרִפּוּי וְעֶזְרָה.

הַוִיבְּרַצְיוֹת בַּכָּבֵד וּבְכִלְיוֹת הַמְּרַפֵּא צְרִיכוֹת לִהְיוֹת מְאֻזָּנוֹת וּנְכוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד בְּאֵנֶרְגְיוֹת הָעוֹבְרוֹת דַּרְכּוֹ בִּזְמַן הָרִפּוּי.

הַכְּלָיוֹת זֶה מִדָּתוֹ שֶׁל הַמְּרַפֵּא, הַיֹּשֶׁר, הָאֱמֶת שֶׁבּוֹ, אִם הַמִּדָּה נְכוֹנָה יֵשׁ רִפּוּי בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ וְלֹא מִסָּבִיב. כְּלָיוֹת זֶה גַּם מוּסָר, זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאִם הוּא פּוֹעֵל בְּמוּסָרִיּוּת וּבְיֹשֶׁר, הוּא גַּם רוֹאֶה יָשָׁר אֶת מָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹ אוֹמֵר.

עֲשִׂיָּה זֶה גַּם: הַדִּבּוּר, הַגִּישָׁה, הַהִסְתַּכְּלוּת וְהַאֲזָנָה — וְזֶה צַעַד רִאשׁוֹן לָרִפּוּי עַצְמוֹ.

לִפְעָמִים חוֹלֶה חוֹזֵר וְלִפְעָמִים אֵינוֹ חוֹזֵר כִּי הוּא לֹא מָצָא אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּתְאִים.

יֵשׁ חוֹלִים שֶׁיֵּשׁ לַעֲזֹר לָהֶם לְהִכָּנֵס לַשָּׂדֵה, צָרִיךְ שֶׁקֹּדֶם הוּא יִרְצֶה, הַפְּנִיָּה הִיא רְצוֹנוֹ הָרִאשׁוֹן, בְּמִדָּה שֶׁהוּא רוֹצֶה הוּא מִתְגַּיֵּס לְרִפּוּי עַצְמוֹ, הוּא חַיָּב לִהְיוֹת שֻׁתָּף בְּהַכָּרָה לִרְצוֹת לְהִתְרַפֵּא, הוּא חוֹזֵר לַחַיִּים בְּמוֹ יָדָיו.

אִם אֵין הִתְעַלּוּת וְהִתְגַּבְּרוּת - אֵין הִתְעַלּוּת בְָּרִפּוּי הָרוּחָנִי.

אֵין לִלְמֹד שִׁיטָה — צָרִיךְ לִהְיוֹת נָקִי מִכָּל חֹמֶר קֹדֶם.

אֵין נְשָׁמָה לְלֹא חֶשְׁבּוֹנוֹת, רַק כְּשֶׁמֻּתָּר לָהּ הִיא תַּגִּיעַ לָזֶה.

בְָּרִפּוּי אֶפְשָׁר לְסַלֵּק מַחְסוֹם גָּדוֹל, כַּאֲשֶׁר יֵשׁ סוּג שֶׁל מַצַָּב מְסֻיָּם אֶפְשָׁרִי לִפְעָמִים פְּעֻלָּה אַחַת וְהָאָדָם יָכוֹל כְּבָר לִהְיוֹת בָּרִיא, וְזֶה כַּאֲשֶׁר בְּרָמָתוֹ יֵשׁ מִפְגָּשׁ, הוּא לֹא בָּא בְּרָמָה מוּדַעַת אֲבָל זוֹ נְשָׁמָה חֲזָקָה וְאָז זֶה אֶפְשָׁר — אֲבָל אַף פַּעַם אִי אֶפְשָׁר בְּבַת אַחַת.

יֵשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין הַיָּמִין וְהַהֵפֶךְ — נְשָׁמָה טוֹבָה וְהַהֵפֶךְ.

הַמְּרַפֵּא חַיָּב לִהְיוֹת בְּאִזּוּן כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לָתֵת.

מַחֲלָה = פָּחוֹת אֶנֶרְגְיָה.

יֵשׁ כָּל מִינֵי הִתְקָרְבֻויּוֹת לָרִפּוּי — וְיֵשׁ הָרִפּוּי.

יֵשׁ שִׁחְרוּרִים וְיֵשׁ רִפּוּי — בְּשִׁחְרוּרִים יֵשׁ הֲקָלָה, אַךְ כְּשֶׁיֵּשׁ חֹלִי אוֹ הֶרֶס — צָרִיךְ רִפּוּי.

...כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁל מַחְשָׁבָה בְּחָסֵר לֹא רַק פּוֹגַעַת בַּגּוּף הַפִיזִי אֶלָּא גַּם בְּגוּפֵי הָאוֹר. הָרִפּוּי נַעֲשֶׂה עַל גּוּף הָאוֹר, לֹא נוֹגְעִים בַּפִיזִי. הָרִפּוּי הַפִיזִי יֵשׁ בּוֹ מֻגְבָּלוּת. בְּגוּף הָאוֹר יֵשׁ צוּרוֹת נְתוּנוֹת, הַשְׁלָכוֹת פּוֹעֲלוֹת עַל כָּל הַגּוּפִים בּוֹ בַּזְּמַן. כָּל שִׁפּוּר וְחִזּוּקוֹ עַל כָּל הָרְבָדִים.

חלק א'

סודות הריפוי
10 שיעורים

תורת ימימה — ים של עושר רוחני, נמסרה בשפתה הרוחנית הגבוהה, מורכבת, נסתרת וגלויה, פועלת לחיזוק הטוב באדם, לניקוי המיותר, ליצירת שקט, שמחה ואחווה, דרך הבנה עמוקה, קשב דק, תיחום, תמצות, תיקון פנימי והתקרבות למהות היהודית.

שיעור 1

שדה הכנה לריפוי

20.5.1986

בְּהֶרְכֵּבוֹ ג' ו-ד' וְרוּחוֹ כְּנִשְׁמָתוֹ, גּוּפוֹ כְּנַפְשׁוֹ — הַנִּרְאֶה וְהַבִּלְתִּי נִרְאֶה, הַיָּדוּעַ וְהַלֹּא יָדוּעַ לָנוּ.

יְסוֹד הַכָּרָתוֹ הִיא יְסוֹד לַהֲבָנָתוֹ.

הַהִסְתַּכְּלוּת — רְאִיַּת הָאָדָם שֶׁרוֹאֶה אֶת הַשֵּׁנִי — רִשּׁוּם פָּנָיו דֶּרֶךְ הַהַכָּרָה כְּרִשּׁוּם בְּגִלְגּוּל הָרוֹאֶה, וַיָּבֹא הַנִּרְאֶה בִּפְנֵי הָרוֹאֶה אוֹתוֹ שׁוּב וָשׁוּב בְּגִלְגּוּלִים דּוֹרֵי דּוֹרוֹת כְּמַעְגָּלִים חוֹזְרִים, מִתְקָרְבִים, מִתְרַחֲקִים עַל הָאָרֶץ, לֹא נִפְרָדִים לְעוֹלָמִים בְּקֶשֶׁר מִלְּמַעְלָה — וְנִפְרָדִים עַל הָאָרֶץ.

הַקֶּשֶׁר יִהְיֶה בַּדֵּרוּג שֶׁיֵּשׁ רַחֲמָנוּת פּוֹעֶלֶת דֶּרֶךְ הָרְאִיָּה הַזּוֹ, אָז יָבוֹא הַנִּרְאֶה לְצֹרֶךְ קַבָּלַת עֶזְרָה אוֹ לַחֲבֵרוּת אוֹ לִידִידוּת אוֹ לְיָד מוּשֶׁטֶת לְעֶזְרָה אוֹ לְהֶכֵּרוּת חוֹזֶרֶת, אוֹ מִתְפַּזְּרִים שׁוּב כְּשֶׁהָאָדָם מִתְחַזֵּק.

בִּנְתִינָה הַקְּשׁוּרָה לְרִפּוּי - זוֹ יָד עוֹטֶפֶת אוֹר הַנּוֹתֶנֶת לַיָּד הַמּוּשֶׁטֶת לְלֹא חֲשִׁיבָה שֶׁל הָרוֹאֶה.

אִם הָרוֹאֶה מְזַיֵּף הַמַּעְגָּל נִשְׁבַּר וּפִזּוּר שֶׁל כֹּחוֹ יֶשְׁנוֹ, מִקֶּשֵּׁר הַקָּרוֹב הַזֶּה בָּא כֹּחַ מְחַזֵּק לָרוֹאֶה הַמְּקַבֵּל עֶזְרָה — וְהַחוֹטֵא עֲבֵרָה עַל נַפְשׁוֹ.

הָרוֹאֶה בְּעֵינָיו אֶת הַצֹּרֶךְ לְנַצֵּל אֶת הַנִּרְאֶה וְלֹא לְרַפְּאוֹ בִּשְׁלֵמוּתוֹ, הוּא לֹא יִרְאֶה וְלֹא יַרְגִּישׁ וְלֹא יַכִּיר בּוֹ וְאָז גַּם לֹא יוּכַל לְדַיֵּק.

וְאָז תָּקוּם זַעֲקַת נַפְשׁוֹ שֶׁל הַמְּטֻפָּל - וְהַמְּטַפֵּל לֹא יַגִּיעַ לְאוֹתוֹ מַעְגָּל שֶׁל קִרְבָה יְשִׁירָה וְאוֹר בַּקִּרְבָה הַזּוֹ, כִּי יָדוֹ לֹא תִּהְיֶה אֲפוּפַת אוֹר וַתִּיפֹּול.

