אלג'יריה זה כאן?

אל הקוראים 

כדרכנו בספרי עיון המיועדים לקהל הרחב, גם בספר הזה אנחנו מנסים לאפשר לקוראים קריאה רצופה ולא מקוטעת, בלי להעמיס על הטקסט הערות או הפניות למקורות. כל חומר־העזר הנוסף הזה ניתן בפרק "הערות ומקורות" שבסוף הספר, ובו מסודרות ההפניות לפי סדר הפרקים, לעיתים בלוויית הערות שקשורות בהם. בסוף הספר מופיע גם לוח תאריכים תמציתי של תולדות אלג'יריה בתקופה המודרנית. מומלץ לעיין בו לפני הקריאה בספר עצמו.

הספר כולל מספר רב של ציטוטים ממקורות שונים. בדרך כלל, המובאות מתוך מקורות שראו אור במהדורה עברית נלקחו מתוך התרגומים הקיימים, לעיתים בעיבוד קל לצורך האחדה של שמות, מונחים, כתיב וכדומה. כל הציטוטים ממקורות שלא ראו אור בעברית תורגמו על־ידי המחבר.

אולי לא מיותר להזכיר כאן הבחנה בסיסית שיש הנוטים לא לשים לב אליה: אלג'יר (בצרפתית Alger, שמבטאים אַלְזֶ'ה) היא עיר הבירה של הארץ ששמה אלג'יריה (Algérie, אַלְזֶ'רי). באופן כללי, שמות המקומות באלג'יריה ניתנים כפי שהם מוּכּרים (או מוּכּרים יחסית) מן הספרות והתקשורת, בגירסה הצרפתית או המקומית. עם זאת, כשהשם המקומי שוֹנה מהשם הצרפתי, ניתנות שתי הגירסאות (למשל, העיר ששמה הצרפתי היה פיליפּוויל נקראת היום סְקיקְדָה).

כדאי לשים לב גם להבחנה אחרת, בתחום הכתיב. בעברית נמצאות בשימוש שתי הצורות, אלג'ירי ואלג'יראי (כפי שיש המדברים על פלסטינים ויש המבטאים פלסטינאים). האקדמיה ללשון העברית לא פסקה חד־משמעית מהי הצורה ה"נכונה", ובמידה רבה איש הישר בעיניו יעשה. בלי לקבוע מסמרות, בספר הזה, פרט ליוצאים־מן־הכלל מעטים, אנחנו מבחינים בין האנשים, שהם אלג'יראים (גם כשמדובר בשם תואר, כמו לוחמים אלג'יראים) ובין כל מה שאינו אנשים (העיר האלג'ירית, העם האלג'ירי, המנהגים האלג'יריים, וכן הלאה). כזאת היא גם ההבחנה בין אירופאים (אנשים) לבין אירופיים (גופים, רעיונות, מושגים וכדומה).

ועוד הבחנה שאינה אך ורק לשונית. איך נקראים אנשים שקובעים את מקום מושבם בשטחים חדשים, שלא היו שייכים קודם לקהילה שהם חלק ממנה? בצרפתית, האנשים שעוברים לגור ב-colonie ("מושבה", טריטוריה שמחוץ לצרפת) נקראים colons, שני מונחים שנגזרו מ-colonia הרומית (זהו כמובן גם מקור המונח קולוניאליזם). בעברית, החלוצים שהתיישבו בארץ ישראל נקראו "מתיישבים", אבל הישראלים שעברו לגור בשטחים שנכבשו ב־1967 מכונים (ורבים מהם גם מכנים את עצמם) "מתנחלים", כהד מקראי להתנחלות של בני ישראל בכנען בימי יהושע. התחושות שמעורר המונח הזה - חיוביות או שליליות - תלויות, כך נדמה, בעמדותיו הפוליטיות של הדובר המשתמש בו.

האם ה-colons הצרפתים שחיו באלג'יריה לפני מלחמת העצמאות האלג'ירית היו "מתיישבים" או "מתנחלים"? בספר הזה, שמדבר על אלג'יריה אבל גם עלינו, שני המונחים משמשים בעירבוביה (לצד הכינוי העממי הנפוץ "פּייה־נוּאַר"). ישפוט הקורא מה נכון בעיניו.

ספרי עליית הגג, המערכת

פרולוג

נשיא על הכוונת

בשעות בין הערביים של 22 באוגוסט 1962, חלפה סיטרוֹאֶן DS שחורה ברחוב הראשי של פְּטי־קְלאמאר, פרבר דרומי של פריז, מלוּוה בשני אופנועים ובמכונית נוספת. אנשי המקום לא התרגשו במיוחד, אף־על־פי שידעו כי במכונית יושב לא אחר מאשר גיבור "צרפת החופשית" ונשיא הרפובליקה, הגנרל שארל דה גול: הם ראו אותו נוסע כך כל שבוע, באותו יום ובאותה שעה, בדרכו מארמון אֶליזֶה אל שדה התעופה הצבאי הסמוך וילאקוּבְּלֵה (Villacoublay), כדי לעלות על מטוס שייקח אותו אל אחוזתו בכפר קוֹלוֹמבֵּה־לֶה־דֶז־אֶגְליז (Colombey-les-Deux-Églises), כ־250 ק"מ ממזרח לפריז.

