הכוכבת של ורשה

פרולוג

הוליווד, 2005

הכוכבנית הצעירה נועצת בי מבט בשפה תחתונה משורבבת, שפה תחתונה ששווה מיליונים, עיני ספיר פקוחות לרווחה כמהופנטת, אבל עלי היא לא תעבוד. ראיתי את ההבעה הסדרתית הזאת שלה בשלושת סרטיה הקודמים. בגיל עשרים ושבע, סיֶינָה הֵייז היא ה"אִיט גרל" של הוליווד — מופיעה על שער של כל צהובון ומרוויחה יותר מכל שחקנית אחרת בעיר. היא הפנים הרעננות של ממלכת הסרטים, ואני "האגדה החיה" העבשה והזקנה, חובשת פאה, כמובן, וגבות מצוירות שבקושי מבחינים בהן.

היא יושבת בשיכול רגליים על הספה בספרייה שלי (השמועה אומרת שהשוק־על־ירך הארוכות והחטובות מבוטחות בעשרה מיליון דולר). אני מבינה למה היא מביאה צופים לבתי הקולנוע. אבל הצעירה הזאת לא באה לביתי כדי לרכל או לקלוע לי צמות. היא רוצה ממני משהו. אני יודעת מהו, ואני אגרום לה להתאמץ. נראה ממה היא עשויה.

"אז... הסוכנת שלי אמרה שאת צריכה לפגוש אותי, שזה דחוף," אני הומה, תה יסמין בידי, זרת זקורה הצידה בשלמות כמו הייתי מלכת אנגליה. אני מאפשרת לספל העדין לרחף מעל פי, נוגע־לא־נוגע. אני משתהה ורואה את ההשפעה המטרידה שיש לכך על הבחורה, שמנדנדת בציפייה את נעל העקב המבריקה שלה, עם סוליות לכה אדומות. יופי. אני שותקת למשך עוד שתי לגימות ארוכות־ארוכות. "מה מביא אותך לכאן?"

הנדנוד נפסק ופניה נטולות הקמטים שצבען שמנת, מאירות, מזכירות לי את הירח המוגדל בסרטי ירח זורח על מונקו, 1953. "מִיז בראונינג," רגשותיה פורצים. "בזכותך נעשיתי שחקנית."

אני מניחה את ספל התה בחבטה עזה משהתכוונתי. אלוהים, רק לא זה. בנשימה עצורה, אני מחכה לשורה הצפויה הבאה. אמא שלי וסבתא שלי ראו את כל הסרטים שלך. הייתי יכולה לכתוב את משפט הפתיחה המאכזב מאוד הזה בעיניים עצומות.

"וכרגע" — היא רוכנת לפנים, הבעתה הרגשנית הופכת פראית — "את הסיבה שהחלטתי שאני רוצה להיות במאית."

עכשיו את מדברת.

"במאית?" אני מזייפת הפתעה. כשהסוכנת שלי הזכירה זאת לראשונה, אני מודה שהתעצבנתי. מי היא חושבת את עצמה, לעזאזל? הבחורה בתחום קצת פחות משבע שנים. תוסיפו שבעים ושמונה למספר הזה — וזאת אני. חשבון פשוט. כן, בת שמונים וחמש. מאז שנות העשרה שלי עבדתי כשחקנית. "קצת שאפתני מצדך, לא?" אני מרימה גבות ומרכינה סנטר — ה"מבט" הייחודי לי בכל סרטי.

סיינה מעבירה לאט את אצבעותיה בשֹער הגוונים הבלונדיני שלה כאילו חיפשה מטמון בין הקווצות העבותות ומעוררות הקנאה האלה. גם את המחווה הזאת כבר ראיתי — כולם ראו. "יכול להיות," היא אומרת בזהירות. "אבל נמאס לי לגמרי מהתיוג שלי בתור ה'איט גרל'. לא בשביל זה נהייתי שחקנית. אני נחושה לעשות משהו אמיתי, רציני, לעשות סרטים עם משמעות." היא עוצרת. "אני כאן כי אני רוצה לביים סרט ביוגרפי על החיים שלך. לשחק וגם לביים — לקבוע בעצמי."

