הפטרונים 3 - עד שתבחר בי

פרולוג

הייתה זו שעת דמדומים. הזמן בו הזהרורים עדיין לא הציפו את רקיע המים אבל אורם נראה מרחוק.

הם תמיד הגיעו לאט, כאילו הם רצו למתוח אותי, לתת לי לחכות, ואז לזהור ביתר שאת ולהעיר אותי לחיים.

אהבתי את מעמקים. העולם שלי הכיל את לחש הזרימה המכשפת, את ציפורי המוזה ושירתן המרגיעה, ואת חיות הפרא בעלות הלב הקסום ביותר ביקום. אותו יקום גם בחר בי ונתן לי את מתנת חיי הנצח. יכולתי לחצות את מעמקים, לנשום את המים במלואם, לחזות באוצרות הטבע שלנו ולאהוב אותם לעד.

ידיים גסות אחזו בזרועותיי ומנעו ממני לזוז. הידיים האלה ידעו מי אני, נבחרת, בת נצח, יקירת מעמקים, ובכל זאת, הן כבלו אותי אליהן.

עולם המים הכיל גם את הרע ביותר. את התאווה שלא ידעה שובע וככל שקיבלה את מבוקשה, כך החריפה והביאה את בני מיני לידי שיכרון חושים. הם כבר לא ידעו להבחין בין רע לטוב, ורעבונם המיט חרפה ואסונות על עולמנו.

עצמתי את עיניי, ובעיני רוחי ראיתי את קליפת עץ האווניום נקרעת לחלקים גסים על ידי סכין חדה. שמעתי את הקול המוכר שולף את דמו של האוצר היקר ביותר במעמקים, זה שאחראי על אוויר המים שאנחנו נושמים ומקיים אותנו, וקפאתי. באותו היום, לא יצאתי ממחבואי והתחננתי בליבי שיפסיקו. לא מנעתי מהם להמשיך לחטוא, לא ניגשתי אליהם ולקחתי את הסכין מידם, אף שזה מה שהייתי אמורה לעשות. הם, תמיד גרמו לי להשתתק.

נשלפתי מהזיכרון ומצמצתי כדי להרחיק את הדמעות שעמדו בעיניי, לא הרשיתי להן לצאת. גרוני היה חנוק, וליבי התקשה. כל גופי התכווץ בכעס כשחיפשתי את מי להאשים במצב הזה, אך לא ידעתי את מי. שום קול לא נפלט מפי. הרמתי את סנטרי, והתבוננתי ברגע שעתיד היה לחרוץ את גורלי.

היה לי הכוח להתנגד, לשחות במהירות ולברוח. רק בדיעבד הבנתי, שיכולתי להעביר ציפורן חדה על פניהם של הזקנים שאחזו בי ומנעו ממני לזוז, ולצלק אותם בדיוק כפי שצילקו אותי ברגעים בהם עיניי הביטו בהוריי נענשים.

הוריי היו הראשונים, באלפי שנות קיומם של ההומאנים, שנענשו פה אחד על ידי בני המלוכה והזקנים. אך גם הם, גם בני המלוכה ויקרי מעמקים, לא יכלו לקבוע מי ימשיך לחיות ומי ימות. כל מה שיכלו אותם הומאנים, אלה שהחזיקו בי חזק והציגו את עצמם כשופטים, היה לדרוש מהוריי להשיב לים את אשר נטלו ממנו, דבר שלא היה להם רשות לקחת.

חייתי עשרים ואחת שנים בצללים, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה עמדתי לעיני כל.

בושה. משפחת נובלה הפכה לחרפת הומאני הים. ואני עמדתי מן הצד וצפיתי בבני המשפחה היחידים שהיו לי, שני ההומאנים שאהבתי יותר מכל, דועכים לנגד עיניי. פניהם האפירו, עיניהם שקעו עמוק, וחיוכיהם הפכו ערמומיים. יום אחר יום ידיהם התמלאו עוד ועוד, והם לא יכלו לעצור את עצמם בפני התאווה, זו שהאפילה על מה שנותר משפיותם. ובאותו הרגע עמדתי וצפיתי בהם כשנשפטו על מעשיהם.

האם יכולתי לעצור בעדם? שאלתי את עצמי את אותה השאלה בכל יום.

האם הייתי חשובה להם יותר מההתמכרות שלהם?

