בעלי

אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.

אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש־עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.

אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.

אהבתי אליו לא התפתחה בדרך הטבע: התשוקה העזה של התחלות מעולם לא הפכה להיקשרות עדינה. אני חושבת על בעלי כל הזמן, מתחשק לי לשלוח לו הודעה בכל שלב של היום שלי, אני מדמיינת את עצמי אומרת לו שאני אוהבת אותו בכל הבקרים, אני חולמת שאנחנו עושים אהבה בכל הלילות. אני מתאפקת, כי אני צריכה גם להיות רעיה ואם. תפקיד המאוהבת כבר לא לגילי. התשוקה לא מתיישבת עם שני ילדים בבית, זה לא לעניין אחרי כל כך הרבה שנות חיים משותפים. אני יודעת שאני צריכה להשתלט על עצמי כדי לאהוב.

אני מקנאת באהבות האסורות, בתשוקות הגנובות שאי אפשר לחיות לאור יום. אני עוד יותר מקנאת באהבה שהייתה ואיננה עוד או שהיא לא הדדית, כשהלב דופק באופן חד־סטרי, בלי לב שדופק בצד השני. אני מקנאת באלמנות, במאהבות ובנשים שננטשו, כי אני חיה כבר חמש־עשרה שנה באומללות המתמדת והפרדוקסלית שאוהבים אותי בחזרה, שאני חווה תשוקה נטולת כל מכשול נראה לעין.

לא פעם קיוויתי שבעלי ישקר לי, יבגוד בי או יעזוב אותי: קל יותר לשחק את תפקיד הגרושה השברירית. הוא כבר נכתב. כבר שיחקו אותו.

מאוהבים עד כלות הנשימה ששרים את האובדן או הדחייה, כאלה יש מיליונים. אבל אני לא מכירה שום ספר, שום סרט, שום שיר שיכול לשמש לי דוגמה ולהראות לי איך לאהוב טוב יותר וחזק פחות. אני לא מכירה שום גיבורה בשום מחזה שתוכל להראות לי מה עלי לעשות. אין לי שום מקור מידע על הצער שלי.

גם אין שום דבר שיכול לשכך אותו, כי בעלי נותן לי הכול. אני יודעת שנחיה יחד עד יומנו האחרון. אני אם שני ילדיו. אין לי שום דבר לשאוף אליו מעבר לזה, ובכל זאת, החסך שאני חווה הוא עצום ואני מצפה ממנו למלא אותו. אבל עם איזה בית, עם איזה ילד, עם איזה תכשיט, עם איזו הצהרה, עם איזה מסע, עם איזו מחווה הוא יוכל למלא את מה שכבר מלא?

יום שני

בכל יום שני, אין בי כל מיאוס כשאני נכנסת בשערי התיכון. אני מורה לאנגלית כבר כמעט חמש־עשרה שנה, אבל מעולם לא שכחתי למה אני כל כך אוהבת ללמד. במשך שעה, אני במרכז תשומת הלב. אני שולטת בזמן, קולי ממלא את החלל. אני גם מתרגמת בהוצאה לאור. אולי החיים הכפולים האלה הם ששימרו בתוכי את שלהבת החינוך ללא פגע.

בחניון השמור למורים אני נתקלת במנהל, אנחנו משוחחים כמה רגעים. ואז מגיע הרגע לו חיכיתי: הוא שואל אותי מה שלום בעלי. אני עונה ששלומו של בעלי טוב. הביטוי הזה עדיין מעורר בי אותה תחושה גם אחרי שלוש־עשרה שנות נישואים. רטט של גאווה חולף בי כשאני מציינת בדרך אגב ש״בעלי עובד בתחום הפיננסים״ במהלך ארוחת ערב; כשאני מדגישה בפני המחנכת של בתי בכניסה לבית הספר ש"בעלי יבוא לאסוף את הילדים ביום חמישי"; כשאני קונה מאפים בבולנז'רי ומכריזה ש"בעלי עשה הזמנה ביום שלישי"; כשאני מעמידה פנים אדישות (כשלמעשה אין רומנטי מזה בעיני) ומספרת ש״פגשתי את בעלי במקרה בקונצרט רוק" כששואלים אותי כיצד הכרנו. לבעלי כבר אין שם פרטי, הוא הבעל שלי, הוא שייך לי.

