ג. יפית מבני ברק לפסגת עולם העסקים

דברי מבוא
אייל גרינברג

אם יש דבר אחד שאמא רצתה ולא הספיקה להגשים, זה לכתוב ספר. הבעה, כתיבה ויצירה ליוו אותה מילדותה. משמיים נקבע שסיפור חייה הוא שיהיה סיפרה.

באחד הכנסים הציג המראיין את אמא כ״סינדרלה של עולם הפרסום״. והיא, בלי לחשוב לרגע, הגיבה בחיוך: ״אני לא סינדרלה. לא היתה שום פיה שעזרה לי ואף נסיך לא הבטיח לי ארמון. בניתי ממלכה במו ידי.״

אמא הקימה יותר מממלכה אחת. משפחה, חוג חברתי, אוטוריטת פרסום ותאגיד עתיר השקעות. קו החיים המחבר בין אבני הדרך של סיפורה, עשוי לשמש חץ ומצפן עבור הקוראות והקוראים כאן. דבריה ומעשיה מעניקים השראה להסתערות על יעדים שנחזים כבלתי אפשריים. האמונה המלאה בעצמה מדגימה את הדרך להתגבר על כל קושי.

בעיני — הבן האוהב, המעריץ והמתגעגע שלעד אהיה — זהו סיפור על אמונה אהבה ואומץ.

אומץ לראות דברים אחרת ואומץ לעשותם,

אומץ להגיד בקול את מה שלא תמיד נעים לשמוע,

אומץ להרגיש — גם כאב, גם עצב וגם שמחה,

אומץ לחלום, לנסות, להיכשל, להתחיל מהתחלה — ולהצליח,

אומץ לשמוע בקולו של השכל הישר ולדחות מפניו את קולות המקהלה,

אומץ ללכת בעקבות האמונה,

אומץ ללכת בעקבות האהבה.

אמא לא נולדה עם ייחוס, כסף או יופי יוצא דופן. היא צמחה מתוך משפחה דתית בת שבע נפשות בבני ברק. ילדה שרצתה להיות נאהבת, בתוך עולם שסימן לה גבולות ברורים שבהם נלחמה בעקשנות.

ג. שהופיעה מדי ערב בסלון ביתם של מיליוני ישראלים האמינה וגם הוכיחה שבחיים אין בלתי אפשרי. יש מכשולים, יש קולות רקע שאומרים זה לא יעבוד. אבל כל אלה אינם סוף הדרך, אלא הדלק שמניע אותך לפרוץ קדימה ולנצח.

יפית עירבה משפחה ועסקים כנגד כל ההמלצות, היא שילבה חברות ועסקים על אף האזהרות, והיא נכנסה לעולם הפרסום הגברי והנוצץ, והפכה אותו, באספקט המקצועי, מביזנס של שואו לעולם של תוכן אמיתי, ענייני וכדאי, כשהיא רואה לנגד עיניה בראש ובראשונה את הצרכן וצרכיו.

הספר הזה הוא עבורי גם דרך להמשיך את השיחה איתה, לשמוע את קולה, את צחוקה ואת הדהוד המשפטים שנשארים איתך אחרי צאתה מהחדר. מה לא הייתי נותן בעבור עוד כמה דקות במחיצתה...

1
הילדה הכי יפה בשכונה

זה היה חג פורים, 1956. מתח רב עמד באוויר. הסורים תקפו סירות דייגים בכינרת ואיימו על ישראל במלחמה. האמריקאים שלחו משחתות לנמל חיפה. הסובייטים חימשו את מצרים. עיתון "הצופה", שעלה אז 100 פרוטות, דיווח בעצב על ביטול עדלאידע בערי גוש דן ובהן בני ברק — וילדה קטנה אחת הלכה לאיבוד. דינה, אחותה הגדולה של הילדונת הנעלמת, חיפשה אחריה בכניסות לבתים, מאחורי כל פח, מעבר לכל שיח. חלפה שעה ארוכה של חרדות וחיפושים קדחתניים ליד הבית ברחוב יהודה הלוי בבני ברק וברחובות הסמוכים — עד שיפה הקטנה צצה מאי־שם, לראשה כתר קרטון שעליו צויר שעון, והיא מנופפת במעטפת נייר. בתוך המעטפה מצאה דינה סדרת תצלומים טריים של ילדת השעון, במגוון פוזות מתחנפות לעדשת המצלמה.

