להחזיק את הגשר הזה

פתח דבר 

כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי

שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,

הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.

בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת

צִפּוֹר סַפִּירִית

שֶׁשְּׁמָהּ "וְכִתְּתוּ".

וְנִדְמֶה

כֹּה קָרוֹב

אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,

כֹּה קָרוֹב

נִיחוֹחָהּ,

כֹּה קָרוֹב

שֶׁקֶט הֶעָלִים,

כֹּה קָרוֹב

אוֹתוֹ אִי —

קַח סִירָה

וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.

("כל שושנה", זלדה)

"מעט מן אור ידחה הרבה והמון מהחושך" — את המילים האלה אמר רס"ם (מיל') יוסף חיים (יוסי) הרשקוביץ ז"ל, מנהל תיכון פלך בירושלים, בסרטון ששלח לתלמידיו ולצוות החינוכי מרצועת עזה.

כבר בשבעה באוקטובר גויס יוסי למילואים, ולפני השבת הראשונה בשטח שלח את הסרטון שבו אמירה ערכית חשובה — בכוחנו לבחור בטוב ואנו כעם בוחרים בטוב בתוך המלחמה שפרצה. בהמשך ביקש שלא להגיד לשון הרע על אף אחד בישראל: "אין שמאלנים, אין ימנים, אין חרדים, יש יהודים. זה חשבון הנפש שצריך כל הזמן לשים לנו בראש. פה, כשמישהו מצית איזושהי שיחה בעניין, כולם משתיקים אותו. כמה אנחנו טובים, כמה בחרנו בטוב". הוא הוסיף גם ברכות: "אני מתגעגע לכולכם ומקווה לראות אתכם בעזרת השם בקרוב".

נכון, התפאורה השתנתה, וכך גם מערכת היחסים שלו עם התלמידים ועם המורים והמשימות שלפניו, אך זהותו האישית כאיש חינוך נותרה בעינה. לכן, אף על פי שבשטח לא היו לו לוח, כיסא, משרד או צלצול, הוא מצא דרכים להביא לידי ביטוי את זהותו זו ואת הווייתו. עבורו, היה אך טבעי לשלוח מסר חינוכי, גם כשלבש מדים ולחם בעזה.

יוסי נפל בכ"ו חשוון תשפ"ד, 10 בנובמבר 2023, מפיצוץ מטען חבלה בפיר ממולכד ליד מסגד במהלך הקרבות בצפון רצועת עזה. אורי גיסו, שלחם לצדו, השמיע בלוויה את השיר "מורה לחיים" של עמיר בניון: "כל חיי אתה היית לי מורה/ את הדרך בחסדך הראית לי/ האמת שלך תמיד אצלי בלב/ גם אם לפעמים זה נחלש/ לא אשכח אותך, לא אשכח אותך/ לעולם היא לי דרכך".

דמותו של יוסי ודבריו העוצמתיים מהדהדים ומונחים על לוח הלב מאז ועד היום.

נקודת מפנה

כל אדם חווה בחייו נקודות מפנה, שהחיים לפניהן אינם החיים שאחריהן. באופן דומה, בחיי כל אומה יש אירועים מכוננים, שבהם המציאות מתהפכת. עם ישראל ידע לאורך הדורות אירועי מפתח משמחים, אך למרבה הצער ידע גם לא מעט אירועים קשים, כמו חורבן בית המקדש, השואה או מלחמות ישראל. לתוך הרשימה הארוכה הזאת של אירועים קשים התווסף אירוע נורא, בלתי נתפס — מתקפת שבעה באוקטובר.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש את שבעה באוקטובר שלהם. כולנו זוכרים איפה היינו ומה עשינו, וכל אחת ואחד מאיתנו התפרקו ונבנו מחדש באופן שונה, תיעלו אחרת את הכאב, צרכו בדרכם את המידע והסתכלו על האירועים מבעד למשקפיים שונים. התהליכים האלה טרם הסתיימו, לא לכל אחד ואחת מאיתנו באופן אישי ולא לכולנו יחד, כאומה.

