האני ואני

שבת

פרק 1

בית הכנסת שלנו

"את הולכת לבקש ממנו יָאם־יָאם?" אני לוחשת להָאני. שבת בבוקר, ואנחנו ממהרות דרך הלובי של בית הכנסת שלנו בדרך לאיש הממתקים. מר אייזנר נותן יאם־יאם, הסוכריות על מקל הכי שוות, רק לילדים שהוא באמת אוהב.

"לא מגיע לנו הכי טוב?" אומרת האני בקריצה כשאנחנו מגיעות לדלת של אולם התפילה המרכזי שבו מתפללים הגברים.

"אתן שתיכן חושבות שאתן כאלה מיוחדות, נכון?" מישהי קוראת לעברנו. אנחנו מסתובבות. אחותה הקטנה של האני, מרים, יושבת על דלפק המלתחה וצופה בנו כשהיא מחזיקה סוכרייה על מקל — מהסוג הגרוע. מרים בת עשר ומעצבנת מאוד.

"אני לא חושבת, אני יודעת," האני עונה לה, כורכת את זרועה סביבי ומוציאה למרים לשון. אני לא מרגישה מיוחדת כמו האני, אבל אני מחייכת בכל זאת ומחבקת את החברה הכי טובה שלי. ואז כל אחת מאיתנו משתמשת בידה הפנויה כדי לפתוח את הדלתות הכפולות של אולם התפילה המרכזי.

כשהדלתות נסגרות מאחורינו ברכּות, אני שואפת לריאות את הריח המוכר של טליתות צמר, חליפות כהות, אפטר שייב וסידורים ישנים. המתפללים שלפנינו עומדים ומתנועעים קלות, והטליתות של רבים מהם פרושות על ראשיהם. האני תופסת את מבטי ואני מהנהנת: נחכה כאן ליד הדלת עד שתפילת עמידה תסתיים.

"הַיי, מילה!" אחי הקטן, מקס, צועק־לוחש כשהוא מבחין בי מהמקום הקבוע של אבא שלי, בערך בשליש בית הכנסת. מקס מנופף וזז הצדה על ספסל העץ המרופד קטיפה כדי לפנות לי מקום.

"ששש." כמה גברים עטופים בטליתות מפוספסות מסתובבים. אני מסמיקה. האם הם נועצים בי מבט עוד רגע נוסף לפני שהם שבים ומפנים את גבם? אבא שלי מרים את עיניו מהסידור לרגע כדי לחייך אלי, לפני שהוא משפיל שוב את מבטו אל ספר התפילה וממשיך להתפלל. אני מנופפת בחזרה למקס בתנועה קטנה ומצביעה לכיוון מר אייזנר כדי לסמן שאני רק קופצת לקחת ממתק.

כשהייתי בגילו של מקס גם אני נהגתי לבוא לבית הכנסת מוקדם בכל שבת בבוקר עם אבא שלי. הייתי יושבת איתו כאן באולם התפילה המרכזי, צופה בשקט בכל הגברים המתפללים, ועיני נמשכו באופן בלתי נמנע למקום שבו נהג לשבת אביה של האני. היא והאחים שלה היו בדרך כלל מצטופפים, שניים או שלושה בכיסא אחד, דוחפים זה את זה ואומרים "ששש" בקול רם, עד שבסופו של דבר מר וַיין היה מרשה להם ללכת לתפילת הילדים. למען האמת, סביר יותר שהם נהגו לרוץ למלתחה, או לקומה התחתונה, או למדרגות המובילות לעזרת הנשים, או לכל אחד מהמקומות האחרים שילדי בית הכנסת שלנו אוהבים להסתובב בהם. זה היה הרגע שבו הייתי לוחשת לאבא שלי שאני הולכת עם האני, ולפני שהוא אפילו הספיק להנהן בהסכמה, כבר הייתי בדרכי החוצה.