יום שני תמיד היה היום האהוב עלי בשבוע. לפעמים הוא מתהדר בכחול עמוק ומלכותי — כחול מרין, כחול לילה, כחול מצרי או כחול ספיר. אבל לעתים קרובות יותר יום שני נראה כמו כחול מעשי, כלכלי וממריץ, הוא מאמץ את צבעם של עטי ביק, של קלסרי התלמידים שלי ושל בגדים פשוטים שמתאימים לכל צירוף. יום שני הוא גם יום המדבקות, ההחלטות הטובות וקופסאות האחסון. יום ההחלטות הצודקות והבחירות המושכלות. כבר אמרו לי שלאהוב את יום שני זה קטע של מצטיינת הכיתה — שרק האינטלקטואלים יכולים לשמוח על כך שסוף השבוע נגמר. אולי זה נכון. אבל זה בעיקר קשור לחיבתי העזה להתחלות. בספר, אני תמיד מעדיפה את הפרקים הראשונים. בסרט, את חמש־עשרה הדקות הראשונות. בתיאטרון, את המערכה הראשונה. אני אוהבת מצבים של נקודות פתיחה. כשכל אחד במקומו בעולם מאוזן.

בסוף הבוקר, אני נותנת לתלמידים שלי לקרוא טקסט. ואז כל אחד בתורו מקבל את זכות הדיבור. אני כותבת מילים חדשות על הלוח, מבארת להם את המילים שהם צריכים על מנת לדבר (תחושת הכוח הזאת משכרת). בקטע שאנחנו לומדים היום, אחת הדמויות נושאת את שמו של בעלי. לבי מתכווץ בכל פעם שאני רואה אותו כתוב או כשאחד מתלמידי הוגה אותו. אחר כך אנחנו מתרגמים אותו ומגיבים להחלפת נדרים בין גבר ואישה. התלמידים שלי מכירים היטב את הטקס האנגלוסכסי הזה שמופיע פעמים רבות בסדרות אמריקאיות (ולרוב נקטע על ידי מאהב מן העבר בעיצומו של מסע כיבוש מחדש). זו הזדמנות נהדרת ללמוד להשתמש בפועל העזר הודות לתשובה הכה צפויה "I do" — "אני רוצה".

בזמן שאחרוני התלמידים עוזבים את הכיתה, אני פותחת את החלונות כדי לסלק את הריח של סוף השיעור, תערובת של זיעה וטוש מחיק. גם תערובת של בשמים מתוקים מדי (של בנות) וחריפים מדי (של בנים). ההורמונים המתבגרים משתגעים על הריחות הסופר־מרוכזים האלה שניתן למצוא בסופרמרקטים. אולי זה סוג הבשמים שכדאי שארכוש. אני משתמשת כבר חודשים בזה של רוקח קטן שומר סוד שקיוויתי שיהיה לוהט אבל התברר לאכזבתי כשטוח כשבא במגע עם עורי. איך אפשר לדעת אילו בשמים הם באופנה כשאתה בן שש־עשרה? אני יכולה להמציא תרגיל בנושא ריחות ולבקש מהתלמידים שלי לתאר את הבושם שלהם — גם אני אוכל ללמוד מזה (אקבל רעיונות לבושם חדש) וגם הם (העשרת אוצר המילים שלהם בתחום חוש הריח).

רוזה עברה בבית כשהייתי בתיכון. אני משתדלת לא להיתקל בה, כי אני אף פעם לא יודעת מה לומר לה; אין לי את הנינוחות של אנשים שהם עשירים ותיקים שיודעים איך לדבר עם העוזרת — להסתכל עליה מנקה את הבית שלי מעולם לא נראה לי חלק מסדר הדברים.

באוויר מרחף ניחוח עדין של ניקיון, של מגבות רכות המדיפות ריח חזק של כביסה בחדר האמבטיה, ושל מצעי הפשתן הנקיים שהזמן ריכך במיטותינו. אין עוד עקבות של אצבעות על המראה הגדולה בכניסה. אריחי המטבח האדומים בוהקים.

הפסלים על האח, שמיכת הצמר על הספה, הנרות על המדף, הספרים בספרייה, ערימת מגזיני האמנות על שולחן הסלון, מסגרות התצלומים התלויות בחדר המדרגות: כל דבר מונח במקומו. אפילו הפרחים מהשוק ניצבים במרכז שולחן האוכל זקופים יותר. אני משוכנעת שרוזה סילקה חלק מהגבעולים ותלשה כמה עלים כדי שהזר ייראה בעל ערך רב יותר.