האם קיומי בחייהם יכול היה להתעלות מעל היצר שהוביל אותם לאבדון?

הרי הייתי בתם היחידה. הילדה שנולדה למשפחת נובלה, זו שנועדה לרשת את הבית הקטן בקצה המושבה הרחוקה. זו שאמורה הייתה לחיות לנצח ולהביא להם גאווה בהיותה נבחרת ייחודית. ובכל זאת, הם ראו בי חריגה. יוצאת דופן. כזו שלא תוכל להעניק להם נכדים, ושתיאלץ לחיות לעד בצל, נסתרת מעיני כל.

לא זכיתי לגלות את התשובות לשאלות שלי. לא תשובות כנות ואמיתיות, בכל אופן. שפיות הוריי כבר לא הייתה בחזקתם, וכל דבר שעשו היה מעשה טירוף כשכבר לא הבדילו בין מציאות לדמיון, ובטח שלא הבחינו בין טוב לרע.

מודן, בן המלוכה, דיבר אל אבי, שפניו העכורים לא הפגינו שמץ של עניין בדבריו של הנבחר. אבי לא חשש מהעונש הצפוי לו, הוא רק רצה עוד. השיגעון אחז בו, והוא כבר לא היה בן ים חופשי היכול לשוטט במעמקים. הוא הפך למסוכן לבני מיננו, והיה היחיד שאיבד את שפיותו, למעט אימי, שגם היא נעה על הגבול הדק שבין צלילות לערפול חושים.

ידיו היו כבולות מאחורי גבו, ועיניו נעו מצד לצד אחוזות טירוף. זה. זה היה העונש הנורא מכולם, לשלול את שפיותו של בן ים. להפוך אותו לעבד של תאוותו, חסר אונים, שהלך ודעך עד שלא נותר ממנו דבר.

למה מעמקים טרם לקחו את הוריי? גם את השאלה הזו שאלתי את עצמי בכל פעם שצחוקם המטורף מילא את הבית, מלווה בצליל השלל שהם גררו איתם פנימה.

ואז זה קרה.

אימי השתחררה מאחיזתו של הזקן שתפס בזרועה והטילה אותו לאדמה. צחוקה צרם באוזניי הרגישות, חד ומעוות. יכולתי לכבות את חושיי, יכולתי לבחור להרגיש פחות, אבל לא רציתי.

הרגע ההוא, שבו ראיתי את הוריי בפעם האחרונה, היה רגע שלא יכולתי להתעלם ממנו, גם אם ניסיתי, כמו שהתעלמתי מדברים רבים אחרים.

עיניי נפערו בתדהמה כשזו שהביאה אותי לעולם הפילה את הזקן לקרקע וחנקה אותו בעזרת ענף האווניום הארוך, אותו ענף שנועד לקשור את ידיה.

קולות רמים הדהדו סביבי, אך עיניי לא יכלו להסיט את מבטן ממנה. הידיים שהחזיקו בי שחררו אותי, אך נשארתי קפואה במקומי, מרותקת באלם.

בן המלוכה האדיר והזקנים שעמדו לצדו ניסו בכוח למשוך את אימי ולהרחיק אותה מהזקן השוכב תחתיה, אך נראה שהשיגעון שאחז בה הביא עימו גם כוח בלתי נתפס, כי הם לא הצליחו לשחררהּ ממנו.

אימי מתחה את הענף עוד ועוד, בפעולה זו גזלה מהומאן חסר אונים את היכולת לנשום, ועשתה זאת לעיני בני מינו, ולעיני ביתהּ היחידה.

ידיו של הזקן נפלו לצדדיו, וגופו החל להתפורר ולהיעלם, סימן למוות לא ראוי, עד שהענף הארוך נותר בודד בידיה המדממות של אימי.

שתיקה רועמת מילאה את ראשי ואחריה זמזום ארוך שהדהד את קול הזרימה שכה אהבתי. ואז צרחה מקפיאת דם חדרה דרכי, והרעידה את עולם המים.

הזקנים ניסו לדבר אליי, ביקשו שאעצום את עיניי, אחד מהם אפילו ניסה להסתיר את עיניי בידו, אך התנערתי ממנו, והתרחקתי. העברתי את מבטי אל אבי, שהכאב שמעמקים הסבו לו בעקבות מעשיה של אימי היה הכאב החד ביותר ששיקפתי אי פעם. דמו בער והפך לסכינים משוננים בתוך עורקיו. פניו האפורות השחירו, והוא החל להתפורר לאפר שחור, שכמותו לא נודע מעולם במעמקים.