בתוך כל הזיכרונות האישיים והקולקטיביים, אני זוכרת היטב את הבוקר ההוא. בשעה שש וחצי התעוררתי לצלצול טלפון. על הקו היה מנכ"ל העירייה, יוחנן מאלי, שהודיע לי שהחלה מתקפה מעזה לעבר ישראל. מיד ערכתי סבב טלפונים לגורמי הביטחון בניסיון להבין מה בדיוק קורה. בשיחה עם אבי הרוש, מפקד כבאות והצלה של תחנת בית שמש שגר באופקים, הוא אמר בדחיפות: "אני בבית, יש בעיר מחבלים, אני מכניס את הבנות שלי לממ"ד וכבר אצא אלייך לבית שמש". לא הבנתי על אילו מחבלים הוא מדבר, ואז אט־אט חלחלה לתוכי ההכרה שמשהו חריג מתרחש.

בפיקוד העורף, בפיקוד דרום ובמשטרה לא ידעו לתת לי פרטים ולא ניתנו שום הנחיות מיוחדות, אך המילים של אבי הדהדו בראשי. ידעתי שתחת אחריותי נמצאים 180 אלף תושבי בית שמש, שיחגגו בבוקר החג עם ספרי התורה ברחובות ובבתי הכנסת, ואולי מפאת השבת לא יודעים על האירועים. נשמתי עמוק ונכנסתי למצב של עשייה. דבר ראשון החלטתי על פתיחת המקלטים בעיר ועל כינוס בכירי העירייה להערכת מצב.

אחרי שעתיים כבר כינסנו יוחנן ואני את כל הבכירים במרכז ההפעלה, אזור מוגן מירי. בין היתר, בישיבה החלטנו להפעיל את המוקד העירוני לשאלות הציבור, להעמיד כוננים במחלקות הרווחה והחינוך, להיערך לשימוש בציוד ממחסני החירום, כדוגמת גנרטורים, ולהיערך לקליטת מפונים או ניצולים מאזור הקרבות. רכב הסתובב בשכונות החרדיות, ומערכת הכריזה שלו ניגנה הקלטה ביידיש ובאנגלית: "החלה מלחמה, נא לפזר את חגיגות שמחת תורה ולבטל את ההקפות השניות". בשעה 11:20 נפל טיל במרחק 30 מטר בלבד מבית כנסת ובו מאות ילדים, שרקדו על כתפי אבותיהם — ואז נענו גם אחרוני המתפללים להוראות וחזרו לבתיהם.

בטלוויזיה שבמרכז ההפעלה רצו תמונות מהנעשה בדרום, ובין החלטה להחלטה, העיניים התלחלחו. על המסך הופיעה כותרת, "חמישה הרוגים בדרום", ולכולנו נשבר הלב. כמה נורא, חמישה הרוגים בעיצומו של חג שמחת תורה. כל כך מעט ידענו אז, עוד לא היה לנו מושג מה באמת קורה.

ישראל פרץ, אחד העובדים הבכירים בעירייה, לא שמע שום דבר משני בניו שהיו במסיבה בדרום. יחד צפינו בסרטונים בטלגרם וניסינו לראות אם הם מופיעים בהם, כדי לנסות להבין היכן הם ומה קרה להם. עד מהרה הבנו שמשפחות נוספות בעיר לא שמעו מילדיהן ופתחנו מוקד נוסף למשפחות הנעדרים. עברתי בין בתי המשפחות ובתוך הדאגה, הלחץ והמתח, נתתי חיבוק וניסיתי להרגיע, להחזיק את התקווה.

בימים הראשונים עזרנו למשפחות לחפש את בניהן ובנותיהן בבתי החולים ותמכנו בהן. נמצאנו איתן גם כאשר קיבלו את הידיעה הקשה, על זיהוי הגופה של יקירן או יקירתן. היינו עמן ברגע שבו החיים עמדו מלכת והסיפור השתנה לעד. היינו שם בשבילן ברגע הבלתי נתפס הזה של כאב. ידעתי - איננו יכולים לשנות את רוע הגזירה, אבל אנחנו יכולים להשתדל שאף אחד לא יהיה לבד בעת משבר.