רק שלושה חודשים עברו מאז נחתמו בין ממשלת צרפת להנהגת האֶף־אֶל־אֶן (FLN), "החזית לשיחרור לאומי" האלג'ירית, ההסכמים שהביאו לסיומן שמונה שנים של מלחמה (1962-1954), ופחות מחודשיים חלפו מאז הכירה צרפת, ב־3 ביולי 1962, בעצמאותה של אלג'יריה. גם בצרפת וגם במושבה־לשעבר שלה, הרוחות עדיין סערו בעוצמה רבה.

באותו ערב, שיגרת הנסיעות של דה גול היתה עלולה לעלות לו ביוקר - לו ולרפובליקה הצרפתית כולה - שכן בפְּטי־קְלאמאר המתינה לו קבוצה של 13 מתנקשים, שפתחו באש על מכוניתו ברגע שהופיעה במקום. חתנו של דה גול, אַלֶן דֶה בּוּאַסְיֶיה (de Boissieu) צעק לגנרל ולאישתו איבוֹן להתכופף, ובכך הציל למעשה את חייהם, כי שנייה אחת לאחר מכן פילח אחד הכדורים את השמשה האחורית. גיבור אחר בפרשה היה פרנסיס מארוּ (Marroux), נהגו המסור ורב־התושייה של דה גול, שהצליח להתחמק מן המתנקשים למרות שארבעת צמיגי המכונית נוקבו. והיתה עוד גיבורה אחת בפרשה - הסיטרוֹאֶן עצמה, שהמערכת הייחודית של מיתלים פְּנֶאוּמטיים שלה איפשרה למארוּ להמשיך בנסיעה "על הג'אנטים".

יוזם ההתנקשות הזאת היה ז'אן־מארי בַּסְטְיֶין־טירי (Bastien-Thiry), בן 35, מהנדס טילים מבריק בחיל האוויר הצרפתי, קתולי אדוק, שהשתייך לאגודה המסתורית Vieil état-major ("המפקדה הוותיקה"). בּסְטְיֶין־טירי היה מקורב לגנרל אנדרה זֶלֶר (Zeller), אחד מארבעת הגנרלים שקשרו נגד דה גול שנה קודם לכן, באפריל 1961. היו לו גם קשרים עם "האירגון הצבאי החשאי" (Organisation de l'armée secrète), המוּכּר בכינוי המקוצר אוֹ־אַ־אֶס (OAS): באירגון חברו יחד מתנחלים מאלג'יריה ואנשי צבא שהיו נחושים להשאיר את אלג'יריה בשליטה צרפתית בכל מחיר - כולל שימוש בטרור בצרפת ואדמה חרוכה באלג'יריה - גם לאחר שדה גול כבר סיכם עם האֶף־אֶל־אֶן, "החזית לשיחרור לאומי" האלג'ירית, כי הארץ תימסר לידיהם.

דה גול הצליח לשמור על קור־רוחו, ובאותו ערב טילפן לז'ורז' פּוֹמפּידוּ ולגלג על המתנקשים ש"אין להם מושג איך יורים". אחר־כך ניגש לטפל באיש שניסה להתנקש בו. בּסְטְיֶין־טירי נידון למוות, והוצא להורג על־ידי כיתת יורים ללא שהיות מיותרות - שבוע בלבד לאחר מתן גזר הדין, ובטרם יוכל לערער עליו. דה גול, שסירב לחון אותו, אמר: "הצרפתים זקוקים למרטירים - עכשיו נתתי להם אחד".