בתנועה חדה העברתי את עיניי לאימי, שהתבוננה באהוב ליבה מתייסר ומת בדרך המחפירה ביותר, עונש שהוטל עליו בשל מעשיה. היא הרימה את ראשה לרקיע מעמקים, והניחה את שתי ידיה על לחייה, ציפורניה חפרו בעורה. היא כבר לא צחקה, והשקט שלה היה עינוי לאוזניי.

אבל מעמקים לא הקלו עליה ולקחו אותה בו במקום. לא. הם נתנו לה להרגיש את ההשלכות של מעשיה, והניחו לה להמשיך לפגוע בעצמה עד שדמה היה כשלולית תחת רגליה ולא התמזג עם המים שלנו.

לא רציתי את אותו הרגע שהגיע אחרי הכול. לא רציתי שתסתכל עליי. לא רציתי את עיניה על שלי, אבל כך היא עשתה. כך היא עשתה והשאירה את חותם סבלהּ על ליבי.

היא ידעה שאזכור הכול. את הריח, את הקולות, את המגע, את המבט המתחרט בעיניה המדממות כשהסתכלה עליי ולחשה, "סליחה." הרמתי את סנטרי ובלעתי את הרוק שנותר בפי היבש.

אימי התפוררה לאפר שהתערבב עם דמה ונשאר במעמקים ככתם נצחי כמו נועד להזכיר לדורות הבאים לא לחזור על מעשיהם של משפחת נובלה.

פרק 1

קטאלין

קוראים לי קטאלין נובלה ואני בת הנצח של עולם המים. העונש שנגזר עליי היה לחיות בין שני הזקנים הטהורים ביותר במעמקים, בין כותלי הארכיון המלכותי נטול הזרימה אותה כה אהבתי.

החלקים הללו בעונש שנגזר עליי לא היו נוראיים במיוחד, כי לחיות בין בני מיני לא היה דבר שאהבתי. יכולתי להתמודד גם עם חוסר היכולת לחצות את המעמקים ולשחרר את האנרגיה שבתוכי, ואפילו מצאתי דרכים להערים על הזקנים התמימים ולצאת מהשערים שנסגרו על הארכיון.

בבדידותי גיליתי מקומות חדשים בעולם המים, מקומות שאף הומאן ים לא יכול היה להגיע אליהם. עם כל אלה חייתי בשלום. הייתה לי שגרה מוכרת והסתגלתי אליה, אבל לדבר אחד לא הצלחתי להתרגל, דבר אחד מסוים שנלקח ממני והיה הדבר היקר ביותר בחיים שלי, זה ששמר עליי שפויה בזמן שהוריי השתגעו.

מבלי שידעו כלל, הזקנים גזרו עליי את העונש הקשה מכולם, הם לקחו ממני את החופש שִאִפְשֵׁר לי לראות אותו בכל פעם שהייתי זקוקה לכך. את האחד שעיניי חקרו, שאחריו עקבו, שאת כל מעשיו צילמו, וצרבו בזיכרוני.

זכרתי כל תו בפניו החזקות, ואף שהם לא יכלו להימחק ממוחי, רציתי לראות אותו מקרוב. רציתי לצפות בו מטפס על עצי האווניום, לראות את המבט המשועשע על פניו כשאילף את הטרויאנים. את הריכוז המוחלט שלו כשחידד את חיציו. ויותר מכל, רציתי לראות את עיניו מתכהות כשהעניש את בני מיננו.

הרגשות שלו היו שקופים וברורים כשלכדתי את הכחול בעיניו שהחליפו צבעים וכמעט תמיד הן היו סוערות.

סול אונטריו היה הסוד שלי. בן הנצח התאום שלי שלא ידע על קיומי.

הם הסתירו מאיתנו זה את זה כאילו יכולנו להזיק לעולמנו אילו היינו מאחדים כוחות. אף פעם לא הבנתי למה הוריי אסרו עליי להתקרב לסול כאילו היה עלול ליטול את חיי אם רק היה רואה אותי. עשיתי כמבוקשם ולא נתתי לו לראות אותי. נשארתי בצללים כפי שהוריי תמיד הורו לי לעשות, והתחבאתי כשחלף קרוב אליי.