לקבוע בעצמה. סרטים עם משמעות — חה! כל כך צעירה, כל כך ירוקה, ואמיצה להכעיס. אני גורמת לה להשפיל מבט. נדמה לך שזה הרעיון הגדול שלך, סיינה?

הסיבה היחידה שאני בחרתי בסיינה הייז מתוך שלל השחקניות הבלונדיניות כחולות העיניים שיוצרו לפי תבנית וכמהוּ לגלם את דמותי במהלך השנים, נחושות לבטא את חיי "הזוהר" של לֵנה בראונינג, לצד תהלוכת קלישאות של גברים בתפקידים ראשיים, פרוות ומכוניות רולס רויס בצבע ארגמן — הסיבה היחידה היא שהיא רוצה לביים את הסרט. לא איזה במאי־להשכיר הוליוודי עם משכורת עתק שלא תהיה לי שליטה עליו. הבחורה הזאת, עם כל חוסר ניסיונה, תהיה כחומר ביד היוצרת ומושלמת לצרכי — לנווט את שרשרת האירועים.

"מעניין," אני עונה תשובה מעורפלת שלא מסגירה דבר.

אני מזיזה את התה הצידה, נשענת לאחור ומטילה את זרועי על הספה בדרמטיות. אני מרימה גבה כהדרן, אך גבוה יותר הפעם. הגבות האלה (היה ידוע שאני מסרבת למרוט אותן) עשו כותרות לאורך כל הקריירה שלי. כיתוב התמונה הזכור ביותר שעדיין גורם לי לצחקק נמרח על כל העמוד הראשי של "לוס אנג'לס טיימס": הגבות של לנה בראונינג גנבו את ההצגה. מסגרתי את העמוד, כמובן. ועדיין, הגבות האלה, שפעם היוו הצהרה עסיסית, קמלו מאז. זאת הקללה שביופי מסנוור. הוא מתפוגג במהירות לעיני כולם — וכל שנותר לך הוא צל, צללית של מה שפעם היה יוצא מגדר הרגיל.

בהטיה קלה של הראש אני מתבוננת מקרוב באישה הצעירה, טירונית הבימוי השאפתנית. סיינה הייז היפהפייה, אין להכחיש, היא לא אחת החשפניות שעלו לגדולה שאותן אני רואה טופפות ברחבי העיר. היא חתולית, אלגנטית וחושנית, כמו ריקוד סלואו. הבחורה יכולה לקבל כל תפקיד שהיא רוצה בתמורה לכל סכום שהוא, רק שתרים אצבע. אז למה את זה, למה עכשיו, למה אני?

"את בכלל לא מכירה אותי." אני מאתגרת אותה בתנועת אצבע ארוכה, גרמית ומתוכשטת, ממשיכה בהעמדת הפנים.

"עשיתי תחקיר עומק," היא אומרת, כתפיה זקורות ונחושות.

"תחקיר — עשי לי טובה." אני מגחכת. "מה יש בו... הגברים, האלכוהול, הגלולות, העליות והמורדות. לחם של צהובונים." אני מושיטה יד לצ'סטרפילד. אני לא אמורה לעשן. הרופאים אסרו עלי מאז הופעת הבכורה של הסרטן בוושט לפני שלושה חודשים. אבל כל חיי עישנתי. אלה לא סיגריות, הרגעתי את הרופא הצעיר והנאה. הן אביזרי במה, כמו הסטתוסקופ הזה סביב הצוואר שלך. אני לא מתכוונת להפסיק עכשיו. אני מהדקת את חלוק המשי ורוכנת לעבר סיינה. "הסיפור שלי — זה שנדמה לך שאת מכירה — כמו השם שלך, מיס הייז — הוא בדיה הוליוודיות טהורה."

היא נרתעת קלות. מודה, זאת היתה מכה מתחת לחגורה. שמה האמיתי הוא סאלי־ג'וּן ג'ונסון, מעיירה נידחת בארקנסו, ילדה קטנה ויפה שאמה היחידנית דחפה אותה לתחרויות מלכת יופי כדי לממן את התמכרותה לסמים ואז מתה ממנת יתר בקרוואן שלה. סאלי־ג'וּן מצאה אותה. גם אני הכנתי שיעורי בית.

