איפה שמתחיל הפרא

1

"איך קוראים'ךָ?"

הוא עמד מעליי. מיצמצתי. אורות מסנוורים של לילה וטרטור אוטובוסים. פסים של כאב מהספסל נמתחו על הגב שלי, מסילות על עמוד השדרה. זה לא היה מקום מוצלח לישון בו. הייתי צריך לחפש מקום שקט יותר, בלי זרים חטטנים. בכל מקרה לא הצלחתי להירדם, רק התהפכתי כבר שעה. באנחה התיישרתי לישיבה. הדמות הצְלָלִיתִית המשיכה לעמוד.

הוא חזר על השאלה.

"משי." השם פשוט החליק לי מהשפתיים, אבל בלב תיקנתי. משה.

"שם מוזר," אמר הנער. הוא היה מבוגר ממני, וגבוה. המבט שלו חודר עומקים, רואה לי עד לדמעות. במודעות הולכת וגוברת ספרתי בינינו את ההבדלים. מרוט, גאה, זקוף. ואני קטן ומבועת, וכואב. עדיין לבשתי חולצת שבת לבנה. קצת מוכתמת. החולצה שלו — שחורה ומלוכלכת. בוהן עם ציפורן שבורה הציצה לו מהנעל כמו תולעת שמנה. הוא חייך חיוך לא נעים.

"מה 'תָּה עושה פה?" הסיגריה הכבויה שלו נדבקה לשפה התחתונה כשהוא דיבר. בכל רגע היא יכולה ליפול. בקול שלו עניין סתמי, כאילו דיבר עם נער רגיל ולא עם אחד שישן על ספסל רחוב. לעסתי את השפתיים. טעם מבושם ומתכתי. איך מתחילים לדבר? כאב לי לפתוח את הפה. דֶמִיאָן ביד אחת, האודם מאוגרף בתוך הכיס ביד השנייה. החלקתי עם היד על הכריכה הרכה של הספר. דמיאן שימש לי ככרית. זה לא היה נוח במיוחד.

משכתי בכתפיים. אין איך לענות בכל מקרה. זאת לא שאלה של בדרך אגב. הבחור סובב את הראש לרגע, והאור מפנסי הרחוב נשפך על הצדודית. בעצם לא היה מבוגר כל כך, אולי בן שבע־עשרה. הפנים שלו שידרו נעימוּת מפתיעה. עור חלק בצבע ברונזה־כתמתם מהמנורות, שהסתתר מתחת לרעמה של שיער כהה. הוא התיישב על הספסל והתרחקתי קצת. מי שמסתובב בחוץ בשעות כאלה, או שהוא מסכן — או שהוא מסוכן.

"יש'ךָ מצית?"

לא היה לי. גם לא רציתי לתת. כי למה שאני אתן לו משהו בכלל. כיווצתי רגליים לחזה. רק שלא יחפש עליי, כמו אבא שדחף את הידיים שלו לכיסים שלי לראות אם החבאתי עוד משהו. "אתה גונב גם שעונים או רק אודם? זה מתחיל ככה, אבל אתה תראה, בסוף אתה תגמור עם כל הפושעים והסוטים שם בחוץ." ועכשיו עמד מעליי אחד מאותם טיפוסים מפוקפקים של רחוב. מהסוג שדמיאן הסתובב איתם בספר שקראתי. ממש, הוא אחד כזה. עדיף להתרחק עכשיו.

"עזוב אותי," מילמלתי והתחרטתי מיד כי יצא לי קול כזה דק, כמו ילדה קטנה שהולכת לבכות.