אתמול אחר הצהריים, בעלי הלך לשוק. השפע השורר במטבחנו מרגש אותי: הבריוש והריבה על משטח העבודה, סלסילת הפירות מלאה משמשים ואפרסקים. אני יודעת שזה טיפשי, אבל ככל שבעלי קונה יותר דברים מיוחדים, כך נדמה לי שהוא אוהב אותי יותר. זה כאילו הוא השקיע בזוגיות שלנו. כמו הירקן ששוקל אחת אחת את שקיות הנייר הקטנות, אני יכולה לכמת את אהבתו בכל יום ראשון כשהוא חוזר מהשוק לפי הסכום שמופיע בחשבון שנשכח בתחתית סל הקניות.

ישר למקרר: ירקות ובשר, טפנד מדוכן הזיתים, סלט אשכוליות וסרטנים מהמעדנייה, גבינות בשפע. המטבח הזה המלא עד אפס מקום מרטיט את לבי.

14:30. קצת מוקדם לאסוף דואר, אבל מה אכפת לי ללכת בכל זאת. אני מוציאה את המפתח שאני מסתירה בתחתית הכפולה של קופסת התכשיטים שלי, צועדת לאורך השביל, פותחת את תיבת הדואר בחשש, ומגלה בהקלה שלושה מכתבים שאין בהם שום דבר מדאיג או שונה מהרגיל (אין מכתב כתוב בכתב יד, אין מעטפה בלי בול). כשאני מרימה מבט, אני מבחינה בשכן שצופה בי ממרחק כמה מטרים. אני נכנסת לפניקה, מברכת אותו לשלום ורצה בחזרה פנימה.

נדרשות לי כמה דקות כדי לשוב ולהירגע. אני יודעת שברגעים האלה אני הכי מועדת לפורענות. אז אני תופסת את עצמי. אני מחזירה את המפתח למחבוא בתחתית הכפולה של קופסת התכשיטים שלי, ליד טבעת שעדיין מבריקה, אם כי השחירה מעט עם הזמן. היא כמעט בת עשרים, אבל אני שומרת אותה מתוך נוסטלגיה, למרות הסיכונים הידועים לי: ואם יום אחד בעלי יגלה אותה? איך אוכל להסביר לו שיש לי טבעת כמעט זהה לזו שנתן לי ביום שהציע לי להתחתן?

בכל אופן, החיים שלי לפניו הם לא עניינו. אני לא חייבת לספר לו הכול: הזוגות שמצליחים לשרוד לאורך זמן הם אלה שיודעים לשמר את המסתורין. למשל, כמה חודשים אחרי שהכרנו, נפרדתי ממנו. שבועיים הפסקה שבהם נפלתי בחזרה לזרועותיו של אהוב לשעבר, אדריאן. עלינו על רכבת ונסענו לראות את הים. ואז, בוקר אחד, השארתי פתק על הכרית וחזרתי למי שעתיד היה להיות בעלי. את מה שעבר עלי במהלך אותם שבועיים של היסוס, הוא לא צריך לדעת.

כמו בכל יום שני, בעלי בבריכה אחרי העבודה. וכמו בכל יום שני, אני מבשלת בעצבנות יותר מבשאר הערבים. אני לא רגועה, אין לי סבלנות לילדים, אני נחתכת בהכנת המנה הראשונה, אני נותנת לבשר להתבשל יותר מדי זמן בתנור.

כשבעלי איננו, הבית מהדהד כמו פסנתר עם דוושה לחוצה: הצליל שיוצא ממנו עמום, חיי המשפחה שלנו מאבדים גוונים ואינטנסיביות. כאילו מישהו הניח מכסה ענק על גג ביתנו.

אני מדליקה את האור בכניסה, ואז גם במטבח ובסלון. מהרחוב, הבית שלנו נראה כמו בוטיק מזכרות שזוהר בחשכה. זה המראה המזמין שבעלי צריך לגלות כשהוא חוזר הביתה.