מבט עז של סיינה פוגש את עיני. "אין ספק, מיז בראונינג, שגם את לא מכירה אותי," היא משיבה באומץ. ואני מודה שזה מרשים אותי. אין לה זכות להתעמת איתי, היא לא מסתובבת בהוליווד די זמן. אבל היא לא מתקפלת. זה מוצא חן בעיני. "אני כאן כי אני רוצה להכיר אותך." אש ניצתת בעיניה הכחולות. "אני יודעת מה עשו לי. אני יכולה רק לדמיין מה עשו לך."

אני מטילה את ראשי לאחור ופורצת בצחוק מהבטן. אבל זה לא ממש צחוק; אלה חיים שלמים בצליל יחיד. "זה העניין, מותק... את חמש דקות בסביבה. אין מצב בעולם שאת מסוגלת לדמיין," אני מושכת את המילים. ואין לי מבטא דרומי, אבל לצורך הסצנה זה עובד יופי.

אני נזכרת בכל אילי הוליווד שפגשתי, עם הבטן השמנה והסיגרים העבים שנתלים מחיוכים נוטפי ריר... היא צעירה מדי, מרוויחה יותר מדי, לכן לא תבין דבר מזה — מה עבר עלי ואיפה עברתי. אולי נחפזתי בהימור עליה. אני משלבת זרועות, ממתינה למהלך הבא שלה.

ללא מילים סיינה קמה, לוקחת הפסקה בלי לבקש את רשותי, מסתובבת בחדר ומתבוננת במדפים המלאים תצלומים ופריימים מכל סרטי, שלל הפרסים שלי, תעודות הוקרה מארגוני צדקה, תארי כבוד מקולג'ים — כל המנצנצים והמסנוורים. זה לא סתם חדר ספרייה, אלא מוזיאון מאולתר לתולדות הוליווד. והפריטים הפרטיים שבאמת חשובים לי נעולים על מנעול ובריח בכספת חדר השינה שלי.

היא סבה על עקביה הגבוהים, חדורת מטרה. "אני רוצה להגיע אל מאחורי הפסאדה, מאחורי 'הפנים'. גם לי קוראים 'הפנים', את יודעת." היא משלבת זרועות בהתרסה, כאילו היתה שקולה אלי.

"לא, לא שמעתי," אני משקרת. וכן, אולי אני קצת תחרותית, אבל אני רוצה שסיינה תבין למן הרגע הראשון שהיא לא קרובה להשתוות אלי.

היא מרוקנת את האוויר מריאותיה. "אני מקווה ליצור משהו אותנטי כדי ששחקניות צעירות יוכלו ללמוד מה באמת דרוש כדי להצליח בעסק האכזרי הזה — לטפס בלי אשליות. את אגדה, מיז בראונינג, אישה שעשתה את זה, שעשתה הכול. את קבעת איך זה יעבוד כששום שחקנית בתקופתך לא יכלה לעשות את זה. היית השחקנית בעלת השכר הגבוה ביותר בזמנך והראשונה להציב דרישות רציניות בחוזים שלך ולקבל מה שרצית. סעיף 'בלי בכי' היה פורץ דרך. את לא העיקר — השליטה היא העיקר. וללמד את השחקניות שמקוות להצליח שהן יכולות לשחק תפקיד ראשי גם בקריירות שלהן."

היא מתקרבת אלי בחן של דוגמנית מסלול. "אני רוצה להבין מי את באמת, מה מפעיל אותך. ארבעים ואחד סרטים... כל שחקן ראשי שהיה משמעותי, תפקידים שבהם היית לא סתם קישוט, אלא מוקד המשיכה העיקרי. לא התחתנת ואין לך ילדים. אבל בראת את המונח 'פאם פטאל'. אני מתכוונת" — היא מצביעה עלי — "יעדים זאת את."

"יעדים?" אני מגחכת. "אשמח אם לא תקטיני אותי לזה."