"זרקו אותך מהבית, אה? רואים עליך. חדש מהניילונים, ישר לזבל," אמר. "זה ספסל נוח, אבל כולם יכולים לראות אותך. ויש פה כל מיני שמסתובבים בשעות האלה, פחות נחמדים ממני." תנועת יד סיבובית אל הכביש שממול. "וגם לא ברור לי מה זה על הפרצוף שלך, אם זה דם, בכל מקרה — אני מניח שהמצב לא מדהים," הוא עצר לרגע, וחיוך עקום, קצת מר, התפרש לו על הפנים ונעלם מהר. "מה אתה מתרגש. שלא תתחיל לבכות עכשיו."

ניגבתי את העיניים. ילדים שבוכים הם נקבות. גם את זה אבא הטיח בי, אבל מולו לא הצלחתי להפסיק. הלחי השמאלית שלי פעמה. זה כנראה הגיע לי. עכשיו אין לי בית לעולם. הטעם של האודם בער על השפתיים שלי, שלחשו את פרשת השבוע רק הבוקר, מגמגמות: "כִּי יִימּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה." ובצהריים אבא אמר דבר תורה וביקש שאצטט את זה שוב, דרך עדשות המשקפיים הרים אליי גבות לבנות, מחכה שאני אסיים משפט, אפילו משפט הוא לא מסיים, הילד. את הפסוק האחרון כבר לא התאפק. "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר," אבא התפרץ, והגבות התחברו והתנתקו כמו שני זחלים גדולים בזמן שסילסל את הפסוק לפי הטעמים. "בבר מצווה הקראת יותר טוב! מה יש לך, שהקול שלך כזה חלשלוש?"

מאז מה שקרה עם עזריה הוא התחזק, יושב שעות בכורסה החומה, מדפדף וממלמל, הַשֵּׁם נָתַן וְהַשֵּׁם לָקַח. שנאתי את כורסת העור, ואת ימי שבת, ואת פרשת השבוע עם אבא, שהפכה למסכת אכזבה. ואיך כל זה התהפך. עוד זכרתי ימי שישי שהיינו שרים "לכה דודי", ואת "יגדל אלוהים חי", ואמא היתה עורכת שולחן עם מפה לבנה והצלחות היפות ששומרים רק לשבת, עם העיטורים המסולסלים בזהב.

הנער שלידי התרווח על הספסל. הוא טפח עם הידיים על המכנסיים ועל החולצה וקילל. בסוף מצא מצית באחד הכיסים. הדליק, שאף ונשף. העשן יצא מעובה באוויר הקר ויצר סביבו ענן אישי. שמתי את דמיאן על הברכיים שלי. טל של לילה הרטיב את הכריכה, וחששתי שהדפים יתפסו לחות. בכל זאת זה היה ספר שלקחתי מהספרייה, ולמרות שלא תיכננתי להחזיר (גנב), לא רציתי לגרום צער לנאוה הספרנית. ליטפתי את העטיפה האפורה, האטומה בסלוטייפ. זה כל מה שיש לי עכשיו: שטר של מאה, אודם וספר. אפילו סוודר אבא לא נתן לקחת. וקר בחוץ, לעזאזל.

הנער המלוכלך פישק את הרגליים ושקע עוד אל הספסל. כעס קטן נפלט לי מתוך הפחד: איך הוא דורך עליי ואני מתכופף. לא, רציתי להתנגד מול אבא, אני לא כמוהו. חום הִזְדָּרֵם לי בעורקים, ואולי זה האדרנלין ממקודם, מההשפלה. אזרתי אומץ. "עזוב אותי, אני לא צריך טובות. אני יוצא עם האוטובוס הראשון על הבוקר. ואתה בכלל לא יודע מי אני, אולי ברחתי לבד?"

"זה לא נראה ככה," הוא גיחך. "אתה ישן על ספסל ברחוב. במרכזית, באמצע הלילה. אפילו תיק לא נתנו לך לקחת. אם זאת תוכנית בריחה, אז אני טיפש." הבחור השתעל, שאף מהסיגריה והסיט קווצה מהשיער השחור שנפלה לו על המצח. הוא המשיך לבהות באוויר, המבט שלו ישר. כמו שאבא עמד מול הקבר הקטן. קו ניצב מול בור באדמה. עמוד חשמל עצוב אבא היה אז, קרא אותיות נשמה מהתהילים ואמא מילמלה לידו. מאז צמחה לה בטן, והיא קרנה גם מאור וגם מאפלה.