"אמרתי לדוד מהחנות שקוראים לי יפה ושאני הילדה הכי יפה ושהוא צריך לצלם אותי," אמרה יפה הקטנה ונופפה באחת התמונות בפנים זורחות.

אפה הקטן של יפה היה פחוס, הסנטר מרופד, לחייה השמנמנות כמו דחסו מעלה את עפעפיה התחתונים, כך שהמתבונן ראה רק פס צר של זוג עיניים ירוקות, ובכל זאת היא הייתה בטוחה כל כך ביופייה. דיברה עליו בביטחון, בשכנוע פנימי עמוק, שבוודאי השפיע על הצלם לצלם אותה ללא תמורה. והיא הייתה כל כך מאושרת וחיוכה גדול, מלא וכובש. כך אירע שוב ושוב לאורך חייה: ביטחון עצמי ושכנוע פנימי עמוק שהשפיעו על מי שעמד מולה לפעול איתה ולמענה.

חנות הצילום בבני ברק שאליה הלכה יפה הקטנה, "סטודיו רפאלי", הייתה רחוקה מביתה, וכדי להגיע אליה הילדונת חצתה רחובות סואנים. דינה, המבוגרת מיפה בעשר שנים, כעסה מאוד על אחותה אבל לא יכלה שלא להתפעל מדרך החשיבה שלה, מהיזמות, מהתושייה, מיכולתה להפעיל קסם אישי ולהשיג את מבוקשה. "אי אפשר היה שלא להתפעל מהנחישות של ילדה בת חמש, שארגנה לעצמה 'בוק'," היא מספרת. "יפית הייתה צמודה אליי בדבק נגרים. אימי קבעה שהשמירה עליה היא אחריותי הבלעדית. זו הייתה משימה קשה ולא נעימה, אבל אי אפשר היה להתווכח עם אמא אסתר הקשוחה. יפית לא הייתה ילדה טובה, ובהחלט לא ילדה ממושמעת. היא הייתה ילדה מרדנית. עשתה הכול הפוך. חשבה הפוך והעזה לעשות דברים שילדים בני גילה לא נוהגים לעשות. האומץ שלה היה יוצא דופן."

כשהילדה האמיצה והמקורית גדלה מעט, היא גילתה את חדוות הקריאה. במשפחה מספרים שקראה — "חרשה" — מאות מספרי הספרייה העירונית. הספרן הנוקשה האיר לה פנים כשבאה בשערי היכל הספרים. היא הייתה באה עם דינה פעם ופעמיים בשבוע לספרייה, הן אהבו במיוחד את ספריהן של האחיות ברונטה. "רציתי ללמוד איך מתאהבים ואיך זוכים באהבה. רציתי לגלות את הסוד, איך עושים רושם על בנים. שאלתי את עצמי מתי תגיע הנשיקה הראשונה שלי. בלילות קראתי פרק של ג'יין אוסטן ותרגלתי חיבוק עם מר נייטלי," סיפרה יפית. "העלילות הילכו עליי קסם ובנוסף נשביתי ברעיון שאוסטן שזרה בין השורות. הבנתי שהקריאה היא הבסיס להתפתחות אינטלקטואלית, להערכה ולאהבה. התובנה הזו התגבשה במחשבותיי כתלמידת חלומות מצטיינת, גם אם לא ניסחתי זאת במילים. חשתי בכך בכל מאודי והתמכרותי לקריאה רק גברה."

בעודה רצה בין השורות והדפים, נולד בראשה של הילדה יפה חלום: כשתהיה גדולה, יהיה לה דוכן ספרים. היא תמכור לחבריה לכיתה ספרים ולצידם צלוחית ועליה עוגת גבינה. הפנטזיה הזו ליוותה את יפית במשך עשורים, רוטטת בתוכה בשקט, מחכה ליום פקודה.