ואכן, הרעות פעמה במלוא עוזה ביוזמות מרגשות שנולדו בשטח. תושבים הקימו מערך הסעות למאות הלוחמים מהעיר שנקראו לבסיסים, מגשי אוכל הוכנו והובאו לחיילים, ומשפחות שהגיעו מהדרום זכו לקבלת פנים חמה ודאגנו להן קודם כול למקומות לינה, תוך מחשבה לעתיד על פעילויות ועל מסגרות חינוכיות, לכשיתחדשו הלימודים. בית שמש לא היתה במוקד הלחימה, אך ענני הקרבות אפפו את כולנו.

הצעד הבא

הימים היו לשבועות והשבועות לחודשים, והמלחמה המשיכה להשתולל ולהעסיק אותנו. באופן טבעי, השיח נסב על תושבי הנגב המערבי, שפונו תחת אש לאחר התופת שעברו. חלקם השתכנו ביישובים זמניים בעוד אחרים שבו לביתם כעבור כמה חודשים, שבהם התגוררו בעיקר במלונות ובבתי הארחה. בתקופת הפינוי ניכרה היטב הסולידריות בחברה, כשאזרחים מרחבי הארץ ביקשו לבוא לעזרת המפונים בכל צורה, ולא פחות ממנה ניכרה הסולידריות הפנימית — שכנים וקהילות היו למשענת. בתוך הכאוס ניסו התושבים ליצור מחדש קרקע בטוחה.

בשבעה באוקטובר פונו מיידית גם יישובים צמודי גדר בצפון, מתוך חשש להסלמה בגזרה. עם החרפת האיומים התרחב הפינוי בהדרגה לתושבים שגרים בטווח של שניים עד שלושה קילומטרים וחצי מהגבול. עד אז כבר נוצר מחסור גדול בחדרים פנויים בבתי המלון, וכך קרה שקהילות לא תמיד פונו יחד לאותו המקום, אלא התפצלו ברחבי הארץ ונדרשו להשתלב באזור המגורים החדש לזמן לא ידוע.

בתוך טלטלת הפינוי שחוו אנשי הצפון, שהשפיעה גם על המערכת החינוכית כולה, בחרתי להיות. חשבתי שאולי שם אוכל להשפיע, ולו במעט. כאשר סיימתי את תפקידי כראש עיריית בית שמש התקשרתי אל ראש עיריית קריית שמונה אביחי שטרן ואמרתי לו, "אביחי, אני פנויה. אני מוכנה להיות חיילת או מג"ד, מה שתבחר - אני לרשותך". שיחת טלפון דומה קיימתי גם עם גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית הגליל העליון, ועם דוד אזולאי, ראש המועצה המקומית מטולה. שכרתי דירה בקריית שמונה ויצאתי למסע חינוכי, מתוך תחושת שליחות ורצון לעמוד לצד הקהילות ברגעי חוסר הוודאות האלה.

וכך ב־10 ביוני 2024 נסעתי לצפון. התחלתי במועצה האזורית הגליל העליון, שם נתקלתי במציאות מאתגרת ביותר. בניגוד למועצות אזוריות אחרות, שפונו כליל, כאן פונו רק חלק מהיישובים, הקרובים יותר לגבול (למשל כפר גלעדי, מעיין ברוך והגושרים), ואילו ביישובים אחרים (כדוגמת כפר בלום, כפר סאלד ושדה נחמיה), גם אם הם מרוחקים מהם שני קילומטרים בלבד, לא היה פינוי רשמי, אף שחלק מהתושבים בחרו להתפנות ביוזמתם וללא תמיכת המדינה. פגשתי בביקורי שם תושבים רבים שנשארו לגור בבתיהם, תחת איום הטילים והכטב"מים. אזעקות וריצה למרחבים המוגנים נהפכו לשגרת יומם, כמו גם חישוב מרחקי נסיעה וזמני שהייה בחוץ. ואם לא די בסיכון הביטחוני ובחיים תחת חשש מתמיד, מרבית השירותים באזור לא עבדו, לרבות בנקים ומרפאות, ומי שאיתרע מזלו והתקלקל לו מכשיר חשמלי בבית, התקשה למצוא טכנאי שיבוא לתקן.

