ירח מים

חלק ראשון

הניצן שנשר

לא ישוב אל הענף.

מראה שבורה

אי־אפשר להבריק.

פרק 1:

חנות המשכונות של "אילו" ו"כמעט"

לזמן אין גבולות מלבד אלה שבני האדם מקימים. ביום הסתיו הזה, הקר במיוחד, אישׁיקאוָוה האנָה הקימה גבול בעזרת שכבת עור דקה ביותר. זהו יתרונם של העפעפיים. כל עוד היו עפעפיה סגורים, יכלה להפריד בין שני החצאים של חייה: עשרים ואחת השנים שחייתה לפני שפקחה את עיניה, וכל מה שעמד לקרות לאחר מכן.

היא כיסתה בשמיכה את ראשה הכאוב מהשתייה המרובה בליל אמש, והעמידה פנים שהבוקר הראשון שלה כמנהלת החדשה של חנות המשכונות עדיין לא התחיל, אפילו שהיתה ערה לגמרי ושהחלום האחרון בשרשרת ארוכה וסבוכה של חלומות שלא זכרה נפרם כבר לפני שעה. ראשה היה כבד ופיה היה יבש מהרגיל, אבל היא חשבה שזה לאו דווקא בגלל האלכוהול ששתתה אמש, אלא בגלל מה שמצפה לה.

בעוד כמה רגעים ידפוק אביה, טוֹשִׁיוֹ, על הדלת, ויומם יתחיל.

האנה התעקשה להיאחז בתקווה הקטנטנה שכמות הסאקֶה המופרזת ששתו כדי לחגוג את פרישתו תגרום לו להשתהות מעט במיטתו. התקווה הזאת — אם אפשר בכלל לקרוא לה תקווה, בהתחשב בגודלה — היתה זעירה יותר מחלוק אבן טחוב בנחל, וחמקמקה לא פחות.

בכל השנים שבהן ניהל טושיו את חנות המשכונות, היו רק שני מקרים שבהם היא לא נפתחה בזמן. ובשני הימים האלה היא לא נפתחה כלל. אבל האנה ואביה לא דיברו על שני הימים האלה. אף פעם.

אילו היתה חנות המשכונות שלהם כמו חנות משכונות רגילה שסוחרת ביהלומים, בכסף ובזהב, אולי היו בני משפחת אישיקאווה, שניהלה את החנות במשך דורות, יכולים להרשות לעצמם מותרות כמו ימי מחלה וסופי שבוע. אבל טושיו לימד את האנה להעריך אוצר שערכו גדול בהרבה.

כשתם הקיץ והלילות נעשו קרים וארוכים יותר, הם מצאו את הטובים שבלקוחותיהם. מלנכוליה היתה טובה לעסקים. לחנותם הקטנה, ששכנה בסמטה שקטה בשכונת אַסַקוּסָה בטוקיו, לא היה שֵׁם, אבל אלה שנזקקו לשירותיה תמיד הצליחו למצוא אותה. ובכל זאת, אילו מישהו היה סקרן דיו כדי לשאול את האנה איך צריך לדעתה לקרוא לחנות המשכונות, היתה לה תשובה מוכנה: אִיקִיגַאי. לא היתה מילה מתאימה יותר.

האנה היתה בת שנה בערך כשלמדה ללכת על רצפת העץ הכהה של החנות, וכל צעד שעשתה מאז קירב אותה אל הרגע שבו אביה יפרוש והיא תנהל את החנות. הוא היה אלמן, והיא היתה היורשת היחידה שלו. חנות המשכונות היתה נתיב חייה, ייעודה האחד והיחיד. האיקיגאי שלה. אבל בכל השנים שבהן שיחקה לצד אביה כפעוטה ואחר כך עבדה לצידו כאישה צעירה, איש מלקוחותיהם מעולם לא טרח לשאול לשמה של חנות המשכונות. כשטושיו קידם את פניהם בקידה מנומסת, התרוצצו בעיניהם שאלות דחופות הרבה יותר. השאלה הראשונה היתה כמעט תמיד איפה הם נמצאים, והשנייה — כיצד הגיעו לשם.

אחרי הכול, איש לא מצפה למצוא חנות משכונות מאחורי דלת של מסעדת ראמן.