אני נועצת מבט בבחורה. אין לה שמץ של מושג. לא התחתנת, אין ילדים. אילו רק ידעה מה קרה לבעלי ולתינוק שגדל בבטני. אי־אפשר להאשים אותה. איש לא יודע. אבל היא מנסה. נאום מרשים, יחסית לתקציר של דקה במעלית. יהיו מי שיגידו מרגש. היא רוצה ליצור סרט עצמאי שקהל המיינסטרים ייקח ברצינות. אבל מי יוכל באמת לתפוס את עומק הגיהינום בפחות משעתיים? אני מנענעת בראשי. הבחורה לא תישאר מי שהיא כשאגמור איתה.

עיניה של סיינה נפערות לגודל צלוחיות, היא מניחה את ידיה על מותניה בכוח של רקדנית פלמנקו. היא לא מתכוונת לסגת, זה ברור. "לא באתי לזרוק לך רעיון לסרט, מיז בראונינג. את הזיבולים אפשר להשאיר לסוכנים שלנו. באתי רק להוכיח לך שאני ראויה לך. אל תשפטי אותי. מה שרואים זה לא מי שאני. ויש לי הרגשה שהסיפור ההוליוודי שלך הוא לא מי שאת."

לא רע. בלי להתכוון אני שואפת שאיפה עמוקה ומרגישה רעד בחזה וגם אני קמה על רגלי, משוטטת בספרייה להגברת האפקט הדרמטי, חשה במבט הלוהט של סיינה על גבי. אני מסתובבת ואז נוטעת את עצמי מולה, מתבוננת היישר לתוך עיניה שובות הלב. היא גבוהה, בעצם בגובה שלי. הפה שלי, שהיה פעם שם דבר, רק סנטימטרים מהפה שלה.

"שיהיה ברור. אני לא כוכבת — אני כוכב שביט — כדור לוהט של גז, סלעים ושברים אפוף באור." מבטי מצטמצם כאילו היא לא יותר מעוזר תאורן זוטר על סֵט הצילומים שלי. "זה מה שאת לא יודעת, מיס הייז, מה שה'אינקוויירר' טרם גילה... בראונינג הוא לא שמי האמיתי. זה שמו של האקדח שבו הרגתי את הנאצי שהכה את אבי למוות בקת הרובה שלו."

היא כושלת קלות לאחור, אבל אני נעה לעברה בנעלי הבית הפרוותיות שלי. "מתאים לי, ל'פנים'? ידעת, סיינה, שהרגתי בחיי האמיתיים יותר אנשים משהרגו הדמויות שלי בסרטים?" עיניה כמעט יוצאות מחוריהן. כן, כן, יקירתי. להמשיך?

"החיים שלי הם לא הוראות הפעלה לכוכבניות צעירות," אני יורקת את המשפט לעברה, ומרגישה טיפות זעירות על שפתי. "הם ערכת הישרדות לחיות פרא — חיים מרתיעים ופרועים. בניגוד לדעה הרווחת, כוח־העל שלי לא היה המראֶה, אלא המוח והרצון לשרוד. היכולת האסטרטגית שלי להיות טובה יותר מכל הגברים שניסו להעמיד אותי במקומי. ואני לא מדברת על לחמוק מהמיטות ומהנבלים הידועים לשמצה של הוליווד." הקול הצרוד והמעושן שלי משתנה לכדי לחישה גירית. "את בנויה לזה, סיינה? האם את מוכנה ללכת רחוק עם זה, להתעלם מגרסת דיסני המהללת ולעשות משהו אפל, מזעזע, אבל אמיתי?"

"מוכנה זאת לא מילה." הבחורה מתנשפת בכבדות לא פחות. אני מרגישה את הבל פיה החמים מתגלגל על פני. גם הקול שלה מחוספס — לא במידת העומק של קולי, אבל גם זה יגיע. סאלי־ג'וּן ג'ונסון שגדלה בחניון הקרוואנים, מלכת יופי בגיל שבע, צללית עיניים כחולה מעפרונות צבעוניים, ריסים זולים מהדרגסטור, ושמלת נצנצים זעירה של נערת מקהלה — ישר ממגזין לפדופילים — מוכנה לשחק אותי, לביים אותי, להיות אני. אני רואה את זה באישוניה שמבזיקים בקדחתנות, כפי שאני יודעת איך בדיוק אני נראית מכל נקודת מבט שהצלם שלי תופס אותי.