הָרוֹאֶה (הַמְּרַפֵּא) תְּחִנָּתוֹ בְּנַפְשׁוֹ הִיא (הַנֶּפֶשׁ) בַּקְָּשָׁה לְהַצְלִיחַ.

לֹא לְהִתְיַּמֵּר, בִּזְהִירוּת, וְכָל בִּטּוּל שֶׁל אִי תְּכוּנָה שֶׁמַּתְאִימָה לְאוֹתוֹ טֹהַר שֶׁצָּרִיךְ לִרְאוֹת נְכוֹנָה לְרַפֵּא וְלָתֵת סַעַד לְלִבּוֹ שֶׁל הַנִּרְאֶה, הִיא נוֹתֶנֶת מַעְגְּלֵי כֹּחַ אָסוּף וְזֶה עוֹשֶׂה כְּמוֹ קַבָּלַת הַכֹּחַ כְּדֵי לְרַפֵּא.

הַמְּרַפֵּא חַיָּב לְהַרְגִּישׁ אֶת מִי לְרַפֵּא.

יֵשׁ הָעוֹמֵד לָמוּת וְזֶה זְמַנּוֹ — סַעַד כֵּן וְלֹא רִפּוּי, הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁזֶּה עָצוּם מִמֶּנּוּ וְלֹא יָכוֹל לְרַפֵּא, שֶׁלֹּא יִתֵּן, שֶׁיִּפְנֶה, הַמַּחֲזִיק נֶפֶשׁ בְּצַעֲרָהּ לְבַטָּלָה רַק כִּי לְנַסּוֹת לְרַפֵּא, מַחֲזִיק עַצְמוֹ בְּצָרָה, תָּקוּם זַעֲקָתוֹ וְנַפְשׁוֹ שֶׁל הַנִּרְאֶה בְָּרוֹאֶה.

כָּל מַחֲשָׁבָה הִיא אֵיכוּת פּוֹעֶלֶת, עוֹלָה מִתְקַבֶּלֶת - אוֹ יוֹרֶדֶת מְסֹרֶבֶת, וְכָל מָה שֶׁגּוֹרְמִים לַשֵּׁנִי מַפִּילָה אֶת הָאָדָם עַצְמוֹ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר.

טוּב לִבּוֹ שֶׁל הַמְּרַפֵּא בָּאָה מִנַּפְשׁוֹ, מִלִּבּוֹ, מִנִּשְׁמָתוֹ, אִם הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּתֵּחַ לְכָל הַדְּרָגוֹת - אָז יֵשׁ זְרִימָה, נְתִינָה וּרְאִיָּה נְכוֹנָה, וְתָבֹוא עָלָיו הַבְּרָכָה.

מִשָּׁמַיִם יוֹדְעִים כִּי מִי שֶׁפּוֹנֶה לְעֶזְרָה בָּרֶגַע שֶׁהוּא פּוֹנֶה, הוּא פּוֹנֶה לְכֹחוֹ שֶׁל הַמְּטַפֵּל בּוֹ, וּבְאֵין כֹּחוֹ שֶׁלֹּא יְטַפֵּל, שֶׁמַּחְשַׁבְתּוֹ לֹא תִּתְעָרֵב.

צָרִיךְ הַלֵּב כִּבְסִיס הָרְאִיָּה הָרִאשׁוֹנָה, בְּדַרְגָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה זֶה לִרְאוֹת אֶת הַשֵּׁנִי כְּשַׁיָּךְ לְךָ וְאוֹתָהּ זְרִימָה בְּכֻלָּנוּ - וּשְׁמִירָה שֶׁל שִׁוּוּי מִשְׁקָל, לֹא לְהוֹסִיף מִכָּאן וְלֹא לְחַסֵּר, וּבְאִם חָסֵר לְהוֹסִיף וְאִם יֵשׁ תּוֹסֶפֶת יְתֵרָה לְהַחְסִיר, וּבְמִדָּה מִכָּאן וּמִכָּאן אַתָּה בּוֹנֶה אִזּוּן, וְאִזּוּן זֶה יָבוֹא מֵאִתְּךָ כִּמְטַפֵּל.

בְּאִם יֶחְסַר לְךָ בִּרְאִיָּה אֵיךְ לְטַפֵּל, לֹא הַיְּדִיעוֹת שֶׁלְּךָ יַעַמְדוּ לְךָ כְּדֵי לְטַפֵּל, זוֹ אוֹתָהּ מִדָּה שֶׁמְּדַיֶּקֶת, שֶׁמַּרְגִּישָׁה אֶת הַקֶּשֶׁר וְהָרָצוֹן לַעֲזֹר, וּבַמַּעְגָּל הַנִּקְשָׁר יֵשׁ הַיְּצִיאָה שֶׁל הַחֹמֶר הַמְּרַפֵּא בַּדִּיּוּק הַנָּכוֹן, בַּכַּמּוּת הַנְּכוֹנָה וּבָאֹפֶן הַנָּכוֹן.

*ההמשך זמין בספר המלא*