כל האנשים שעומדים בתור מחוץ למסעדה הוותיקה והפופולרית יגידו לכם שהשׁוֹיוּ ראמן שם הוא הטוב ביותר ברובע טַאיטוֹ. הניחוח שעלה מהקערות המהבילות של אטריות הצ'יג'ירֶמֶן ופרוסות בטן החזיר הצלויות באופן מושלם ושוחות בציר עצמות כהה ועשיר, הקל על אחדים מהם את ההמתנה. מבחינת אחרים, הוא הכפיל את הזמן שבילו בתור המתפתל. כך או כך, כולם שאפו את הניחוח לריאותיהם, והתענגו על הבטחת הטעם שבו עד שהגיע תורם להיכנס למסעדה הצפופה, שאולי נחשבה מודרנית לפני עשרים שנה. על הקירות המצהיבים התנוססו תמונות חתומות של לקוחות המסעדה המפורסמים, וקידמו את פניהם בזמן שפילסו את דרכם אל מושבים פנויים. אבל לא כל הרעבים שעברו בדלת המסעדה הגיעו אל שולחנות האוכל. יש כאלה שזכו לקבלת פנים בידי אור קלוש של חנות ודנדון פעמון דלת קטן.

דנדון הפעמון הזה הצטלצל בזיכרונה של האנה בשעה שהתכרבלה בשמיכתה. הוא פקד עליה לקום ולקבל את הבלתי נמנע. היא סתמה את אוזניה וניסתה למנוע ממחשבותיה לקום מהמיטה לפניה, אך זה היה קרב אבוד. כמה מהמחשבות כבר היו כמעט לבושות, וסגרו את הכפתורים האחרונים של מדי החנות המגוהצים. מחשבות אחרות כבר ירדו לקומה התחתונה ודמיינו איך יתנהג אביה ביום הראשון לפרישתו: ודאי יישאר בסביבה ויפקח על כל מעשה שלה בשבע עיניים.

אם יתפוס אותה בטעות, הוא לא יגיד דבר. הוא לעולם אינו עושה זאת. די ברטט קל של הגבה הימנית. טושיו העדיף שתיקה על מילים, ושמר את מרצו ואת פתחון פיו ללקוחות. האנה נעשתה מיומנת מאוד בפענוח נשימותיו השקטות, חיוכיו הקלים ומבטיו. היא זכרה רק מקרה אחד שבו התרגז ממש: מזג האוויר היה סוער, והיא היתה בת עשר ואיבדה שעון עתיק ממושכן. עיניו נעשו כהות יותר מהעננים שהתחשרו מעל החצר הפנימית שלהם, וכשאחז בכתפיה הרזות וקירב את פיו אל אוזנה, ליבה צנח בקרבה. קולו היה שקט כמו רוח קלה, אבל המילים שאגו בתוך האנה בעוצמה חזקה יותר מסופת טייפון.

מצאי אותו.

עכשיו.

האנה לא ידעה מה היה קורה אילולא מצאה את השעון בהמשך אותו יום, מאחורי ערימת ספרים בחדר האחורי. היא ידעה רק דבר אחד: היא לא רוצה לשמוע את אביה מדבר אליה כך שוב לעולם.

האנה שאפה אוויר בכבדות ומשכה את מחשבותיה בחזרה אל ההווה. מועקה בלתי נראית הכבידה על החזה שלה. היא ציפתה שהעתיד יהיה כבד יותר, מכל מקום — כבד יותר מחתול מפוטם, אבל ערימת הימים שהתנדנדה על החזה שלה היתה קלה כמו הר של קליפות חלולות, וכל אחד מהם נגמר עוד לפני שהחל. היא הכירה בעל פה כל רגע ורגע בימים שלפניה. אחרי הכול, כל חייה ראתה את אביה חי ימים כאלה. וכעת הפכו החיים של אביה לחיים שלה, ומכאן ואילך לא יהיה עוד דבר חדש לעולם.