סיינה הייז עומדת להשיג את התפקיד הנחשק הזה, אבל בתנאי אחד. "יש דבר אחד שלא פתוח למשא ומתן לפני שאני מאשרת." כמו תמיד, התכוננתי מראש. מכירה את הטקסט, מכירה בערכי. "אין שום דבר בחינם, סיינה. בתקופתי, בעל המאה היה בעל הדעה. אבל בתקופתך, יש לך אופציות — את יכולה להיות בעלת המאה. הזמנים השתנו... לטובה."

קולי מתרכך קלות. אולי אני קשוחה ובעלת ניסיון, אבל אני לא עשויה מאבן. אהבתי בכל הכוח, אהבו אותי עוד יותר בכוח. "תני לי את ידך, גברתי הצעירה." היא מצייתת. "חלקה ויפה, עם כל כך הרבה פוטנציאל." ואז שומטת אותה לצד גופה ומראה לה את ידי. "כמו ענף מיובש שנשבר מעץ נרקב." אני צוחקת, אבל לא באמת, ואז מתבוננת ביריעה שכולה כתמים חומים, עור דק כל כך שהוא עלול להתבקע בכל רגע. אני מרגישה רעד צורב בין השדיים, הרופאים הזהירו אותי ממנו. "אשאל אותך פעם אחרונה: האם את מספיק חזקה כדי לביים מה שעלול למוטט את הדימוי הציבורי של 'לנה בראונינג הגדולה'?" תמיד חשבתי שמאוד אפקטיבי לדבר על עצמי בגוף שלישי.

"כן," היא אומרת ללא היסוס, מבטה המקובע לא מש ממבטי.

הבחורה לא נבהלת, מה שמפתיע, ושוב תופסת בעלות על היד שלי. אני רואה לתוך חולצתה, את שתי התלוליות הנאות שהביאו לה תהילה מיידית כשחשפה אותן לעין המצלמה. טעות שכבר לא תוכל לתקן. אבל כשאני מרימה מבט, עיניה כנות ונבונות הרבה יותר מכפי שמפרגנים לה. ולכן היא כאן, לכן היא זקוקה לי. היא משתוקקת להיות יותר מאשר סרטון למימוש פנטזיות של נערים מתבגרים. כך ששתינו נרוויח.

אני מודה, עם העור המושלם שלה ועצמות הלחיים החדות, יש לה התאמה גופנית מושלמת לגילום דמותי הצעירה — אישה שידעה לפתות בריסיה תוך שהיא מכייסת אותך. שחקנית שידועה במראה וואספי אבל היא בעצם יהודייה. אישה ששכבה עם גברים אינספור אבל אהבה רק אחד. רוצחת שהרגה מסיבות טובות ולא הקדישה מחשבה לדם שעל ידיה, רק לדם שהכתים את שמלתה, כי באותם ימים לא היתה לה עוד אחת.

"זה לא סיפור 'ליז טיילור ושבעת בעליה'." בקולי יש לחץ שמסרב להרפות. "יהיו בו בגידה, הונאה, מוות, דם ונקמה — כל הממתקים הקולנועיים שהקהל שלך יקבל יחד עם הפופקורן ושאר החטיפים. אבל אם אסכים לזה" — אני משדרת מבט רב ניסיון, זה שהוריד עשורים של גברים על הברכיים — "סוף הסרט יהיה כמו שאני רוצה. אני אשחק ואת תביימי אותי."

"א־את מתכוונת..." היא מגמגמת ואני חוזרת לספה.

"כן... הפרק האחרון בסרט הביוגרפי שלך יהיה בזמן אמיתי. אני מתכוונת לתקן את עברי כל עוד אני יכולה." אני מוזגת לשתינו עוד תה, ואז עוצרת, מרכינה סנטר, עיני הכחולות רושפות. "עשינו עסק?"

לחייה מסמיקות, עיניה זוהרות. היא רואה זהב של אוסקרים. "ועוד איך."