ניסיון ההתנקשות היה שיאו הדרמטי של תהליך בן שמונה שנים, שבמהלכו שקעה צרפת לתהומות שאיימו לרסק אותה. במלחמה העקובה מדם באלג'יריה היא איבדה כ־15 אלף מחייליה, כמה אלפים מאזרחיה מקרב המתנחלים באלג'יריה, ומספר ההרוגים האלג'יראים הסתכם במאות אלפים. כשליש מתושביה המוסלמים של אלג'יריה נעקרו מבתיהם ומשדותיהם והועברו למחנות "יישוב מחדש" כדי לבודד אותם מן האֶף־אֶל־אֶן - צעד שהמיט סבל נורא ורק דחק את המקומיים עוד יותר לזרועות ההתקוממות. כמעט שני מיליון חיילים, סדירים ומילואים, שירתו באלג'יריה. הם ביצעו, ברשות או בעצימת־עין של מפקדיהם, פשעי מלחמה לרוב, כולל עינויים. רבים מהם לקו בהלם קרב. החברה הצרפתית נקרעה מבפנים, וצרפת הפכה למדינה מצורעת בין האומות, בשל התעקשותה להמשיך לשלוט במושבה שלה בשעה שכל העולם השלישי מתנער וזוכה לעצמאות. הצבא הצרפתי לא רק שהתערב בפוליטיקה, אלא אף נתן יד - בחלקו - לניסיון הפיכה צבאית. האוֹ־אַ־אֶס ביצע פיגועי טרור נגד אלג'יראים וצרפתים כאחד. ובסופו של יום, כל המאמץ הכביר הזה, שגם עלה הון עתק, ירד לטמיון. בשעה שהמתנקשים של בּסְטְיֶין־טירי שילחו את כדוריהם בסיטרוֹאֶן של דה גול, המוני המתנחלים הצרפתים כבר עשו את דרכם מאלג'יר למרסיי.

מורי המנוח, פרופ' עמנואל סיון, סבר כי גם אילו הניסיון להתנקש בדה גול היה עולה יפה, הדבר לא היה מונע כנראה את יציאת צרפת מאלג'יריה; הציבור הצרפתי כל־כך מאס במלחמה, עד כי הסתלקותו של דה גול היתה אולי מעכבת את התהליך, אבל לא מונעת אותו. אבל לא כך הם פני הדברים בישראל, לדעתו, שכן "התפתחות דעת הקהל בישראל לקראת דה־קולוניזציה לא הגיעה לאותו שלב שבו היתה דעת הקהל בצרפת ב־1961, בין משום הגרעין המשיחי הקשה והזיקה הלאומית־ריגושית לטריטוריה הנשלטת, ובין משום שאוכלוסיית ישראל בתחומי הקו הירוק (המקבילה בערך לצרפת כארץ־האֵם) איננה מופרדת מן השטחים המוחזקים על־ידי הים התיכון, ואזרחיה (ולא רק חייליה) נפגעים תכופות מאינתיפאדה וטרור".

בכל זאת, סיון משאיר פתח תקווה. השינוי יבוא, לדבריו, אם תקום מנהיגות שתנחיל לציבור את התודעה "שהסכסוך הישראלי־פלסטיני חדל להיות 'משחק סכום אפס', שבו הפסדו של כל צד הוא רווחו של השני, ונהפך ל'משחק סכום מינוס', שבו שני הצדדים מפסידים. מכאן הצורך בפתרון יצירתי בנוסח הסכמי אוסלו: פתרון שיש בו משום סיכון מסוים (ומחושב), אבל הוא מסוגל לחולל 'משחק סכום פלוס', שבו שני הצדדים נמצאים מרוויחים. לשון אחר, פתרון המושתת על הפרדה בין שתי האוכלוסיות, והיא מתבצעת מתוך 'דיאלוג של מעשים' וצעדים בוני אמון במסגרת מגבלות ביטחוניות". אלא שסיון המפוכח מסיים בהערת אזהרה: "אין דטרמיניזם קבוע במסמרות, הקובע שתהליך זה אכן יתרחש בהכרח. הכל צפוי והרשות נתונה".

כשהערת אזהרה זו מצלצלת באוזנינו, נתבונן בניסיון הצרפתי המר הזה, ונשאל את עצמנו אם נוכל ללמוד ממנו משהו.

מבוא

אלג'יריה זה כאן?

ב־31 במרס 1980 פתחתי את עיתון הארץ, כהרגלי מדי בוקר, והנה, בעמוד הדעות, אני פוגש את ההיסטוריון פרופ' יעקב טלמון עם מילים שמרגשות אותי גם היום. במכתב גלוי "אל ההיסטוריון מנחם בגין מאת ההיסטוריון יעקב טלמון", הוא הזהיר את ראש הממשלה דאז מפני המשך השליטה בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. "המולדת בסכנה", התריע טלמון בפני בגין, שהשתעשע באותם ימים ברעיון להעניק "אוטונומיה" לפלסטינים תושבי השטחים. "אדוני ראש הממשלה, רעיון האוטונומיה בצורה שאתה מציגו הוא רעיון ארכאי, תחבולה לסתור בה את פי הגויים. מי שיודע משהו על ההיסטוריה של הקיסרויות רבות־הלאומים בשלהי המאה שעברה [המאה ה־19], ההבּסבּוּרגית והרוֹמָנוֹבית, ינוד למציאה זו שהועלתה מערימת הגרוטאות ההיסטורית". כל אוטונומיה כזאת שנוסתה בעבר, הסביר טלמון, הִצמיחה תביעה לעצמאות: "קשה לתאר שאוכלוסייה כלשהי תסכים לאוטונומיה פרסונלית ללא איזו אסיפה מחוקקת, ותסתפק רק במועצה מינהלית כפופה לרשות מבצעת של העם הריבון. ההיסטוריה רצופה דוגמאות של הכרזת עצמאות על־ידי אסיפה מחוקקת־מכוננת כזאת. כשיקרה דבר כזה, האם נשלח חיילים לפזר אותה ונעמיד לדין את חבריה בעווֹן בגידה במולדת?". נוסף על כך, מוסיף טלמון ומזהיר, "מי לידנו יתקע שהערבים מעֵבר מזה של הקו הירוק לא יתבעו אותה לעצמם, אם היא תונהג בשטחים כהסדר של קבע?"