היא התגלגלה אל צידה. שולי תצלום מצהיב הציצו מתחת לכרית. האנה משכה את התמונה הדהויה והביטה בה מתחת לשמיכה. עיניים של אישה צעירה שיכלה להיות אחותה התאומה השיבו לה מבט. "בוקר טוב, אוֹקָא־סאן," בירכה האנה את האֵם שלא הכירה, והחזירה את התמונה היחידה שלה שהיתה ברשותה בחזרה למחבוא. היא הסירה מעליה את השמיכה והציצה מבעד לריסיה הכהים. פס של אור שמש ניקב את קשתיות עיניה. היא עצמה עיניים בחוזקה וקמה מהמיטה. לא היה לה צורך בחוש הראייה כדי לנוע בחדרה. החדר וחנות המשכונות שלמטה היו כל עולמה, והיום היה העולם קטן עוד יותר מתמיד.

ושָקֵט.

האנה הטתה את ראשה והתאמצה לשמוע קולות מוכרים של נקישת ספלים וקערות מהמטבח למטה. אבל רק דממה הסתננה מבעד לדלתה. היא נשכה את שפתה התחתונה.

הפרישה, היא היתה משוכנעת, לא תוכל להרחיק אדם כמו טושיו מהרגליו. הוא אומנם הקים בביתם מקדש לרוחות, אבל האֵלָה שטושיו באמת סגד לה היתה השגרה. ספל התה הירוק המהביל ששתה בכל בוקר היה מקודש, ולא משנה כמה סאקה או ויסקי זרמו בדמו בלילה הקודם.

האנה הצמידה את אוזנה אל הדלת. לשקט ששרר בחנות המשכונות היו רק שתי סיבות אפשריות, ואף אחת מהן לא היתה טובה.

פרק 2:

הלקוחה האחרונה של אישיקאווה טושיו

היום שלפני כן

הסתיו הגיע מוקדם, ומאז הגעתו הוכפל מספר הלקוחות של חנות המשכונות.

טושיו העביר את משקלו לרגל הימנית כדי להקל על הבוהן השמאלית הנפוחה. בטנו רטנה פעמיים מתחת לחליפתו השחורה. הוא התעלם ממנה וסידר את עניבתו. זה לא היום הראשון שבו היה עסוק מכדי לאכול ארוחת צהריים, אבל זה יהיה האחרון. כשיסגרו את החנות בעוד פחות משעה, הוא יפרוש באופן רשמי, ולעולם לא יצטרך שוב לעבוד בשעת הארוחה. הוא ציפה שהמחשבה הזאת תעלה חיוך על פניו, אבל זוויות פיו סירבו להתעקל מעלה ולו במידה מזערית. פעמון הנחושת דנדן ובישר על בוא הלקוח האחרון.

"אירַאשַׁאימַאסֶה." טושיו קד בחיוך מתורגל היטב, וקולו היה חלק כמו סאקה חם.

האנה הציצה מהחדר האחורי, ומחברת החשבונות החודשית היתה תחובה תחת זרועה. טושיו סימן לה במחוות יד שתחזור לשם, והפנה את תשומת ליבו אל האישה ההדורה שנכנסה זה עתה לחנות. "איך אפשר לעזור לך?"

האישה השיבה לחיוכו של טושיו במבט מבולבל. היו לה פני חרסינה צעירות למראה, אבל שערה, האסוף בפקעת רפויה על עורפה, היה לבן כמו פניני המים המתוקים שענדה לצווארה. "אני מצטערת כל כך. טעיתי. חשבתי שהתור בחוץ הוא למסעדת הראמן."

"לא טעית," אמר טושיו.

האישה הביטה סביב. "זאת המסעדה?"

"לא. זאת חנות המשכונות שלי."

"המסעדה למעלה?"

טושיו נד בראשו. "לא."

קמט עמוק הופיע על מצחה היפה של האישה.

"את ודאי עייפה אחרי שעמדת בתור זמן ממושך כל כך. אולי תרצי לשבת מעט?" טושיו החווה בידו אל שולחן נמוך בפינת החדר, שהיה מוקף בכריות משי לישיבה על הרצפה.

האישה הטתה את סנטרה ונגעה בשפתיה הדקות. "אני... הייתי בטוחה שזאת המסעדה. ראיתי את האיש שעמד לפניי בתור נכנס פנימה. ראיתי שולחנות וכיסאות ו..." היא הרכינה את ראשה בקידה קלה. "סליחה שהפרעתי לך."

"אין על מה להתנצל. אפשר להציע לך משהו לשתות? תה?"