ספר ראשון

ורשה

1943

פרק 1

מבטי נעוץ בגבו הארוך והשרירי של אלכסנדר שנגלה מבעד לחולצתו המוכתמת בזיעה כשהוא מוביל אותנו מתחת לאדמה לתוך אפלה מטושטשת של מעברי ביוב. אני מדמיינת את קווי המתאר העירומים של גופו מתחת לבד הדביק ולבי הולם בכוח. לא אכפת לי שאני מכוסה זוהמה דביקה ומסריחה. חשוב רק שאני קרובה אליו. חרף הסירחון שמטביע את נחירי, הניחוח המתקתק שלו משכר. אני נאחזת בו, שואפת את תמציתו בעוד בעלי, יאקוּבּ, משתרך כמה צעדים מאחור. אני כרוכה בין שני הגברים שאני אוהבת. את האחד אני אוהבת, אל השני אני נמשכת.

כן, אני אגיע ישר לגיהינום, אם כי, בעצם אני כבר שם. אין דרך לברוח מהגטו — עונש המאסר שלנו על שנולדנו יהודים. כרגע, בסחי של מערכת הביוב, אנחנו מנסים להישאר בחיים, להבריח אספקה לעצמנו ולאחרים. ואף על פי כן, מלכודת המוות הזאת לא משתווה לתשוקה המעיבה על לבי, הכמיהה התמידית שאין לה שובע. אם אמות מחר, אני רוצה אותו. פעם אחת. אני מבקשת ממך, אלוהים. לקחתָ כבר כל כך הרבה. תן לי את אלכסנדר וקח את שאר גורלי, שחק בו כרצונך. עשינו עסק?

אלכסנדר מסתובב, כאילו לפי אות. מצחו מטפטף מרוב אדרנלין. "את בסדר, בינה?"

האם אני בסדר? לצחוק עכשיו או אחר כך? לא בסדר. לא קרובה להיות בסדר. אני צועדת בתוך פסולת ומים מזוהמים עד גובה הברכיים כדי להשיג מזון ותרופות. האם ייתכן שרק לפני כמה שנים טפפתי על פני במה מופלאה בתלבושת שנתפרה במיוחד בשבילי וזכיתי לתשואות? כנראה חלמתי את זה, לא חייתי את זה. אבל האופן שבו עיניו הירוקות של אלכסנדר נוצצות — נצנוץ מגנטי בין הצללים — איכשהו הופך הכול, גם את הגרועים שברגעים, לסבירים. אם נמות ברגע זה, כאן ועכשיו, ופניו יהיו הדבר האחרון שאראה, די לי בכך. אלא שלא די בכך. אני רוצה אותו בתוכי, חודר אלי, משחרר אותי — ואז אני נשבעת שאלך, אכנע ללילה האכזרי הזה שאין לו קצה. ידו של בעלי אוחזת פתאום בכתפי מאחור בתנועה מגוננת, מנקב את מחשבותי הדו־פרצופיות. אני מסתובבת מעט. תזכורת כואבת: צאי מזה, בוגדת.

"את בסדר?" יאקוּבּ שואל, כאילו אלכסנדר לא שאל את אותה השאלה רק לפני כמה שניות. רק שלושתנו כאן — הוא שמע.

"כן, קוֹחַניֶה. ואתה?" אני נוגעת בזרועו של בעלי ומסווה את רגש האשמה בכינוי חיבה. שקר על שקר — בזה אני מתמחה בימים אלה.

לפני שיאקוב מספיק לענות, כולנו נרתעים בבהלה כי מטח יריות חובט מעל ראשינו, ואחריו צווחות נוראות. לא צעקות של מלחמה, אלא זעקות רדופות ומוכרות של יהודים אחוזי אימה. כמו אבני דומינו אנחנו נופלים ארצה. כמו מכרסמים רמוסים אנחנו משתטחים. זה לא נפסק. היריות, הזעקות לעזרה, הדממה מחרישת האוזניים, הצלילים החוזרים ושבים של מוות לא טבעי. רצח מקובל — ענף אולימפי נאצי — יום אחר יום. כשאנחנו ישנים. אם אנחנו ישנים. האם ננוח ונישן אי פעם?

