רשומות איקסייה 2 - לימודי קסם

1

"הגענו," אַיְיריס אמרה.

הבטתי סביבי. הג'ונגל שהקיף אותנו שקק חיים. שיחים ירוקים שצמחו פרא חסמו את דרכנו, מטפסים נתלו על צמרות העצים, והשריקות והציוצים הקבועים של ציפורי הג'ונגל הלמו באוזניי. יצורים פרוותיים קטנים שעקבו אחרינו לאורך מסענו בג'ונגל הציצו ממקומות המסתור שלהם מאחורי עלים עצומים.

"לאן?" שאלתי ושלחתי מבט אל שלוש הילדות האחרות. הן משכו בכתפיהן ונראו מבולבלות כמוני. באוויר הלח והסמיך, שמלות הכותנה הדקות שלהן היו ספוגות זיעה. גם מכנסיי השחורים וחולצתי הלבנה דבקו לעורי הלח. היינו עייפות מסחיבת תרמילי הגב הכבדים שלנו לאורך שבילי הג'ונגל הצרים כנחש, ועורנו עקצץ אחרי שאירח עליו עשרות חרקים שאת שמם לא ידענו.

"לבית של זָלְטאנָה," אייריס אמרה. "וכנראה גם הבית שלך."

סקרתי את הצמחייה השופעת ולא ראיתי שום דבר שדמה ליישוב. במהלך המסע שלנו דרומה, בכל פעם שאייריס הכריזה שהגענו, עמדנו לרוב במרכז עיירה קטנה או כפר, מסביבנו בתי עץ, אבן או לבנים, מכותרים בשדות ובחוות.

תושבי המקום קיבלו את פנינו בבגדים ססגוניים, האכילו אותנו, ובין המולת הקולות וניחוחות התבלינים האזינו לסיפורנו. או אז כמה משפחות הוזמנו למקום בדחיפות גדולה. במהומה גדולה של התרגשות ופטפוטים, אחד מבני החבורה שלנו — ילדים וילדות שעד כה חיו בבית היתומים בצפון — התאחד עם משפחה שלא ידע כלל על קיומה.

כתוצאה מכך החבורה שלנו הלכה והידלדלה ככל שהעמקנו דרומה במחוזותיה של סיטייה. בתוך זמן קצר השארנו מאחור את אקלים הצפון הקר, ועכשיו התבשלנו בחום המהביל של הג'ונגל, בלי שום סימן לעיירה או לכפר באזור.

"הבית?" שאלתי.

אייריס נאנחה. קווצות משׂערהּ השחור הזדקרו החוצה מהפקעת ההדוקה שבה אספה אותו והבעת פניה הנוקשה לא תאמה את ההומור הקל שריצד בעיני האזמרגד שלה.

"ילנה, אל תיתני למראה עיניים להטעות אותך. חפשי אותם בתודעתך, לא בחושייך," היא הורתה לי.

שפשפתי את מקל הבו שלי בידיי החלקלקות, והתרכזתי בפני השטח המשויפים של העץ. רוקנתי את הראש ממחשבות, הנחתי לזמזום התמידי של הג'ונגל לדעוך סביבי ושילחתי את התודעה החוצה. זחלתי בתוך הצמחייה הנמוכה לצד נחש שחיפש פינה מוארת בשמש. טיפסתי בזחילה מהירה בין ענפי העצים עם חיה ארוכת גפיים. תנועתה היתה כה מהירה, עד שנדמה כאילו אנחנו עפות באוויר.

אז, גבוה יותר, התקדמתי עם אנשים על צמרות העצים. התודעה שלהם היתה פתוחה ורגועה והם חשבו על מה שיאכלו לארוחת הערב ודנו בחדשות שהגיעו מהעיר. אבל אחד מהם היה מוטרד מהקולות שעלו מקרקעית הג'ונגל. משהו לא בסדר. יש שם מישהו זר. סכנה אפשרית. מי נמצא בראש שלי?

חזרתי לעצמי בבת אחת. אייריס הביטה בי.

"הם חיים על העצים?" שאלתי.

היא הנהנה. "אבל תזכרי, ילנה, העובדה שאדם פתוח לקבל את הגישושים שלך לא אומרת שמותר לך לצלול ולהקשיב למחשבותיו הכמוסות והעמוקות יותר. זוהי עבירה על קוד המוסר והאתיקה שלנו."

המילים החריפות נאמרו בנימה של רב־מגית הנוזפת בתלמידתה.

"מצטערת," אמרתי.

היא הנידה בראשה. "אני שוכחת שאת עדיין לומדת. אנחנו צריכות להגיע למצודה ולהתחיל באימונייך, אבל אני חוששת שהעצירה כאן תארך זמן מה."

"למה?"

"אני לא יכולה להשאיר אותך עם המשפחה שלך כפי שעשיתי עם הילדים האחרים, אבל יהיה אכזרי מצידי לקחת אותך מהם שוב זמן קצר כל כך אחרי שחזרת."

באותו רגע שמעתי קול רם קורא מעלינו, "וֶנֶטָאדֶן."

אייריס הניפה את ידיה ומלמלה משהו, אבל שריריי קפאו עוד לפני שהצלחתי לדחות את הקסם שהקיף אותנו. לא יכולתי לזוז. אחרי רגע אחד של חרדה הרגעתי את תודעתי. ניסיתי לבנות את חומת ההגנה במחשבותיי, אבל הקסם שלכד אותי מוטט את הלבנים הדמיוניות שלי מהר מכפי שהצלחתי לערום אותן.

אייריס, לעומתי, לא הושפעה כלל. היא צעקה אל צמרות העצים. "אנחנו חברים של שבט זלטאנה. אני אייריס משבט ג'וּלרוֹז, הקוסמת הרביעית של המועצה."