"אז מה עשו לך לפנים, תגיד," מין דרך אגב של נחש שיודע. הרגשתי את הלסת שלי מהדהדת. זה נס שלא נשברה לי אף שן. גירדתי באוזן. דם קרוש על האצבעות.

"כלום," התחמקתי מהעיניים. "מה אתה רוצה ממני?"

הוא ינק מהסיגריה. קימוט גבות. חושב. שתי מכוניות עברו לידנו, ממהרות גם בשעות הקטנות של הלילה.

"האמת, אני לא יודע. אין לך סיבה טובה לסמוך עליי, ואני בדרך כלל לא מדבר עם חדשים כמוך. אבל אתה רואה את הבניינים שם? לשם אני הולך. קר על הספסל הזה, ואתה נראה לי כמו אחד עם סיפור. תבוא אם אתה רוצה. תישאר פה אם לא. כאן זה הרחוב, אתה יכול לעשות מה בא לך. לאף אחד לא אכפת." הוא איפר על המדרכה וקם. הסתכלתי עליו הולך לכיוון הבתים הישנים ונשארתי לשבת. אני יכול לבד, לא צריך את אבא ולא צריך את הנער הזה. משב אוויר מקפיא חלף וחדר לי מתחת לחולצה. הוא המשיך להתרחק בלי להסתכל אחורה. אחרי כמה רגעים קמתי והתחלתי ללכת אחריו. בעצם, אין לי מה להפסיד.

זחילה דרך חלונות וחורים. מקום חשוך ויבש להתנחם בו. הוא התכופף בין הסורגים ואני אחריו. מזל שאני לא כמו אבא, שהוא בריא, מזל שאני דקיק כמו קש. מבוך. הבתים הנטושים שמול המרכזית שואבים לתוכם נערי־לילה. חדרים עירומים. מדרגות בטון חשופות. מבנה שבתוכו הוא קרוע ופרוץ.

***

החלל הנטוש היה מלא בקבוקים שבורים וזבל. הוא התיישב מתחת לכתובת גרפיטי דהויה. פיניתי זכוכיות עם הרגל וצנחתי לידו, גב אל הקיר. גניחה נפלטה ממני. נדמה כאילו כל הדם עלה לי בבת אחת לצוואר וניסה לצאת מכל החורים. הנחתי עורף על הבטון החשוף וניסיתי לעמעם את הבחילה. חושך כיסה את פינות החדר. אורות מהמרכזית נשפכו פנימה דרך החלון, בולשים. עצמתי עיניים. שמחתי על האפלה.

"אני מגיע לפה כשאני צריך קצת זמן לעצמי, לנשום. זה לא המקום הכי ביתי בעולם, אבל יש פה זיכרונות. את הלילה הראשון שלי בחוץ עשיתי כאן. תפסת אותי נוסטלגי. בדיוק ביקרתי את אחותי." הוא התרווח והציע לי סיגריה. סירבתי בתנועת ראש קלה. טעות, הפעימות החמירו. השענתי את המצח על הידיים. אלה היו מחוות הנחמדוּת הראשונות שמישהו עשה בשבילי בזמן האחרון.