אחרי שהילדים הולכים לישון, אני צופה קצת בטלוויזיה, אבל רואה רק נשים שמחכות כמוני. הן אוכלות יוגורט, נוהגות ברכב או מתבשמות, אבל מה שקופץ לי לעין זה מה שקורה מחוץ למסגרת התמונה: כולן נשים שמחכות לגבר. הן חייכניות, הן נראות פעילות ועסוקות, אך למעשה הן חגות במעגלים. אני שואלת את עצמי אם אני היחידה שרואה את חדר ההמתנה האוניברסלי הזה.

הגיעה השעה. תיכף בעלי יחזור. אני עוברת על הספרייה ומחפשת איזה רומן כדי להיראות שקועה בו. אני לא רוצה שהוא ימצא אותי מחכה לו מול מסך. מרגריט דיראס תהיה מושלמת לערב הזה.

קראתי את המאהב לראשונה בגיל חמש־עשרה וחצי. לא נותרו לי ממנו אלא כמה דימויים: הלחות, הזיעה, הנוזלים, התריסים הווניציאניים, נהר המקונג, נערה בגילי שבכלל לא הזדהיתי איתה (יותר מדי אדישה ושלילית). וחוץ מזה, בגיל חמש־עשרה כמו בגיל ארבעים, סקס בלי רגשות אף פעם לא משך אותי יותר מדי. לעומת זאת, משפט אחד נחקק בי לעד, הוא מסתיים כך: ״מעולם לא עשיתי דבר חוץ מלהמתין מול דלת סגורה״. הייתה לי תחושה מוזרה שכבר קראתי אותו איפשהו. בהתחלה הדגשתי אותו בעיפרון (מעולם לא כתבתי על דף של ספר, הפעולה הזאת נראתה לי קיצונית מדי). וכשנדמה היה לי שגם זה לא מספיק, העתקתי אותו לפנקס. בגיל שמונה־עשרה, שקלתי לקעקע אותו על השכמה.

שנים אחר כך, ידעתי שהמשפט הזה לא היה שייך לעבר שלי אלא לעתיד שלי. הוא לא היה זיכרון, אלא תוכנית: ״מעולם לא עשיתי דבר חוץ מלהמתין מול דלת סגורה״.

הרגליים מקופלות תחתי ברישול, הספר שלי פתוח בעמוד אקראי, אני לא מסוגלת לקרוא אפילו שורה אחת, ספל תה מהביל בהישג יד, אני מחכה לבעלי. האור בסלון תוקפני מדי, אני מדליקה מנורה ושני נרות — וחוזרת מהר לתנוחה שלי. ממקום מושבי על הספה, הדלת משתקפת במראה הגדולה בכניסה. אני דרוכה לרגע שבו הידית תתכופף סוף סוף.

מתרגלים למראה הזה, של בעל שחוזר מהעבודה. חיים כל כך הרבה פעמים את הסצנה הזאת שאפילו לא רואים אותה יותר. תשומת הלב שלנו נודדת למשהו אחר: שעת החזרה שמתאחרת יותר ויותר במהלך הקידומים, התבשיל שלא רוצים להקדיח, הילדים שצריך להשכיב. מתרגלים, מסתכלים למקום אחר. אני ממשיכה להתכונן לזה בכל ערב.

21:20. אני מודדת דופק בשקע כף היד. קצב הלב מואץ. לחץ הדם מטפס, מצב חירום. מבט חטוף במראה: האישונים שלי מורחבים. אני כמעט יכולה לחוש את האדרנלין מתפשט באמיגדלה שלי; אני כמעט יכולה להרגיש את השקד הקטן הזה במוח שלי פועם, פועם ומפיץ את כימיית הסטרס שלו. אני לוקחת כמה נשימות עמוקות כדי להאט באופן מלאכותי את הלמות הלב שלי.

21:30. בעלי מגיע בזמן. אורות המכונית שלו המאירים את הבית במקוטע מבשרים את בואו. דלת הרכב נטרקת ברחוב (זה הסימן הראשון האמיתי לחזרה). תיבת הדואר נפתחת ונסגרת בצליל מתכתי (סימן שני). לבסוף, רחש המפתח במנעול (סימן אחרון, דפיקה שלישית על בימת התיאטרון לפני שהמסך עולה). 3, 2, 1. השיחות הפנימיות שלי פוסקות. נותרות רק הפעימות הבלתי נשלטות של לבי. דלת הבית נפתחת. הערב יכול להתחיל.