בביקור הצטרפתי לישיבת הערכת מצב של ראש המועצה עם מנהלי אגפים, רכזי הביטחון ואנשי פיקוד העורף, שנדרשו להכריע בשאלות ביטחוניות דחופות. הישיבה התקיימה במרכז ההפעלה, שהוא כאמור אזור מוגן מירי ושם התרחשה עיקר פעילותה של המועצה.

איני יכולה לחשוב על הישיבה בלי להיזכר בישיבה נוספת שבה השתתפתי באגף החינוך, שעסקה בהיערכות לפתיחת שנת הלימודים. באמצע הישיבה נשמעה אזעקה ואחריה נפילת רקטה. כולנו מיהרנו להתקשר למשפחות ולרכזי ההסעות, שכן השעה היתה שעת סיום הלימודים. הלחץ היה מוחשי, אך מיד חזרנו לעבודה — זו היתה השגרה החדשה. כעבור דקות נמסר על פגיעה ישירה בבית בקיבוץ הגושרים ופציעה קשה של בחור צעיר. כל הנוכחים הרכינו ראש, חשבו על מכריהם מהקיבוץ ונזכרו בנפילות קטלניות קודמות. ניסינו להמשיך, אך שוב, אזעקה קטעה את הדיון. זמן קצר לאחר מכן התברר כי הפצוע, ניר פופקו ז"ל, כבר איננו בין החיים. במקביל התקבלו דיווחים על שריפות שהפריעו להסעות להתנהל כסדרן והכול סער. 20 הדקות האלה המחישו לי את חיי היומיום של תושבי הצפון שנשארו בקו האש במשך יותר משנה.

בביקורי הראשון בצפון נסעתי גם לקריית שמונה. אני מכירה היטב את העיר ומבקרת בה מדי קיץ בדרכי לחופשה משפחתית, אבל הפעם נעלמו הפקקים ליד הקניון והתור הארוך ליד הפלאפל. העיר ההומה נעשתה דוממת. הרמזורים לא עבדו — לא היתה סיבה; הכבישים היו ריקים. העזובה שלטה בכול, ושקט שרר ברחובות, אבל לא שקט פסטורלי, אלא שקט מעיק. נפגשתי עם ראש העיר במשרדו, ובעודנו מדברים נשמעה אזעקה. רצנו למקלט שנמצא בקומה התחתונה, חיכינו שם ככל שנדרש, ואז חזרנו למשרד והמשכנו מהמקום שעצרנו בו.

תחנתי הבאה היתה מטולה. כמה קילומטרים לפני היישוב קיבלו את פני קירות בטון גדולים שהכריזו: סכנה, כאן מלחמה. אחריהם הגעתי למחסום צבאי, והחיילים ששמרו בו בדקו את אישורי הכניסה שלי. כן, נדרשתי לשלוח מראש מספר תעודת זהות לצורך קבלת אישור כניסה למטולה, כאילו היתה המושבה מוצב צה"לי. כמו בקריית שמונה, גם כאן הכו בי הפלשבקים. לא עוד מטיילים בכניסה לנחל עיון, לא עוד מדרכות הומות תושבים — רק בטונדות פזורות, שדות חרוכים ועמדות שמירה.

נפגשתי עם ראש המועצה במשרדו הזמני במרכז ההפעלה, שאט־אט נהפך למקום מגוריו. לצדו עמדו חיילים וחברי כיתת הכוננות, שצפו במסכי הגבול בהתרחשויות בזמן אמת ונדרשו לקבל החלטות בהתאם. על השולחן היה אוסף רסיסים וחלקי טילים, שדוד אסף מהשטח. בכל פעם שהתקבלה ידיעה על בית שנפגע, הוא הלך בעצמו לראות מה קרה, צילם את זירת הנפילה והתקשר לדיירים, בביתם הזמני הרחק ממטולה. דוד סיפר להם ברגישות מה קרה לבית והרגיע, ולפעמים גם נאלץ לספוג ביקורת, כאילו הוא עצמו אחראי למצב. הוא ספג אותה באהבה כי ידע שהתושבים צריכים מישהו לכעוס עליו, גם אם זה ראש המועצה.