"תודה, אבל אני —"

"בבקשה, אני עומד על כך. זאת לא טרחה בכלל." טושיו יצא ממקומו מאחורי הדלפק וקרא מעבר לכתפו. "האנה? תוכלי להביא תה? יש לנו אורחת."

האנה סגרה את המחברת וקמה מהשולחן שהיה שייך פעם לאימה. היא הכירה את הסימן שנתן לה אביה, וידעה גם מהי המחשבה היחידה שמתרוצצת כעת בראשה של האישה.

תה. בשלב זה של השיחה עם אביה, כל הלקוחות הרהרו באותו דבר עצמו. זאת היתה מחשבה פשוטה, קטנה וקלה כמו האוויר, בלי קצוות חדים שאפשר להיחתך מהם. כולם שתו תה לפני כן וזכרו את האופן שבו שטף את לשונם, החליק במורד גרונם וחימם את נשמתם. ספל תה מעולם לא גרם נזק לאיש, ולא עלתה בדעתם ולו סיבה אחת לסרב להצעתו האדיבה של בעל חנות המשכונות. להפך, יהיה זה חוסר נימוס לסרב, הרי הם אלה שנכנסו לחנותו בטעות. הם ניסו להיזכר לאן התכוונו ללכת, אבל לא העלו דבר מלבד תחושת ריקנות קרה בבטן. התה יוכל לשכך אותה. אולי בעצם עמדו בתור הארוך ההוא כי רצו לשתות תה. האנה מילאה קומקום במים והעמידה אותו על הכיריים.

"יהיה נחמד לשתות תה." האישה הנהנה וחייכה.

"נהדר. שמי אישיקאווה טושיו." הוא החווה אל כרית. "שבי, בבקשה."

"תודה." האישה התיישבה על הכרית, שהיתה אפורה כמו השמיים שבחוץ. "אני טַקֶדָה איזוּמי."

"תודה שבחרת לבקר אצלנו היום, טקדה־סאמָה. אני בטוח שיתברר לך שבחנות המשכונות הזאת אנחנו מציעים הצעות הוגנות מאוד, אפילו נדיבות."

"אבל לא באתי ל..." איזומי גלגלה פנינה מהמחרוזת שלה בין אצבע לאגודל, ומצחה התכווץ כאילו היא מחטטת במגירות שבתוך ראשה ומנסה למצוא את הדבר הבא שעליה לומר.

האנה נשאה את התה שלהם על גבי מגש לכה שחור.

"האנה, הכירי את טקדה־סאמה," אמר טושיו.

האנה קדה. "ברוכה הבאה לחנות המשכונות שלנו. תיהני מהתה, בבקשה," אמרה והניחה את המגש על השולחן.

האנה יצאה, ואיזומי פנתה אל טושיו. "יש לך בת מקסימה, אישיקאווה־סאן."

"תודה. היא דומה ל..." טושיו גירש את המילים הבאות והחליף אותן בחיוך נוקשה.

הוא קיבע את מבטו בתה שלהם ומזג אותו לקערות קרמיקה קטנות. גון הקערות היה כצבעו של ים שלֵו ביותר, אבל סדקים בגדלים שונים הזדחלו על פניהן. אלמלא תוקנו בשיטת קִינְצוּגִי, היו מתפרקות. אבקת זהב ולכה מילאו את הסדקים ונמתחו על פני הקערות כמו ברקים.

"קערות יפהפיות," אמרה איזומי בהתפעלות.

"תודה. די כעסתי על עצמי שמעדתי והפלתי אותן, אבל כרגע אני מוכן להודות שאני אסיר תודה על חוסר הזהירות שלי." טושיו הושיט לאיזומי את התה שלה. "לדברים שבורים יש יופי מיוחד, את לא חושבת?"

איזומי העבירה את קצה אצבעה, שהעידה על טיפול מניקור מוקפד, על קווי הזהב העדינים שבקערה. "יש דברים שנושאים את הנזק בצורה יפה יותר מאחרים," אמרה בקול חרישי, חרישי כל כך עד שנדמה שחששה שמא קולה ינפץ את הקערה.

"אני מוצא יופי בכל מיני דברים שבורים. כיסאות. בניינים. אנשים."