הוא לא ראה אותי, אבל אני כן ראיתי אותו, וידעתי כל דבר עליו.

מהפעם הראשונה שחזיתי בו, עוד בילדותנו, כשרץ ללא פחד ביער הסונטות והתגרה בטרויאנים, לא יכולתי להתעלם מקיומו.

"אוסן כבר לא יחזור, והוא התחייב שייקח אותה לאישה." שמעתי את פּדיו מדבר עם אֵמיל. הם סידרו את הספרים בספריית הארכיון, וזה היה הזמן בו הם אהבו לדבר על דברים שהיו בטוחים שאסור לי לדעת. לא היה לי ברור למה הם חזרו על הפעולות הללו בכל יום מכיוון שמלבדנו ומלבד בן המלוכה מודן, ולאחרונה גם סול, אף אחד לא נכנס לספרייה.

בדמיוני ראיתי את פדיו נושף על הספרים כאילו ניקה מהם אבק, וחייכתי לעצמי. לזקנים שלי הייתה שגרה מאוד מסודרת ובכל שמונה השנים שחייתי איתם הם לא זזו ממנה. בכל פעם מחדש ניסיתי לשכנע אותם לצאת איתי לטיול קצר בחצר הארכיון בשעות שהיו שונות מהשעות אליהן הם היו רגילים. ביקשתי מהם לאכול איתי בזמנים אחרים או פשוט לנסות לעשות משהו שלא הכירו, ולא היו רגילים אליו, אבל מאמציי היו לשווא. כן יאמר לזכותם, שהם תמיד הסכימו לטעום ממאכל חדש שהמצאתי, ושתמיד אהבו את כל מה שהכנתי לא משנה כמה מוזר או חריג היה.

לגור עם האחים קבאנו לא היה עונש כלל. הם היו הדבר הטוב ביותר שיכל לקרות לי. כשמודן לקח אותי להכיר אותם, התעלמתי מהם ולא ייחסתי להם חשיבות יתרה. הייתי בחורה בת עשרים ואחת שהוריה בדיוק נענשו בחומרה מול כל בני מינם, מישהי שלרוב חיה לבדה, ומלבד חברה אחת שהייתה שונה מהומאני הים בדיוק כמוה, לא היה לה אף אחד אחר. בהתחלה, פדיו ואמיל לא ידעו איך להתנהג איתי. הם התנדנדו בין נוקשות, לזהירות, ואני התנהגתי כאילו הם לא היו קיימים. הם לא ידעו איך לדבר איתי או מה לומר לי, הזהירות בה נקטו כשניסו להתקרב אליי כבשה אותי וגנבה ממני חיוכים נסתרים. ניסיונות הקִרבה של האחים קבאנו היו מה שאני הייתי צריכה יותר מכל - מישהו שילחם עליי, ושיהיה לו אכפת ממני מספיק בשביל לא לוותר.

מן הצד השני, אני הפכתי להיות עבורם הבת שלא הייתה להם והם הפכו להיות עבורי ההורים המתפקדים שלא היו לי.

"אז למה מודן טרם הגיע?" שאל אמיל.

למה באמת בן המלוכה לא הגיע לקחת אותי? הרי סול הבטיח שימשיך את שושלת המלוכה ויתאחד עימי, והוא לא בא. אף אחד מבני משפחתו לא הגיע לקיים את ההבטחה.

"כדאי שלא נשפוט את בני המלוכה. נותרו להם עוד שלושה ימי חסד. בינתיים הוא ממשיך לבוא לכאן בשביל לחפש מידע בספרים." צקצק פדיו בלשונו.

סול הגיע כמעט בכל יום לנבור בספרי הארכיון לחפש מידע אודותיי, ולנסות לברר כל מה שניתן על האיחוד שלנו. רציתי לצאת מחדרי ולצפות בו ממחבואי, להאזין לקללות שמלמל לעצמו כשלא מצא את מה שרצה, אבל אמיל ופדיו מנעו ממני לצאת.

נותרו שלושה ימים אחרונים בהם סול יהיה חייב לקיים את הבטחתו. שלושה ימים בהם אני אחיה במתח מתמשך, ואמשיך לשוטט ביער בחיפוש אחריו, אבל מה יקרה אם לא? מה יקרה אם יחזור בו ויחליט שהוא מוותר על המלוכה?