"קדימה, קדימה." האני מושכת בזרועי עכשיו, כשהתפילה מסתיימת והקהל מתיישב. "שבת שלום, מר אייזנר," היא אומרת ברגע שאנחנו מגיעות למקום שלו, ומושיטה יד ללחיצה.

"שבת שלום, גבירותי," אומר מר אייזנר, לוחץ את ידה של האני ואז את ידי. "כל כך טוב לראות את שתיכן שוב." האני ואני היינו יחד בקייטנה עם לינה בשבעת השבועות האחרונים.

"בשנה הבאה נשלח לך גלויה," אומרת האני בחיוך רחב.

"נפלא!" אומר מר אייזנר ועיניו נוצצות. "אולי אשלח גלויה בחזרה."

"עדיף שתשלח לנו ממתקים," אומרת האני, ואני מכסה את פי בכף ידי. אני לא מבינה איך היא יכולה להיות כל כך נועזת, כל כך חצופה — ועוד עם מבוגר!

אבל מר אייזנר מוחא כפיים וקורן מאושר. "זאתי תמיד מנהלת משא ומתן," הוא אומר. "את מתמקחת קשוחה, גברתי הצעירה. אבל עשינו עסק."

האני צוחקת ומושיטה שוב את ידה למר אייזנר כדי ללחוץ יד ולסגור עסקה, והוא עושה זאת. הוא מושיט את ידו גם אלי, ואני לוחצת אותה בחוזקה.

"אז —" אומרת האני, "יש יאם־יאם היום?"

"בבקשה," אני מוסיפה.

"בשביל שתיכן, ברור," עונה מר אייזנר בקורת רוח. "אתן יודעות שאני שומר אותם לילדים האהובים עלי."

"תודה!" שתינו לוחשות בהתלהבות כשהוא מגיש לנו את הסוכריות על מקל. ואז האני מושכת שוב בזרועי ואנחנו רצות החוצה מאולם התפילה.

"אה, הַיי, מרים," אומרת האני, פותחת בזריזות את עטיפת הסוכרייה על המקל שלה כשאנחנו חולפות על פני המלתחה. מרים עדיין ישובה על הדלפק, צופה בחבורת בנות בגילה משחקות משחק מחיאות כפיים מתחת למתלי המעילים.

"טוב, לא תקבלו כאלה עוד הרבה זמן!" מרים קוראת אחרינו. "עוד מעט אתן תשבו ליד אָגינֵני ותקוו שהיא לא תציע לכן שמן דגים." מרים צוחקת.

אגינני היא אישה זקנה שיושבת בשורה הראשונה של עזרת הנשים, ביציע, בכל שבת וחג, בכיסא שתפסה לעצמה עוד לפני שההורים שלנו נולדו.

"לפחות אני לא מפחדת ממנה," האני עונה בקריאה. "כמו מישהי שאני מכירה."

כאילו לפי סימן, שתינו משתעלות לתוך אגרופינו ואומרות, "מרים." כמובן, גם אני מתה מפחד מאגינני — כולם מפחדים, אולי חוץ מהאני — אבל שתינו נקרעות מצחוק כשאנחנו שוב מפנות למרים את הגב.

כשאנחנו מגיעות למדרגות המובילות לקומה התחתונה, אני אומרת, "אבל זה נכון מה שהיא אמרה על מר אייזנר. כלומר, הבת־מצווה שלך במרץ." אני לא מוסיפה ששלי ביוני. שתינו יודעות שברגע שהאני תהיה בת שתים־עשרה וגדולה מדי בשביל אולם התפילה של הגברים, אין סיכוי שאני אלך למר אייזנר לבד.

"אז יש לנו עד מרץ," עונה האני, קופצת על המעקה ומחליקה בישיבת צד.

"אני לא מאמינה שאנחנו עולות לחטיבת ביניים," אני אומרת כשאני פוגשת אותה בתחתית המדרגות. "אמא שלי סיפרה לי שכל הבנות בכיתה ו' מכינות מצגת בת־מצווה בסוף השנה. גם בבית הספר שלך עושים משהו?"