חינוך בשעת חירום

בסיור נחשפתי למצבה של מערכת החינוך בצפון בעת ההיא. בתי ספר, על תלמידיהם, מוריהם ומנהליהם, התפזרו בכל קצוות הארץ, ונוצר צורך במסגרות חינוכיות חדשות, שגררו הרחבה של הגדרות התפקידים הקיימים ואף שינוי באופיים. בתחילה התקיימו הלימודים בלובי של המלונות ובבתי הארחה, ובהמשך שובצו התלמידים בבתי ספר קיימים או בבתי ספר שיועדו במיוחד למפונים. מתקנים באזורי תעשייה, מוזיאון או מתחם קרוואנים הוסבו לבתי ספר זמניים. גננות מצאו את עצמן מנהלות מתחמי מפונים, מורים מקצועיים נהפכו למחנכים, ותפקידים חדשים נולדו - כמו תיאום השיבוץ של ילדים מפונים במוסדות החינוך.

נוסף על כך, למרות הפינוי הנרחב, היו יישובים שנותרו בקו האש והמשיכו לקיים פעילות חינוכית. ביישובים האלה נדרשו אנשי החינוך לפתרונות יצירתיים ונאלצו לרוץ למרחבים המוגנים כמה פעמים ביום, ולפעמים אפילו כמה פעמים באותו שיעור. על מורים ומנהלים הוטלה המשימה לבנות משהו שונה, שאמנם התבסס על ידע קודם, אבל בו בזמן היה אחר מאוד.

מערכת החינוך בצפון היטלטלה ונדרשה לשמור על עמידות ועל סתגלנות ולעבור תהליכים רבים, שלא מלמדים בשום פקולטה לחינוך או סמינר להכשרת מורים ולא בשום השתלמות. בין הסוגיות הרבות שהתעוררו במרחב החינוכי עקב המלחמה, שעל חלקן נרחיב בהמשך, עלו השאלות הבאות:

• האם לדרוש מהתלמידים הישגים ומשמעת, או שזה הזמן לעסוק בהיבט הרגשי ולהרחיב את מרחב ההכלה?

• איך מתמודדים עם תחושת הפחד בלב המורות והמורים, בזמן שהם נדרשים לחזק את התלמידים? האם נכון שהמורים יביעו את תחושותיהם הקשות בפני הכיתה?

• איך מנהלים שיעור כשבכל רגע נתון עלולה להישמע אזעקה, שתחייב ריצה למרחב מוגן?

• איך מנהלים מערכת לימודית שבה הצוות והתלמידים לא שוהים באותו המרחב? לדוגמה: בית ספר שהמנהלת שלו פונתה לראש פינה, התלמידים לתל אביב ולאילת והמורים לירושלים ולרעננה?

• האם כדאי לבנות מסגרות של בתי ספר למפונים, או דווקא לשלב אותם בבתי ספר קיימים, לצד חברים חדשים? מה המשמעות של שילוב תלמיד מהצפון או מהדרום בכיתה ברעננה?

• מה המקום של מחנכת הכיתה, כאשר תלמידיה פזורים בכל הארץ?

• איך יוצרים תחושת ביטחון כשאין ביטחון?

• איך מטפלים בילדי החינוך המיוחד כשאין יציבות?

• האם צריך ליצור פדגוגיה חדשה בזמן הזה, או שיש להפנות את האנרגיה להישרדות בתוך הקושי הגדול?