למעט זרימת המים השקטה שלא נשמעה בתוך הארכיון, אך הייתה נוכחת בספרייה, ורחש תנועותיהם הכבדות של אמיל ופדיו, שררה דממה בחדר. עוד ספר הונח במקומו, הסולם חרק חרישית על רצפת העץ, וסיפר לי שאמיל הגיע לטור האחרון של הספרים, אותם נהג לסדר מדי יום ביומו.

"ומה אם הוא לא יגיע?" קולו של אמיל שבר את השקט, שואל את אותה שאלה שקיננה בי זמן רב. עצמתי את עיניי, חיפשתי מפלט מפני האפשרות שלא העזתי לבטא בקול.

"לִבָּהּ יישבר," לחש פדיו. "הבחור אפילו לא יודע שקטאלין שלנו העריצה אותו כל חייה."

עיניי נפערו בתדהמה. איך הם ידעו? "אני עוד זוכר אותה, ילדה קטנה, מתחבאת בין הסלעים ומתבוננת בו יושב על גזע העץ, מחדד את החיצים שלו," חיוך נשמע בקולו, "מי היה מאמין שנגיע לרגע הזה? הרי השבענו את הוריה להרחיק אותה ממנו. מודן עשה כל שביכולתו כדי שסול לא יתקרב לאותו צד של המושבות, והנה," הוא נאנח קצרות. "מעמקים החליטו במקומנו, ולא נותרה בידינו ברירה אלא לאחד ביניהם."

למה הרחיקו אותנו זה מזה, אם היינו יכולים להיות משענת זה לזה? בני הנצח היחידים שנולדו למעמקים, כאילו האור והצל לא נועדו לגעת. הוא במרכז מעמקים, ואני בקצה המושבות הרחוקות. הוא ביערות, רץ כפרא חופשי ומטפס על עצים בגלוי, נלחם בבני מיננו, ואילו אני התחבאתי בין הסלעים, ונלחמתי בסתר.

"כאילו כל הכאב שהיא עברה, כל המלחמות שניהלה כדי לא להיות כמו הוריה, הגיעו אל קיצן. אולי סוף סוף הגיע הרגע שבו משאלת ליבה תתגשם, והיא תוכל להיות מאושרת," הוסיף אמיל, קולו רך מתמיד.

גלגלתי את עיניי. הם באמת הגזימו עם כל התיאורים החלומיים שלהם. "משאלת ליבה," מלמלתי בלעג.

סול אונטריו היה הומאן נבחר, שנולד בדיוק באותו יום שאני נולדתי, וקיבל את אותה מתנה. וזהו.

אז למה עקבתי אחריו? סקרנות, כמובן. לא יותר מזה. לא הייתה לי כוונה לתת לו עוד כוח עליי מעבר למה שכבר היה לו. כן, הוא העסיק את זמני כשהייתי צריכה הסחת דעת, והעסיק את מחשבותיי כשהיה צורך בכך, והיה נעים לצפות בו, אבל זה הכול.

משכתי בכתפיי בעייפות והתכוונתי להסתובב וללכת, כשלפתע נתקלתי בקיר ונעצרתי באחת. הנחתי את ידי על ראשי, המכה שקיבלתי כאבה, וקללה חרישית נפלטה מבין שפתיי. "קטאלין, בואי." קולו של פדיו קרא לי בעדינות, אך בנימה שאינה משתמעת לשני פנים. ”לא נאה להאזין לשיחות של אחרים." כיווצתי את שפתיי ועצמתי את עיניי.

הנחתי את מצחי על הקיר בתסכול. לבסוף נשפתי אנחה, יצאתי ממחבואי מאחורי הארון ופניתי אל שני הזקנים במבט מתנצל.

"ואם הוא לא יבוא?" שאלתי בקול קטן שלא זיהיתי. כמה תקוות תליתי בזיווג המשונה הזה, על כמה דברים הייתי צריכה לוותר כדי להסכים לו, ובכל זאת...

אם הוא לא יגיע, ליבי לא יוכל להישבר. אסור שזה יקרה. הייתי צריכה להיות חזקה, איתנה מול כל מה שיגיע אליי בשביל שאוכל לקיים את המוטל עליי.

השניים הסתכלו זה על זה.

"כל-כך רע לך איתנו?" שאל אמיל בחיוך וירד מהסולם.