"אני הגעתי לפה בדיוק כמוך, לפני... כמעט שנה. זרקו אותי מהבית. מה זה זרקו. אבא זרק. אמא היתה באשפוז. גם עליה אני כועס. הלכה והשאירה לנו עובדת סוציאלית, הפילה עלינו את הרווחה. בכל מקרה, הבאתי חברה ערבייה הביתה. הוא לא אהב. כמעט הרג אותי, הנרקומן. הוא דפק על הדלת של החדר, דלוק, איזה שעה. צרחות היו שם. יארה, חברה שלי, ברחה דרך החלון. ואני, מה זה מכות חטפתי. מכות זה לא מילה. ואז הגעתי לכאן. תמיד הייתי אחד שמסתובב, כן? אבל להיזרק זה אחרת. זה לדעת שהבית נגמר." הוא נעץ מבט בקיר כשדיבר. קצה הסיגריה נקודה כתומה בחושך. כשהבין שאני ממשיך לשתוק, נאנח. "טוב, אתה יודע, החיים יפים. אתה לא חייב לפחד ממני כל כך. מה, אז איך הגעת לישון על ספסל?"

בהתחלה דיברתי מתוך הידיים, בהרכנת ראש, טפטוף עדין של מילים לחושות. לאט־לאט הן הפכו לשטף מבולבל, לא כמו דמעות, אלא כמו רכבת מלאה קרונות עמוסים, מתגלגלת במורד ההר. במלמולים קטועים סיפרתי לו מה שהיה, בערך, קופץ ממחשבה למחשבה. דיברתי על עזריה, על אמא, ההיריון. את אבא וההתחזקות הזכרתי, אבל על האודם לא אמרתי מילה. מילמלתי שבבוקר אמצא למי לנסוע, יהיו לי חיים חדשים. רציתי חזק להאמין בזה, אבל המילים יצאו מעוכות. לא היתה לי תוכנית.

הוא שתק והמשיך להחזיק את הסיגריה בפה גם הרבה אחרי שהיא כבתה, מוליך אותה עם הלשון מצד אחד של הפה לצד השני. הרמתי את החולצה אל הפנים למחוק דם ודמעות. השפתיים שלי היו נפוחות כל כך, לעולם כבר לא אוכל לשים אודם. צמרמורת של חלחלה. היה קר בתוך המבנה, קור של קיץ ירושלמי. קולות של אנשים עוברים ואז שקט. הזכוכיות על הרצפה ניצנצו, נזכרות בהתנפצות. היינו קרובים לעולם שבחוץ, אבל בתוך החדר הנטוש הצפירות והדיבורים היו רחוקים. אור צהוב וסמיך נשפך מהחלון על שקיות הזבל והבקבוקים הריקים. ריח של מטוגנים נישא באוויר, שָׁמֵן. הבטן שלי קירקרה. הבחור הסתכל על התקרה, ואז זרק את הבדל הלעוס.

"אם אתה רוצה, יש לנו מזרון נוסף. תישן שם עד הבוקר. אחר כך תלך לאן שבא לך. אנחנו לא מכניסים אורחים בדרך כלל. אבל אתה לא נראה מלשן או מזיק. ואני ביום נחמד. אז אם אתה בעניין, בוא."

"אנחנו?" תהיתי. אבל הוא כבר יצא מהדלת אל האפלה. קמתי על רגליים עקומות. מתחת לצלעות הצטבר לי כאב לא ברור. הנה, כבר זה קורה, תחילת ההידרדרות. מחדר לחדר, נאבד אחריו, אחרי הצל במסדרונות. רגע לפני הפנסים הבוהקים של הרחוב הוא עצר.

"אני רֵייבֶן, אגב." צעד אחד לתוך הרחוב. חושך לאור.

יכולתי לברוח. יכולתי גם לעצור ולחזור לישון שם, בחדר המלא אבק. הוא לא היה עוצר אותי, בקושי בדק שאני מאחוריו. כל האוטובוסים וההזדמנויות יחכו לי מחר. ויש ערים אחרות, יש בניינים שלא עשויים אבן ירושלמית, שבהם אין אבא שפותח במפתיע את הדלת בסלון. עתיד אחר יש, צריך רק לעבור את הלילה. לא לרדוף אחרי זרים שמסתכלים עמוק מדי. למרות המחשבות האלו, הצעדים שלי עקבו אחרי הדמות הדקה, רייבן שנעלם בין עמודי הרמזורים המתארכים. הקבצנים שעל פניהם עברנו קראו אליו, ערמות של סמרטוטים אנושיים וחיוכים בלי שיניים, קללות של חיבה ולחיצת יד של הבחור הגבוה עם זקנה בפינת הרחוב.