אחרי שקטל את רעיון האוטונומיה, ניגש טלמון לשלול את עצם החזקת השטחים בידי ישראל. "מי שמדבר על ההכרח לשלוט על עַם אחר מטעמי ביטחון, מתעתע בשומעיו. ישיבה זו על כידונים היא ישיבה על הר געש, מקור של אי־ביטחון ואימה מתמידים. עוינות מרדנית של האוכלוסייה הנשלטת, בייחוד כשתומכים בה עשרות מיליונים מעֵבר לגבול, מנטרלת ומבטלת כל מנה של ביטחון שיכולים להקנות גבעה זו או נחל זה". הוא גם דחה מכל־וכל את ההכרזות המיתממות "כי ההתנחלויות חשובות כדי ליצור דפוסים של קיום יחד, כשכל אחד יודע שבעיני כל ערבי כל התנחלות היא עוד טריז במבצע נישול וכיבוש זוחל".

ולבסוף, הוא טען באוזני בגין - ובאוזני כל מי שמעוניין להקשיב - כי גם זיקתנו העמוקה לכל חבלי ארץ ישראל לא תעמוד לנו: "הרשה לי לומר לך, על בסיס מחקר של עשרות שנים בתולדות הלאומיות, שככל שיהיו המניעים הסוּבּייקטיביים שלנו עתיקי־ימים, מיוחדים במינם, חד־פעמיים ואציליים - החתירה להשתלט ולשלוט בשלהי המאה ה־20 על אוכלוסייה זרה, עוינת, שונה בלשון, בהיסטוריה, בתרבות, בדת, בתודעה ובשאיפות לאומיות, בכלכלתה ובמיבנה החברתי שלה, כמוה כניסיון להחיות את הפיאודליזם".

למותר לציין כי אזהרתו של טלמון נפלה על אוזניים ערלות. כבר חמש שנים קודם לכן, גוש אמונים, מבַשׂרהּ של תנועת ההתנחלות, חגג בסֶבַּסטיה את ניצחונו פורץ־הדרך, בברכתו של השושבין שמעון פרס. מאז, להוציא ניסיונות ספורים וכושלים לשנות את המדיניות, בימי כהונתם של רבין, ברק, שרון ואולמרט, ממשלות ישראל הובלו על־ידי המתנחלים בכיווּן שטלמון מגדיר אותו כמנוגד להיסטוריה האנושית. וכדי להוסיף עווֹן על פשע, דרכה של ישראל בכיווּן ההפוך הזה היתה נכלולית, וגם בעניין הזה לא חסך טלמון מבגין את שבט לשונו: "מאחר שהממשלה אינה יכולה, או מהססת ואינה מעיזה מטעמים אלה או אחרים, ליזום ולבצע מבצעי התנחלות, צצה תופעת האוונגארד של קנאים נלהבים, המכריזים על עצמם כי הם נושאי הייעוד הלאומי, מגשימי חזון הדורות, ולהם נמסר הפיקדון ההיסטורי. לכן רשאים הם ומצוּוים לפעול בשטח ללא התחשבות בממשלת פחדנים ומוגי־לב, בחוקים שלדידם הם בבחינת חוקת הגוֹי, בבתי דין ששופטיהם אינם שותפים לאמונה, ובמתנגדים ויריבים שהם בעצם בוגדים לאומיים".

טלמון הזהיר מפני ההשלכות של ההתנהלות הזאת במילים שכאילו נכתבו היום: "התוצאה היא ביזיון בתי המשפט, זלזול בהחלטות הממשלה, בוז למשטר הפרלמנטרי ולזולת - הקיצור, השתוללות, הפקרוּת במסווה של פּטריוֹטיזם נחרץ. זאת כאשר הגַיס החמישי של האוונגארד הלאומני בתוך הצמרת הממשלתית מצליח להתיש את כוח מתנגדיו".