איזומי הרימה את מבטה מהתה. "אנשים?"

"אנשים במיוחד. הם נשברים בדרכים מרתקות. כל מגרעת, שריטה וסדק מספרים סיפור. צלקות בלתי נראות מסתירות את הפצעים העמוקים ביותר, והן המעניינות יותר מכול."

איזומי סובבה את אחת מטבעות היהלומים הגדולות שלה עד שזו צבטה את עורה. "זאת השקפה ייחודית מאוד, אישיקאווה־סאן."

"זאת לא רק השקפה. זאת הסיבה שבגללה אני מנהל את העסק הזה. זאת חנות משכונות שונה מהרגיל, טקדה־סאמה. אנחנו לא סוחרים בחפצים. לטבעות יהלום ולמחרוזות פנינים אין ערך כאן."

האנה צותתה לאיזומי ולאביה מהחדר האחורי. היא שמעה את אותה שיחה מתנהלת מעל קערות התה פעמים רבות מספור.

אבל לא משנה כמה פעמים אמר את המילים האלה, דבריו תמיד נשמעו כנים. בדרך כלל אמר ללקוחותיהם את האמת, גם אם היה להם קשה להאמין בה. הדברים שחשף בפני הלקוחות לא היו תגלית מדהימה לדעתה, אך תמיד נדרשו להם כמה רגעים להוריד את הגבות בחזרה למקומן הטבעי. היא הבינה לליבם. מצידה האחר של דלת מסעדת הראמן הכול ברור: ימין הוא ימין, שמאל הוא שמאל וחנויות משכונות כאלה אינן קיימות. הכישרון המיוחד של אביה, כפי שטקדה איזומי עמדה לגלות, היה לשכנע אותה להרפות מכל מה שהתחנכה להאמין בו, ולהרשות לשכלה לתפוס את מה שידיה אינן יכולות לאחוז בו, וכל זאת עוד בטרם סיימה ללגום את התה שלה.

האנה פסעה בחזרה אל שולחנה ולקחה ספר מהערימה שעליו. זה היה ספר כיס שאוזני חמור רבות קופלו בו, ודפיו נשארו מהודקים לשדרה רק באמצעות כוח הרצון. לקוח ששמו איטו דַייסוּקֶה משכן אותו באותו בוקר. היא השוותה את הפריט למה שצוין ברשימה שבמחברתה וסימנה וי קטן לאחר שווידאה שהכול כשורה. זה היה הפריט האהוב עליה מבין הפריטים שהגיעו לחנות המשכונות באותו בוקר.

האנה פתחה את מגירת השולחן והוציאה את המשקפיים זהובי המסגרת הישנים של אימה. היא הרכיבה את המשקפיים, סידרה אותם על אפה, ומבעד לעדשות ראתה את טיבו האמיתי של הספר: בחירה ששינתה את מהלך חייו של איטוֹ דייסוקה.

צורתה האמיתית היתה יפה הרבה יותר מצורת הספר. במקום דפים היו לה נוצות עשויות מחוטי אור, והיא הפכה לציפור שיר זוהרת. הציפור נעמדה על אצבעה של האנה, וצבעיה התחלפו ללא הרף מכחול לזהב וחוזר חלילה.

הציפור הזאת שרה בצלילות בתוך ליבו של דייסוקה במשך חמש השנים שבהן, בתום המשמרת שלו כמוכר בחנות נוחות, שקד מדי לילה על כתיבת ספר מתח. לפני שנתיים נטש את כתיבת הספר ומחק את כל הטיוטות הלא־גמורות שלו, והציפור דעכה, השתתקה והשחירה כפחם. היא ניקרה במעיו בכל פעם שחשב על סדרת מקרי הרצח הבדיוניים בהַארַאג'וּקוּ שאותם כבר לא יפתור. אבל כעת דייסוקה משכן את בחירתו והיה חופשי. יהיו זמנים שבהם יחוש ריקנות קרה במקום שבו התקיימה פעם הבחירה, אבל הם יחלפו. הוא לא יזכור את הבחירה הזאת, וגם לא את חנות המשכונות ואת האיש ששכנע אותו להיפרד מספר מתח שחוק. שלוות הנפש, אמר לו טושיו, שווה את מחיר אי־הידיעה מה יקרה אחרי עמוד 254.