עוד מילה מוזרה הדהדה בין העצים. רגליי רעדו כשהקסם הרפה ממני וצנחתי ארצה, ממתינה שהחולשה תחלוף. התאומות, גראסינה וניקילי, התמוטטו יחד באנחה. מֵיי שפשפה את רגליה.

"למה באת הנה, אייריס ג'ולרוז?" שאל הקול מלמעלה.

"אני סבורה שמצאתי את הבת האובדת שלכם," היא השיבה.

סולם חבלים השתלשל מבין הענפים.

"קדימה, בנות," אייריס אמרה. "ילנה, החזיקי בתחתית הסולם בזמן שאנחנו נטפס."

מחשבה כעוסה חלפה בי. ומי יחזיק את הסולם עבורי? קולה של אייריס הוכיח אותי בראשי. ילנה, את תוכלי לטפס על העצים בלי שום קושי. אולי אני בכלל צריכה לבקש מהם להרים את הסולם כשיגיע תורך, הרי את נהנית כל כך להשתמש בקרס הטיפוס ובחבל שלך.

היא צדקה, כמובן. נעזרתי בעצים כדי להתחבא מאויביי באיקסייה גם בלי הנוחות של סולם. גם עכשיו נהניתי מפעם לפעם "ללכת" בין צמרות העצים רק כדי לשמור על כושר.

אייריס חייכה אליי. אולי זה בדמך.

בטני התהפכה באי־נוחות כשנזכרתי במוֹגְקאן. הוא אמר שאני מקוללת בדמה של שושלת זלטאנה. עם זאת, לא היתה לי סיבה לבטוח במילתו של הקוסם הדרומי והמת הזה, ולא שאלתי את אייריס על שבט זלטאנה, כדי לא לטפח תקוות שאני אחת מהם. ידעתי שמוגקאן מסוגל לשלוף קלף נבזי מהשרוול, גם אחרי מותו.

מוגקאן ובנו של הגנרל בְּרָאזֶל, רֶייְאָד, חטפו אותי ועוד כשלושים ילדים אחרים מסיטייה. הם העלימו בממוצע שני ילדים בשנה, הביאו את הבנות והבנים החטופים צפונה, שיכנו אותם ב"בית היתומים" של בראזל בטריטוריה של איקסייה והתכוונו להשתמש בהם לתוכניותיהם המתועבות. לכל הילדים האלה היה פוטנציאל להפוך לקוסמים כי הם נולדו למשפחות עם קסם חזק.

אייריס הסבירה לי שכוחות הקסם הם מתת, ורק קומץ של קוסמים יצא מכל אחד מהשבטים. "מובן שככל שיש יותר קוסמים במשפחה," היא אמרה, "כך גדלים הסיכויים שיהיו יותר קוסמים בדור הבא. מוגקאן הסתכן בכך שחטף ילדים צעירים כל כך; כוחות הקסם מופיעים רק כשהילדים מגיעים לגיל ההתבגרות."

"למה הם חטפו יותר בנות מבנים?" שאלתי.

"רק כשלושים אחוז מהקוסמים שלנו הם גברים, ובֵּיין בְּלאדגוּד הוא היחיד מביניהם שהגיע לדרגת רב־מג."

בזמן שייצבתי את סולם החבלים שהשתלשל מבין צמרות העצים תהיתי כמה מבני שבט זלטאנה הם קוסמים. שלוש הבנות האחרות לצידי תחבו את שולי שמלותיהן בחגורותיהן. אייריס עזרה למֵיי להתחיל לטפס בשלבי החבלים וגראסינה וניקילי עלו אחריה.

כאשר חצינו את הגבול ונכנסנו לסיטייה, הילדות החליפו בשמחה את מדיהן הצפוניים בשמלות הכותנה הבהירות שלבשו חלק מהנשים הדרומיות. הבנים החליפו את מדיהם במכנסי כותנה פשוטים וטוניקות. אני, לעומת זאת, נשארתי במדי טועמת המזון שלי עד שהחום והלחות אילצו אותי לקנות זוג מכנסי כותנה וחולצה, מהסוג שלבשו הבנים.

אחרי שאייריס נעלמה בעלווה הירוקה הנחתי מגף אחד על השלב התחתון של הסולם. היתה לי הרגשה שכפות רגליי נפוחות ממים ומושכות אותי מטה. חוסר הרצון נאחז ברגליי, ומשקלו הכביד עליהן כשגררתי אותן במעלה הסולם. עצרתי באמצע הדרך, תלויה באוויר. מה יהיה אם האנשים האלה לא יִִרצו אותי? ואם הם לא יאמינו שאני בתם האבודה? ואם אני מבוגרת מדי עכשיו, ולא אעניין אותם?

כל הילדים שמצאו את משפחותיהם התקבלו לחיקן מייד. הילדים, שהיו בני שבע עד שלוש־עשרה, הופרדו ממשפחותיהם רק לפני שנים ספורות. הדמיון המשפחתי, הגיל, ואפילו השמות שלהם הקלו על מציאת קרוביהם. עכשיו נשארנו ארבע. התאומות הזהות, גראסינה וניקילי, היו בנות שלוש־עשרה. מֵיי היתה הצעירה ביותר, בת שתים־עשרה, ואני הייתי המבוגרת בחבורה, בת עשרים.

לדבריה של אייריס, שבט זלטאנה איבד ילדה בת שש לפני ארבע־עשרה שנים. זו היתה היעדרות ארוכה מאוד. כבר לא הייתי ילדה.