הסתכלתי על הנער. שחום, קצת כמוני, אבל עם הליכה אחרת, של חתול שנופל על הרגליים, והיה לו אף של נשר טורף. בגלל השיער הארוך הוא נראה מרחוק קצת כמו אישה, אם מצמצמים את העיניים חזק מול הפנסים.

הוא יצא מאזור המרכזית, ואני אחריו. בלי לדבר המשכנו מתחת לירח דק בשמים. למטה, אל מאחורי תחנת דלק. חשבתי שבטח יעצור שם ויכוון אליי את הסכין שלו. ייקח את השטר של המאה, שזה כל הכסף שיש לי בעולם, ויכולתי לשמוע את אבא לוחש לי: מטומטם, מה אתה עוקב אחרי הטיפוס המפוקפק הזה, למה סיפרת לו כל מה שקרה, הוא יביא אותך למאורה שלו, ושם הם לא ירחמו עליך, הם יקיפו אותך וייתנו לך מכות רצח. רייבן הזה, זה בכלל לא השם האמיתי שלו. פתי, תינוק.

שיהיה. גם אני שקרן. השם שלי לא משי.

קצת רציתי שיעצור ויכוון אליי אקדח. שיעצור אותי כאן ויצחק עליי, כי אני ילד טוב כזה, שמגיע שיגנבו ממנו. ככה הוא יוציא ממני את כל הבכי עד שאהיה חלול. אבל הוא המשיך ללכת. מיששתי את השטר בכיס. בקושי הספקתי לקחת אותו אז מהיד של אמא, שישבה והחזיקה את הבטן. אבא אמר שאני עושה לעובר התקף לב.

"יש שם כמה שהיו מפרקים אותך אם היית נשאר לבד על הספסל," רייבן אמר וחצה את הכביש מהר, בלי להסתכל. "הקבצנים האלה, נרקומנים, איך שתקרא להם. המרכזית שלהם. והם לא נחמדים." לפני רגע חיבק אחד מהם.

המשכנו אל תוך השיחים, מתרחקים מהאורות של העיר. עכשיו אני צריך לרוץ, לברוח. לפני שמאוחר מדי. אחת, שתיים, שלוש! אבל הרגליים לא הסכימו, ורק קול בראש שלי דקר: תראה לאן הכנסת את עצמך, נראה לך שתצא מפה חי? מילים הידהדו לי בראש. כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הגיע לי, ידעתי שמגיע לי, אבל לא ככה דמיינתי שאמות. בין הקוצים בדרך עפר. הרקה עוד כאבה, חזק יותר משהרגשתי קודם. מיששתי את השפתון בכיס. תועבה. הרגל על האבנים. עזבנו את השביל הראשי לטובת משעולים צרים במעלה ההר. רייבן צל מהיר לפניי. הוא הכיר את הדרך היטב. מאיפה בא אליי ככה פתאום, כמו איזה נביא זעם? שיספור לי את החטאים ויעניש. מערבולת קפואה של אודם, אבא, ספסלי רחוב. הקור, שכבר שכן בתוכי, נספג בסדקים של הגוף.

רגע אחר כך התעוררתי מהמחשבות. הוא עצר. עמדנו מול מבנה ישן, עתיק. חושך בפנים. רייבן הזיז קרש עץ שהיה שעון על הקיר.

"איפה אנחנו?" שאלתי, עדיין מתוך חלום. עור ברווז ברגליים. רייבן נשען על הפתח.

"ליפתא. בוא."