אנחנו עוצרים, מנסים נואשות להתעלם מן השאלה העיקשת המכה בראשינו: מתי יבוא תורנו?

אלכסנדר מפסיק ללכת. "לעזאזל, הבני זונות הופיעו שוב. זה לא המידע שקיבלנו. יש סיכוי טוב שהיציאה נחסמה או נחשפה. אבל עדיין צריך להוציא את בינה איכשהו." הוא מביט בפניו של אחיו הגדול, מחפש תשובות.

כן, אחיו. אני יודעת... אני אדם נוראי. אבל לא תמיד. המלחמה — ההתקפה הברוטלית עלינו — שינתה אותי, הרסה כל מה שהיה פעם טוב, מעשי, נאמן. שלושתנו איבדנו הרבה כל כך. אלכסנדר איבד את אשתו, חברתי הטובה ביותר, קרינה, ואת בתם התינוקת כשהנאצים העלו את ביתם באש לפני שהוּבלנו כצאן לגטו. הוא שרד את הדליקה; הן לא. ואנחנו... אני מביטה לאחור ביאקוב, ואז ממהרת לסלק את התמונות מראשי... לא יכולה לחשוב על זה כעת או על הרובים שיורים מעלינו. מוטב להתמקד בכתפיו השריריות של אלכסנדר. מוטב לחשוב איך אני נוגעת בו — לחשוב על כל דבר חי, קינטי. לנוע קדימה. להישאר בתנועה. הבה נתחכמה להם. הדרך היחידה לשרוד את הסיוט הבלתי נגמר הזה היא להעמיד פנים שהעבר שלנו, החיים שפעם חשבנו ששייכים לנו לנצח, לא התקיימו מעולם. אלה מי שאנו עכשיו: מבריחים, נמלטים, שודדים — שולי החברה שפעם קראנו להם עבריינים.

הפנים שלי הן הכרטיס שלנו להישרדות. הצלחתי לשטות בנאצים בזכות המראה שלי. יהודייה גבוהה, גבעולית, בלונדינית וכחולת עיניים — לא יהודונית סטריאוטיפית, עכברית ומפוחדת שמתוארת בכזבי התעמולה האנטישמית שלהם, אלא גזע חלומי של אלילה ארית המפתה אומה שלמה. הפנים האלה מאפשרות לי לחמוק מהגטו לצד הארי, לעבור את החומות בגובה שלושה מטרים שמכוסות בשברי זכוכית ותיל דוקרני שבהן ארבע־עשרה כניסות שמורות בקפידה, בלי שיירו בי. זה שנתיים שאני מבריחה בהצלחה מזון ואספקה רפואית דרך מערכת הביוב. אני מעמידה פנים שאני אחת מהם, נעה בקרבם בחופשיות. אבל למרבה הצער, הנאצים לא טיפשים. הם מפלצות רעבתניות, שאורבות בכל פינה, ממתינות שאמעד, אסגיר את עצמי ואחרים. די בנפילה אחת, וההצגה לא תימשך.

אני מעיפה עוד מבט ביאקוב ורואה את ההבעה שממנה אני מתאמצת לחמוק. כאב, ייאוש וכעס מקופלים במבט נואש אחד. בעלי נאלץ להפנות את הלחי השנייה למה שאני עומדת לעשות. להברחות יש מחיר יקר. הבה נקרא לדבר בשמו: ירידה לזנות בשביל מזון ותרופות. כן, זיונים תמורת תפוחי אדמה ואנטיביוטיקה, אם הפלירטוט הבסיסי לא עובד. זאת מי שאני עכשיו.

יאקוב ואני מעולם לא שוחחנו על כך, אבל זה ניצב בינינו, התליין השתקן שהורס בדבקות את המעט שנותר מנישואינו הקצרים, שסוכלו באִבּם. העיניים האלה, עם העפעפיים הכבדים, אומרות המון. אני רואה ומרגישה, אבל מתנהגת כאילו לא ראיתי ולא הרגשתי. המלחמה הפכה אותי לאישה כזאת. מתעלמת מכאבו של בעלה, חושקת באחיו של בעלה, מפתה תמורת שיירי מזון ואספקה רפואית, גונבת בחיוך מזויף, כדי להאכיל אותו, את עצמי, אחרים. הישרדות אינה גבורה גדולה; היא מכוערת. כל הדברים שלעולם לא היית עושה בחיים רגילים, מוסריים, אנינים — הם עכשיו צורת החיים היחידה שלך.