הסיכום של טלמון היה קודר:

במקום עַם שזה עתה קם לתחייה, עַם עז וגאה שאך זה הצטרף למשפחת העמים, מצטיירת לנגד עינינו שיבה לדפוסי מחשבה ודרכי פעולה של כת דתית מתבודדת וגלותית. דרכה של כת להישאר בשולי ההיסטוריה ולהתייחס לסביבה יחס של לא מדובשך ולא מעוקצך: אנו חיים את חיינו, איננו מתערבים בענייניכם, ואתם אל תתערבו בעסקינו. אך כת זו מסוגלת גם להיות כת מזוינת, הלוחמת באמצעים טכנולוגיים מודרניים כאותו גזע אדונים. 

מאמרו של טלמון הוא שעורר אותי לנסות להפנות את תשומת הלב של בני ארצי לעובדה כי מקרים דומים כבר אירעו בעבר לאחרים, שניסו לשלוט על עם זר שמתעורר ודורש עצמאות, וכי הניסיון הנואל הזה עלה להם ביוקר רב, ומן הראוי ללמוד מניסיונם. אבל האם לא למדתי ממורַי, ההיסטוריונים הדגולים שאול פרידלנדר, יהושע אריאלי, עמנואל סיון ובנימין זאב קדר, כי לכל אירוע היסטורי יש מאפיינים ייחודיים, שמקשים על השוואה שכזאת? אולי מדינת ישראל תצליח בכל זאת להחזיק בשטחים כבושים ולשלוט על עם זר, למרות שאחרים נכשלו בכך, הודות לכמה יתרונות שיש לה לעומת כל השאר, כמו זכויות היסטוריות, נחישות, ושיקולים גיאו־אסטרטגיים?

טלמון, שבעצמו ניסה לשכנע את בגין באמצעות דוגמאות היסטוריות מן העבר, התמודד עם הדילמה הזאת. הוא הודה כי הוא מוטרד "מן התעלומה רבת האימה וההוד של החיזיון היהודי המיוחד במינו בתולדות האנושות. אבל למדתי במרוצת הימים שהעיון הפורה בסוגיה זו אפשרי רק בדרך של השוואה עם היסטוֹריוֹת אחרות. בלי עימות כזה לעולם לא תדע מה סגוּלי לעם זה ומה שכיח גם אצל אומות אחרות, היכן השוֹני והחד־פעמיוּת".

זמן קצר אחר־כך, ערב פטירתו, התבשר טלמון כי הוא נכלל ברשימה המכובדת של עשרים ההיסטוריונים המשפיעים ביותר במאה ה־20, ובהם גם ארנולד טוֹינבּי (Toynbee), מחבר היצירה המונומנטלית ומעוררת הפולמוס חקר ההיסטוריה (A Study of History). שני ההיסטוריונים החליפו ביניהם מכתבים מייד אחרי מלחמת ששת הימים, וכך כתב טלמון לטוֹינבּי ב־18 ביולי 1967:

על [בני] ישראל להכיר בכך שהאל הערים עליהם. אותו אל הושיב ערבים כה רבים על גדות נהר הירדן ופיזר עוד יותר מהם בארצות הסובבות. הישראלים יכולים אומנם להביסם שוב ושוב, אבל ימצאו ש"המנוחה והנחלה" רק הולכת ומתרחקת, ושהם עצמם נידונו לחיות על חרבם במקום לנוע ברוח; [נידונו] להיות ספרטה ולא שילוב של ירושלים ואתונה - חלומם הגדול של האצילים שבין נביאי הציונות.

אם כן, טלמון - כמו ישעיהו ליבוביץ' - היה מן הראשונים להתריע כי שליטה על עם אחר תשחית את ישראל. כפטריוט החרד לעתיד המפעל הציוני וכהיסטוריון מעורב, הוא הפציר בנו ללמוד מניסיונם הכאוב של עמים אחרים, שהשלו את עצמם להאמין כי יעלה בידם להכניע את מה שפרידריך הֵגֶל כינה "עורמת ההיסטוריה".

בהשראת המאור הגדול הזה, שכבה בטרם עת, החלטתי אפוא, בדחילו ורחימו, לתאר בפני מי שמוכנים לשמוע את תולדותיו של ניסיון אחד כזה שהתרחש באמצע המאה ה־20 - הניסיון הכושל של צרפת להמשיך ולהחזיק באלג'יריה. 124 שנים שלטה צרפת בארץ הענקית הזאת; היא יישבה בה כמיליון צרפתים, ואפילו הפכה אותה באופן רשמי לאחד המחוזות שלה. אבל בנובמבר 1954 התעורר העם האלג'ירי ותבע את עצמאותו. ממשלות צרפת הגיבו בסירוב מוחלט ובמדיניות של דיכוי, ועד מהרה התלקחה מלחמה עקובה מדם, שבסופה, בקיץ 1962, בחרה צרפת - אם לדבוק בקו של טלמון - לעבור אל הצד הנכון של ההיסטוריה ויצאה מאלג'יריה.