ואף על פי כן, הייתי החטופה המבוגרת ביותר ששרדה את תוכניותיו של בראזל ונותרה בריאה ושלמה. כשהילדים החטופים האחרים הגיעו לגיל ההתבגרות, אלה מהם שפיתחו יכולות קסומות עוּנוּ עד שהסכימו למסור את נשמתם למוגקאן ורייאד. מוגקאן השתמש בקסמם של השבויים להגברת כוחות הקסם שלו עצמו, כך שהצעירים האלה הפכו לרפי שכל וחסרי מודעות עם גוף חי אך חסר נשמה בתוכו.

אייריס לקחה על עצמה את העול לעדכן את משפחותיהם של אותם ילדים, אבל אני חשתי אשמה מסוימת על כך שהייתי היחידה ששרדה את מאמציו של מוגקאן לשעבד את נשמתי. עם זאת, גם המאמצים הללו גבו ממני מחיר כבד.

המחשבה על המאבקים שחוויתי באיקסייה הובילה את מחשבותיי אל וָאלֶק. כאב הפרידה ממנו עדיין כרסם בליבי. נתליתי על הסולם בזרוע אחת, והעברתי את אחת מאצבעות היד האחרת על תליון הפרפר שהוא סיתת עבורי. אולי יום אחד אוכל לחזור לאיקסייה. אחרי הכול, הקסם כבר לא התלקח בי בלי שליטה, ובהחלט העדפתי להיות איתו מאשר עם הזרים הדרומיים האלה שחיים על העצים. גם שְׁמה של הארץ הדרומית, סיטייה, התגלגל בפי סמיך כמו סירופ מקולקל.

"בואי כבר, ילנה," אייריס קראה אליי. "אנחנו מחכות."

בלעתי רוק במאמץ והעברתי יד על צמתי הארוכה, כדי להחליק את השׂיער השחור ולשלוף כמה קנוקנות מטפסים שדבקו בו. למרות המסע הארוך בג'ונגל לא הייתי עייפה מדי. במהלך השנה האחרונה שלי באיקסייה הפך גופי מכחוש לשרירי. ההבדל הניכר נבע מהשינוי בהסדר המגורים שלי: מתא צינוק בתנאי הרעבה אל חדרי הטירה, בתפקידי החדש כטועמת המזון של המפקד אמברוז. אבל אף על פי שהשינוי חולל פלאים במצבי הגופני, לא יכולתי לומר את אותו הדבר על מה שקרה למצבי הנפשי באותה תקופה.

ניערתי את הראש מצד לצד, גירשתי את המחשבות האלה ממוחי והתרכזתי במצבי בהווה. טיפסתי לאורך המרחק הנותר במעלה הסולם; ציפיתי למצוא בסופו ענף רחב או משטח בין העצים, כמו מבואה בין גרמי מדרגות. במקום זה נכנסתי לתוך חדר.

הבטתי סביבי בפליאה. הקירות והתקרה של החדר נבנו מקרשים וענפים שנקשרו בחבלים. אור השמש חדר מבעד לחרכים. זרדים נאגדו יחד כדי לבנות כיסאות, שעליהם היו מונחות כריות עשויות עלים. בחדר הקטן היו רק ארבעה כיסאות.

"זאת היא?" האיש הגבוה שאל את אייריס. טוניקת הכותנה והמכנסיים הקצרים שלבש היו בצבעם של עלי העץ. ג'ל ירוק היה משוח בשערו ומרוח על כל עורו החשוף. על כתפו היו תלויות קשת ואשפת חיצים. הנחתי שהוא השומר. אם זה הקוסם שהקפיא אותנו, מדוע הוא נושא נשק? מצד שני, אייריס הדפה את הקסם הזה די בקלות. האם היא מסוגלת גם להדוף חץ?

"כן," אייריס אמרה.

"שמענו שמועות בשוק ותהינו אם תבואי לבקר גם אותנו, הקוסמת הרביעית. בבקשה חכי כאן," הוא אמר. "אלך להביא את זקן השבט."

אייריס שקעה לתוך אחד הכיסאות והבנות החלו לחקור את החדר והתפעלו מהנוף שנשקף מהחלון היחיד. אני צעדתי הלוך ושוב בחלל הצר. נדמה שהשומר נעלם דרך הקיר, אבל אחרי בדיקה מעמיקה יותר גיליתי רווח שהוביל לגשר, גם הוא עשוי ענפים.

"שבי," אייריס אמרה לי. "הירגעי. את בטוחה כאן."

"גם אחרי קבלת הפנים החמה הזאת?" השבתי לה.

"זה הנוהל המקובל. נדיר שמבקרים מגיעים ללא ליווי. בגלל הטורפים הרבים בג'ונגל, רוב המטיילים שוכרים מדריך מקרב הזלטאנה שילווה אותם. את מתוחה ודרוכה מאז שאמרתי לך שאנחנו הולכות לכפר של שבט זלטאנה."

אייריס הצביעה על רגליי. "אפילו עכשיו את נראית מוכנה להתקפה. האנשים האלה הם המשפחה שלך. מדוע שירצו לפגוע בך?"

הבחנתי עכשיו ששחררתי את הנשק התלוי על גבי והחזקתי אותו כשאני דרוכה לקראת לחימה. בקושי ניכר, הרפיתי את אחיזתי.

"מצטערת." השחלתי את הבו שלי, מקל עץ באורך מטר וחצי, בחזרה אל בין הלולאות שנקבעו עבורו בצד תרמיל הגב שלי.