"אתה צודק," אמרתי בשקט, הרמתי את הספרים שנותרו על הרצפה וטיפסתי על הסולם במקום אמיל. "זה באמת בסדר אם הוא לא יגיע. הסתדרתי עד עכשיו בלעדיו, ואסתדר גם בהמשך."

החזרתי את הספרים למקומם, ואז פניתי אל האחים, שעקבו בדממה אחרי כל תנועה שלי. ”מה?" משכתי בכתפיי. "באמת. אני אוכל לשמור על חיי הנצח שלי." וזה היה נכון.

יכולתי להישאר עם המתנות שניתנו לי. מעמקים לא דרשו את הזיווג הזה. לפדיו ולאמיל לא הייתה איזו יכולת קסומה לדעת את רצון היקום. העולמות לא קבעו שזכר ונקבה בני נצח חייבים להיות ביחד.

וגם אם סול יתנגד לאיחוד? שום אסון לא יתרחש. רק שושלת המלוכה תשתנה. הם רצו לאחד בינינו בגלל הסטטוס שלנו ובגלל שהיום בו נולדנו היה זהה, זה הכול. שתיקה נוספת השתררה בינינו, ואז לא התאפקתי עוד.

"למה בעצם הרחקתם בינינו?" שאלתי. "למה היה חשוב לשמור אותי בסוד?"

הם החליפו ביניהם מבטים כבדי משמעות, ואז אמיל הביט בי ואמר בעדינות, "הם פחדו שתתקרבו ותחטאו."

צחוק קצר נפלט ממני, כמעט בהתנשפות. "שנחטא?" חזרתי אחריו, ואז נעצרתי, פתאום הבנתי למה התכוון. פתחתי את פי, וסגרתי אותו. הנדתי בראשי במבוכה. "אה, לא. לא לא. למה שנעשה דבר כזה?" מלמלתי, והסטתי את מבטי מהם.

"שני בני נצח שיחיו לעד," אמר פדיו בשקט. ”שני בני נצח שיכלו להיות יחד עד קץ כל הזמנים, זה לא דבר של מה בכך. מעולם לא נולדו זכר ונקבה בני נצח באותו זמן. לא ידענו איך להתמודד עם זה. זה לא הופיע באף ספר,” אמר בתרעומת, כאילו כעס שלא היה מספיק מידע על המצב המשונה הזה שנקלעו אליו.

"בן הנצח הקודם לא ידע איך להנחות אתכם?"

"גם הוא היה מבולבל," הודה אמיל. "ומעט אחרי שנולדתם, הוא נעלם. לא ידענו היכן הוא, ולבסוף הגענו למסקנה שהוא מאס בחיי הנצח. והמשיך הלאה אל הלא נודע."

קראתי כל מה שנכתב על דרכם של בני המלוכה לאחד בין בני זוג. רציתי להבין למה איחדו בין סיפרין, חברתי היקרה, שהייתה בת ים נבחרת, טהורה ונאמנה למהותה, לבין גלוין שהיה בן ים אכזר, ובוזז חסר רחמים.

לא הבנתי איך יכלו בני המלוכה לאפשר לאחת משלהם, הבת היחידה שנולדה עם דם מלכותי, להתאחד עם מישהו כזה. ואז הבנתי שהכול היה תלוי בזמנים.

גלוין היה היחיד שנולד באותו היום שבו נולדה סיפרין. זה היה כאילו היא נולדה עם כל הטוב של היקום, והוא, עם כל הרע. מלאך מול שטן, ולמרות שרוב הזיווגים במעמקים נקבעו מתוך רצון אישי, כשמדובר היה בנבחרת, החוק היה חד משמעי, ולכן חיפשו תחילה את זה שנולד באותו יום.

"איך זה שהוא מעולם לא הבחין בכך שעקבת אחריו?" פדיו כחכח בגרונו.

”אני פשוט מהירה ממנו." משכתי בכתפיי באדישות מדומה. לא היה ספק, הייתי מהירה יותר מסול. היו רגעים שהוא כמעט תפס אותי, אבל הם היו מעטים. לא ידעתי אם הוא חשב שמדובר בבן ים מטומטם או באיזו חיית טרף, אבל בכל פעם שחש במבטיי, חושי הציד שלו התעוררו. הוא היה דוחף את רגלו כנגד גזעי העצים, נוטל תנופה אדירה שאפשרה לו להאיץ, ובאותם רגעים שחיתי הכי מהר שיכולתי ועליתי אל הזרימה. הומאני המים לא יכלו להגיע אל הזרימה כי זו הייתה חזקה, ודחפה אותם למטה, אבל אני השתמשתי בכל כוחי ונתתי לזרם המים האדיר לקחת אותי איתו ולא לאפשר לסול לתפוס אותי.