במהלך עשרות השנים האחרונות הוצאתי לאור כמה ספרים שעסקו בפרשה זו, כמה מהם בתרגום שלי. כמו כן, כתבתי לא מעט מאמרים שבהם התרעתי כי ברבות הימים יהיה בין הירדן לים מספר דומה של יהודים וערבים, ואם לא ניפרד מערביי השטחים - נצטרך לבחור בין אובדן דמותה היהודית של ישראל לבין הדמוקרטיה שלה. הצעתי ללמוד מניסיונם של הצרפתים, שבדרך הקשה ראו לבסוף את האור. שאבתי עידוד גם מכתיבתו של איאן לוסטיק (Lustick), איש מדע המדינה וחוקר היחסים המדיניים במזרח התיכון, שהשווה את שאלת ישראל והשטחים לא רק לצרפת ואלג'יריה, אלא אף לניסיונה הכושל של בריטניה להחזיק באירלנד. "ישראל לא תוכל לייצב את יחסיה עם השטחים בלי להתנתק מהם", כתב לוסטיק תריסר שנים לפני ההתנתקות מעזה. "אלא שהיא לא תוכל להתנתק מהם בלי שתשתלט על האיומים על המשטר כתוצאה מכך. השלב המכריע בתהליך לא ייגרם כתוצאה ממשא־ומתן או הסכם עם הפלסטינים, אלא כתוצאה ממאבק בקרב הציבור היהודי". באופן דומה ראו את הסיטואציה גם היסטוריונים כמו טוני ג'אדט (Judt) ואנדרו מאק (Mack).

ארבעה עשורים חלפו מאז קראתי את מאמרו המכונן של יעקב טלמון, וכבר התחלתי לחשוב - ודאי כמו רבים אחרים - שאין סיכוי לשכנע את הציבור בישראל כי הדרך שבה הולכת הנהגתו מובילה לאסון. ובכל זאת, לאחרונה ניעורה בי שוב התקווה. ניסיון ההפיכה המשטרית הוציא לרחובות מאות אלפים שנזעקו להציל את הדמוקרטיה הישראלית מידי הקמים עליה להורסה. המוחים אומנם התקוממו בעיקר נגד האיום המיידי על האופי הדמוקרטי של המדינה, ורובם לא נתנו את דעתם לסכנה הרחוקה יותר, המאיימת יותר, של חורבן המפעל הציוני כולו בשל התעקשותנו לשלוט על הפלסטינים. משום כך, לפחות בראשית ימי המחאה, שלטים בנוסח "אין דמוקרטיה עם כיבוש" לא התקבלו בעין יפה בהפגנות. גם ההלם של 7 באוקטובר 2023, המלחמה שאין לה סוף, הדאגה הנמשכת לגורלם של החטופים שעדיין נמקים במנהרות עזה, ומאז 13 ביוני 2025 בעיקר המלחמה שיזמה ישראל נגד איראן - כל אלה אינם מותירים כרגע מקום לדבּר על הסכנה הגדולה שמציב הכיבוש בפני עתידה של ישראל. ובכל זאת, חשבתי שיש צדק רב בשאלתו־קריאתו של ד"ר שאול אריאלי, אלוף־משנה ולשעבר מח"ט עזה, חוקר מוביל של הסכסוך והכיבוש הזוחל: "אולי כדאי להרים את הראש מקפלן ולשאול מה קורה בגדה?"

אני מאמין כי הציבור הגדול של המפגינים המוחים על מדיניות הממשלה - ציבור עובד, יצרני, שרובו הגדול משרת בצבא, ציבור שבנה כאן בית לילדיו ונכדיו ורוצה להיות חבר מקובל ומכובד בקהילה הבינלאומית - לא יעצור ברגע שתסולק הרעה הנוכחית. עם האנרגיות המפתיעות החדשות שגילה בתוך עצמו, מותר לקוות כי הציבור הזה ירחיב בהמשך הדרך את זווית ההתבוננות שלו, וישאל את עצמו אם לא הגיעה השעה להיפרד ממרבית השטחים תוך הסדר עם פרטנר פלסטיני - ובהעדר פרטנר שכזה, בצעד חד־צדדי - וכך להציל את המפעל הציוני ולחבור שוב אל מהלכה הנכון של ההיסטוריה.

לציבור הזה אני מגיש אפוא את הספר הקטן הנוכחי, שכולל קטעים מספרים שהתפרסמו בעברית על שאלת צרפת ואלג'יריה, לצד קטעים שעדיין לא ראו אור בעברית, בתקווה לעורר עניין חדש בהשוואה ההיסטורית למצבנו שלנו.

ובהערת אגב: נושאים בפני עצמם הם הסיפור של יהודי אלג'יריה והאיבה המתמשכת של אלג'יריה העצמאית למדינת ישראל, שנבעה בעיקר מתמיכתה של ישראל בצרפת בתקופת המלחמה. בשל קוצר היריעה, לא אעסוק בהרחבה בשני הנושאים האלה, למרות חשיבותם.