הפחד מהלא נודע כיווץ אותי מבפנים. כל חיי באיקסייה, ככל הזכור לי, אמרו לי שמשפחתי מתה. שהם אבדו לי לעד. ובכל זאת דמיינתי שיום אחד אמצא משפחה מאמצת שתאהב אותי ותטפל בי. ויתרתי על החלום הזה רק כשהפכו אותי לניסוי של מוגקאן ורייאד, ועכשיו — משהיה לי את ואלק — נדמה שכבר לא הייתי זקוקה למשפחה.

"זה לא נכון, ילנה," אייריס אמרה בקול. "המשפחה שלך תעזור לך לגלות מי את ולמה את כזאת. את צריכה אותם יותר משנדמה לך."

"חשבתי שאמרת שזה מנוגד למוסר ולאתיקה שלכם לקרוא את מחשבותיו של אדם." התרעמתי על הפלישה למחשבותיי הפרטיות.

"קיים בינינו חיבור מורה־תלמידה. פתחת לי דרך אל תודעתך מרצונך החופשי, כדי שתוכלי לקבל אותי כמדריכה שלך. יהיה קל יותר להטות מפל מים מהנתיב שלו מאשר לגדוע את החיבור בינינו."

"אני לא זוכרת שפתחתי שום דרך," רטנתי.

"את החיבור הזה אי אפשר ליצור במאמץ מודע." היא הביטה בפניי לזמן מה. "נתת בי אמון והבטחת לי את נאמנותך. זה כל מה שנדרש כדי ליצור את החיבור בינינו. אין לי שום כוונה לחטט במחשבותייך הכמוסות ובזיכרונותייך, אבל אני חשה את רגשותייך שקרובים לפני השטח."

פתחתי את פי כדי להשיב אבל השומר ירוק השיער חזר.

"בואו אחריי," הוא אמר.

עשינו את דרכנו בין פיתולי הצמרות. מסדרונות וגשרים חיברו חדר אחר חדר הרחק מעל פני האדמה. לא היה שום רמז לכפר־המבוך הזה מהקרקע. כשעברנו בין חדרי שינה וחדרי אירוח לא ראינו ולא פגשנו נפש חיה. במבטים החטופים שהעפתי בחדרים ראיתי שהם מקושטים בפריטים שונים שאפשר למצוא בג'ונגל. קליפות קוקוס, אגוזים, גרגירי יער, עלי דשא, ענפים ועלים — כולם סודרו ביד אומן ונתלו על הקירות או עיטרו כריכות ספרים, ארגזים ופסלים. מישהו יצר העתק מדויק של אחת מהחיות ארוכות הזנב באבנים לבנות ושחורות שהודבקו זו לזו ותו לא.

"אייריס," אמרתי והצבעתי על הפסל, "מה זה?"

"וַלְמוּר. הם מאוד חכמים ואוהבים לשחק. יש מיליונים כאלה ברחבי הג'ונגל. הם גם סקרנים מאוד. זוכרת איך הם עקבו אחרינו מבין העצים?"

הנהנתי ונזכרתי ביצורים הקטנים שלא עמדו במקום מספיק זמן כדי שאוכל להביט בהם היטב. ראיתי עוד פסלי חיות עשויים מאבנים צבעוניות בחדרים האחרים. תחושת ריקנות מילאה את גרוני כשחשבתי על ואלק ועל פסלי החיות שסיתת מאבנים. ידעתי שהוא היה מעריך את המיומנות ששימשה להכנת פסלי האבן האלה. אולי אוכל לשלוח לו אחד מהם.

לא ידעתי מתי אראה אותו שוב, אם בכלל. המפקד הגלה אותי לסיטייה כשגילה שיש לי כוחות קסם. אם אחזור לאיקסייה, צו ההוצאה להורג ייכנס לתוקף; אבל המפקד מעולם לא אמר שאסור לי לשמור על קשר עם חבריי שנותרו באיקסייה.

עד מהרה גיליתי למה לא נתקלנו באף אחד במסענו דרך הכפר. נכנסנו לאולם משותף, גדול ועגול, שבו נאספו כמאתיים אנשים. נראה שהיישוב כולו נמצא כאן. אנשים מילאו את ספסלי העץ שהקיפו בור מדורה גדול עשוי אבן.

הדיבורים פסקו ברגע שנכנסנו. כל העיניים הופנו אליי. עורי עקצץ. נדמה היה לי שהם בוחנים כל סנטימטר מפניי, מבגדיי וממגפיי המכוסים בבוץ. מהבעות פניהם הסקתי שלא עמדתי בציפיות. כבשתי את הדחף להתחבא מאחורי אייריס, ואת חזי מילאה חרטה מעיקה על שלא שאלתי אותה יותר שאלות לגבי שבט זלטאנה.

לבסוף איש מבוגר פסע קדימה מבין הקהל. "אני בָּאבוֹל קקאו זלטאנה, זקן השבט של שבט זלטאנה. האם את ילנה לִיאָנָה זלטאנה?"

היססתי. השם הזה נשמע כה רשמי, כה מחובר, כה זר. "שמי ילנה," אמרתי.

איש צעיר, מבוגר ממני בכמה שנים בלבד, נדחף מבעד לקהל ונעמד ליד ראש השבט. הוא צמצם את מבטו ועיני הירקן שלו ננעצו בעיניי. פניו התעוותו בתערובת של שנאה וגועל. חשתי מגע קל של קסם מדגדג את גופי.

"היא הרגה," הוא קרא. "היא מצחינה מדם."

2

קול תדהמה קיבוצי עלה מקרב קהל בני זלטאנה. תיעוב ותרעומת עלו על פניהם העוינות של יושבי החדר. מצאתי את עצמי עומדת מאחורי אייריס, מקווה לחסום את השליליות העזה ששידרו כל כך הרבה עיניים.

"לִיף, כרגיל, אתה דרמטי מדי," אייריס גערה באיש הצעיר. "לילנה היו חיים קשים. אל תשפוט את מה שאתה לא מבין."