את עלילת "גאווה ודעה קדומה" קראה שוב ושוב עד שחדלה למנות את מספר הפעמים. לימים שאלה את עצמה אם סיפורן של חמש בנות משפחת בנט לא השפיע על חמשת בני ובנות משפחת מימון, ומצאה קווי דמיון בין הדרישה מאליזבת להינשא לבעל ממון ובכך לסייע למשפחתה ובין הכמיהה שלה להשתחרר מגבולות המצור בבני ברק בסיוע שידוכים מוצלחים עם בני ובנות ערים גדולות מהאזור.

לעיתים קרובות יפית קראה גם בכיתה, מתחת לשולחן, ובכל זאת הייתה תלמידה מצטיינת בכל המקצועות, ובמיוחד בחיבור. החיבורים שלה היו רהוטים, עשירים ומרשימים. עד כדי כך מצטיינת הייתה יפית, עד שזכתה במלגה ללימודים בבית הספר התיכון.

הזכאות למלגה הייתה המפתח אל העתיד. ללא המלגה, יפית לא הייתה יכולה ללמוד בתיכון. "ההורים שלנו לא היו מצליחים להסתדר ללא המלגה הזו," אומרת דינה. "אימי עבדה כסייעת בגן. אבא היה נגר אומן, אבל עבד לסירוגין. היו לו בעיות קשות ברגליים, שמנעו ממנו לצאת לעבוד." דינה, שלא הייתה זכאית למלגה, לא השלימה את לימודיה בתיכון. היום היא מוכרת בשם דינה זילברברג, והיא אמנית רב־תחומית שהציגה מיצירותיה בתערוכות בארץ ובעולם, ומכהנת כנשיאת האקדמיה הבינלאומית לאמנות Art e Coltura באיטליה. 

* * *

בבית ברחוב יהודה הלוי 16 בבני ברק היו חמישה חדרים שהתפרסו על שתי קומות. הבית היה מרווח למדי אבל כלכלת המשפחה בת שבע הנפשות הייתה אתגר לא פשוט בישראל של שנות החמישים. ואם לא די בכך, יעקב ואסתר, הוריה של יפית, תמיד אירחו בבית את אחותה של אסתר, הדודה קלימה, ואת שתי בנותיה, ג'וליה ולָאוּרָה. הן עלו לישראל בשנת 1952 ונשלחו אל מעברת האוהלים זרנוגה, כיום קריית משה ברחובות. התנאים במעברה היו קשים מנשוא ובחורף הייתה בריאותן בסכנה. אסתר אירחה אותן וסייעה להן במציאת עבודה. כשהן עזבו, הצטרפו לבית בני משפחה רחוקים שאסתר אימצה. כך מספרת יפית:

"בנובמבר 1958, כשצינת סתיו ראשונה חדרה אל הבית, ניגשתי לארון הגדול בסלון וחיפשתי שמיכה. פתחתי את הדלתות בזו אחר זו ולא מצאתי אף שמיכה. פרצתי בבכי ורצתי אל אימי. 'איפה השמיכות, אמא...? איפה השמיכות שלנו...?' היא השיבה לי בנוקשות. 'לנו יש בית, יפה. יש אנשים שגרים באוהלים במעברה וקר להם.' לא ידעתי מה זו מעברה. לא הבנתי מה זה לישון באוהלים ולא ידעתי דבר על הנסיבות שהובילו את אימי לצאת מהבית בבני ברק עם תיקים ענקיים ודחוסים ולנסוע בשלושה אוטובוסים אל קרובים אחרים, שגרו בזרנוגה."