ולבסוף, ספר זה מסתיים בקיץ 1962, עת הצרפתים משכו את ידיהם מאלג'יריה, ומבחינתם הפרשה הכאובה הזאת הגיעה לקיצה. הים התיכון איפשר להם להתעלם ממאבק הכוחות האלים ומהטרור הרצחני שהשתוללו באלג'יריה העצמאית. ב־2012 אירחתי בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים את הסופר האלג'יראי בּוּאַלֶם סַנְסָל (שבאביב 2025 הושלך לכלא בארצו בשל דעותיו העצמאיות, ובנובמבר אותה שנה זכה לחנינה בלחצה של ממשלת גרמניה), והוא קרא באוזנינו קטעים מצמררים מספרו הכפר של הגרמני, על גבולות הרוע האנושי. אירועי שבעה באוקטובר 2023 רק ממחישים את הסכנות שמציב איסלאם רדיקלי הנמצא מעבר למפתן ביתנו.

בניגוד לדוגמה הצרפתית, אם כן, היפרדות מהפלסטינים לא תבטיח לנו שלווה, אבל תקוותי היא שהספר הזה ישכנע כי למרות הסכנות הכרוכות בה, היא הכרחית לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ההבדלים בין הפרשה הצרפתית־אלג'ירית ובין זו שלנו ברורים וידועים: אין דין ערי אלג'יריה - אלג'יר, אוראן, קונסטנטין - כדין חברון, בית אל, בית לחם, מכורת העם היהודי בארץ ישראל; בינינו לבין הפלסטינים לא מפריד חיץ בדמות הים התיכון; לאלג'יראים, בניגוד לפלסטינים, לא היו תביעות טריטוריאליות כלפי צרפת עצמה: ברגע שנחתמו הסכמי השלום באֶוויאן ב־1962, הסתיים הסכסוך בין צרפת לאלג'יריה. ואילו אצלנו, החשש הוא כי גם אם ייסגר תיק 1967, מייד יעלו הפלסטינים דרישה לפתוח את תיק 1948, על סוגיית הפליטים הכרוכה בו.

לכאורה, קווי השוני הנוספים בין המקרה הצרפתי־אלג'ירי לבין הסכסוך הישראלי־פלסטיני הם מובהקים ביותר. אבל עיון מעמיק בהם מעלה כמה הרהורים מטרידים. מקובל לחשוב כי מוסר הלחימה של צה"ל - "הצבא המוסרי ביותר בעולם" - עולה לעין ערוך על זה של הצבא הצרפתי באלג'יריה, שלא בחל בשימוש נרחב בעינויים; ועם זאת, עיון בעדויות של אירגונים כמו בצלם, שוברים שתיקה ואחרים, על הנורמות הצה"ליות בשטחים, מעלה סימני שאלה נכבדים בעניין הזה. על כך יש להוסיף את ההרג ההמוני בקרב אזרחים בעזה במהלך המלחמה הנוכחית, שחרג מזמן מכל שיקול של צורך צבאי, ומעורר את החשד שעיקר מטרתו היא נקמה על זוועות 7 באוקטובר.

הבדל נוסף שניתן לכאורה להתהדר בו, הוא שחלקים מהצבא הצרפתי ניסו לחולל הפיכה צבאית כדי לעצור את היציאה מאלג'יריה, ואילו צה"ל האַ־פוליטי עבר בהצלחה מבחנים כמו פינוי ימית ב־1982, ההתנתקות מעזה ב־2005, ופינוי עמונה ב־2017. ושוב: מבט מעמיק וארוך־טווח מגלה תמונה מורכבת יותר. יאיר נהוראי, בספרו המהפכה השלישית, מראה כיצד הרב אלי סדן, מייסד המכינה הקדם־צבאית "בני דוד" שבהתנחלות עֵלי, שלח את חניכיו (ובהם מח"ט גבעתי לשעבר, עופר וינטר, והאלוף דוד זיני, ומפקדים בכירים אחרים) למלא תפקידים בצה"ל, שאותו הוא רואה כ"צבא כיבוש, סוג של מרכבה לשכינה, כלי אלוהי למימוש הגאולה". כאמור, ברגעי המבחן של ימית, ההתנתקות ועמונה, החניכים האלה העדיפו - מסיבות שונות - את הממלכתיות על קדושת הארץ, אך האם לעולם חוסן? אזכיר שכבר ב־2005, בעת השקת רומאן שעסק בהפיכה צבאית בישראל, הזהיר דני יתום, לשעבר אלוף פיקוד המרכז, מפני אפשרות של הפיכה צבאית, ודני רוטשילד, לשעבר מתאם פעילות הממשלה בשטחים, הצטרף לדעתו באותו מעמד.