ליף קמל תחת מבטה.

"גם אני מצחינה מדם. לא?" היא שאלה.

"אבל את הקוסמת הרביעית," אמר ליף.

"ולכן אתה יודע מה עשיתי ומדוע. אני מציעה שתבדוק קודם מה אחותך נדרשה לעשות כדי לשרוד באיקסייה, לפני שתצא בהאשמות כלפיה."

לסתו התהדקה. השרירים בצווארו נמתחו כשבלע תשובה אפשרית. הסתכנתי בהצצה נוספת ברחבי החדר. כעת ההבעות על פני הקבוצה היו מהורהרות, מודאגות ואפילו נכלמות. נשות הזלטאנה לבשו שמלות חסרות שרוולים או חצאיות עם חולצות קצרות מעוטרות בדוגמאות פרחוניות. החצאיות הגיעו עד לברכיהן. הגברים לבשו טוניקות בהירות ומכנסיים פשוטים. כל בני הזלטאנה היו יחפים ולרובם היו גוף רזה ועור שחום כארד.

ואז מילותיה של אייריס שקעו במוחי. תפסתי את זרועה. אח? יש לי אח?

אחת מזוויות פיה התעקלה מעלה. כן. אח. אחיך היחיד. היית יודעת את זה אם לא היית משנה את הנושא בכל פעם שניסיתי לספר לך על השבט.

נהדר. המזל המשיך להאיר לי פנים. חשבתי שכל הצרות שלי הסתיימו כשהצלחתי לעזוב את הטריטוריה של איקסייה. למה אני עדיין מופתעת מהדברים האלה? בשעה שכל הסיטיאנים האחרים חיו בכפרים על פני האדמה, המשפחה שלי התגוררה דווקא בין העצים. בחנתי במבטי את ליף וחיפשתי את הדמיון המשפחתי. גופו החסון והשרירי ופניו הרבועות בלטו בהשוואה לשאר בני השבט הגמישים למראה. רק שׂערו השחור ועיניו הירוקות היו דומים לשלי.

במהלך רגעי המבוכה שלאחר מכן, הצטערתי בכל ליבי שאיני יכולה להשתמש בקסם היעלמות והזכרתי לעצמי לשאול את אייריס אם אכן קיים קסם כזה.

אישה מבוגרת בערך בגובה שלי ניגשה אלינו. כשהתקרבה היא ירתה בליף מבט רב־משמעות והוא השפיל את מבטו. בלי שום אזהרה, היא חיבקה אותי. נרתעתי ממנה לרגע בהיסוס. שׂערהּ הדיף ריח פרחי לילך.

"במשך ארבע־עשרה שנים רציתי לעשות את זה," היא אמרה והידקה את חיבוקה. "זרועותיי השתוקקו כל כך לחבק שוב את הילדה הקטנה שלי."

לשמע הדברים האלה נשלחתי אחורה בזמן, התכווצתי והפכתי שוב לילדה בת שש. כרכתי סביבה את זרועותיי ופרצתי בבכי. ארבע־עשרה שנים בלי אימא גרמו לי לחשוב שאוכל לשמור על איפוק כאשר אפגוש אותה לבסוף. במהלך המסע שלנו דרומה חשבתי שאהיה סקרנית וחסרת רגש. נעים להכיר אתכם, אבל אנחנו באמת חייבות להגיע למצודה. בשום אופן לא הייתי ערוכה לשטף הרגשות שטלטל את גופי. נצמדתי אליה כאילו היתה הדבר היחיד שמנע ממני לטבוע.

שמעתי את קולו של באבול קקאו ממרחק. "כולם יכולים לחזור לעבודה. הקוסמת הרביעית היא אורחת שלנו. אנחנו צריכים להכין משתה הערב. פֶּטאל, הכיני את החדרים לאורחים. נצטרך חמש מיטות."

זמזום הקולות שמילא את האולם החל להתפזר. החדר כבר כמעט התרוקן כאשר האישה — אימא שלי — שחררה אותי מאחיזתה. עדיין התקשיתי להצמיד את הכותרת "אימא" לפניה האליפטיות. אחרי הכול, אולי היא לא אימי האמיתית. וגם אם היתה, האם יש לי זכות לקרוא לה כך אחרי שנעדרתי כל כך הרבה שנים?

"אבא שלך ישמח כל כך," היא אמרה. היא הסיטה קווצת שיער שחורה מפניה. פסים אפורים נראו בצמותיה הארוכות ועיניה הירוקות והבהירות בהקו מדמעות שטרם זלגו.

"איך את יודעת?" שאלתי. "אולי אני לא —"

"הנשמה שלך תואמת באופן מושלם לחלל שנפער בנשמה שלי. אין לי ספק שאת בתי. אני מקווה שתקראי לי אימא, אבל אם אינך מסוגלת לכך תוכלי לקרוא לי פֶּרְל."

מחיתי את הדמעות מפניי בממחטה שאייריס הושיטה לי. הבטתי סביבי וחיפשתי את אבי. אבא. עוד מילה שאיימה להשמיד את הדרת הכבוד המעטה שעוד נותרה לי.

"אביך יצא לאסוף דגימות," אמרה פרל, כאילו קראה את מחשבותיי. "הוא יחזור ברגע שהחדשות יגיעו אליו." פרל הפנתה את ראשה. עקבתי אחר מבטה וראיתי את ליף עומד לידינו; זרועותיו היו שלובות על חזהו וידיו קפוצות לאגרופים. "פגשת את אחיך. אל תעמוד שם ככה, ליף. בוא ותברך את אחותך כמו שצריך."