"במה עוד את טובה יותר ממנו?" שאל אמיל בסקרנות.

"אין לו ציפורניים כמו שלי, זה בטוח." הסתכלתי בזווית העין על השניים שהנידו בראשם.

"היותך מי שאת כלל אינה סיבה להתרברב," אמר פדיו בנוקשות וסידר את החלוק שלבש.

"אמיל שאל, ואני עניתי." הרמתי את סנטרי בהתרסה. פדיו הסתכל על אמיל במבט נוזף, וזה העביר את עיניו אליי בדרישה שאמשיך לספר לו במה הייתי טובה יותר מסול.

"אל תשתמשי לרעה ביכולת הנדירה שקיבלת." פדיו נאנח והניד בראשו, ואני בחרתי שלא להגיב לדבריו. לא השתמשתי ביכולת שלי לרעה, להפך. לא התכוונתי להפסיק להעניש את הומאני המים שחשבו שהם יכולים לעשות כרצונם בעולמנו. היקום לא נתן לי את כוחותיי בשביל שיישארו מוחבאים בתוך עורי. והאינסטינקטים שקיבלתי יחד עם הכוחות הללו לא הותירו לי ברירה אלא לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות.

"במה הוא טוב יותר ממך?" שאל פדיו כשהתעסק לשווא בסידור המדף התחתון שכבר סידר, ואמיל חייך בניצחון.

"הוא מטפס טוב יותר ממני, וההומאנית שהוא דובר מרתקת." תמונתו של סול עלתה בראשי, רץ ביער, ונותן פקודות לטרויאנים. "הוא מדבר עם החיות כאילו הוא אחד מהן, בן יער, והן מקשיבות לו. וכשהוא מגיע אל הזרימה ושוחה עם זרם המים האדיר..." מחשבותיי נדדו,

בימים שמעשיהם של הוריי החריפו, סול היה המקום הבטוח שלי. מפלט שקט אליו יכולתי לברוח כשכבר לא יכולתי לשאת את התנהגותם. השהות במחיצת הוריי הותירה אותי מרוקנת, וחסרת עוגן. ואז סול הופיע, והחופש שבו חדר לתוכי מרחוק, וריפא אותי. רגליי מצאו אחיזה על אדמת מעמקים, וגופי שחה שלו אחריו לכל מקום שאליו פנה.

כמוני, גם סול לא חיפש את חברת בני מיננו, הוא נמשך אל המקומות הנסתרים של המעמקים, אל הפינות השקטות, הרחוקות. הוא גילה לי את הקסם של כוח המים, את העוצמה שבזרימה, את האתגר שהציבה בפנינו. ואם הייתי מוצאת אותו שם למעלה, צוחק בקול רם, ומשחק עם המים, הייתי מאתגרת את עצמי ושוחה אחריו.

"זה כאילו הזרימה מחכה לו שיגיע ומאיצה את מהירותה במיוחד בשבילו. המים מרימים אותו למעלה, ונראה כאילו כוח המשיכה של אדמתנו לא פועל עליו, ואף לא מעז לנסות למשוך אותו חזרה למטה," הוספתי.

בלי שידע, סול היה זה שלימד אותי את יכולותיי. לולא הוא, אולי לא הייתי מגלה לעולם את עומק כוחותיי. הרכנתי את ראשי ונשמתי עמוק, התגעגעתי לרוגע שהיה בו כשהוא התאחד עם המים שלנו, ובלי כוונה, סילק את הכאב שהוריי יצרו. מצמצתי והדפתי את הזיכרון. ראיתי שהזקנים הבחינו בהתנתקות שלי, אך נמנעו מלומר משהו לגבי זה. כחכחתי בגרוני והמשכתי. "החושים של סול חדים, ויש לו יכולת ריפוי ארוכה." חייכתי אליהם והם החזירו לי חיוך.

"ראית אותו מרפא הומאנים?" פדיו שאל בסקרנות, הוא ידע כמה סול סלד מבני מיננו.