האני עדיין יושבת על עיקול המעקה התחתון ומנדנדת את רגליה, אבל הבעה מוזרה עולה על פניה. "הא?"

"בבית הספר שלך יש מצגת בת־מצווה או משהו?" אני חוזרת על השאלה. האני ואני לא לומדות באותו בית ספר.

"אה, הממ, אולי," היא אומרת.

אני מרימה גבה. תשע שנות הניסיון שלי בתור החברה הכי טובה של האני ויין אומרות לי שזה משהו שהיא היתה אמורה לדעת.

"מה לא בסדר?" אני שואלת.

"כלום," היא אומרת. ואז ההבעה הנבוכה נעלמת מפניה ומתחלפת בחיוך המוכּר שלה. "קדימה, בואי נראה אם נצליח להתגנב למטבח ולקחת קצת אוכל מהקידוש." היא קופצת מהמעקה ומשלבת את זרועה בזרועי.

הפה שלי מתמלא רוק למחשבה על קוגל תפוחי אדמה חם, אולי עם הרינג מלוח על קרקר בצד. אני מחייכת אליה בחזרה ולוחצת קלות את זרועה.

הכול תמיד טוב יותר כשהאני לצדי.

פרק 2

הבית של האני

בערב שבת כעבור שבוע אני משתחררת מהקרדיגן שאמא שלי התעקשה שאלבש ומקפצת במורד שביל הגישה אל המקום האהוב עלי בעולם: הבית של האני. זה סוף השבוע של חג העבודה, אוויר בין הערביים חמים, והשמים מעלי צבועים כחול עמוק, כשאני פונה לשביל העפר הצר המשמש כדרך קיצור ומגיחה לרחוב של האני, שבנוי בצורת סהר. בחלק העמוק ביותר של העיקול ניצב בית הלבנים האדומות של משפחת ויין על מגרש כפול ורחב, כאילו זרועותיו פרושות לקראתי בברכה.

אני עולה בריצה במדרגות הכניסה. מקוש הנחושת הגדול, שהיה פעם מחובר לדלת הכניסה הכבדה, נפל. אנחנו לא משתמשים בפעמון הדלת בשבת, אז אני דופקת חזק ככל יכולתי במפרקי אצבעותי. זה בעיקר בשביל הפוזה. במקום שבו לאנשים אחרים יש מנעול, למשפחת ויין יש לוח מקשים קטן וזהוב המותקן על הדלת, וכמו כל ילד שמכבד את עצמו בשכונה, אני יודעת שכדי להיכנס לביתם צריך רק להקיש 61318, ואז לסובב את החוגה ולדחוף את הדלת פנימה.

"הלווו?!" אני קוראת ופותחת את הדלת בעצמי. "שבת שלום!" אני שומעת קולות נשיים חרישיים בוקעים מעומק הבית. הגברים בטח עוד לא חזרו מבית הכנסת. אני זורקת את הקרדיגן שלי על מעקה המדרגות בכניסה, בדיוק מעל הפאה הרזרבית שגברת ויין חובשת כשהיא יוצאת מהבית והולכת בעקבות הקולות במסדרון הרחב אל הסלון המואר היטב.

גברת ויין מובילה אישה עם ראש מגולח ונזם באף אל כורסה, מקשיבה לה בריכוז ומהנהנת. שבת אצל משפחת ויין תמיד כוללת מגוון של אורחים, החל מתלמידיו של מר ויין, דרך בני דודים רווקים, אישים חשובים בקהילה היהודית, חברים של המשפחה ושל ילדיה, ואפילו אנשים אקראיים שאין להם לאן ללכת. דוגמה טובה לכך היא סוזי, שגברת ויין מתיישבת לידה על הספה הדו־מושבית: סוזי תמיד כאן, אבל גם אחרי כל השנים שאני חברה של האני, אני באמת לא יודעת אם היא נספחת קבועה או קרובת משפחה.