"אני לא יכול לסבול את הריח הזה," הוא אמר. הוא הפנה לנו את גבו והתרחק.

"אל תתייחסי אליו," אמרה אימי. "הוא רגיש במיוחד. היה לו קשה להתמודד עם היעלמותך. הוא בוֹרַך ביכולת קסם חזקה מאוד, אבל הקסם שלו..." היא השתהתה לרגע. "ייחודי. הוא יכול לחוש היכן היה האדם ומה עשה. לא דברים מפורטים, רק תחושה כללית. המועצה קוראת לו כדי לעזור לפתור פשעים ומחלוקות וכדי לקבוע אם אדם אשם או לא." היא נענעה את ראשה. "הזלטאנה שהתברכו בכוחות קסם לרוב ניחנים ביכולות בלתי רגילות. מה בנוגע אלייך, ילנה? אני חשה את הקסם בדמך." חיוך חטוף נגע בשפתיה. "זה הלהטוט האחד שלי. אז מה הכישרון שלך?"

הבטתי באייריס בתחינה לעזרה.

"הקסם שלה הוּצא ממנה בכוח והיה בלתי נשלט עד לאחרונה. עדיין לא גילינו מה היכולת המיוחדת שלה."

הצבע נעלם מפניה של אימי. "בכוח?"

נגעתי בשרוולה. "זה בסדר."

פרל נשכה את שפתה. "יכול להיות שהיא התרוקנה מכוחות?" היא שאלה את אייריס.

"לא. לקחתי אותה תחת חסותי. היא רכשה מידה מסוימת של שליטה. אבל היא חייבת לבוא איתי אל מעוז הקוסמים כדי שאוכל ללמד אותה עוד על כוחות הקסם שלה."

אימא שלי אחזה בזרועותיי בכוח. "אני רוצה שתספרי לי כל מה שקרה לך מאז שנלקחת מאיתנו."

"אני..." מחנק עלה בגרוני.

באבול קקאו נחלץ לעזרתי. "בני שבט זלטאנה גאים בכך שבחרת באחת מאיתנו כתלמידתך, הקוסמת הרביעית. בבקשה תני לי לקחת אותך ואת בנות לווייתך אל חדריכן כדי שתוכלו להתרענן ולנוח לפני המשתה."

נמלאתי הקלה, אף שהכיווץ הנחוש בלסת של אימי הבהיר שהיא עדיין לא סיימה איתי. היא הידקה את אחיזתה בי כשאייריס ושלוש הילדות האחרות הלכו בעקבות באבול קקאו אל החדרים שלנו.

"פרל, יהיה לך מספיק זמן לבלות עם בתך," הוא אמר. "היא בבית עכשיו."

היא הרפתה ממני ופסעה לאחור. "אראה אותך הערב. אבקש מבת דודתך, נָאטי, להשאיל לך בגדים מתאימים למשתה."

חייכתי כשעשינו את דרכנו לחדרי האורחים. עם כל מה שקרה היום, אימא שלי עדיין הצליחה לשים לב לבגדים שלבשתי.

המשתה באותו ערב התחיל כארוחה רגועה אבל אז הפך למסיבה של ממש, אף שייתכן שהעלבתי את המארחים שלי כשבחנתי נוכחות רעלים במגוון המנות הפירותיות ובבשרים המתובלים הקרים לפני שאכלתי מהם. בכל זאת, קשה להיפטר מהרגלים ישנים.

אוויר הלילה היה מלא בניחוח הציטרוֹנֶלה הבוערת שהשתלב בריח האדמה הלחה. אחרי הארוחה כמה מבני זלטאנה הוציאו כלי נגינה עשויים מבמבוק וחוטי יוטה, אחדים קיפצו ורקדו ואחרים שרו לצלילי המוזיקה. כל אותו הזמן, וַלמוּרים פרוותיים קטנים התנדנדו מתקרות הסכך וקיפצו משולחן לשולחן. כמה מבני ובנות הדודים שלי אימצו וַלמוּרים כחיות מחמד. כתמים שחורים ולבנים וכתומים וחומים נחו על כתפיהם ועל ראשיהם. וַלמוּרים אחרים התגודדו בפינות או גנבו מזון מהשולחנות. מֵיי והתאומות עלצו למראה פיתולי הזנבות הארוכים של החיות. גראסינה ניסתה לפתות וַלמוּר ערמוני זהוב לאכול מכף ידה.

אימי ישבה לידי. ליף לא בא למשתה. לבשתי שמלה צהובה־סגולה עם דוגמת חבצלות שנאטי השאילה לי. זה היה בגד דוחה, ולבשתי אותו אך ורק כדי לשמח את פרל.

הודיתי לגורל על כך שארי וג'נקו, חבריי החיילים מאיקסייה, לא כאן. הם היו מתפקעים מצחוק אם היו רואים אותי לובשת בגד צעקני כל כך. ואז שיניתי את דעתי. התגעגעתי אליהם מאוד והצטערתי שהם לא כאן איתי; הייתי מוכנה לשאת את המבוכה כדי לראות שוב את הניצוץ בעיניו של ג'נקו.

"אנחנו צריכות לעזוב בעוד כמה ימים," אייריס אמרה לבאבול מעל שאון הדיבורים והמוזיקה. הערתה העבירה אדווה של עכירות במצב הרוח של הסובבים אותנו.

"למה אתן חייבות לעזוב מהר כל כך?" אימי שאלה. האכזבה ניכרה בקמטים שבין גבותיה.

"אני צריכה להביא את הילדות האחרות לביתן, וגם כך כבר נעדרתי מספיק זמן מהמצודה ומהמעוז."