בקריית שמונה כמעט לא נותרו תושבים, והאתגרים המרכזיים היו מעקב מדויק אחר מיקומם של המורים והתלמידים, שכן רבים מהם עברו כמה מקומות, מה שהשפיע על הפעולה בשטח, וליווי מרחוק של המורים והתלמידים. בגליל העליון התמודדה המערכת עם מציאות של למידה תחת אש, והיה על אנשיה לנהל כך שגרה וליצור תחושת ביטחון לילדים. בתחילה, עיקר המשימה היה פשוט להיות שם — באכפתיות אינסופית. לשמש עוד עין, עוד לב, עוד ראש חושב. ככל שהמלחמה הסתעפה והביאה עמה מורכבויות נוספות, היה צורך להעניק ליווי מקצועי ואמפתי למנהלי בתי הספר ולאנשי החינוך, שנדרשו להתמודד עם מציאות שהשתנתה ללא הרף.

פגשתי גם מפונים בבתי המלון או במוסדות הלימוד ששובצו אליהם - הקיימים או אלה הייעודיים שקמו במיוחד עבורם. שמעתי על האתגרים שצפו כשארזו במהירות מזוודה קטנה ועברו לחדר קטן בבית מלון, רחוק מהמשפחה ומהחברים, בידיעה, שנכזבה, שתכף ישובו הביתה. בתוך הכאוס הזה נוצרה לכידות, שזכיתי לחוות בשמחת תורה במלון קיסר בטבריה, עם תושבים מפונים מקריית שמונה, משלומי, מקיבוץ ברעם וממושב שתולה, לצד חסידי בעלז שבאו להיות עמם. בבוקר החג, לעלייה לתורה בבית הכנסת שבמלון, הגיע גבריאל מברעם, איש מבוגר בכיסא גלגלים, שלא עלה לתורה מאז בר המצווה שלו. בעיצומה של התפילה החגיגית הוא זעק: "איפה אלוהים היה בשואה? איפה אלוהים היה בטבח שבעה באוקטובר?" שקט השתרר בקהל, עד שאחד המתפללים ענה: "אנחנו מתחילים לראות תקומה, עכשיו יש לנו צבא — ויהיה בסדר". גבריאל הקשה: "למה היהודים צריכים לסבול למען עצמאותם?" והמתפללים ניסו להציע הסברים. איש לא כעס, איש לא התווכח. הדיון התיאולוגי, שבכל סיטואציה אחרת היה מעלה אש ותימרות עשן, היה עדין, מרגש ונוגע. כשהוא נחתם בשירה משותפת של "עם ישראל חי", אי־אפשר היה לעצור את הדמעות.

להשמיע את קולם

ספר זה מבקש להשמיע את קולם של נשות ואנשי החינוך בזמן המלחמה, לתאר את המציאות החדשה שנוצרה וללמוד ממנה, מפי האנשים שפגשתי בשטח. מכיוון שפעלתי בצפון, רובם ככולם משם. בחרתי ללמוד מאלה שכתבו את ההיסטוריה בלי שהיו מודעים לכך. רק הקשבתי להם, כמעט בלי להתערב, ואביא כאן את דבריהם כלשונם, ככל האפשר. שוחחתי עם מנהלים של אגפי חינוך ועם מנהלי בתי ספר שנסעו לכל מקום לבקר את התלמידים ואת אנשי הצוות שפונו. שמעתי מהם על האתגר לאגד את המורים והתלמידים המפוזרים לקבוצות לימוד חדשות, על השיטות שהמציאו לאיתור מורים שימלאו את מקומם של המורים שהתגייסו, ואיך בנו מערכת שעות מדי שבוע בשבוע, כך שתתאים למציאות המשתנה. האזנתי למורים שעברו מבית מרווח לחדר אחד בבית מלון שבו חיו יחד עם ילדיהם, שלפעמים לא היתה להם מסגרת, ובכל זאת הם עמדו בוקר־בוקר מול תלמידיהם, חיזקו ותמכו - עשו הכול כדי ליצור עבורם שגרה בריאה בתקופה הקשה. למדתי על הדילמות החינוכיות והאנושיות המורכבות שנולדו בתקופה זו. הקשבתי לתלמידים שפונו מביתם ולעתים עברו בין כמה מלונות ודירות וכמה מסגרות חינוכיות, נאלצו להסתגל למורים חדשים ולשיטות לימוד אחרות, נוסף על הפרידה מחבריהם והגעגועים הביתה. וגם כשחזרו לבסוף הביתה, לאחר כשנה וחצי, גילו, במילותיה של רחל צמרת, ש"זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית".