מרים קמה מהכורסה ונדחקת לצדה השני של גברת ויין. האני יושבת בשיכול רגליים על השטיח ומסדרת שתי קוקיות בלונדיניות קטנות על ראשה של אחותה דן־דן. ואז היא מסובבת את דן־דן מולה ומטה את ראשה הצדה כדי להעריך את מעשה ידיה. הן עוד לא הבחינו בי, אז אני ניגשת לאחד מארונות הזכוכית הניצבים משני צדי המעבר המקומר כדי להציץ בפסלונים שבפנים. האהוב עלי הוא פסלון של אישה זקנה שמחזיקה בלונים. האצבעות שלי מדגדגות מרוב רצון לשחק בו.

"מילה!" אומרת האני שמבחינה בי וקמה. "יש לי חדשות גדולות! לא תאמיני!"

"אה, כן," מרים קוראת לעברי. "היא רוצה לספר לך —"

"אל תעזי, מרים," האני קוטעת אותה במבט מצווה. "אמא אמרה שכל אחת מאיתנו יכולה לספר לחברות שלה."

"וזאת האני, הבת הבכורה שלי," אומרת גברת ויין לאורחת שאני לא מזהה, ומצביעה לכיווננו תוך שהיא שולחת מבט נוזף למרים.

האני מרימה קלות את ידה לשלום. "אני אולי הבת הבכורה, אבל אני גם הילדה האמצעית מבין שבעה. למקרה שחשבת שלכם יש בעיות." היא משלבת ידיים ומחכה שהאורחת תתרשם.

"וואו," אומרת האישה. "רציני."

"הבת הבכורה שלי, וברכה," אומרת גברת ויין, שמחייכת עכשיו.

"מה זה עושה אותי?" שואלת מרים. "קללה?"

האני ואני מחליפות חיוכים ממזריים. "את אמרת את זה, לא אני," האני אומרת לה. אני נושכת את השפתיים ומתאפקת לא לצחוק.

"מרים, ברור שגם את ברכה. ברוך השם, כולכם ברכות," אומרת גברת ויין בתקיפות ומודה לאל על הברכות האלה.

"ואני דן־דן, הברכה הכי קטנה," מוסיפה דן־דן בחיוך מתוק.

"השם האמיתי שלה זה דניאלה," מרים מעדכנת את האורחת. "יום אחד היא תשנא שיש לה שם כזה של תינוקת, וכל מה שאני אגיד זה, 'אמרתי לך!'"

דן־דן שולחת למרים מבט צדדי, מרשים לילדה בת ארבע, והולכת לשבת על הברכיים של גברת ויין. האני מושכת בשרוולי ומתחילה להוביל אותי אל מחוץ לסלון.

"וזאת מילה בלום, החברה הכי טובה של האני שלי," אומרת גברת ויין ומצביעה לכיווני. אני מסמיקה ומנופפת בביישנות, מתענגת על החום שבדבריה ועל התואר שהעניקה לי.

"כמו אחות," אומרת האני וכורכת את זרועה סביבי.

מרים מזעיפה פנים.

האני מושכת שוב בזרועי, ואני נותנת לה למשוך אותי החוצה, דרך המסדרון ואל חדר האוכל. היא סוגרת את דלתות הזכוכית ואז נשענת עליהן. "מילה," היא אומרת, ועיניה נוצצות.

"מה?" אני אומרת בהתרגשות.

"רגע," אומרת האני. היא מסתובבת, מרימה את מפת השולחן ואת כיסוי הפלסטיק שעליה. אחיה הקטן של האני, אהרון, בן שש ובלונדיני כמו האני ודן־דן, יושב בשיכול רגליים מתחת לשולחן וקורע קלפי משחק לשניים, בזה אחר זה.