העצבות והעייפות בקולה של אייריס הזכירו לי שהיא לא ראתה את משפחתה שלה כבר קרוב לשנה. מעללי ההתגנבות והריגול בטריטוריה של איקסייה שאבו ממנה את כוחותיה.

השולחן שלנו השתתק לזמן מה. אך אז פניה של אימי קרנו פתאום. "את יכולה להשאיר את ילנה כאן בזמן שאת לוקחת את הילדות האחרות לביתן."

"היא תצטרך להאריך משמעותית את הדרך כדי לחזור לקחת את ילנה," באבול קקאו אמר.

אימא הביטה בו בזעף. יכולתי לראות את המחשבות מסתחררות מאחורי עיניה. "אה! ליף יכול לקחת את ילנה אל המצודה. ממילא הוא צריך לפגוש שם את הקוסמת הראשונה בעוד שבועיים."

הרגשות ניתרו בחזי בפראות. רציתי להישאר אבל חששתי מפני הפרידה מאייריס. הם היו בני המשפחה שלי, ובכל זאת הם היו גם זרים. לא יכולתי שלא לחשוש מהם; זאת היתה מיומנות שלמדתי עוד באיקסייה. והיציאה למסע עם ליף היתה מפתה בעיניי בערך כמו שתיית יין מורעל.

לפני שמישהו הספיק להסכים או להתנגד, אימא אמרה, "כן. זה מה שנעשה," וחתמה את הדיון בנושא.

בבוקר למחרת היה לי התקף חרדה קל כשאייריס נטלה את תרמיל הגב שלה. "אל תשאירי אותי כאן לבד," התחננתי.

"את לא לבד. ספרתי שלושים וחמישה בני דודים ועוד המון דודות ודודים." היא צחקה. "חוץ מזה, את צריכה לבלות קצת זמן עם המשפחה שלך. את צריכה ללמוד לבטוח בהם. אני אראה אותך במעוז הקוסמים. הוא נמצא בין חומותיה של המצודה. בינתיים תוכלי להתאמן על השליטה שלך בכוח."

"כן, המפקדת."

מֵיי נפרדה ממני בחיבוק חם. "המשפחה שלך כל כך כיפית. אני מקווה שגם המשפחה שלי תגור על עצים," היא אמרה.

יישרתי את צמותיה. "אנסה לבקר אותך מתישהו."

אייריס אמרה, "אולי מֵיי תגיע לבית הספר של המצודה בעונה הקרירה הקרובה, אם היא תפגין יכולת קישור למקור הכוח."

"זה יהיה נהדר!" מֵיי קראה באושר. שתי התאומות חיבקו אותי חיבוק מהיר.

"שיהיה במזל," גראסינה אמרה בחיוך. "את תזדקקי לו."

ירדתי בעקבותיהן בסולם החבלים אל האוויר הצונן של קרקעית הג'ונגל כדי להיפרד מהן. צפיתי באייריס ובבנות מפלסות דרך בשביל הצר והמשכתי לצפות בהן עד שנעלמו מהעין. כעת, בהיעדרן, נדמה שגופי נעשה דקיק כנייר ועלול להיקרע לגזרים מכל משב רוח קל.

כדי להשהות את חזרתי לצמרות החלטתי לבחון היטב את סביבתי. עלוות הג'ונגל מעליי לא הסגירה כל סימן לבתיהם של הזלטאנה, והצמחייה העבותה מסביב חסמה את שדה הראייה שלי בכל כיוון. על אף הרעש הרב שהקימו החרקים, עדיין יכולתי לשמוע קול קלוש של מים זורמים ומפכפכים בקרבת מקום, אבל לא הצלחתי לפלס לי דרך בין הצמחייה כדי למצוא את הזרם.

הייתי מתוסכלת, מיוזעת, ונמאס לי לשמש מזנון חופשי לכל יתוש חולף, לכן ויתרתי וטיפסתי חזרה בסולם החבלים. כששבתי אל צמרת היער החמימה והיבשה איבדתי במהירות את דרכי במבוך החדרים והמעברים בכפר שבין העצים.

פרצופים לא מוכרים הנהנו או חייכו אליי. אחרים זעפו או הפנו ממני את מבטם. לא היה לי מושג איפה נמצא החדר שלי או מה אני אמורה לעשות, ולא רציתי לשאול. המחשבה שאצטרך לספר לאימי את כל סיפור חיי לא קסמה לי. ידעתי שזה בלתי נמנע, אבל נכון לעכשיו זה היה עול כבד מדי עבורי. נדרשה לי כמעט שנה כדי לבטוח בוואלק מספיק ולספר לו כל מה שעבר עליי; איך אוכל לפרושׂ את סיפור המאבק שלי בפני מישהי שרק עכשיו פגשתי?

אז נדדתי בין החדרים, וחיפשתי מקום שרואים ממנו את אותו "נהר" ששמעתי כשהייתי על קרקעית הג'ונגל. משטחים גדולים וירוקים מילאו את כל האופק. כמה וכמה פעמים ראיתי עצם אפור וחלק שזיהיתי כרכס הררי. אייריס אמרה לי שג'ונגל איליאס נמצא בעמק עמוק מאוד. העמק נחבא בין הגאיות שירדו מרמת דָאבִיָאן, וצורתו החריגה של הג'ונגל נשקה לשולי ערבות אביבּיָאן, כך שרק צד אחד של הג'ונגל היה נגיש לעוברי אורח.

"מאוד נוח להגנה," אייריס אמרה. "אי אפשר לטפס על צלעות ההרים או להגיע מכיוון הרמה."

השתעשעתי בבחינת יכולת האיזון שלי על גשר חבלים, כשקול הקפיץ אותי פתאום ונאלצתי לתפוס במעקה כדי להתייצב.