"כן. הומאנים שפצעו את עצמם קשות כשניסו לקחת את האסור להם." זעמתי כשגיליתי שסול ריפא את בני הים הארורים. לא הבנתי איך היה מסוגל לטפל בפצעיהם לאחר שפגעו בעולמנו. פניו שיקפו בבירור את השנאה שחש כלפיהם, אז למה?

"מעניין. חשבתי שהוא מרפא רק את החיות שלו." אמיל ופדיו החליפו מבטים.

נזכרתי במראהו של סול כשניגש אל הציפור הפצועה. זרועותיו החזקות עטפו אותה בעדינות כשהרים אותה מהאדמה. הוא הניח את ידו על גופה הזעיר של המוזה, שכנפה נשברה, ולחש, 'אקוואה טו פטרה'. מים לרפואה, אגודלו חלף ברוך על המקום הפצוע. הבטתי בציפייה בציפור, וחיכיתי שתפרוש כנפיים ותמריא אל צמרות האווניום, אך היא נשאה את עיניה הקטנות אל סול, והוא השיב לה מבט וצחוק שובב, 'את תצטרכי לעוף מכאן מתישהו', אמר בחיוך. אבל הציפור הסגלגלה בחרה לנוח בכף ידו, ונפנפה בגאווה בכנפיה הבריאות. היא המשיכה לצייץ את מנגינתה שנטמעה בקולות השירה של אחיותיה, ומבטה היה נעוץ בסול.

בלעתי את המחנק שעלה בגרוני. תיבת הזיכרונות שלי הייתה עמוסה בסול. העפתי מבט חד לעבר הזקנים שחייכו זה אל זה. "הוא לא משאלת ליבי," הבהרתי. "ביקשתם, אז מניתי את יתרונותיו, את מה שהיקום העניק לו. זה הכול." משכתי בכתפיי. ניסיתי להתנער מהמחויבות שהתקבעה בי כלפיו, מההיכרות שהייתה לחלוטין חד־צדדית.

"אתם מאוד דומים ביכולות שלכם." אמיל הביט בפדיו כאילו ביקש את אישורו.

לסול ולי היו יכולות כמעט זהות, רק בעוצמות שונות. המחשבה מה היינו יכולים ליצור ביחד, אילו התאחדנו באמת, אילו אהבנו זה את זה בכל מאודנו, הייתה כמעט בלתי נתפסת,

אבל בכל פעם שהתחלתי לרקום חלומות, נאלצתי לעצור את עצמי. המציאות הייתה ברורה מדי, שנינו בני נצח, ושום איחוד אמיתי לא יוכל להתקיים בינינו.

עד ליום בו הסכים להתאחד.

שוב נשאבתי מן החלום אל המציאות, כשהבחנתי במבטים המודאגים שדחקו את החיוך מפניהם של פדיו ואמיל.

"הוא לא יגיע, נכון?" נשמתי עמוק. רציתי להיפטר מתחושת הציפייה. תכננתי לבשל כל היום ולשכוח מהעניין, אבל אז נשמע רעש פתיחתה של הדלת הראשית של הארכיון. עיניי נפערו, וזקפתי את גווי. פדיו, אמיל ואני הבטנו זה בזה. שלושתנו עמדנו בספרייה, ידענו שרק הומאנים מעטים יכלו להיכנס לארכיון בקלות, ואם הוא היה אחד מהם?

"הכול בסדר. בואו נירגע," אמר אמיל בנינוחות. "אם אלה הם, אין טעם שנפגין התרגשות."

אבל המתח בגופו הסגיר את ההפך.

"מה אם זה הוא?" שאלתי הייתה מיותרת.

ידעתי שזה הוא.

הרגשתי את נוכחותו הפראית בכל מקום שבו דרך. פדיו כבר החל לצעוד לעבר דלת הספרייה, הוא היה נחוש לצאת, אך אז נשמע קולו של מודן. "פדיו!" קרא בן המלוכה. האנרגיה המתוחה שהקרינו הזקנים התערבלה בחדר, והד קולו החזק של מודן, יחד עם נוכחותו העוצמתית, היו יותר ממה שיכולתי לשאת. הייתי צריכה להתאמץ, להקשיח את עצמי, רק כדי לא לאפשר להם להמשיך לעבור דרכי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*