"הַיי, אהרון," אני אומרת.

"הַיי, אהרון," הוא אומר, וזאת הדרך שלו להגיד לי הַיי בחזרה. ואז הוא צווח וזורק שני חצאים של קלף מלך לב.

האני מרימה אצבע לסמן לי "דקה אחת" ונעלמת מתחת לשולחן.

אני מסתכלת סביב בחדר האוכל: פמוט בעל תשעה קנים ניצב בהדר על המזנון, ודולקים בו נרות השבת הבוהקים. מעל מפת הפלסטיק המבריקה השולחן נוצץ מכלי חרסינה לבנים ועדינים, עם פרחים זעירים בכחול ועיטור זהב סביב השוליים, שמשפחת ויין משתמשת בהם רק בשבתות ובחגים. אמא שלי עושה פרצוף כאילו הריחה חלב מקולקל בכל פעם שהיא רואה פלסטיק בחדר האוכל של מישהו. אבל אם לגברת ויין לא היה כיסוי כזה, היא כנראה היתה צריכה לקנות מפה חדשה כל שבוע. אצל משפחת ויין מישהו תמיד שופך משהו.

כשאני מביטה בטפט שמעל המזנון, אני רואה שהוא מתקלף בקצוות, ומחייכת בחיבה אל שעון האורלוגין שבפינה, שמראה רבע לשלוש מאז שאני זוכרת את עצמי. עם זאת, אני חושבת שמשפחת ויין משקיעה מאוד בבית שלה — לא במבנה הפיזי, אלא במה שהופך אותו לבית. אין הרבה חוקים בבית של משפחת ויין, אבל אלה שכן קיימים — כמו לא לרכל — כמעט אף פעם לא מופרים. וכמו תמיד, במקומה של גברת ויין ליד השולחן, על צלחת החרסינה הנוצצת שלה, מונחים שבעה פתקים לבנים מקופלים. אני נותנת למבט שלי להתעכב עליהם בזמן שאני מקשיבה לקולה המרגיע של האני הבוקע מתחת לשולחן.

אחרי דקה נוספת היא מרימה את המפה וזוחלת החוצה. אני רואה את אהרון מסדר עכשיו ברוגע ערימות של חצאי קלפים.

"אוקיי, אז —" האני אומרת לי.

"שבת שלום! שבת שלום!" קוראים מר ויין ואחֶיה הגדולים של האני מדלת הכניסה.

"אוף!" האני גונחת וצונחת על השטיח העבה.

"פשוט תגידי לי!" אני אומרת. "מהר, לפני שהם נכנסים."

"לא, אני רוצה לעשות את זה בפרטיות."

"אני. רואה. אנשים. מתים," אומר ג'וש ופותח לרווחה את דלתות הזכוכית של חדר האוכל. הוא צועד לעברי, זרועותיו שלוחות קדימה כמו זומבי. ג'וש הוא הבכור במשפחת ויין, בחור שובב ופופולרי. הוא מתגלח, יש לו רישיון נהיגה, והוא הולך למעדנייה הכשרה הגדולה עם חברים במוצאי שבת. הוא אוהב לצחוק עלי בגלל המבט המזועזע שהיה לי כשגיליתי שגברת ויין מתנדבת בחברה קדישא. היא עוזרת להכין מתים לקבורה.

"מצחיק מאוד," אני אומרת לו בסרקסטיות, למרות שאני מסמיקה מעונג. אני אוהבת את הבדיחה הפרטית הזאת.

חדר האוכל מתחיל להתמלא באנשים. "שבת שלום, אמא," אומר עזרא ומתכופף לחבק את גברת ויין. עזרא הוא הבא בתור אחרי ג'וש, גדול ושקט יותר. הוא עולה לכיתה י"א.

"הוא נראה כמו בריון, אבל יש לו את הלב הכי רך בעולם," אומרת גברת ויין ומחבקת אותו בחיבה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*