"מה?" ניסיתי להחזיר לעצמי את שיווי המשקל.

"שאלתי מה את עושה." נאטי עמדה בקצה הגשר.

החוויתי בזרועי על האופק ואמרתי, "נהנית מהנוף."

ארשת פניה הספקנית לימדה אותי שהיא לא השתכנעה. "בואי אחריי אם את רוצה לראות נוף מרשים באמת." היא דילגה לה משם.

התאמצתי לשמור על הקצב ולהשיג אותה בזמן שהיא מצאה קיצורי דרך בין ענפי העצים. זרועותיה ורגליה הצנומות נשלחו ותפסו במטפסים בגמישות שהזכירה לי וַלמוּר. כשעברה תחת קרן שמש שחדרה בין העצים, שׂערהּ ועורה — שניהם בגוון חום בהיר — בהקו.

הייתי צריכה להודות שהיה דבר טוב אחד בכך שהגעתי לדרום. כעת לא הייתי האדם היחיד שעורו שחום, וסוף־סוף נראיתי שייכת לסביבתי. עם זאת, אחרי שחייתי זמן רב כל כך בצפון עם האיקסיאנים בהירי העור, לא הייתי מוכנה למגוון העצום הקיים של גוני עור חום. למרבה המבוכה, כשרק נכנסנו לסיטייה מצאתי את עצמי לוטשת מבטים בצבעי העור שהיו לעיתים כהים מאוד.

נאטי נעצרה פתאום וכמעט התנגשתי בה. עמדנו כעת על משטח מרובע בראשו של העץ הגבוה ביותר בג'ונגל. שום דבר לא חסם את הנוף שלפנינו.

שטיח אזמרגד נפרש תחתינו והסתיים בשני מצוקי אבן זוויתיים שפנו זה לזה. במקום המפגש בין שני הצוקים נשפך מפל אדיר שתחתיתו הסתתרה בענן של ערפילים. מעבר לאופק, מעל מצוקי האבן, ראיתי רמה גדולה, שטוחה ורחבת ידיים. תערובת של צבעי חַמְרָה, צהוב, זהוב וחום כיסתה את פני ההר השטוח הזה.

"זאת רמת דאביאן?" שאלתי.

"כן. שום דבר לא צומח שם מלבד דשא ערבות הבר. לא יורד שם הרבה גשם. היא יפהפייה, נכון?"

"בלשון המעטה."

נאטי הנהנה והמשכנו לעמוד שם עוד זמן מה בשתיקה עד שהסקרנות גברה עליי, והפרתי את הדממה. שאלתי את נאטי שאלות על הג'ונגל ולבסוף כיוונתי את השיחה לבני שבט זלטאנה.

"למה קוראים לך נאטי?" שאלתי.

היא משכה בכתפיה. "שמי האמיתי הוא הֵייזֶלנָאט פָּאלְם זלטאנה, אבל כולם קראו לי נאטי מאז שהייתי קטנה."

"אז שמך האמצעי הוא פאלם."

"לא." נאטי צעדה מעבר לקצה המשטח המרובע שעמדנו עליו וצנחה אל ענפי העץ שתמכו בגופה. העלים רעדו ואחרי רגע נוסף היא טיפסה בחזרה. היא הושיטה לי חופן של פירות חומים. "פאלם, על שם עץ הדקל, הוא שם המשפחה שלי. זלטאנה הוא שם השבט. כל מי שמתחתן איתנו חייב לאמץ לעצמו את שם השבט, אבל בתוך השבט עצמו יש משפחות שונות. הנה, תוכלי לפצח אותם ככה..." היא לקחה אחד מהפירות, ריסקה אותו על ענף סמוך וחשפה את הגלעין שבתוכו.

"שם המשפחה שלך הוא ליאנה, שזה שמו של צמח מטפס. ילנה משמעו 'זו שזורחת'. כל בני השבט קרויים על שם משהו שקיים בג'ונגל, או שלשמות שלהם יש משמעות כלשהי באיליאס עתיקה, שפה שכולנו חייבים ללמוד." נאטי גלגלה עיניים כדי להביע את דעתה בנושא. "יש לך מזל שהחמצת את זה." היא תקעה בי אצבע. "עוד דבר שהחמצת הוא התענוג של אחים גדולים ומגעילים! פעם הסתבכתי ממש כי קשרתי את אחי בשריג של מטפס והשארתי אותו תלוי... אוי, רוק של נחשים! לגמרי שכחתי. בואי איתי." היא מיהרה לחזור בין העצים.

"מה שכחת?" שאלתי וניסיתי לעקוב אחריה.

"הייתי אמורה לקחת אותך לאימא שלך. היא חיפשה אותך כל הבוקר." נאטי האטה רק מעט כדי שתוכל לעבור בבטחה בגשר החבלים. "דוֹד איסו חזר מהמשלחת."

עוד בן משפחה שעליי להכיר. שקלתי לאבד את עקבותיה "בטעות"; אבל זכרתי את המבטים העוינים שנעצו בי כמה מבני הדודים שלי והחלטתי שעדיף שאישאר עם נאטי. כשהצלחתי להדביק אותה, תפסתי בזרועהּ.

"חכי," התנשפתי בכבדות. "קודם אני רוצה לדעת למה כל כך הרבה מבין הזלטאנה מזעיפים אליי פנים. זה הריח של הדם?"

"לא. כולם יודעים שליף יכול למצוא דם, אש ותמרות עשן בכל אחד ובכל דבר. הוא תמיד מחפש דרכים למשוך תשומת לב." היא הצביעה עליי. "רובם חושבים שאת לא באמת זלטאנה, אלא מרגלת של איקסייה."