יפית מספרת שגם אחיה ואחיותיה לא ידעו הרבה על בני המשפחה שהסתופפו בביתם ועל הקשרים המשפחתיים. "ראינו באורחים שבאו מעת לעת דודים רחוקים שלא ידענו עליהם דבר. גרנו יחד בבית אחד, מבלי שמבט פגש מבט. מבלי ששיחה תיקשר בשיחה. אני לא גאה בזה. אבל האורחים המתחלפים היו חלק מעננת אי־הידיעה שלנו על משפחתנו, על עברה, על שורשיה, על נתיבי תנועתה בין יבשות. על בריחת הדודים והדודות שלנו מאימת הפרעות בטריפולי בתקופת מלחמת העולם השנייה, על סכנת החיים שרדפה אותם כשנקרעו מבתיהם."

הניתוק וחוסר העניין בבני המשפחה יוסיפו להעסיק את דליה, חיים, דינה, ניר ויפית ויעוררו בהם בושה ואשמה גם כחמישה עשורים לאחר ימי בני ברק, כשכבר לא יהיה מי שיפענח עבורם את תעלומות השורשים של המשפחות מימון וסופר.

* * *

יפית החלה להרוויח כסף בגיל צעיר מאוד. כנערה נעדרה מהבית לשעות ארוכות, הן באמצע השבוע והן בשבתות. במשפחה חשבו שהיא עסוקה בפעילות בבני עקיבא ומשתתפת בחוג לריקודי עם, אך יפית יזמה חוג לריקודים משל עצמה, קבעה תעריף מפולפל לכל משתתפת וגבתה את שכרה בדקדקנות. היא נתנה גם שיעורים פרטיים במתמטיקה, וניצלה את שליטתה בנגינה בחלילית, במלודיקה ובאקורדיון לטובת יזמות עסקית נוספת: שיעורי נגינה בתשלום. בכל פעם שקיבלה תשלום, רפרף בגופה דגדוג של התרגשות, רפרוף שהמשיך להתעורר גם בחלוף השנים, כל אימת שהעניקה שירות מצוין וגבתה את מלוא תמורתו.

"גביתי מחיר גבוה על שיעורי עזר ועל שיעורי נגינה. היה ברור לי שלא צריכים להיות חזירים ולהגזים במחיר. יחד עם זאת, על כישרון ויכולת צריך לקבל תגמול הולם," היא אומרת.

"נוסף לעבודות השונות שביצעתי, קיבלתי עבודות גם מסניף מפלגת ל"ע, 'הליברלים העצמאיים', והפצתי עבורם פלאיירים. השיעורים שנתתי הכניסו לי סכום נאה שריגש אותי, אבל רציתי יותר. היה לי חשוב להוכיח את עצמי ולהרוויח הרבה כסף. הצורך הזה היה חזק ממני וחזק מכל היגיון שיכולתי לגייס. ילדים אחרים בני גילי לא עבדו באף עבודה ואני כבר עבדתי בשלוש עבודות שונות."

יפית הייתה חוזרת הביתה בשעות מאוחרות ומשתמשת במפתח, שהוחבא תמיד מתחת לפרסת סוס מעוצבת, שהוצבה על מעקה סמוך לדלת. זו הייתה ללא ספק פרסה של מזל. ריטואל המפתח היה חלק מטקס היציאה מהבית וחלק מטקס החזרה אליו. והיה טקס נוסף: ספירת הכסף, יישור השטרות בקפדנות וצירופם לתיק קטן ששימש לה כארנק. טקסים קטנים שנולדו אי־שם במחוזות ילדות ונעורים ויהפכו לחלק בלתי נפרד מחייה של ג. הבוגרת.

"ידענו שיפית עבדה ולא אהבנו את זה," אומרת האחות דינה. "היום זה דבר נורמלי, אבל בתקופה ההיא לא היה מקובל שילדים יעבדו וירוויחו כסף. יפית הייתה פורצת דרך בתחומים רבים וגם בעניין הזה."

את דיבורה הישיר, הבוטה לעיתים, ירשה יפית מאימה, אסתר לבית סופר, אישה חזקה, בהירת עור, כחולת עיניים, בת להורים יוצאי טריפולי. אלופת הקוסקוס של השכונה ואחת שיודעת לסדר הכול ביד ברזל: מקום לינה לעולים חדשים, שמיכות לשוכני אוהלים וארגון מקומות עבודה למובטלים.