אשר למישור הבינלאומי, בשנות המלחמה הבהירה ארצות־הברית לצרפת כי לא תוכל להמשיך ולשלוט באלג'יריה; לעומת זאת ביחס להמשך אחיזתנו ביהודה ושומרון, העמדה האמריקאית התבטאה רוב השנים בהבעת אי־הסכמה או מורת־רוח בלבד - עמדה שישראל פירשה אותה פחות או יותר כתמיכה. בעת כתיבת שורות אלה, אנחנו נמצאים עדיין בתחילת כהונתו השנייה של הנשיא הרפובליקאי ההפכפך והגחמתי דונלד טראמפּ, אבל אם הדמוקרטים ישובו לשלטון בארצות־הברית, צפויה לישראל כתף קרה ביותר. סקר שערך מכון גאלוֹפּ בפברואר 2025 העלה כי בעוד 83 אחוזים מהרפובליקאים מחזיקים בדעה טובה על ישראל, בקרב הדמוקרטים התוצאה היא מדהימה: 33 אחוזים בלבד. ואפילו טראמפ עצמו, בעקבות יוזמת ממשלת נתניהו לספח את יהודה ושומרון, אמר בריאיון למגזין טיים באוקטובר 2025 כי "סיפוח לא יקרה".

ולבסוף, לצרפת היה דה גול, שהצליח לשרוד יותר משבעה ניסיונות התנקשות כדי להוביל עד סופו את מהלך היציאה מאלג'יריה; אצלנו - רבין נרצח, ואילו שרון, חודשים מעטים לאחר שהוביל את ההתנתקות מרצועת עזה (וככל הנראה התכוון להמשיך באותו כיווּן), שקע בתרדמת שממנה לא קם. ייתכן שאהוד אולמרט, בעקבות ועידת אנאפוליס של 2008-2007, היה מצליח לקדם עם אבו מאזן מהלך של היפרדות בהסכם, אך כידוע הוא נאלץ לפרוש מתפקידו, והשאר זה היסטוריה.

ואחרי כל ההבדלים בין המקרים, קווי הדמיון בין שתי הסיטואציות ההיסטוריות הם מובהקים - ומטרידים. נמנה אותם אחד לאחד:

• באלג'יריה, מיליון מתנחלים צרפתים ישבו בקרב תשעה מיליון מוסלמים - יחס דומה לזה שבין המתנחלים הישראלים ובין הרוב הפלסטיני ביהודה ושומרון. בשני המקרים, המתנחלים - למרות מספרם הקטן יחסית - הצליחו להכתיב לארץ־האֵם מדיניות שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם רצון הציבור.

• השליטה בעם אחר הביאה ליצירת פער עמוק בין הערכים המוסריים של ארץ־האֵם לבין המציאות בשטחים שבשליטתה; במקרה שלנו - המציאות הזאת חוזרת כבומרנג אל ישראל שבתוך גבולות הקו הירוק.

• כמו ההתקוממות האלג'ירית ב־1954, האינתיפאדות לסוגיהן מחייבות את ישראל להשקיע את צבאה במשימות שיטור, וכתוצאה מכך דורות של חיילים עוברים תהליך של בּרוּטליזציה שמשאירה בהם צלקות נפשיות ומוסריות.

• כפי שקרה לצרפת באלג'יריה, השליטה של ישראל בעם אחר גובה ממנה מחיר כלכלי כבד; כפי שהראה שלמה סבירסקי כבר בשנת 2005 בספרו מחיר היוהרה, ב־20 השנים הראשונות שלאחר 1967 עוד אפשר היה להעמיד פנים שהשליטה בשטחים "משתלמת" לישראל מבחינה כלכלית, אבל מאז האינתיפאדה הראשונה (1987) העלוּת הכוללת של החזקת השטחים צומחת משנה לשנה ומכבידה יותר ויותר על כלל האוכלוסייה בישראל.

• בצרפת קמה מחתרת אלימה של מתנחלים, "האירגון הצבאי החשאי" (אוֹ־אַ־אֶס) - אצלנו היתה התארגנות של המחתרת היהודית; ואי אפשר שלא להזכיר את "נוער הגבעות", שעורך פרעות של ממש ביהודה ושומרון: גדעון ארן, שחקר את תרבות המתנחלים, מייחס ל"נערים" האלה אופציה להפוך למחתרת יהודית נוספת, "אולי משוכללת וקטלנית מקודמתה".

• ולבסוף, בגלל שליטתה באלג'יריה הפכה צרפת למדינה מצורעת בקהילייה הבינלאומית; ובימים אלה של סוף 2025, ישראל מתקשה יותר ויותר ליישב את הסתירה בין שליטתה בפלסטינים (במיוחד בהתנהלותה בעזה אבל גם ביהודה ושומרון) לבין יומרתה להיות אור לגויים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*