הנושאים שבהם עוסקות העדויות שבספר לא פתחו את מהדורות החדשות וכמעט לא נידונו באולפנים. לרוב, זירת החינוך בכלל לא מקבלת את המקום הציבורי הראוי, ובוודאי לא כשמדובר בפריפריה, שכשלעצמה לא זוכה להתייחסות ראויה. ואולם, העדויות הללו, שהן סיפורי גבורה - לא פחות - ראויות להישמע. בשבעה באוקטובר נפתח פרק חדש בתולדות מדינת ישראל, ולא כותבים אותו רק בודדים בפעולתם ההרואית, אלא הוא נכתב מאלפי פעולות קטנות של נשמות טובות ושל אנשי ביצוע מדהימים, שכל אחד ואחת מהם השפיעו בדרכו ובדרכה.

יש בסיפורים ששמעתי הרבה מן המשותף: אכפתיות, אהבה, חמלה, יצירתיות, מקצועיות, כאב גדול, אחריות עצומה והתגייסות טוטאלית למשימה. ובכל זאת, כל סיפור הוא אחר ויש בו מורכבות, כאבים ואתגרים משלו. אחדים מהמנהלים ומהמורים שדיברתי איתם נכנסו מיד עם פרוץ המלחמה ומתן פקודת הפינוי לעשייה, ורק לאחר שהאדרנלין ירד התחילו לעכל את המציאות המורכבת. אחרים היו בתחילה המומים, ועם הזמן התעשתו וחזרו לעצמם. יש בהם מי שחוו תסכול ומי שחוו כעס, יש בהם מי שקיבלו פרופורציה חדשה על החיים, מי שהקושי האישי הכביד עליהם עד כדי פגיעה בתפקוד ומי שדווקא מתוך הקושי אספו את עצמם. רבים מצאו תחושת שליחות בתוך שלל הרגשות הקשים וביקשו להשפיע ולעשות טוב בתוך הכאוס של המלחמה. היו בעלי תפקידים שהמציאו את עצמם מחדש ולקחו על עצמם משימות שבעבר לא העזו לחלום עליהן. כל מורה ומנהלת חוו חוויות שונות ונשאו שק משלהם כאשר ביצעו את עבודתם ועמדו מול התלמידים, בתוך מציאות שעולה על כל דמיון. מתוך עדויותיהם של בעלי התפקידים הרבים מצטיירת תמונה רחבה של המציאות החדשה שנוצרה, שמראה שהאמת פנים רבות לה.

הספר הזה מובא לדפוס זמן קצר לאחר החזרת החטופים החיים במסגרת מתווה לסיום המלחמה, ועל רקע הימים הכואבים של החזרת החטופים החללים. השלכותיה של מלחמת חרבות ברזל עדיין אינן ברורות, המחירים עצומים וההחלמה עוד לפנינו. בשל כך, התלבטתי אם נכון להעלות את הדברים על הכתב כעת. פיעם בי הרצון לכתוב אותם כשהם עדיין טריים, כשהחוויות עוד חיות והזיכרונות עוד ברורים. לפני ששר ההיסטוריה ייצור נרטיבים חדשים, והמציאות תעבד הכול. לדעתי, המבט הקרוב מעלה אמת בלתי אמצעית, שיש בה קסם. בחרתי לכתוב דווקא עכשיו כי בידינו הבחירה איך להתמודד עם הגל הגדול ששוטף אותנו. אם להילחם בו ולהיאחז עד כמה שאפשר, אם אפשר, באדמה שהכרנו ובשגרה שידענו, או לתת לו במודע, בהתמסרות, להזיז אותנו אל מקומות חדשים בעשייה ובמחשבה.