האנה הסירה את המשקפיים ופינתה לספרו של דייסוקה מקום על המדף לצד צרור מפתחות בית וכרטיס טיסה קרוע לשניים. בערב, כשתיסגר החנות, אביה ייקח את כל החפצים מהמדף ויאחסן אותם בכספת לצד שאר רכישות היום.

טקדה איזומי מצמצה וניסתה להבין את המילים שנתלו באוויר מעל שתי קערות תה סדוקות. "זה לא הגיוני. איך אנשים יכולים למשכן בחירות?"

"היגיון הוא עניין יחסי," אמר טושיו. "יש דברים שהם הגיוניים בעולם שלך ומופרכים בעולם שלי. למשל, אני לא מצליח להבין לשם מה יש טלוויזיות וטלפונים."

"מה זאת אומרת 'בעולם שלך'?"

"את באה מהעולם שמחוץ לדלת הזאת. בתי ואני שייכים לעולם שמצידה הפנימי. בכל פעם שמישהו מהצד שלך מוצא את דרכו לחנות המשכונות, יש לכך סיבה טובה. הלקוחות שלנו בחרו בחירות שהתחילו להכביד עליהם. אנחנו מסירים מעליהם את נטל הבחירות האלה כדי שיוכלו לחזור לעולם שלהם קלים יותר. מרוצים."

"זאת בדיחה?"

"לא הייתי מתבדח על עניינים כאלה. אנחנו עושים כאן עבודה חשובה."

איזומי לקחה את התיק שלה. "אני לא יודעת באיזה משחק אתה משחק, אבל אותי זה לא משעשע."

"זה לא משחק, ולא אמור לשעשע. אני לא יכול להכריח אותך להישאר, אבל אני יודע שאף אחד לא מגיע לחנות המשכונות במקרה. אילו לא היית זקוקה לשירותינו, היית פותחת את הדלת ונכנסת למסעדת הראמן כמו כל שאר הלקוחות שמחכים בתור."

איזומי משכה את כתפיה לאחור וזקרה את סנטרה. "בהנחה שדבריך נכונים — והם לא כאלה — בכל מקרה אין לי צורך בשירותיך. אין לי חרטות."

"אני מתנצל אם פגעתי בך, טקדה־סאמה." טושיו הרכין את ראשו. "אבל יש לי ניסיון רב בעבודתי. אני רואה מתי טוב לאנשים ומתי רע להם, בלי קשר לאיכות הבגדים ולרוחב החיוכים שלהם. האושר כמעט אינו תלוי במה שיש לאדם, ותלוי במידה רבה במה שאין לו."

איזומי הידקה את אחיזתה בתיק שלה. "אתה לא יודע עליי שום דבר."

"אולי. אבל את מה שאני כן יודע למדתי מניסיון מצטבר של דורות שבהם בני משפחתי ניהלו את חנות המשכונות הזאת. כל לקוח שעבר בדלתנו טען שנקלע לחנות משום שאיבד את דרכו. וכולם צדקו. לפעמים הדרך היחידה למצוא משהו שלא יודעים שמחפשים היא לאבד את הדרך."

"ידוע לי בדיוק מה חיפשתי היום. ראמן."

"יש בעיר הרבה מסעדות ראמן טובות. למה חיפשת דווקא את המסעדה הזאת?"

"פעם, בצעירותי, גרתי בשכונה הזאת. אכלתי במסעדה הזאת הרבה."

"אבל מאז ודאי טעמת ראמן טוב יותר?"

"כן, כמובן, אבל —"

"ואני משוכנע שאישה כמוך יכולה להרשות לעצמה בקלות מסעדה שהאווירה בה נעימה יותר."

איזומי סובבה את מחרוזת הפנינים שלה סביב צווארה ונעצה את מבטה בתֶה.

"אבל המסעדה הזאת לא דומה לשום מסעדה אחרת, נכון?" שאל טושיו.

איזומי הסבה את מבטה.

"אל תדאגי, טקדה־סאמה. אין לי כוונה לחטט בעניינייך. אין לי צורך בכך. אני כבר יודע למה החלטת לבקר במסעדה היום."

גבותיה הדקות של איזומי התרוממו.