ומוטב שלא אזכיר כמה אבדו לנו במלחמה. אלפים. גברים, נשים וילדים אינספור. קרובי משפחה, חברים, שכנים. ברדיוס עשרת הרחובות של הגטו החתום הצטופפו פעם ארבע־מאות אלף יהודים. שליש מאוכלוסיית ורשה היה יהודי, הקהילה היהודית הגדולה באירופה. אבל הם כבר רצחו רבים כל כך מאיתנו — כולל תשעים ותשעה אחוזים מילדינו.

שלושתנו נמנים עם שישים אלף היהודים הנותרים. פעם היינו האליטה של ורשה. אלכסנדר היה צייר מהולל. אני הייתי שחקנית. יאקוב היה עיתונאי ב־"נאש פְּשֶגלוֹנד". היינו עשירים. נהגנו לשתות יין טוב ולדבר על ספרים ואמנות ותיאטרון. נהגנו לצחוק. היינו יהודים חילונים, בני תרבות, מעורבים בחברה הגבוהה של ורשה. דיברנו פולנית בלבד — לא יידיש, כמו רוב שוכני הגטו. משרתת חפפה את שערי, אחרת הכינה לי בגדים. חברינו־לכאורה היו נאמנים, עד שהגישו אותנו בשקיקה לנאצים כמו קוויאר בלוגה על מגש, בלי למצמץ, בין כוסיות ז'וּבְּרובְקה. אנחנו לא רק יהודים, אני אומרת ליאקוב. אנחנו שוכני כוכב הלכת שנקרא "לשעבר".

למרות המראה שלי, אני מבחינה בין טוב לרע. בינה האחרת — זאת שהיתה צוחקת בקול וחיה בגדול — היתה מתאבנת מהשינוי שחל בי. אילו אמו של יאקוב היתה יודעת... אבל היא מתה. או אבא שלו. מת. או הורי ואחותי — כולם מתים. שני זוגות של סבים — נרצחו בגז בטרנספורט הראשון לטרבלינקה. התינוק שנשאתי ברחמי — מת גם הוא. האור היחיד בכל האפלה הוא שאיש מאהובי לא ידע לעולם עד כמה אני חושקת באלכסנדר, בוערת באש בגלל הגבר הזה.

מעולם לא אימנו אותי באופן מקצועי להעמיד פנים ולהסתוות. בינה האחרת למדה דרמה באקדמיה הלאומית לאמנויות דרמטיות בוורשה, תלמידה מצטיינת. כמה הבטחה היתה גלומה בי. קיבלה מתנה של כישרון, נהגו מורי לומר, נועדה לגדולות. הם לא העלו על דעתם שכישורי המשחק שלי, במיוחד כאן בגטו, יהיו המתנה החשובה ביותר.

נדמה שחולפות שעות, אבל רק כמה דקות עוברות והיריות מעלינו פוסקות. אנחנו ממתינים עד שהצרחות מחרישות האוזניים דועכות, הקולות סביב מתעמעמים, והחריקות הצורמות של כלי רכב מתמעטות. אנחנו ממתינים עד שההמתנה עצמה נעשית בלתי נסבלת. ואז בשקט, בקור רוח, אלכסנדר מרים את יאקוב, והוא נעמד על כתפיו הרחבות. בעלי ממשש את מכסה הביוב שמעלינו ודוחף אותו מעט, חושף זרם דק של אוויר לילה קפוא ואור. הוא מביט סביב־סביב בכל האזור, מציץ מטה לעברנו ומהנהן, ואז ממהר להשיב את המכסה למקומו. כשהוא חוזר לעמוד על הרצפה של מנהרת הביוב, יאקוב שולח אלי מבט אחד אחרון, כבד עפעפיים: המסך עולה.