האירועים כבדי המשקל שהתרחשו ומתרחשים כאן משפיעים בהכרח על הזירה החינוכית ועל כל מי שבתוכה — המורים, המנהלים, המפקחים, התלמידים והוריהם. בידינו הכוח להיבנות מהם וליצור מציאות חדשה, מתוקנת. אולי דווקא מתוך הסערה והמשבר העצום, בלב שנשבר ומבקש להירפא, ישנה הזדמנות נדירה לשינוי גם בתחום החינוכי. הכוחות העצומים של השותפים לעשייה החינוכית, כוחות שבאים לידי ביטוי גם כשעליהם לשרוד ולמצוא פתרונות דחופים בתוך הפעילות השוטפת, הם שנותנים תקווה שההתחדשות והריפוי אפשריים.

אותה לכידות מרפאת חוויתי באירוע כואב במיוחד — הלווייתו של סרן איליי אלישע לוגסי ז"ל, חייל בשריון, שנפל בקרב בשג'אעייה. איליי היה בן יחיד לסמדר, אם יחידנית מקריית שמונה. הוא היה כל עולמה, אך היה לו חשוב להתגייס לשירות קרבי. כשנפצע בתחילת המלחמה, הפצירה בו אמו שלא ישוב להילחם, אבל איליי התעקש ללחום לצד חבריו.

מטעמי ביטחון, פיקוד העורף לא אישר לקיים את הלווייתו בקריית שמונה, ואף על פי כן סמדר התעקשה שבנה ייקבר בביתו. כך, דברי הפרידה וההספד נאמרו בנוכחות ציבור רב בראש פינה, והקבורה נערכה בהרכב מצומצם בבית העלמין הצבאי בקריית שמונה.

אי־אפשר לתאר את המראה קורע הלב של האם, שקוברת את בנה יחידה ויודעת שלא תוכל אפילו להיפרד ממנו כראוי, בשל החשש מנפילות. עמדתי שם עם אנשי קריית שמונה, שאת רובם לא הכרתי אישית, אך משהו באווירה הטעונה יצר תחושת לכידות עמוקה, שליוותה אותי במשך שבועות ארוכים. היה המון בכי, אבל לא פחות מכך, היתה אהבה.

הערבות ההדדית ותחושת השייכות התגלו במלוא עוצמתן בתחילת המלחמה: בתוך 24 שעות מתקיפת חמאס התייצבו למילואים מאות אלפי גברים ונשים. צו מצפונם האישי והחברתי קרא להם — והם נענו לו. את תחושת השייכות למדינה, את המחויבות אליה ואל כל אדם ואדם בה, הם למדו גם בבית, אבל גם בחברה הישראלית ובמערכת החינוך, שכמעט כל המתגייסים לעזרה היו בוגריה. מערכת זו במידה רבה היא אחת מגיבורות המלחמה הזאת — בשקט ובתהליך ארוך שמתחיל כבר בגן הילדים, היא גידלה בני אדם ערכיים, מחויבים, שברגע של מבחן קשה ללא נשוא בעולם האמיתי בחרו בטוב.

לשרטט את המסע

הספר מורכב משישה שערים. השער הראשון — "אי של יציבות בתוך הכאוס" — מתאר את הכאוס שהתרחש עם הפינוי, את האתגרים האינסופיים שנוצרו ואת בחירתם של אנשי חינוך מפונים לשמש עוגן עבור התלמידים בזמן כשהכול התפרק. נלמד בו, מבעד לעיניהם של אנשי חינוך ותלמידים, על חוסן אמיתי, בלתי נתפס.

השער השני — "לחבק ולדרוש" — מפנה את הזרקור אל הניסיונות לבנות מסגרת מתאימה לתלמידים ולמורים שפונו מביתם והתרחקו מהחברים, מבית הספר ומהרגלי חייהם. איך מתפקדים כאנשי חינוך במציאות חינוכית זמנית? האם צריך לשים את הקושי במרכז ולעטוף את התלמידים, או לשמור על מסגרת ועל גבולות? והמפונים שנפוצו ברחבי הארץ, האם הם משויכים למערכת החינוך בעירם, או בעיר שקיבלה את פניהם לזמן מוגבל אך בלתי מוגדר? כיצד ניתן לפעול בממשק מורכב כל כך?

*המשך הפרק זמין בספר המלא*