"אמרת שנהגת לבקר במסעדה הזאת בצעירותך." טושיו שילב את ידיו מעל השולחן. "אנשים מבקרים שוב במקומות כדי להחיות זיכרונות נעימים, להרחיק זיכרונות רעים, או שני הדברים גם יחד."

"אם נדמה לך שאתה מכיר אותי כל כך טוב, ואינך מוכן לקבל את רצוני הפשוט לאכול ראמן כהסבר היחיד לנוכחותי כאן, אולי תגלה לי איזו משתי המטרות אתה מייחס לי?" שאלה איזומי.

"באת למסעדה לאכול בחברת רוח רפאים."

"זאת..." קולה של איזומי נתקע בגרונה. "זאת שטות."

"אז קבעת להיפגש עם ידידים?"

"טוב... אני... לא. התכוונתי לאכול לבדי. אני אוהבת לבוא לכאן לבד. אני באה לכאן לפחות פעם אחת בכל סתיו."

"אבל אנחנו אף פעם לא סועדים לבד, נכון?" אמר טושיו. "המחשבות שלנו יושבות איתנו לשולחן. הן מלוות אותנו בין שהזמנו אותן ובין שלא, ומרעישות במיוחד כשרק הן יושבות איתנו ליד השולחן. הן מפטפטות על כל הדברים שאיננו יכולים לומר בקול רם. במקרה שלך, הייתי מנחש שהן אוהבות להעלות זיכרונות מהתקופה שבה לא היית האישה שאת היום, תקופה שבה אולי אהבת לחלוק את שולחנך במסעדת הראמן עם מישהו אחר."

"די."

"את מתווכחת עם המחשבות שלך וטוענת בתוקף שהן טועות, אבל הן לא משתתקות, ובינתיים הראמן שלך מתקרר. בכל זאת את חוזרת בכל הזדמנות, כי קערה של ראמן קר בכל זאת טעימה יותר מכל ארוחה חמה בביתך."

"די." דמעות מילאו את עיניה של איזומי וזלגו במורד לחייה החיוורות. "די, בבקשה."

"אני מצטער. שאלת אותי שאלה ועניתי. יש דברים רבים שהייתי מעדיף לא לדעת, אבל אחרי שביליתי חיים שלמים בחנות המשכונות הזאת, אני מסוגל לקרוא את לקוחותיי כאילו הסיפור שלהם כתוב על פרצופם."

איזומי ניגבה את עיניה. "אני לא לקוחה שלך."

"נכון." טושיו שילב את אצבעותיו. "עדיין לא החלטתי אם יש ערך למה שאת רוצה להחליף."

"די. עייפתי מהמשחקים שלך." דמעות חדשות מילאו את עיניה. "מי אתה?"

"אני פשוט אדם שמציע שירות ייחודי למי שזקוקים לו, אדם שיכול לספר לך שאת בוכה לא משום שאת עצובה, אלא משום שאת כועסת. אבל לא עליי. היית רוצה לכעוס עליי, אבל לא. היית מלאה זעם עוד לפני שכף רגלך דרכה בחנות המשכונות."

איזומי לטשה בו עיניים וצווארה האדים. "ברור שאני כועסת. אני שונאת את זה שיש לי כל סיבה אפשרית להיות מאושרת, ולמרות זאת אני מרגישה רק את הסדקים שנפערים בתוכי בכל פעם שאני מכריחה את עצמי לחייך. זה מה שרצית לשמוע? זה מה שאתה רוצה שאמשכן? חיוך שבור מוטלא בזהב כמו אחת מקערות התה שלך? כי אם תרצה אותו, אתן לך אותו מייד."

"אז את מאמינה למה שסיפרתי לך על חנות המשכונות?"

"ספק לי הוכחה כדי שאאמין."

"בסדר גמור. הראי לי את הבחירה שלך ואגיד לך מה היא שווה."

"להראות לך? איך? בחירה היא לא משהו שמחזיקים בכיס או בארנק."

"את נושאת איתך את כל ההחלטות שקיבלת בימי חייך, טקדה־סאמה. הבחירה הזאת לא יוצאת מן הכלל," אמר טושיו. "ונדמה לי שאת כבר יודעת בדיוק היכן למצוא אותה."