מאביה, גם הוא יוצא טריפולי, היא זכתה בעיקר לפינוק ולציטוטים מהתנ"ך. הוא היה בן חמישים ואחת כשנולדה, והתייחס אליה כאילו הייתה נכדתו. דליה, האחות הבכורה, הייתה מבוגרת מיפית בשלוש־עשרה שנים, דינה הייתה מבוגרת מיפית בעשור, האח חיים היה מבוגר מבת הזקונים בשבע שנים והאח ניר, שנולד עם לידתה של המדינה, היה מבוגר ממנה בשלוש שנים.

יפית מספרת: "אבא היה חרש אומן בעבודות עץ. הוא גילף יצירות נהדרות עבור בתי כנסת. אחד מהם במזכרת בתיה. הוא לא היה דברן גדול, וכשדיבר — דיבר רק דברי תורה. אבא אהב לצטט בעל־פה פסוקים רבים מהתנ"ך. את חלקם נצרתי בליבי והם הפכו עבורי לסוג של ציווי. אבל מבין כולם, היה פסוק אחד מספר תהילים, שאבא חזר עליו פעמים רבות: 'מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי'. הרגשתי שאבא מנסה להגיד לי משהו כשהוא מצטט דווקא את הפסוק הזה."

הקשר בין חמשת האחים והאחיות במשפחה נמשך לאורך השנים, קרוב וחם מאוד, ביטוי למורשת החינוכית של אמא אסתר שהקפידה על החיבור הזה בקשיחות בלתי מתפשרת. גם כשגדלו המשיכה להקפיד על מפגשים של המשפחה הגרעינית, לא משנה איפה בחייהם היו החמישה. לא משנה עד כמה היו טרודים בענייני ילדים. לא משנה כמה היו עסוקים בענייני פרנסה. מפגש האחים והאחיות, ללא בני זוג, ללא ילדים, היה לנוהג שאין ממנו שחרור.

בבקרים של ימי שבת היו האחים מבלים יחד, מכינים בחופזה חביתות טעימות, בטרם ישוב אביהם מבית הכנסת. הם היו מתורגלים בכך, וכששמעו את קול צעדיו במדרגות, מיהרו לפתוח חלונות ולפזר את ריח השמן הנשרף ואת ניחוח הביצים המטוגנות. היה חשוב לטשטש את חילול השבת הקטן ולמנוע עוגמת נפש מיעקב מימון. אימם, אסתר, העלימה עין. כשהסתיים חטא החביתה, שלפה יפה את האקורדיון. היא הפליאה בנגינתה.

אחר כך היו משחקים במשחק האהוב עליהם — מונופול. עיתוני סוף השבוע סיפרו שחברת "שיכון" מתכננת בניינים חדשים בירושלים. ביישובי הספר דרשו מקלטים ציבוריים. בקריית שמונה נדרשה "עמידר" לתקן בתים שניזוקו בהפגזה ובמפרץ שלמה החלו להקים בתי מלון מפוארים. אבל דרמת הנדל"ן האמיתית התרחשה על השטיח בחדר האורחים של בית משפחת מימון.

"ככל שיפית גדלה המשחק הפך קשה עד בלתי אפשרי," נזכר ניר מימון. "יפית הייתה הצעירה מכולם, אבל היו לה שלושה יתרונות בולטים. האחד, חוש עסקי חריג. השני, תשוקה לנצח. זה בלט מאוד. השלישי היה הגורל בעת הטלת הקוביות. איכשהו, הגורל תמיד שיחק לטובתה. היא שיחקה ברצינות תהומית. היה חשוב לה לנצח. הקוביות, בדרך פלאית, סיימו את גלגולן בתוצאה שהייתה מעולה לתוכניותיה. היא קנתה בית אחר בית, רכשה את כל הרחובות האסטרטגיים וצברה המון בתים ובתי מלון. היא ביצעה מהלכים אמיצים. היא ספרה במהירות את שטרות הכסף הקטנים שנערמו לידה בקצב. ולבסוף, לא היו הפתעות. יפה מימון ניצחה."